אחריות העירייה בנזיקין - אחריות העירייה למפגעים בתחומה

מה היקף אחריות העירייה למפגעים בשטח ציבורי ? מה היקף אחריות העירייה למפגעים בשטח פרטי ? ##אחריות העירייה בנזיקין:## על פי הדין חלה על רשות מקומית חובה לדאוג לנקיון שטחים ציבוריים. חובה זו מעוגנת בפקודת העיריות (כאשר הפקודה מוחלת על רשויות מקומיות באמצעות צווים) ובכלל זה סעיף 235(2) לפקודת העיריות {נוסח משולב} מחובתה של העיריה לדאוג "לתקונו, ניקיונו של רחוב שאינו רכוש הפרט". בסעיף 235 לפקודת העיריות נקבע: בענין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה: (1) תפקח על השיוור, הרום, הרוחב והבניה של כל רחוב; ## (2) תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט; ## ## (3) תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב;"## סעיף 249 לפקודת העיריות מקנה לעיריה סמכויות ובהן: "לסלול רחוב שאינו רכוש הפרט ולדאוג למצבו התקין של כל רחוב כאמור". ##ההלכה בנושא אחריות העירייה למפגעים בשטח ציבורי:## הלכה פסוקה שנקבעה עוד בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, כי ביחסי השכנות בין בעל מקרקעין לבין מוזמן בר רשות המבקר במקרקעין, קיימת חובת זהירות. עוד נקבע כי חובת זהירות נבחנת על פי מבחן הציפיות. מבחן זה מחייב את ההבחנה בין "סכנה רגילה" לבין "סכנה בלתי רגילה", שכן רק בגין זו האחרונה מוטלת חובת זהירות קונקרטית. הלכת ועקנין קבעה כי לא כל נזק הצפוי מבחינה פיזית, הוא נזק שיש לצפותו במישור הנורמטיבי, שכן חיי היומיום מלאים בסיכונים ולא על כל סיכון, הנובע מפעילות אנושית שכיחה יש להטיל אחריות. הטלת אחריות רק בגין סיכון בלתי סביר, באה לאזן בין שני אינטרסים; חופש הפעולה והאינטרסים החברתיים או הכלכליים בפעילות יוצרת הסיכון מזה, והצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. דהיינו, רק בגין סיכון בלתי סביר, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, מוטלת אחריות. ראה בהלכת ועקנין עמ' 126: " חיי היומיום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין, הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת, סיכונים אלו סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון..." ראה גם ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל פ"ד מז(3) עמ' 345, שם החליק התובע על בוץ במהלך עבודתו בחפירת מסילת ברזל. כך ציין כב' השופט חשין בפסק דינו בעמ' 349 בלשון כללית: " אכן, סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באופן תיאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית..." ##אחריות העירייה על נפילה ברחוב:## בת.א. 277/59 (מחוזי ירושלים) פרלשטיין נ. מעלה החמישה פס"מ ל"ח 104, פסקה השופטת בן פורת כי נפילה הינה תופעה רגילה ועצם העובדה שמוזמן נפל, אין בה כשלעצמה כדי להצביע על רשלנות של בעלי או מחזיקי המקום. עוד קבעה השופטת כי אם בפנים הבניין רשאי המוזמן בדרך כלל לצפות שאין בפניו מכשולים בלתי רגילים, הרי שונה המצב בחוץ, שם הסכנה אינה נחשבת לבלתי רגילה. ראה בעניין זה גם ת.א. (הרצליה) 2663/94 סולימן נ. מועצה מקומית רמה"ש פסק דינו של כב' השופט גורפינקל מ- 22/10/95 שם ציין: " מדרכה ברחוב אינה משטח החלקה, אינה חייבת להיות בנויה כמו ריצפת מוזיאון או ריצפה בבית מגורים. במדרכה ציבורית אין זה בלתי סביר שימצאו מרצפות שקועות מעט במשך השנים...אזרח ההולך במדרכה ברחוב צריך לקחת בחשבון שאינו מהלך על רצפת שיש בבניין, ועליו לצפות לאפשרות של תקלות..." ##אחריות העירייה על נפילה במדרגות:## בע"א 862/80 עירית חדרה נ' זוהר פ"ד לז(3) 757, ע"א 343/74 גרובנר נ' עיריית חיפה פ"ד ל(1) 141, וע"א 915/91 מ"י נ. לוי פ"ד מח (3) 45 . בפרט, באשר למקרי נפילה, נאמר בהלכת ועקנין כדלקמן: "...מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעיתים למעוד ולהחליק. "נפילה" או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים...אלה הם סיכונים סבירים אשר יש להכיר בהם ולחיות עימם בחיי היומיום..." ..." זאת ועוד, יפים הם דבריו של כב' השופט זיילר בת.א 556/92 (מחוזי י-ם) אליעזר בוסקילה נ' עיריית ירושלים מ- 2/6/93, שם נדונה תביעתו של אדם שנתקל בקצה צינור התקוע במדרכה ובמכשול שנמצא בכביש משובש. השופט דן האם מצב זה של הכביש מקים אחריות לעירייה, וקובע כי כל בר בי רב יודע וער לכך שכבישים ודרכים אינם משטח סטירלי הם משמשים למעבר נוח יחסית להלכי רגל ואולם שקערוריות קטנות, בליטות קטנות הנובעות מחריצים או ממבנה הכביש הם חלק אינטגרלי ממבנה כל דרך וחוששני שאין אדם יכול לטעון שהתקלות באחד מאלה מזכה אותו בפיצוי משום שהוא מצידו הניח שאין עליו לשים לב לנעשה בדרכים והוא יכול ללכת בהם כסומא בארובה, בלא ליתן דעתו לנעשה בהם, ולגבות מהרשות הציבורית את מחיר אי תשומת ליבו....אפילו הייתי מגיע למסקנה שיש בכאלו מידה מסוימת של רשלנות והיה טוב אילו היו שיבושים מסוג זה מתוקנים, גם אז הייתי סבור שהתובע עקב היתקלות בכבישים מסוג זה, אשם ברשלנות תורמת המבטלת את הרשלנות של הרשות הציבורית, אפילו הייתה קיימת..." ##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות העירייה בנזיקין לנזק בתחומה:## 1. התובעת ילידת 1955, טוענת כי, ביום 27.04.96, עת הלכה בכפר בית- ג'אן בירידה שבקטע הכביש אשר בין ביתם של ה"ה גמיל חוסין חרב וכמאל חמוד חטיב, מעדה על גוש אספלט, וזאת - עקב כך שהירידה במקום משופעת בשיפוע חד, ועל הכביש זרמו מים. התובעת נפלה על הכביש ונפגעה בקרסול רגל שמאל. בעקבות התאונה היא פונתה לביה"ח ואובחן שבר בקרסול רגלה השמאלית. התובעת אושפזה למשך יום אחד ולאחר מכן שוחררה הביתה למעקב והמשך טיפול. התובעת חזרה שוב לביה"ח בעקבות כאבים מתגברים, שם עברה שחזור סגור של הגבס, והפעם אושפזה לשלושה ימים. 2. הנתבעת כופרת בטענות אחריותה לתאונה נשוא תובענה זו, וטוענת לחלופין כי יש לפסוק כי על התובעת רובץ אשם תורם בשיעור גבוה. 3. מאמינה אני לגרסת התובעת באשר לאופן נפילתה והגורם לנפילה. לעדותה נמצאו תימוכין בעדותו של עד התביעה מר חמוד חטיב (ע'מ 3 ש' 10-11), בתמונות המקום אשר הוגשו לביהמ"ש. גם עד הגנה מ'ס 2 מר רפאת חטיב העיד כי הירידה מסוכנת, וכי כיום קיים שם מעקה. במהלך הדיון בביהמ"ש, חלקו הצדדים בשאלה מהו מקורם של המים, והאם המועצה המקומית עשתה די על מנת למנוע את זרימתם במקום. התברר כי אין מחלוקת של ממש בשאלה מה מקור המים, ולמעשה ברור כי מדובר במי ביוב וכביסה, המכילים גם סבון שהינו גורם מחליק. בנסיבות אלה היה על הנתבעת לנקוט אמצעים להזרימם באופן הראוי, ולמנוע זרימתם בכביש, וזאת - לא רק על מנת למנוע סכנת החלקה, אלא מסיבות תברואתיות ברורות. אולם, בין שמדובר במי ביוב וכביסה, ובין שמדובר במי גשם, אין בכך כדי להסיר את אחריותה של הנתבעת למפגע שנוצר במקום כתוצאה משילוב מים הזורמים בירידה תלולה, במיוחד כאשר אין במקום מדרכות או מעקה. הנתבעת לא דאגה לנקז את המים, ולא עשתה דבר להסרת הסיכון שנובע מהמפגע האמור. בכך לא מילאה הנתבעת חובתה על פי פקודת העיריות והציבה מכשול וסכנה בפני ההולכים בדרך, וביניהם התובעת. 3. על פי הדין חלה על רשות מקומית חובה לדאוג לנקיון שטחים ציבוריים. חובה זו מעוגנת בפקודת העיריות (כאשר הפקודה מוחלת על רשויות מקומיות באמצעות צווים) ובכלל זה סעיף 235(2) לפקודת העיריות {נוסח משולב}(להלן:"הפקודה"), מחובתה של העיריה לדאוג "לתקונו, ניקיונו של רחוב שאינו רכוש הפרט". בסעיף 235 לפקודה נקבע: בענין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה: . . . . . . . . . (2) תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט; (3) תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב;" סעיף 249 לפקודה מקנה לעיריה סמכויות ובהן: "לסלול רחוב שאינו רכוש הפרט ולדאוג למצבו התקין של כל רחוב כאמור". לית מן דפליג כי הסמכות לדאוג למצבו התקין של כל רחוב כאמור, הינה גם חובה לעשות כך. 4. בבחינתנו האם קימת אחריות בעוולת הרשלנות על פי פקודת הנזיקין, עלינו להתיחס לשלוש שאלות: א. האם המזיק חב חובת זהירות כלפי הניזוק? ב. האם המזיק הפר את חובה זו? ג. האם הפרת החובה היא זו שגרמה לנזק? בע"א 862/80 עירית חדרה נ' אהרון זוהר ואח' ואח' פ"ד לז(3), 757 נקבע: "חובותיה של הרשות המקומית- העיריה בענייננו- ביחס לדרכים שברשותה מטילות עליה חובות לדאוג שלא יהיו מכשולים. אפילו הבעלות באותה דרך לא עברה לעיריה הרי על פי חובותיה של העיריה עפ,י סע' 235 ביחס לדרכים ציבוריות מוטלות עליה אותן חובות בתור מי אשר דרכים ציבוריות בתחומה, ועל מנת לדאוג לשלומם של הנזקקים לדרכים ציבוריות אלה". 5. מן העדויות של התובעת עצמה ושל עדי התביעה לרבות עדותו של עד ההגנה מר אמין יוסף, וכן התמונות שהוגשו למדנו, כאמור, כי מדובר בכביש ובו שיפוע חזק. לא היו שלטי אזהרה במקום, לא היה מעקה, ולא היה ניקוז במקום. בכך הפרה הנתבעת את חובותיה על פי פקודת העיריות. מאחר שלא יכול להיות ספק בכך שהסעיפים הנ"ל, אשר בפקודת העיריות נחקקו, על פי פירושם הנכון, "לטובתם או להגנתם" של ההולכים בכביש, והנתבעת ביניהם, וכי הפרת החובה גרמה לנתבעת נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק, ולא יכול להיות ספק כי פקודת העיריות לא התכוונה, לפי פירושה הנכון, להוציא תרופה זו, כלשון סעיף 63 לפקודת הנזיקין, מהווים מעשיה ומחדליה של הנתבעת הפרת חובה חקוקה על פי סע' 63 לפקודה. 6. מעשיה ומחדליה של הנתבעת מהווים גם רשלנות על פי סעיף 35 לפקודת הנזיקין. אין חולק כי, בהיות הנתבעת אחראית על הרחובות, תחזוקתם וניקוזם, חלה עליה חובת זהירות מושגית כלפי ההולך בהם. בע"א 343/74 גרובנר נ' עירית חיפה פ"ד ל (1) 141 נקבע: "מי שמבקר בגן ציבורי, שהועמד לרשות הציבור ע"י רשות מקומית, היינו, מי שנוכח במקום הרשות ובגדר מטרות המחזיק, הוא אדם אשר רשות מקומית סבירה צריכה לצפות מראש שהוא עלול במהלכם הרגיל של הדברים להיפגע ממעשה או מחדל כאמור בסע' 35 לפק' הנזיקין (נוסח חדש)". הדברים יפים גם לעניננו. 7. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית - במקרה שבפנינו נפגעה התובעת בעת שהלכה בכביש פנימי בכפר בו היא מתגוררת, כביש אשר מוביל לביתה. שילוב העובדה שמדובר בכביש תלול ביותר, ובעל מהמורות, עם זרימת מים שהינם מי ביוב וכביסה, המהווים גורם מחליק, מהווים נסיבות בהן קמה גם חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת. ראה: ע"א 176/59 עירית תל-אביב נ' ישראל ראש חודש וערעור שכנגד פ"ד ט"ז (1) 300 שם נקבע: "נוכח אופיו של התפקיד האמור (אחריות עיריה להחזיק את דרכים והמדרכות במצב תקין) מחייב ההגיון לקבוע כי, מקום שקיימים שקע, בור או פגם אחר בכביש ציבורי שבתחומי העירייה אשר מהווים סכנה למשתמשים בו תהא העיריה חייבת כלפיהם לנקוט אמצעי זהירות סבירים, אשר בכוחם להסיר את הסכנה או לפחות להרחיקה וזאת על ידי ביצוע תיקון נאות תוך זמן סביר, גידור המקום, הצבת תמרור אזהרה בו או כיוצא באמצעים אלה". לפיכך, בנסיבות הענין, חלה על הנתבעת גם חובת זהירות קונקרטית; הנתבעת היתה צריכה לצפות שהעוברים בכביש יחליקו ויפלו וכי ייגרם להם נזק. אין חולק כי, כתוצאה מהפרת חובה זו, אמנם נגרם נזק לתובעת. יש עוד לציין כי, לאחר המקרה התקינה הנתבעת מעקה בצד אחד של הכביש ואף דאגה לניקוזו של הכביש. התוצאה היא שאני קובעת כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובעת, והיא חבה בפיצוי התובע בגין נזקיה. 8. רשלנות תורמת - ב"כ הנתבעים טוען כי יש להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור גבוה, שכן אם היתה נצמדת לקיר בצד ימין, שהוא פחות מסוכן, יתכן והיתה נמנעת התאונה. אינני מקבלת טענה זו. אמנם הנתבעת מתגוררת בקרבת מקום והיא מכירה את הכביש ואת סכנותיו אולם, דווקא בשל כך ניתן להבין כי, מתוך הרגל להלך בכביש זה כהתה זהירותה הטבעית. בנוסף - הנתבעת הסבירה כי בצד השני הכביש תלול ומסוכן יותר. אין צורך לקבוע האם הדבר, אמנם, כך, מהבחינה האוביקטיבית, שכן מדובר בשיקול דעת של אדם ההולך בכביש, וגם אם טעה בשיקול דעתו ובהערכת מסוכנותם של שאר המקומות בכביש (אשר ברור כי כולם מסוכנים), אין לקבוע כי התרשל בכך רשלנות חמורה. יחד עם זאת, אין לפתור את התובעת, כליל, מתרומה לקרות התאונה, שכן התובעת ראתה את המים בכביש וידעה כי מדובר במים הכוללים מי כביסה. בנסיבות אלה היה עליה להיזהר בהליכתה, עשרת מונים. 9. לאור העובדה שמומחה התובעת קבע 10% נכות + תקנה 15 ואילו מומחה הנתבעת קבע 5% נכות, יבואו הצדדים בדברים ביניהם, בשאלת הנזק, ויודיעו לביהמ"ש, לא יאוחר מיום 10.9.02, עמדתם בדבר אופן המשך ניהול התיק. נזיקיןאחריות העירייה בנזיקיןמפגעיםעירייה