בן של דייר מוגן שנפטר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פינוי בן של דייר מוגן שנפטר: 1. המשיבה, אגודת עזרת אחים ירושלים, היא בעלת דירה בת חדר אחד ברחוב ברוך בן נריה בירושלים. X שכר את הדירה מהמשיבה בשכירות מוגנת. הוא נפטר בחודש נובמבר 1995. המערער הוא בנו של X. המשיבה הגישה נגד המערער תביעה לסילוק יד ולתשלום דמי שימוש ראויים בסכום של 750 ש"ח עבור כל חודש בו שוהה המערער בדירה שלא כדין. בית משפט קמא קיבל את התביעה, הורה על סילוק ידו של המערער מהדירה, וחייבו לשלם למשיבה דמי שימוש ראויים בסכום של 500 ש"ח לחודש, החל מינואר 1996 ועד לפינוי בפועל. 2. סעיף 20 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב1972- (להלן - "החוק"), קובע שני תנאים מצטברים שבהתקיימותם יהיה ילדו של דייר מוגן שנפטר, דייר מוגן: (א) אם הוא התגורר בדירה יחד עם הדייר שנפטר, לפחות ששה חודשים סמוך לפטירתו; (ב) אם לא היתה לו בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריו. 3. המערער טען בבית משפט קמא, כי נתקיימו בו שני התנאים האמורים. לכן, על פי סעיף 20 לחוק, הוא קנה לעצמו מעמד של דייר מוגן בדירה. 4. בית משפט קמא קבע, לאחר שמיעת עדויות הצדדים, כי המערער הצליח להוכיח את התנאי הראשון הקבוע בסעיף 20 הנ"ל, אך הוא לא הוכיח את קיומו של התנאי השני. לענין התנאי הראשון קבע בית משפט קמא כי נוצרה בין המערער לבין הדירה "זיקת מגורים" בשנתיים שקדמו למות האב. וכך אמר בית משפט קמא בענין זה: "נחה דעתי כי לנתבע היתה מיטה בבית אביו והוא לן בדירה לעיתים תכופות ולמצער, לעיתים מזומנות. הוא דאג לשיפוצים בדירה והוא נראה בא אליה בערבו של יום ויוצא ממנה בבקרו של יום, לעתים תכופות, בכך עמד הנתבע בנטל המוטל על שכמו והראה כי אומנם התגורר בדירה בשנתיים שקדמו למות אביו" (עמ' 5). עם זאת, קבע בית משפט קמא לענין התנאי השני, כי המערער לא הוכיח שבאותה תקופה נותקה זיקת מגוריו מדירת אמו שבשכונת גונן בירושלים. לכן, לא נתקיים בו התנאי השני הקבוע בסעיף 20 לחוק. וכך אמר בית משפט קמא בענין זה: "(הנתבע) לא הוכיח כי באותה התקופה נותקה זיקת מגוריו מבית אמו שבשכונת גונן בירושלים, נהפוך הוא, עד שחרורו משרות צבאי, בסוף שנת 1993, התגורר בבית אמו. הוא החל להתגורר בבית אביו בתחילת שנת 1994, ואולם מראיות הנתבע עולה כי לא התגורר בדירה ברציפות ונראה כי חילק את מגוריו בין הדירה ובין דירת אמו" (עמ' 5). "בכל אלה, וביתר הראיות המובאות לעיל, יש כדי להצביע כי במועד שבו נפטר הדייר היתה לנתבע קורת גג אחרת, כבר רשות, בדירת אמו. הנתבע לא הוכיח כי לא היתה לו באותו המועד דירה אחרת למגורים, ודי בהעדר תנאי זה כדי שלא יחסה בצלו של סעיף 20(ב) לחוק ולא יקנה לעצמו על פיו מעמד של דייר מוגן" (עמ' 6). בית משפט קמא הוסיף וקבע כי בהתחשב בכך שמדובר בדירת חדר באזור בו נמצאת הדירה, ומתוך התחשבות בנתבע, הוא מעמיד את דמי השכירות החודשיים הראויים על סך של 500 ש"ח לחודש. 5. בפי המערער שתי טענות עיקריות: המערער טוען כי הצליח להוכיח גם את התנאי השני, היינו, כי לא היתה לו בעת פטירת אביו דירה אחרת למגוריו. המערער גם חולק על קביעת בית משפט קמא, על פיה חוייב לשלם למשיבה דמי שימוש ראויים. 6. לענין התנאי השני, טוען המערער כי הוא העיד בתצהירו שמלבד דירת אביו לא היה לו בתקופה הנדונה מקום מגורים אחר. המשיבה נמנעה מלחקרו על טענתו זו. היא גם לא העידה עדים מטעמה לסתירת הטענה. לכן, לטענת המערער, היה על בית משפט קמא לקבל את עדותו ולקבוע על פיה כי לא היה לו מקום מגורים אחר באותה תקופה. המערער הוסיף וטען בערעורו כי "בדירת אמו, שהיתה דירת חדר בלבד בה גרו אמו ואחותו הבגירה, לא היתה כל אפשרות שגם המערער יגור בה וילון בחדר אחד עם אמו ואחותו". 7. אין בידינו לקבל טענה זו. לפני בית משפט קמא הובאו ראיות, הכוללות את עדות המערער ועדיו, לפיהן עד לשחרורו מהצבא, התגורר המערער בדירת האם בלבד. לאחר מכן, עבר המערער להתגורר בדירת האב. ואולם, הוא לא שהה בדירה זו בלבד, אלא חילק זמנו בין דירת האב לדירת האם. על יסוד ראיות אלה, קבע בית משפט קמא כי המערער לא הוכיח שלא היה לו מקום מגורים אחר בעת פטירת אביו. בית המשפט הגיע למסקנה זו גם על יסוד העובדה שבשנת 1995 חידש המערער את תעודת זהותו ולא מצא לנכון לשנות בה את כתובתו מכתובת בית אמו לכתובת בית אביו. המערער עשה כן רק לאחר מות האב. בממצא עובדתי זה, אין אנו רואים להתערב. הלכה פסוקה היא כי ערכאת הערעור איננה נוהגת להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה שלפניה הובאו הראיות. בית משפט קמא שמע את העדויות וקבע על פיהן מימצאים, ואיננו רואים מקום לסטות במקרה זה מן הכלל האמור ולהתערב בהחלטתו. למעלה מן הצורך נוסיף כי המערער גם לא רשאי היה להעלות בערעורו טענות עובדתיות שלא הובאה עליהן כל ראיה לפני בית משפט קמא, והוא בוודאי לא רשאי היה לעשות כן, על דרך ציון עובדות חדשות בהודעת ערעורו. המערער לא הביא לפני בית משפט קמא כל ראיה באשר לגודלה של דירת האם ולמספר הנפשות המתגוררות בה, והוא מסר פרטים בענין זה לראשונה רק בהודעת ערעורו. המערער טוען כי רצה להעיד בנושא את אמו, אך המשיבה התנגדה לכך ובית המשפט קיבל את עמדתה. בטענתו זו לא דק המערער פורתא: מלכתחילה לא התכוון המערער להעיד את אמו. לכן, בניגוד לשאר עדיו, לא הגיש מטעמה תצהיר. רק לאחר שהשמיע חלק מעדיו ונשאל מדוע אין הוא מעיד את אמו, ביקש המערער כי בית המשפט יתיר לו להעידה. המשיבה התנגדה להוספת עדים מטעם המערער בשלב מאוחר זה, ובית המשפט קיבל את התנגדותה. בהחלטה זו לא מצאנו פגם. לאור כל האמור לעיל, לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית משפט קמא, כי המערער לא הוכיח שבתקופה הרלבנטית לא היה לו מקום מגורים אחר להתגורר בו. לפיכך, דוחים אנו את ערעור המערער, ככל שהוא נוגע לטענה כי בית משפט קמא טעה כשקבע שלא מתקיים במערער התנאי השני הקבוע בסעיף 20, ולכן אין הוא דייר מוגן בדירה. 8. בפי המערער טענה נוספת: לדבריו, טעה בית משפט קמא בקביעתו כי עליו לשלם למשיבה דמי שימוש ראויים. זאת משום שהמשיבה לא הביאה כל ראיה להוכחת שיעור דמי השכירות הנוהגים במושכר מן הסוג הנדון. לטענת המערער, בהעדר תשתית ראייתית כזו, לא יכול היה בית משפט קמא לקבוע מהם דמי השימוש הראויים לדירה, ולכן לא ניתן היה לחייבו בתשלום דמי שימוש ראויים. המשיבה טוענת כי עניין זה מצוי בידיעתו השיפוטית של בית המשפט, ולכן, יכול היה בית המשפט לחייב את המערער בתשלום דמי שימוש ראויים בסכום של 500 ש"ח לחודש. בעניין זה הדין עם המערער. שיעור דמי שכירות במושכר איננו מצוי בידיעתו השיפוטית של בית המשפט. בהעדר כל ראיה בנדון, לא יכול בית המשפט לקבוע מהם דמי השימוש הראויים. משנמנעה המשיבה להביא ראיה כלשהי להוכחת שיעור דמי השכירות בדירה, לא ניתן היה לחייב את המערער בתשלום דמי שימוש ראויים בסכום של 500 ש"ח לחודש. 9. לפיכך - אנו מקבלים את הערעור ומבטלים את הוראת בית משפט קמא, המחייבת את המערער לשלם למשיבה דמי שימוש ראויים. שאר חלקי פסק דינו של בית משפט קמא יעמדו על כנם והערעור לגביהם נדחה. בשים לב לתוצאה, מורים אנו כי כל צד ישא בהוצאותיו בערכאה זו. דייר מוגן (הגנת הדייר)מקרקעין