קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עבודות שירות בעבירות סמים: 1. בפסק דין שניתן ביום 25/11/99, בע"פ 2002/99, בבית המשפט המחוזי בחיפה, נידון המערער, שהורשע בעבירות סמים, ל6- חודשי מאסר בפועל ול12- חודשי מאסר על תנאי. הרכב השופטים הורה לממונה על עבודות השירות ליתן חוות דעת בעניינו של המערער, כדי לשקול אם לאפשר למערער לרצות את עונש המאסר בפועל, שהוטל עליו, בעבודות שירות. ביום 20/01/00 החליט ההרכב, שהמערער ירצה את עונש המאסר בפועל, שהוטל עליו, במאסר בבית הכלא ולא בעבודות שירות. 2. בתקופת הביניים שבין מתן חלקו הראשון של פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שבו הורה על כך שהנאשם ירצה 6 חודשים במאסר והורה לממונה על עבודות השירות ליתן חוות דעתו לבין יום מתן ההחלטה בדבר אי מתן האפשרות למערער לרצות את עונש המאסר בפועל, שהוטל עליו, בעבודות שירות, ביצע המערער עבירת סמים נוספת, שהיא נשוא הערעור שלפנינו. 3. השאלה המשפטית המתעוררת בערעור שלפנינו היא, אם היה מקום להחיל על המערער, שכאמור ביצע עבירת סמים נוספת בתקופת הביניים הנ"ל, את עונש המאסר על תנאי שהוטל עליו בע"פ 2002/99. במילים אחרות, האם עונש המאסר על תנאי היה בתוקף כבר ביום 25/11/99, כך שהוא חל על עבירת הסמים הנוספת שביצע המערער ביום 13/12/99, או שמא הוא נכנס לתוקפו רק ביום שבו סיים ההרכב את פסק דינו והחליט, כי המערער ירצה את עונש המאסר בפועל שנגזר עליו בבית הסוהר ולא בעבודות שירות, דהיינו, ביום 20/01/00. מובן, שאם עונש המאסר על תנאי נכנס לתוקפו רק ביום 20/01/00, אין להפעיל את התנאי על העבירה נשוא ערעור זה, אשר בוצעה ע"י המערער כאמור ביום 13/12/99. 4. עמיתי, אב"ד, השופט ס. הנשיא ח. פיזם, קבע שיש לדחות את הערעור. לדבריו, כדין הפעיל בית משפט קמא את המאסר המותנה. דעתי שונה: אם בית המשפט הורה על מאסר מותנה ועל מאסר בפועל, דחה את השלמת פסק דינו עד לאחר קבלת חוות דעת הממונה, ואחר כך השלים את פסק דינו וקבע שעונש המאסר ירוצה בבית הכלא ולא בעבודות שירות, יחל מניין התקופה, בה המאסר המותנה הוא בתוקף, ביום השלמת פסק הדין, לאחר קבלת חוות דעתו של הממונה על עבודות השירות. 5. כב' השופט פיזם הציג בפסק דינו בערעור זה את הרקע העובדתי של המקרה ואת קביעותיו של בית משפט קמא. אחזור כאן על עיקרי הדברים, כדי שפסק דיני יתייחס גם לרקע העובדתי שממנו עלתה הסוגיה המשפטית. בית משפט קמא (כב' השופטת ס. הנשיא יעל אבירם) הרשיע את המערער, על פי הודאתו, בעבירה של החזקת סם מסוכן מסוג קנבוס ובעבירה של הפרת הוראה חוקית. עונשו של המערער נגזר ביום 24/05/00 למאסר בפועל של 12 חודשים, למאסר על תנאי של 12 חודשים, ולהפעלת עונש מאסר מותנה של 12 חודשים, שנגזר עליו בע"פ 2002/99 הנ"ל. בית המשפט המחוזי ישב כערכאת ערעור על בית המשפט לנוער בחיפה (ת.פ. 643/98), שגזר עליו מאסר על תנאי של 6 חודשים, הטיל עליו קנס של 750 ש"ח וחייב אותו לחתום על ערבות עצמית בסך 4,000 ש"ח. תשומת הלב מופנית לכך שבית המשפט לנוער, שהיה ערכאה ראשונה, לא גזר על הנאשם מאסר בפועל. מאסר זה נגזר ע"י בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור בת.פ. 2002/99. הערעור הוגש ע"י המדינה על קולת העונש. 6. בעת מתן גזר דינו של בית משפט קמא (כב' השופטת אבירם), ריצה המערער את עונש המאסר בפועל, שנגזר עליו בע"פ 2002/99 הנ"ל. בית משפט קמא הורה, כי 6 חודשים מתוך 12 חודשי המאסר בפועל שהטיל על המערער יחפפו לתקופת המאסר על תנאי שהוא הפעיל בגזר דינו. בית משפט קמא קבע כי בסה"כ ירצה המערער 18 חודשי מאסר בפועל, כאשר 2 מתוכם יחפפו לתקופת 2 החודשים שעוד נותרו אז למערער מעונש המאסר בפועל שנגזר עליו בע"פ 2002/99. 7. כאמור, בית המשפט המחוזי, שנתן את פסק הדין בע"פ 2002/99, גזר על המערער, ביום 25/11/99, את המאסר המותנה של 12 החודשים. בחלק זה של פסק דינו הורה בית המשפט המחוזי לממונה על עבודות השירות ליתן את חוות דעתו בשאלה, אם הנאשם כשיר לרצות את תקופת המאסר בפועל שהוטל עליו בעבודות שירות, בהתאם להוראות סעיף 51ב לחוק העונשין, התשל"ז1977-. ביום 13/12/99, בטרם נתן הממונה את חוות דעתו בנדון, עבר המערער עבירת סמים נוספת, בגינה נשפט בפני בית משפט קמא, שעל פסק דינו הוגש הערעור שלפנינו. ביום 20/01/00 השלים בית המשפט המחוזי בחיפה את פסק דינו בע"פ 2002/99 בכך שקבע, כי הוא איננו מקבל את חוות דעתו של הממונה (שככל הנראה לא ידע על ביצוע עבירת הסמים הנוספת בין מועד הפניה אליו ועד ליום מתן חוות דעתו), והורה שהמערער ירצה את עונש המאסר בפועל בבית הכלא ולא בעבודות שירות. 8. אב"ד, השופט פיזם, קיבל את עמדתו של בית משפט קמא, לפיה פסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"פ 2002/99 היה חלוט כבר ביום 25/11/99, ולפיה התקופה בה היה העונש המותנה בתוקף, מתחילה ביום בו ניתן חלקו הראשון של גזר הדין, דהיינו, ביום 25/11/99. אנמק דעתי החולקת. 9. סעיף 51ב לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: "חוק העונשין") מתייחס לעניינו. לנוחות הקורא, להלן נוסחו: "51ב. נשיאת מאסר בעבודת שירות (תיקון : תשמ"ז) (א) בית משפט שגזר על אדם מאסר בפועל לתקופה שאינה עולה על ששה חודשים, רשאי להחליט שהנידון ישא את עונש המאסר, כולו או חלקו, בעבודת שירות; קבע בית המשפט כי חלק מעונש המאסר יהיה בעבודת שירות, יקבע את סדר נשיאת העונש. (ב) בית המשפט לא יחליט כאמור בסעיף קטן (א) אלא לאחר שהנידון הביע הסכמתו לשאת את עונש המאסר בעבודת שירות ולאחר שהממונה הודיע לבית המשפט מהי עבודת השירות שהנידון יכול לעבוד בה; בית המשפט רשאי לבקש מהממונה חוות דעת כאמור לפי שגזר את דינו של הנאשם למאסר או לאחר מכן. (ג) בית המשפט רשאי לקבוע תנאים לעבודת שירות. (ד) לענין סעיף זה, תקופת מאסר בפועל תחושב כך: (1) תקופות מאסר חופפות - לפי התקופה הארוכה יותר; (2) תקופות מאסר מצטברות - לפי סך כל התקופות. ההלכה היא, שזכות הערעור קמה רק משהושלם גזר הדין, לאחר קבלת חוות דעתו של הממונה על עבודות השירות, וזאת בין אם קבע בית המשפט כי הנאשם ירצה עונש מאסר ובין אם בחר בחלופה השניה שבסעיף 51ב(ב), דהיינו, קודם לקביעתו כי הנאשם ירצה עונש מאסר ואת אורך המאסר, דרש בית המשפט את חוות דעתו של הממונה (וראה ע"פ 537/89 מ"י נ' אברהמין, פ"ד מ"ג (3) 772). על הלכה זו מתבסס המערער שלפנינו. המערער טוען, כי כל עוד לא השלים בית המשפט המחוזי בחיפה את גזר דינו בע"פ 2002/99 וכל עוד לא קמה זכות הערעור, גם עונש המאסר על תנאי לא נכנס לתוקף. 10. כדי להכריע בסוגיה זו, היה עלי להעדיף אחד משני האינטרסים הבאים: מחד גיסא, עומדת תכליתו של המאסר על תנאי. מאידך גיסא, עומדת זכותו של הנאשם לכך שהאיסור יהיה ברור ומובן ושהליכי המשפט יהיו פשוטים וברורים להפעלה. אבהיר דברי: התכלית העומדת ביסוד הענישה על תנאי היא האזהרה לנאשם: "רחק ממעשי עבריינות, שאם לא כן יופעל המאסר על תנאי, התלוי כחרב על צווארך" (וראה גם ברע"פ 7589/97 שמעון רחמים נ' מ"י פ"ד נ"ב (1) עמ' 651). שופטת בית משפט קמא העדיפה בפסק דינה את תכליתו של המאסר על תנאי. המערער הוזהר בחלקו הראשון של פסק הדין בע"פ 2002/99 כי הוא צפוי למאסר על תנאי, אם יבצע עבירה נוספת, ועל אף אזהרה זו, עבר את העבירה. כנגד אינטרס זה עומד האינטרס הציבורי, שהליכי המשפט יהיו ברורים ופשוטים להפעלה, שהם לא יסבכו את הציבור במורכבותם, וכן האינטרס של הנאשם שעם הטלת העונש תעמוד לו גם זכות הערעור (אם זכות זו נתונה לו בדין). לדעתי יש לראות את גזר הדין, לעניין תחילת תוקפו, כמקשה אחת, הן לעניין התחלת מניין הימים להגשת ערעור והן לעניין התחלת תוקפו של המאסר המותנה. אילו היתה התחלת תוקפו של המאסר המותנה ביום הטלתו ולפני השלמת גזר הדין, מן הדין היה לאפשר לנאשם לערער על עונש זה מיד עם הינתנו. אולם אם נאפשר ערעור על עונש המאסר המותנה, מיד עם הינתנו, ואך ורק עליו (ואולי גם על עונש הקנס) ונשאיר את זכות הערעור על המאסר בפועל או על המאסר בעבודות שירות למועד השלמת גזר הדין, נמצאנו מפצלים את גזר הדין לעניין הערעור ומסרבלים את ההליך ואת הדין. אילו פעלנו כך, היינו מנתקים את הזיקה שבין מועד תחילת תוקפו של עונש המאסר על תנאי, לבין המועד שבו קמה הזכות להגשת הערעור. אם נקבע כי זכות הערעור תקום עם השלמת גזר הדין בנוגע לכל חלקיו של גזר הדין, אולם נפצל ונבדיל בין חלקיו השונים לעניין תחילת תוקפם, נמצאנו גם אז מסרבלים את ההליך ואת הדין. עדיפה בעיני האפשרות שלפיה תחילת תוקפו של המאסר המותנה, כמו גם תחילת תוקפו של המאסר בפועל, ותחילת תוקפם של כל יתר חלקי גזר הדין, תהיינה לאחר שבית המשפט ייתן גזר דין סופי ושלם על כל חלקיו. בספרו "פרשנות במשפט" כרך ב' עמ' 605 עומד כב' הנשיא ברק על כלל הפרשנות המחייב "התחשבות בתוצאות". לפי כלל זה, "התחשבות בתוצאה שאליה מוביל הפרוש היא מידה ראויה בפרשנות החוק". כאמור, "פיצול" גזר הדין למספר חלקים, שחלקם נכנס לתוקף באופן מיידי, כמו המאסר על תנאי ואולי גם הקנס, ושחלקם נכנס לתוקף עם השלמת גזר הדין, כמו המאסר בפועל או המאסר בעבודות שירות, איננו "פיצול" ראוי. הוא מטעה את המתדיינים ומסרבל את ההליכים. עקרון החוקיות בדיני עונשין, שבין כלליו מצוי העקרון שהחוק יהיה ברור על מנת שיתמלא הכלל ש"אין עונשין אלא אם כן מזהירין" (וראה בספרו של פלר יסודות בדיני העונשין, כרך א' עמ' 18), מצדיק גם הוא, לדעתי, העדפת האינטרס שכל חלקיו של גזר הדין יכנסו לתוקפם, במועד אחד, במועד בו גם קמה זכות הערעור. 11. אוסיף, כי ספק מסויים התעורר בלבי למקרא פסק דינה המלומד של שופטת בית משפט קמא, כלום היתה מגיעה לאותה המסקנה שאליה הגיעה, אילו היה בית המשפט המחוזי דן בעניינו של המערער לאחר קבלת חוות דעת הממונה. מהקטע הרלוונטי בגזר דינה עולה שכב' השופטת נתנה משקל לכך שכלל לא הוגשה חוות דעת של הממונה, ובלשונה בגזר דינה: "מאחר וממילא לא הוגשה כלל חוות דעת ממונה בתיק (הממונה כאמור, ביקש דחיה) - אין כל מועד רלבנטי אחר לתחילת מרוץ העונש המותנה, פרט למועד שצויין במפורש בגזר הדין מיום 25/11/99. המצב המשפטי הוא כי גזר הדין המחוזי הוא "חלוט" ו"משוכלל" מיום נתינתו - 25/11/99, וכי מירוץ העונש המותנה מתחיל מיום בו ניתן גזר הדין, כפי שנקבע באופן מפורש, אשר על כן העונש המותנה הינו בר הפעלה בעניננו" (ההדגשה במקור). לעמדתי, אין נפקא מינה שבית המשפט לא קיבל בסופו של דבר את חוות דעת הממונה (בין כיוון שחוות דעת כזו כלל לא הוגשה, ובין כיוון שבית המשפט החליט, שלא לאמץ את שהומלץ בחוות הדעת). מועד תחילתה של תקופת המאסר המותנה, יהיה במועד שבו קמה זכות הערעור, דהיינו, במועד שבו הושלם פסק דינו של בית המשפט, שגזר על הנאשם את המאסר המותנה. בע"פ 2002/99 אומנם לא קמה זכות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שישב כערכאת ערעור. ואולם, אין לאבחן בין המקרה שבו קמה זכות ערעור, לבין המקרה שבו לא קמה זכות זו עקב היותו של פסק הדין פרי עטה של ערכאת הערעור. לסיכום עמדתי, מן הראוי הוא שמועד הכנסו לתוקף של המאסר המותנה יהיה ביום בו השלים בית המשפט המחוזי את פסק דינו, על ידי קביעה כי המאסר בפועל ירוצה בבית הכלא ולא בעבודות שירות. 12. לא נותר לי לדון אלא בשאלה אחת: בית המשפט בע"פ 2002/99 קבע מפורשות, כי תחילתו של התנאי היא ביום מתן חלקו הראשון של פסק דינו, דהיינו, ביום 25/11/99. להלן דבריו: "לאור האמור אנו סבורים כי ראוי להטיל על המשיב מאסר לתקופה של 18 חודשים מזה 6 חודשים בפועל והיתר על תנאי למשך 3 שנים מהיום שלא יעבור כל עבירת סמים" (ההדגשה שלי - ש.ש.). כאמור, עמדתי היא, שמקום שבית המשפט לא קובע מפורשות את מועד תחילת תוקפו של התנאי, תחל תקופת תוקפו של התנאי ביום שבו משלים בית המשפט את פסק דינו. נשאלת השאלה, האם יש להסיק את אותה המסקנה כאשר בית המשפט קובע מפורשות כי תקופת התנאי תחל ביום מתן חלקו הראשון של גזר דינו או של פסק דינו. אני בדעה שלמען אחידות הדין בעניין המועד להגשת ערעור על פסק דין, יש לשמור על עקרון הבסיס שלפיו זכות הערעור קמה עם השלמת מלאכת גזירת הדין. לכן, לדעתי, על אף הקביעה המפורשת הנ"ל של בית המשפט בע"פ 2002/99, מועד תחילתו של התנאי, גם בעניינו של המערער, הוא עם השלמת פסק הדין, דהיינו, ביום 20/01/00. 13. אשר על כן, אילו דעתי היתה מתקבלת ע"י חבריי, דין הערעור היה להתקבל, הפעלת המאסר על תנאי היתה מתבטלת, והיה על המערער לרצות 12 חודשי מאסר בפועל, כאשר מתוכם, כך הייתי מציעה לחבריי, 2 חודשים היו בחופף לעונש המאסר שהמערער ריצה בגין ע"פ 2002/99 הנ"ל, כך שבסה"כ היה על המערער לרצות עונש מאסר בפועל של 10 חודשים בגין עבירת הסמים הנוספת שביצע. משפט פליליעבודות שירותסמים