פטור מהיטל ביוב

לעניין סמכותה של רשות מקומית לפטור מתשלום היטלי חובה כגון היטל ביוב, התייחס בית המשפט העליון בפסק הדין שניתן ב-7368/06 דירות יוקרה בע"מ נ' ראש עיריית יבנה, שם נידונה שאלת חוקיות הפטור או ההנחות שנתנה העירייה לגורמים שונים בתשלומי היטלי ביוב והשבחה. בית המשפט העליון קבע, כי מאחר שהחוק אינו מקנה לרשות סמכות לתת פטור או הנחה מתשלום היטלים אלה, אין לתת תוקף להסכם שמטרתו מתן פטור או הנחה כאמור. בהקשר זה נקבע: "..כשם שלא ניתן להטיל תשלומי חובה אלא בחוק או על פיו, כך לא ניתן לשנות את שיעורי תשלומי החובה אלא בחוק או על פיו. בכלל זה, לא ניתן לתת הנחות, פטורים והקלות למיניהם בתשלומי החובה אלא אם יש יסוד לכך בחוק או בחיקוק מכוחו". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פטור מהיטל ביוב: מבוא לפנינו שני עררים שהדיון בהם אוחד, בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב - 1962 (להלן: "חוק הביוב"), על דרישות ששלחה להם המשיבה, מועצה מקומית מגדל (להלן: "המשיבה" או "המועצה") לתשלום היטלי ביוב. העוררים הם הבעלים של מספר חלקות מקרקעין הנמצאות בחוף מגדל שבתחום שיפוטה של המועצה, במתחם המכונה "מקטע החוף". בעררים שהוגשו על ידם העלו העוררים שלל של טענות, אשר מחייבות, לטענתם, ביטול דרישות התשלום באופן מוחלט והשבת הכספים ששולמו על ידם בעקבות הליכי גביה שנקטה נגדם המועצה על בסיס אותן דרישות תשלום. בשל ריבוי הטענות שהעלו העוררים נגד דרישות התשלום ומורכבותן, נתייחס להלן לכל אחת ואחת מאותן טענות בנפרד, תוך הצגת טענות הצדדים באשר לכל אחת מהטענות ואת קביעותינו בכל אחת מהן. ההחלטה לרכישת או הקמת מתקני ביוב בהתאם לטענה הראשונה שהעלו העוררים, אין המועצה רשאית לשלוח את דרישות התשלום מאחר שלא התקבלה על ידי המועצה החלטה כדין לרכישת או הקמת מתקני ביוב. לטענתם, תנאי ראשוני ומוקדם למשלוח דרישות לתשלום היטל ביוב הוא קבלת החלטה ע"י המועצה לרכישת מתקני ביוב. מאחר שהחלטה כנדרש לא התקבלה, אין המועצה מוסמכת לשלוח דרישות תשלום. לא מצאנו ממש בטענה זו. לתצהירים מטעמה צירפה המועצה החלטת המועצה מיום 6/10/08 בה נקבע, כי "מליאת המועצה הממונה מאשרת אכרזה בדבר עבודות פיתוח במקטע החוף בתב"ע 5966/ג". בהתאם להחלטה זו החלה המועצה בביצוע עבודות לצורך הקמת מתקני ביוב, הכוללים הנחת קווי ביוב, משאבות ומתקן טיהור. אכן, בהחלטה הנ"ל לא הזכירה המועצה במפורש את המילים "הקמת מתקני ביוב", אך ברור הוא, כי הכוונה הייתה לביצוע עבודות פיתוח, לרבות עבודות להנחת קו ביוב על מתקניו השונים. בתצהיר עדותו הראשית הסביר מר בני צימרמן, מי ששימש בתפקיד חשב מלווה של המועצה בשנים 2007-2009, כי החלטת המועצה מיום 6/10/08 "התקבלה לאחר שהוסברה לחברי המועצה הממונה מהותן של עבודות הפיתוח שיבוצעו, ובכלל זה עבודות הביוב, המהוות חלק מפרויקט לפיתוח מקטע החוף". בהמשך הסביר מר צימרמן, כי בעקבות אותה החלטה, ניתן ביום 6/12/09 צו התחלת עבודות, וכי "המועצה בשלבים מתקדמים של ביצוע עבודות הביוב לכל מקטע החוף..". עדותו זו של מר צימרמן לא נסתרה. עולה, אם כן, כי על אף שההחלטה מיום 6/10/08 לא הזכירה באופן מפורש את עבודות הביוב, הרי היה ברור לחברי המועצה, כי הכוונה היא לביצוע עבודות תשתית אשר כוללות עבודות ביוב. על כן, אין בעובדה שההחלטה לא הזכירה במפורש עבודות ביוב כדי לפטור את העוררים מתשלום היטלי ביוב מקום שהוכח כי התקבלה החלטה לביצוע עבודות ביוב, וכי הלכה למעשה, המועצה כבר התחילה בביצוע עבודות אלו. העדר זיקה בין המקרקעין למתקני הביוב לטענת העוררים אין זיקה בין המקרקעין לבין מתקני הביוב שהמועצה החליטה להקים ועבודות הביוב שביצעה ומבצעת המועצה הלכה למעשה. בהתאם לטענה זו, המקרקעין שבגינם נשלחו דרישות התשלום רקות וחפות מבניה, במתחם מקטע החוף לא בוצעו ולא מבוצעות עבודות תשתית כלשהן, כך שהאפשרות שמקרקעין אלה ייהנו ממתקני הביוב שבכוונת המועצה להקים היא אפשרות תיאורטית ולא אמיתית. בנסיבות אלה, כך נטען, אין המועצה מוסמכת לחייב כבר בשלב זה את בעלי הקרקע בהיטל ביוב. לגבי אחת החלקות, חלקה 7 בגוש 15515 שבבעלות העוררת מס' 3 בתיק 31906-01-10, נטען כי מדובר בקרקע חקלאית, שאינה מצויה בתחום שיפוטה של המועצה, כך שלא צריכה להיות מחלוקת, כי לחלקה זו אין כל זיקה למתקני הביוב של המועצה ולא הייתה כל סמכות לדרוש תשלום היטל ביוב בגינה. באשר לחלקה 7, הדין עם העוררת. בסעיף 25 לכתב התשובה אישרה המועצה, כי בשל העדר זיקה בין קרקע חקלאית למתקני הביוב, "אין מקום לחייב שטחים חקלאיים בהיטל ביוב ואם הוצא חיוב כנ"ל אזי מקורו בטעות". בהמשך אישרה המועצה, כי חלקה 7 "אומנם גובלת בקו הביוב, אך נמצאת, ברובה, מחוץ לשטח התכנית". הנה כי כן, המועצה מאשרת שאין זיקה בין חלקה 7 למתקני הביוב שהחליטה לרכוש או להקים, ולפיכך לא היה מקום למשלוח דרישת תשלום בגין חלקה זו. זאת ועוד, על אף שהעוררת 3 חזרה על טענותיה אלה באשר לחלקה 7 גם בסיכומים, לא ראתה המועצה לנכון להתייחס לטענות אלה בסיכומיה ולא חלקה, בעצם, על טענת העוררת, כי לא היה מקום לחייבה בהיטל ביוב בגין חלקה 7. לאור כל האמור, הננו סבורים, כי דין הערר בנוגע לחלקה 7 להתקבל וכי דין דרישת התשלום ביחס לחלקה זו להתבטל. לא מצאנו ממש בטענות העוררים לעניין העדר זיקה למתקני הביוב ביחס ליתר המקרקעין. אין בעובדה שמדובר בקרקע פנויה שטרם הוקמו עליה מבנים כלשהם כדי לנתק את הזיקה בינה לבין מתקני הביוב. המבחן לקביעת קיומה של זיקה בין המקרקעין לבין מתקני הביוב שהרשות מתכוונת להקים או לקנות הוא מבחן פוטנציאל ההתחברות למתקני הביוב. גם אם טרם חוברו אותם מקרקעין לקו הביוב, אך באפשרות הבעלים של אותם מקרקעין להתחבר למתקני הביוב בעתיד, מתקיימת במקרה דנן דרישת סעיף 16 לחוק הביוב. בענייננו, מר צימרמן העיד בתצהירו, כי "עבודות הביוב המתוכננות והמבוצעות ע"י המועצה כוללות קו סניקה שיוביל שפכים משטחי המועצה למכון הטיהור ברמת לבנים וקו גרביטציוני שיעבור לאורך מקטע החוף ויחבר את מקטע החוף לקו הסניקה. תוך כך מתוכננת להבנות גם תחנת שאיבה". לתצהירו צירף מר צימרמן תכנית הביוב ממנה עולה, כי קו הביוב עובר בגבולות החלקות של העוררים באופן שמאפשר חיבורן למתקני הביוב שהמועצה החלה בהקמתם. המומחה מטעם העוררים, מר קורנברג יאיר, אישר בחקירתו הנגדית את העובדות הנ"ל וציין, כי קווי הביוב שבכוונת המועצה להעביר "מתוכננים לעבור לאורך חלקות העוררים". בהמשך הוא אישר כי קו הסניקה שכבר בוצע עובר לאורך חלקות העוררים ואמור לשרת אותן לאחר שעבודות הביוב יסתיימו. בחקירתו החוזרת שינה העד את תשובותיו בחקירה הנגדית וטען, כי קו הסניקה אמור לשרת את המושבה מגדל בלבד ולא מקטע החוף. נוכח תשובה זו התרנו לב"כ המועצה להפנות למר קורנברג שאלה מדוע בחוות דעתו לא טען שקו הסניקה אינו משרת את חלקות העוררים. בשלב זה שינה מר קורנברג שוב את עמדתו, אישר שעל פי המתוכנן ועל פי התוכנית שהוצגה לו, קווי הביוב שמתכוונת המועצה להניח משרתים את חלקות העוררים. להלן הקטע הרלבנטי מעדותו של מר קורנברג: "על מנת שנוכל להשתמש בקו הלחץ בכדי לחבר גם את החלקות נשוא התביעה, יש להניח קוי ביוב גרביטציוניים מהחלקות אל תחנות שאיבה שעל פי התוכנית הן מופיעות, יש תחנת שאיבה צפונית ותחנת שאיבה דרומית. שתי תחנות אלה וקוי הגרביטציה במועד שאני הייתי, הם לא היו. למיטב ידיעתי גם היום הן לא נמצאות. אחרי שהמערכת תותקן, מהתוכנית שאני מחזיק ביד (נ/1) מתוכנן קו סניקה או קו לחץ מתחנת השאיבה שיחובר לאותו קו סניקה שמונח כים בקרקע, ואז אפשר יהיה לחבר את החלקות לקו הביוב". הנה כי כן, בהתאם למומחה מטעם העוררים, לאחר שתושלם התקנת מתקני הביוב שהמועצה התחילה בהקמתם, ניתן יהיה לחבר את חלקות העוררים לקו הביוב. בנסיבות אלו, אין עוד מקום לטענה שמתקני הביוב אינם אמורים לשרת את חלקות העוררים. טענה נוספת שהעלו העוררים קובעת, כי טרם בוצעו השלבים שבגינם נדרש ההיטל, ולפיכך אין המועצה רשאית לדרוש מהעוררים תשלום היטל בגין שלבים שטרם בוצעו ושאין צורך לבצעם היום. לטענתם, פיתוח החלקות בחלק הצפוני של מקטע החוף כלל אינו נראה באופק ואם יונח ביב מאסף הוא יהא חסר שימוש, כך שאין לדרוש מן העוררים כבר היום לשאת בדרישות התשלום. הם הוסיפו, כי בהתאם לסעיף 16 לחוק הביוב, החלטה על התקנת ביוב צריכה להתקבל לגבי כל שלב העומד להתקנה. במקרה דנן לא התקבלה החלטה על התקנת ביוב ובוודאי שלא על כל שלב. לגבי הטענה שלא התקבלה החלטה להקים או לרכוש מתקני ביוב כבר התייחסנו לעיל, ואיננו רואים צורך לחזור על האמור. לעניין הטענה שהיה מקום לקבל החלטה על כל שלב ושלב באופן נפרד, דין טענה זו להידחות. בע"א 641/69 עיריית ראשון לציון נ' שלום וילובסקי פ"ד כד(1) 741 נקבע, כי הרשות המקומית מוסמכת לשלוח דרישות תשלום לתושביה לאחר שמתקבלת החלטה להתקין או לרכוש מתקני ביוב, בין אם התחילה בהתקנתם, בין אם טרם התחילה בביצועם ובין אם כבר השלימה את ביצוע העבודות. יתרה מכך, בפרשת וילובסקי אף נקבע, כי המועצה רשאית להחליט על התקנת כל שלבי הביוב בבת אחת, ואין היא חייבת להתקין את הביוב בשלבים. משכך, רשאית הרשות אף לשלוח לתושביה דרישות תשלום בגין כל שלבי הביוב. בענייננו, המועצה החליטה על ביצוע כל שלבי הביוב באופן כולל, והיא אף החלה בביצוע השלבים כמתוכנן. מתצהיריו של מר צימרמן והמסמכים שצורפו לתצהיריו וכן מעדותו בחקירתו הנגדית עולה בבירור, כי המועצה התחילה בביצוע העבודות להקמת מתקני הביוב, לרבות הקמת מתקן טיהור השפכים, הקמת תחנות שאיבה והנחת ביבים מאספים כנדרש. משהתקבלה החלטה על ביצוע עבודות ביוב והקמת מתקני הביוב כולם, ומשהחלה המועצה בביצוע העבודות כנדרש, מוסמכת המועצה לשלוח את דרישות התשלום. העובדה שעבודות התקנת הביוב טרם הושלמו אין בה כדי לפגום בסמכותה של המועצה לגבות את ההיטלים שעל העוררים לשלם. סבירות התחשיב שעמד ביסוד התיקון לחוק העזר העוררים טוענים, כי התחשיבים שעמדו ביסוד התיקון לחוק שגויים ובלתי סבירים באופן קיצוני. לטענתם, בהתאם למסמכים שהציגה המועצה, עלות הקמת מכון הטיהור, תחנות השאיבה ורשת הביוב מסתכמת בסכום כולל של 13.7 מיליון ₪. בהתאם לתחשיבים שעמדו ביסוד התיקון לחוק, פוטנציאל הגביה ממקטע החוף עומד על 9.3 מיליון ₪, כך שהושת על מקטע החוף 67.8% מהעלות הכוללת שהוערכה וזאת על אף שמקטע החוף לא ייהנה היום ממתקני הביוב, ומי שנהנה ממתקנים אלה הם תושבי המושבה שנושאים רק בחלק קטן מהעלות הכוללת. אין בידינו לקבל טענות אלה. מאז חקיקתו של חוק הביוב, שיטת החיוב השתנתה משיטת ההשתתפות בהוצאות בפועל לשיטת ההיטל שאינה גוזרת את התשלום מעלות העבודות בפועל. אחד המאפיינים העיקריים של שיטת ההיטל הוא שהיא צופה פני העתיד והיא לוקחת בחשבון גם את פוטנציאל הבניה וההתרחבות של הרשות שבתחומה הותקן הביוב (ראו בעניין זה ע"א 1711/02 עיריית חולון נ' ארגון הקבלנים והבונים חולון פ"ד נח(5) 933, 942; עע"ם 11646/05 מכרז השלטון המקומי בישראל נ' צרפתי ; ע"א 4435/92 עיריית ראשון לציון נ' חב' מאיר שדי בע"מ פ"ד נב(3) 321 וכן ברמ 135/10 מנחמי בוני מגדלי דוד רמת דן בע"מ נ' עיריית רמת גן) . בהתאם לכך, אין מקום לטענה שרק תושבי המושבה הם שנהנים היום ממתקני הביוב ולפיכך חלקם במימון צריך להיות גדול יותר. טענה זו מתעלמת כאמור משיטת ההיטל אשר צופה פני העתיד ומתמקדת במה שמתרחש היום. זאת ועוד, בהתאם לתחשיב שעמד ביסוד חוק העזר עולה, כי הצפי של כמות השפכים הכוללת היא כ-701,510 מ"ק לשנה, מתוכם 389,000 מ"ר ממקטע החוף, כמות אשר מהווה כ-55% מסך כל הכמות. בהתאם לכך הפער בין הנטל שהושת על מקטע החוף במימון הקמת המתקנים ואשר עומד לטענת העוררים על כ-68% אינו חורג באופן בלתי סביר מחלקו של מקטע החוף בכמות השפכים שהוא עתיד לייצר. פער זה אשר עומד על 13% אין בו כדי להביא למסקנה שהתעריפים והתחשיב שעמד בבסיס חוק העזר הם בלתי סבירים באופן קיצוני שמחייב ביטול חוק העזר. פער זה יכול לנבוע מסיבות רבות כגון מיקום המט"ש יחסית למקטע החוף, תוואי השטח שבהם אמורה לעבור רשת הביוב ובעלות התקנתה, הצורך להתקין קווי גרביטציה ומשאבות במקטע החוף ובגרומים רבים אחרים, אשר יכולים להצדיק הטלת נטל כבד יותר על מקטע החוף מעבר לחלקו בכמות השפכים שהוא אמור לייצר. זאת ועוד, בפועל הוכח כי עלות הקמת מתקני הביוב היא הרבה יותר גבוהה ממה שצפה התחשיב ובהתאם לאמור בתצהיר של מר צימרמן, עלות זו מסתכמת בסכום של כ-35 מיליון ₪, כאשר פוטנציאל הגביה ממקטע החוב מסתכם בסכום של כ-12 מיליון ₪ (משוערך), כך שחלקו של מקטע החוף במימון עלויות הקמת מתקני הביוב מסתכם בכ-25%, בעוד שכמות השפכים הצפויה שהוא אמור לייצר, מהווה כ-55% מסך כל כמות השפכים שמכון הטיהור אמור לטפל בהם. על כן, גם אם נבחן את סבירות התעריף בהתאם לעלויות בפועל, נגלה שמדובר בתעריפים שאינם בלתי סבירים ואף נמוכים מהעלות בפועל. תעריף לקרקע מול תעריף לבניה טענה נוספת שהעלו העוררים נוגעת לתעריף שנקבע בחוק העזר בגין קרקע פנויה לעומת התעריף שנקבע בגין שטחים מבונים. לטענתם, בעוד שלפי חוק העזר משנת 1995 עיקר הנטל רבץ על שטחים מבונים, הרי בהתאם לתיקון לחוק העזר, עיקר הנטל רובץ על קרקע פנויה על אף שקרקע זו אינה נהנית בשלב זה ממתקני הביוב ואלה אמורים לשרת את המקרקעין, אם בכלל, בעוד שנים רבות. בעניין זה מסתמכים העוררים על חוות דעתו של מר יששכר בן חיים, שערך שתי חוות דעת האחת מתאריך 16/5/11 והשנייה מתאריך 6/4/11. גם בטענות אלה לא מצאנו ממש. הטענה שהבעלים של קרקע פנויה אינם נהנים ממתקני הביוב שהחליטה המועצה להקים ולפיכך יש לקבוע לגביהם תעריף נמוך בהשוואה לשטחים מבונים, אינה נכונה, וכמה טעמים לדבר: ראשית, בעלי קרקע פנויה שהמקרקעין שלהם חוברו לרשת הביוב נהנים באופן ישיר ומיידי ממתקני הביוב, שכן חיבור המקרקעין לקו הביוב מביא לעלייה במחירי המקרקעין ומאפשר שיווקם יותר בקלות בהשוואה למקרקעין שאין אפשרות לחברם למערכת הביוב. שנית, בהתאם לסעיף 18(2) לחוק העזר, ניתן לחייב לפי נכס בנוי ולפי מה שניתן לבנות על הקרקע. בסעיף 18(3) נקבע, כי המועצה רשאית לגבות היטל ביוב בגין מה שנבנה בפועל ולדחות את הגביה בגין מה שניתן לבנות עד הבניה בפועל. עולה, עם כן, כי ברירת המחדל היא גביה בגין הבנוי והניתן לבניה כבר עם תחילת ביצוע עבודות הביוב, כך שהטענה שהתעריף בגין קרקע פנויה צריך להיות נמוך יותר משטחים מבונים אינה מובנת מאליה. במקרה דנן אימצה המועצה את החלופה הקבועה בסעיף 18(3) לחוק והחליטה לדחות את הגביה בגין מה שניתן לבנות עד הבניה בפועל ומנגד העלתה את התעריף בגין קרקע פנויה. התנהלות זו נראית לנו סבירה בהחלט ואיננו רואים כל פגם בהתנהלות זו, שמצדיק פסילת חוק העזר. שלישית, ההחלטה לבנות מתקני הביוב, התחשיב לקביעת עלויות ההקמה והתעריפים שאמורה המועצה לגבות בגין היטל ביוב, צופים פני העתיד והם לוקחים בחשבון את פוטנציאל ההתרחבות והבניה בשטחים הפנויים. בשל כך, גודל ומהות המתקנים עשויים להשתנות בהתאם לפוטנציאל הבניה וכמות השפכים הצפויה מאותם שטחים פנויים. ככל שכמות השפכים הצפויה גדולה יותר, כך הצורך בהקמת מתקנים גדולים ומתקדמים יותר גדול יותר. במקרים כאלה אך טבעי הוא שהתעריף שיוטל על קרקע פנויה יהיה גדול יותר. העוררים התעלמו משיקולים אלה ומיקדו את טענותיהם בכך שהיום הם לא עושים שימוש במתקני הביוב. אין די בטיעון זה כדי להביא למסקנה שהתעריף שנקבע בחוק העזר הוא בלתי סביר. רביעית, קביעת שיעור ההיטל תלוי, כפי שהובא לעיל, בגורמים רבים מלבד השימוש הנוכחי במתקנים. בין היתר, יש לקחת בחשבון את מיקום השטחים, את העלויות הכרוכות בהקמת קו הביוב בתחומם בהשוואה למקומות אחרים ועוד. ככל שהעלות הנדרשת להקמת קו הביוב בשטח מסוים גבוהה יותר, כך תטה המועצה להגדיל את שיעור ההיטל על שטחים אלה. גם משיקולים אלה מתעלמים העוררים. התעריף בגין מכון הטיהור העוררים טענו כי בחוק עזר למגדל (היטל ביוב)(תיקון), התשס"ב - 2002, חויב מקטע החוף בתשלום מלוא היטל הביוב בגין מכון הטיהור, ואילו ליתר התושבים שבתחום המושבה ניתן פטור מתשלום היטל ביוב בגין מכון הטיהור. לטענת העוררים, הסדר זה שאומץ בחוק העזר משנת 2002 הינו בלתי סביר מכמה טעמים: ראשית, ההסדר אינו עומד בהוראות חוק הביוב, שכן בהתאם לחוק, היטל הביוב יחול על כל מי שנמצא בתחום שיפוטה של המועצה ואמורים מתקני הביוב לשרת אותו. שנית, חוק העזר מפלה את העוררים לרעה, שכן לא ייתכן שמקטע החוף ישא במלוא עלות הקמתו של מכון הטיהור על אף שבשלב זה מקטע החוף כלל לא עושה שימוש במכון הטיהור ואילו תושבי המושבה, שרק הם נהנים ממנו, ייהנו מפטור מלא. יחס מפלה זה מצביע על חוסר סבירות קיצוני בתעריפים שנקבעו בחוק העזר. המועצה טענה מנגד, כי אין בסיס לטענת העוררים שמקטע החוף נושא במלוא עלות הקמתו של מכון הטיהור ואילו תושבי המושבה פטורים מלשאת בעלות זו. לטענת המועצה, חלקה בעלות הקמת מכון הטיהור מסתכמת בסכום העולה על 15 מיליון ₪ בעוד שפוטנציאל הגביה של היטל הביוב ממקטע החוף מסתכם בסכום של כ-5.5 מיליון ₪, כך שהמועצה עתידה לממן סכום של כ-10 מיליון ₪ ממקורות עצמאיים שאינם גביית היטל ביוב ממקטע החוף. היא טענה עוד, כי בהתאם לתחשיבים שעמדו בבסיס חוק העזר משנת 2002, העלות המשוערת של הקמת מכון הטיהור עמדה על סך 9,812,000 ₪, בעוד שפוטנציאל הגביה ממקטע החוב בגין היטל מט"ש הסתכם, כאמור, בכ-5.5 מיליון ₪, אשר מהווים כ-55% מעלות ההקמה המשוערת. לטענתה, שיעור זה תואם את שיעור השימוש שצפוי מקטע החוף לעשות במט"ש, שכן הצפי של כמות השפכים היה כ-701,500 מ"ר לשנה, מתוכם 389,000 מ"ק ממקטע החוף. הדין עם העוררים. אין מחלוקת כי חוק העזר משנת 2002 חייב בהיטל ביוב בגין מט"ש רק את מקטע החוף ופטר את יתר תושבי המושבה מתשלום היטל ביוב בגין מט"ש. בהתאם לסעיפים 16 ו-17 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב 1962, מוטלת על כל בעל נכס שמתקני הביוב אמורים לשרת את נכסיו החובה לשלם היטל ביוב בגין הקמת אותם מתקני ביוב. למועצה לא ניתנה שום סמכות לפטור בעל נכס זה או אחר מתשלום היטל ביוב, ובהעדר סמכות שבדין לפטור בעל נכס מתשלום היטל ביוב, אין המועצה רשאית לפטור את תושבי המושבה מתשלום היטל ביוב בגין מכון הטיהור. המועצה טענה, כי עיגון לסמכותה לפטור אזורים מסוימים מתשלום היטל ביוב נמצא בסעיף 26 לחוק, אשר קובע, כי "בחוק העזר מותר להדריג את ההיטלים לפי אזורים שונים של תחום הרשות המקומית". לטענתה, הקביעה בחוק העזר שלפיה רק מקטע החוף ישא בהיטל ביוב בגין מכון הטיהור מהווה הדרגה של ההיטלים לפי אזורים שונים. אין בידינו לקבל טיעון זה. מתן פטור מוחלט לאזור מסוים והטלת היטל ביוב על אזור ספציפי אינו בגדר הדרגת היטל הביוב, אלא מדובר באפליה בין תושבים ובעלי נכסים שאינה מעוגנת בחוק ואינה מוצדקת לגופה. תכלית הסעיף היא לאפשר לרשות להדריג את גובה ההיטל בהתאם למידת השימוש במתקני הביוב, עלויות חיבור האזורים השונים למתקנים, הצורך בהתקנת מתקנים מיוחדים ויקרים יותר באזור מסוים לעומת אזורים אחרים ועוד. ברם, מתן פטור מוחלט מתשלום היטל ביוב אינו חלק מהתכלית שהחוק בא להגשים ואינה נובעת מן האמור בסעיף 26 לחוק. עולה, אם כן, כי לא הייתה למועצה סמכות לפטור את כלל בעלי הנכסים מתשלום היטל ביוב בגין מכון הטיהור ולהשית עלות זו רק על מקטע החוף. על פניו ברור, כי אם הנטל של עלות הקמת מכון הטיהור היה מתחלק בין כלל בעלי הנכסים שבתחום המועצה, תעריפי היטל הביוב בגין מכון הטיהור היו נמוכים יותר. על כן, אפליית מקטע החוב במקרה דנן מצדיקה ביטול דרישות התשלום ככל שהן נוגעות להיטל הביוב בגין המט"ש. נוכח המסקנה אליה הגענו לעניין חוסר הסמכות במתן פטור, קביעה אשר מחייבת ביטול דרישות התשלום שנשלחו לעוררים בגין היטל מט"ש, איננו רואים צורך לדון ביתר טענות המועצה לעניין עלויות הקמת המט"ש וחלקו של מקטע החוף בעלויות אלו. גם אם נכונות טענות המועצה מבחינה חשבונאית, אין בכך כדי להצדיק את האפליה בין מקטע החוף לבין תושבי המושבה, ואין בכך כדי לאפשר למועצה לתת פטור מקום שהחוק אינו מסמיך מתן פטור כאמור. יתרה מכך, אין כל הצדקה לכך שמקורות המימון העצמאיים שגייסה המועצה להקמת מכון הטיהור ייזקפו לטובת תושבי המושבה שאינם משלמים היטל מט"ש ולא ייזקפו, לפחות בחלקם, גם לטובת מקטע החוף. גם הבעלים של מקטע החוף זכאים ליהנות מהכספים שהמועצה מגייסת כפי ששאר התושבים נהנים מהם. על כן, טענת המועצה שכביכול תושבי המושבה מימנו חלק מעלות הקמת המט"ש אינה יכולה להתקבל. סוף דבר על יסוד כל האמור, אנו מורים כדלקמן: הערר באשר לחלק 7 בגוש 15515 מתקבל ואנו מורים על ביטול דרישת התשלום שנשלחה לעוררת מס' 3 בתיק 31906-01-10, בגין חלקה זו. העררים שהוגשו בשני התיקים מתקבלים בכל הקשור לדרישת התשלום שעניינה היטל ביוב בגין מכון טיהור שפכים, כך שחלק זה בדרישות התשלום מבוטל. יתר הטענות שהעלו העוררים בשני העררים נדחות. ככל שנגבו סכומים מהעוררים בגין חלקה 7 או בגין מכון הטיהור, על המשיבה להשיב להם את הסכומים שנגבו על ידה. נוכח התוצאה אליה הגענו, איננו עושים צו להוצאות. ביובהיטל ביובאגרות והיטלי פיתוח