פיצוי כספי במקום אכיפת חוזה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי כספי במקום אכיפת חוזה: השופט מ' בייסקי: ו .1בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו חייב את המערערת לשלם לכל אחת מארבע משפחות המשיבים 1- 8(להלן - המשיבים) פיצוי בסך 860,530, 9שקל ישן בצירוף הצמדה וריבית, בגין הפרת חוזים שנקשרו בין בעלי הדין. הפיצוי הכספי מכוח הסעיפים 10ו-13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, נפסק, לאחר שבית המשפט מצא, כי בנסיבות המקרה לא יהא צודק לצוות על אכיפת החוזים, כפי שביקשו המשיבים בתביעתם כסעד עיקרי. בתביעה שכנגד של המערערת חויבה כל משפחה ממשפחות המשיבים לשלם למערערת דמי שכירות ראויים עבור מושכרים שהחזיקו בבניינה של המערערת ובסכומים כמפורט בפיסקה 24של פסק הדין, אף אלה בצירוף ריבית והצמדה, כשחיובי הצדדים ניתנים לקיזוז. הערעור שלפנינו הוא על חיובי המערערת בפיצוי בגין הפרת החוזים, כשהטענות העיקריות הן כלהלן: בין הצדדים לא נקשרו כלל חוזים מחייבים וזאת מסיבות מגוונות שעוד יוזכרו בהמשך; בכל הנסיבות לא נתקיים תנאי מתלה, שהיה ביסוד החוזים; לא הוכח כל נזק, ובייחוד לא נזק כללי, שבגינו זכאים המשיבים לפיצוי. המשיבים מצדם משלימים עם החיובים שחויבו בדמי שכירות ראויים, כשם שמשלימים הם עם דחיית הסעד של אכיפה, ומטעמם אין לפנינו ערעור שכנגד. .2העובדות הצריכות לעניין הן מורכבות מעט, אך לא יהא מנוס מלהתעכב בהן ולפרטן, ולו בתמצית: המערערת, חברה קבלנית, זכתה בהלוואה נוחה ממשר האוצר לבניית בית דירות, על יסוד הסכם בינה לבין משרד השיכון, והיא התחייבה בתמורה להשכיר את הדירות שתיבנינה לעולים חדשים, בתנאים שייקבעו על-ידי משרד השיכון. המדובר בהלוואה לא צמודה, שסילוקה משתרע למספר שנים והיא מובטחת במשכנתא רשומה על הדירות בבית האמור. בגלל מיעוט עולים שונו תנאי ההסכם, והמערערת התחייבה להשכיר את הדירות לתקופה של 5שנים לזוגות צעירים, על-פי תנאים שקבע משרד השיכון. בהיותם אז זוגות צעירים, ומכוח ההסכם האמור, שכרו המשיבים דירות מהמערערת לשנה, עם אופציה לחדש את השכירות עד 5שנים. כעבור כשלוש שנים מתחילת השכירות גילו המשיבים, ועוד שוכרים אחרים במעמדם, עניין ברכישת הדירות ששכרו, והם בחרו מתוכם נציגות לניהול משא ומתן להגשמת הרכישה; היה עליהם לגבור על קשיים להשגת הלוואה חריגה ממשרד השיכון, כיוון שהדירות היו גדולות יותר מהמוקצות מבחינת הזכאות לזוגות צעירים; כן היה צורך לקבל אישור משרד השיכון, המשחרר את המערערת מהתחייבותה להשכיר את הדירות עד תום 5שנים, כתמורה לתנאי המשכנתא המיוחדים שניתנו למערערת. הטיפול בכל אלה נמשך כמחצית השנה, והמשא ומתן עם המערערת נוהל במשרדה שבאותו בית, כשמטעם המערערת משתתפים בו שניים ממנהליה (הופמן וקמינסקי) וכן עורך הדין אלגואטי, שכיר המערערת, שהיה בעל זכות חתימה בשם מנהל נוסף, יחד עם רואה החשבון של החברה. בישיבה שהתקיימה במשרדה של המערערת סמוך ליום 28.11.79(להלן הישיבה המכרעת) נכחו, מטעם המערערת, המנהלים הופמן וקמינסקי ועורךדין אלגואטי וכן נכחו המשיבים ושוכרים נוספים. בישיבה זו, כקביעת בית המשפט קמא, המעוגנת היטב בחומר הראיות, "גיבשו הצדדים את התנאים לרכישת הדירות, נקבע המחיר, מועד עריכת החוזה וחתימתו ובקיצור, גירסתו של עורך-דין אלגואטי, סוכמו כל הדברים החיוניים והנחוצים לסיום העיסקה, ומה שנותר היה קבלת אישור משרד השיכון, אשר לדעת כולם ניתן מבחינה עקרונית, אך המתינו לקבלתו בכתב". למעשה, אין איש חולק על המשך מימצאיו של השופט המכובד, שקבע: "בהתאם למה שסוכם, בעל פה, כאמור לעיל, הנתבעת (המערערת לפנינו - מ' ב') העלתה על הכתב את אשר סוכם... הנתבעת הזמינה את התובעים (המשיבים לפנינו - מ' ב') לחתום על המסמכים הנ"ל והם חתמו במשרדו של עורך-דין אלגואטי, בנוכחותו ובהיעדר מנהלי הנתבעת... במעמד חתימתם שולמו, על פי האמור בסעיף 3(א) לזכרון הדברים סך -.000, 50ל"י בצ'קים דחויים..." (לתאריכים בין 2.12.79לבין 5.12.79). כאמור, חתמו המשיבים ב- 2.12.79על זיכרונות-דברים שהכין עורך הדין אלגואטי, אך הוא עצמו לא חתם אלא הטביע את חותמת המערערת על גביהם. לענייננו, אין צורך לפרט את כל התנאים שבזיכרון הדברים - והרי נאמר כבר לעיל שהוא כלל את כל התניות הדרושות כפי שסוכם עליהן ימים אחדים קודם לכן בישיבה המכרעת; נסתפק בהבאת 2סעיפים רלוואנטיים: " .4הסכם מלא בין הצדדים יחתם לא יאוחר מיום .31.12.79 .5התחייבות של הקבלן למכירת הדירה מותנית בקבלת אישור ממשרד שיכון למכירת הדירה. ואז יוחזרו הכספים ששולמו תוך 30יום" (המשפט האחרון הוסף בכתב יד - מ' ב'). .4לא עברו אלא ימים ספורים מאז נחתמו זיכרונות הדברים, ועורך-דין אלגואטי החזיר למשיבים, ב-.5.12.79, את השיקים שהם נתנו על חשבון רכישת הדירות בצירוף מכתב בחתימתו בזו הלשון: "הואיל ועניין רכישת דירתך מחברת נוה עם ברמת-גן בע"מ טעון בירור נוסף עקב המכתב שנשלח ממשרד השיכון, הנני מחזיר לך השיק של -.000, 50שקיבלתי ממך." ודוק: אין במכתב זה לא ביטול זיכרון הדברים וגם לא רמז למהות הבירור הנדרש למכתבו של משרד השיכון. כאן המקום לציין כי עוד בתאריך 16.11.79ניתן אישור בכתב מאת משרד השיכון אל מחוז המרכז שלו, בו נאמר, בין היתר, ביחס לבית האמור: "היות שהקבלן חתום על הסכם לחמש שנים ועברו 3.5שנים בלבד, עליו לפדות המשכנתא בכל הבנין ורק לאחר מכן יוכל למכור הדירות. גובה המשכנתא נע בסביבות ה-000, 600ל"י. עקרונית, אנו מאשרים לדיירי הבית בלבד רכישת דירת אלו למרות שהשטח חריג". בתאריך 28.10.79כתב משרד השיכון אל סגן החשב הכללי במשרד האוצר (שממקורותיו ניתנה ההלוואה למערערת באמצעות בנק לפיתוח ומשכנתאות בע"מ) באותו נושא, בין היתר: "זוגות צעירים הגרים בדירות, מעוניינים לרכוש הדירות בהן הם גרים בשכירות. משרד השיכון ממליץ לשחרר את הבונה מהתחייבות להשכרת הדירות למשך 5שנים (תקופה זו תסתיים בתאריך 20.1.1981), ולאפשר מכירת הדירות למשתכנים הגרים בדירות. במקביל יחזיר הלווה את יתרת ההלואות לאלתר, ללא שום קנס או תוספת רבית". ואכן, בהתייחסו לפניית משרד השיכון הנ"ל, אישר החשב הכללי לבנק לפתוח ולמשכנתאות בע"מ ביום 2.12.79כדלקמן: "בהסתמך על האמור במכתב משרד הבינוי והשיכון, תוכלו לפדות את יתרות ההלואות לשכירות כלכלית על פי אישורים של המשרד ולהגיש לנו את ההתחשבנות על הסילוק המוקדם, כמקובל". המשיבים הופתעו מהחזרת הכספים וממכתבו של עורך הדין אלגואטי, והם פנו אליו ואל מנהלי החברה, אך הובלו בכחש. לבסוף נאמר להם, שעד שהחברה לא תקבל ממשרד השיכון אישור מפורש, היא לא תחתום על החוזים, ובינתיים העיסקה מבוטלת. מחמת תנאי אינפלציה קשים והחשש כי באמצעים שעמדו לרשותם כלל לא יוכלו לרכוש דירות, שמחיריהן עולים, עשו שימוש במשכנתאות שהועמדו לרשותם ורכשו דירות חלופיות באזורים מרוחקים יותר, וזאת תוך תקופה של חודשיים מאז מכתבו של עורך-דין אלגואטי. כל זאת לאחר התנצחויות וחילופי דברים קשים עם מנהלי המערערת, ולאחר שנוכחו, שאין סיכוי כי המערערת תעמוד בהתחייבותה בדבר מכירת הדירות, כפי שהסכימו לכך משרד השיכון והחשב הכללי. .4הערכאה הראשונה קבעה, כי בין הצדדים נקשר חוזה מחייב, אותו הפרה המערערת; סעד של אכיפה לא נמצא צודק, לאחר שהמשיבים כבר רכשו דירות אחרות, אך הם זכאים וראויים לפיצויים בגין הפרת החוזה כשיעור ההפרש שבין מחיר הדירות לבין התמורה הקבועה בחוזה, שעל-פי עדות אחד ממנהלי המערערת, שאומצה על-ידי בית המשפט,הגיע כדי %10, בתוספת נזק כללי בשיעור מחצית סכום זה. וזאת אמנם פסק לכל אחד מזוגות המשיבים. הוסיף השופט המכובד קמא, כי גם אילו היה מגיע לתוצאה שהחוזה אינו מחייב, הרי בנסיבות אשר הוכחו, לא היה מהסס לפסוק לטובת המשיבים פיצויים על-פי סעיף 12(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-.1973 לפנינו תוקף בא-כוח המערערת את מסקנתו של בית המשפט קמא, כי בין הצדדים נקשר חוזה מחייב, וטענה זו מתפצלת ומנומקת בטענות מספר, והראשונה בהן, כי מצד המערערת לא הייתה גמירות דעת להתקשר בצורה מחייבת למכירת הדירות; הא ראיה, כי זיכרון הדברים לא נחתם על-ידי מנהליה - מורשי החתימה; וכל עוד לא נחתם זיכרון הדברים על-ידיה, רשאית המערערת לחזור בה. סבורני, כי כשם שדחתה הערכאה הראשונה את הטענה בדבר העדר גמירות דעת, גם עלינו לדחותה. גמירות דעת לא בהכרח על-ידי מסמך חתום ניתן להוכיחה, הגם שבהעדר מסמך חתום דרכי ההוכחה הן קשות יותר. יודגש, כי במקרה דנן מותקפת גמירות הדעת לעצם הרצון להתקשר, כאשרביחס לגמירות הדעת לעניין תנאי ההתקשרות אין חולקים, כי אלה אכן סוכמו כפי שהועלו על-ידי המערערת בזיכרון הדברים. נוכחנו, כי המשא ומתן לעניין ההתקשרות נמשך חודשים רבים, והישיבה המכרעת לא הייתה תוצאה של החלטה רגעית, אלא תוצאה ממה שהבשיל זמן רב, ולאחר שמשרד השיכון נתן את הסכמתו העקרונית לעיסקה. במשא ומתן השתתפו כל הזמן שניים ממנהלי המערערת יחד עם עורך הדין אלגואטי, שהיה אחד משני מורשי החתימה של מנהל שלישי. המנהל הרביעי, מר לנדאו, שתפקידו בחברה היה טכני בלבד, העיד, כי המנהלים הופמן וקמינסקי עידכנו אותו בפרטי המשא ומתן עם המשיבים, ולעניין ההתקשרות הוא הסכים, ובלבד שיינתן אישור ממשרד השיכון "או לחתום על מסמך מותנה בקבלת אישור". בזאת גם הוא נתן הסכמתו להתקשרות בתנאים כפי שהועלו על הכתב על-ידי המערערת בזיכרון הדברים. בנסיבות שכאלה לא תישמע הטענה של העדר גמירות דעת, כשהכול מצביע על שיקול-דעת זהיר על-ידי אנשי עסקים מנוסים, המלווים לכל אורך הדרך בייעוץ משפטי צמוד של עוך-דין, שהוא עצמו אחד ממורשי החתימה, והוא אשר ניסח את זיכרון הדברים. גמירות הדעת של המערערת ומפגש הרצונות עם המשיבים עולה כבר מהסיכומים המפורטים בישיבה המכרעת. מבחינתה של המערערת, זו מתחזקת בכך שהיא העלתה את הסיכומים בזיכרונות הדברים, העבירה אותם למשיבים והזמינה אותם לחתימה. משהתייצבו המשיבים במועד שנקבע וחתמו על זיכרון הדברים בדיוק באותם התנאים שסוכמו, הרי לכל המאוחר במעמד החתימה ביצעו המשיבים קיבול להצעת המערערת, שלווה בתשלום המקדמה כמוסכם. מכאן ואילך לא הייתה המערערת חפשית לחזור בה מהצעתה (סעיף 3(א) לחוק החוזים (חלק כללי); וראה גם ע"א 379/84 [1], בעמ' 743, שהמערערת דכאן הייתה בו צד בפרשה שיש בה דמיון לעניין שלפנינו, וכן ע"א 158/77 [2]). טענת המערערת, כי במקרה הנדון לא נתקיימו הוראותיו של סעיף 75 מלוח א' בתוספת השלישית לפקודת החברות (כיום סעיף 79לתוספת השניה לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983), אינה יכולה לעמוד, מן הטעם כי לא הוכח על-יד המערערת, כי לעיסקה כגון דא דרושה כלל הטבעת חותמת החברה. .5בהקשר זה מעלה בא-כוח המערערת טענה נגד סמכותו של עורך הדין אלגואטי לחייב את החברה על-ידי הטבעת החותמת שלה על זיכרונות הדברים, והוא מרחיב את הטיעון בסוגיית הסמכות הנחזית של אורגן מטעם חברה לפעול בשמה ולחייבה. אינני רואה צורך להתעכב בסוגיה זו, לאור המימצאים המוכחים והברורים, כי ההתקשרות המחייבת הושלמה בישיבה המכרעת על דעת והסכמת מנהלי החברה המוסמכים. כאן הוסמך עורך הדין אלגואטי להעלות על הכתב כל אשר הוסכם ולקבל חתימותיהם של המשיבים. הטבעת חותמת החברה על גבי זיכרונות הדברים מוסיפה רק נדבך ראייתי לגמירות הדעת; אך חיובה של המערערת בהתקשרות כאמור עומד על הסכמת המנהלים עצמם (כולל עורך הדין כאחד ממורשי החתימה), וללא קשר עם המעשה של מר אלגואטי שהוסמך להחתים את המשיבים. מעבר לנדרש ודרך אגב יצוין, כי עורך הדין אלגואטי הוסמך עלידי המערערת גם לחתום על חוזים, ובפועל היה זה הוא אשר בעבר חתם על וזי שכירות עם דיירי הבית וכדומה מסמכים, ולמשיבים היה יסוד להניח, כי בהטביעו את חותמת החברה על זיכרון הדברים אין הוא חורג מתחום הסמכות שהוענקה לו (ע"א 474/80 [3]). .6עדיין בהקשר לזיכרונות הדברים טוען בא-כוח המערערת, כי אין לראות בהם מסמך העונה לדרישת סעיף 8לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, כשאין הם חתומים על-ידיה. טענה זו נדחתה על-ידי הערכאה הראשונה בסמכה על ההלכה בע"א 571/79, 57 49/81[4], בעמ' 604, שם נאמר מפי השופט בך: "עולה מכל האמור לעיל, שבה בשעה שעצם קיום המסמך בכתב הוא תנאי הכרחי ומהותי לתקפותו של הסכם לעיסקת מקרקעין, הרי החתימה על ההסכם, הן מצד הקונה והן מצד המוכר, מהווה גורם ראייתי בלבד, אם כי כבד משקל, אשר בא להוכיח את גמירות הדעת בין הצדדים ולאשר, שאמנם אלה הם תנאי החוזה שהוסכם עליהם". בא-כוח המערערת טוען, כי הלכת ע"א 571/79, 49/81, 57[4] מצומצמת למעשה לנסיבות המיוחדות כפי שעלו שם, והרי הדגיש כבוד השופט בך עצמו, בעמ' 605, כי: "...נסיבות הלוואי, ובעיקר התנהגות הצדדים במשך שנים לאחר חיבור נוסח ההסכם, שכנעו את בית המשפט, שאמנם המסמך שהוצג לפניו שיקף נכונה את גמירות דעתם, אף מבלי שהמסמך נשא את חתימתו של המוכר". עורך הדין וירניק מבקש להבחין בין הנסיבות ומצביע על כך, כי המערערת דכאן גילתה דעתה מיד, כי אין התקשרות בת-תוקף, ולאלתר החזירה את השיקים, אף בלי להציגם לפירעון. ואילו המשיבים מצדם הזדרזו לרכוש תוך זמן קצר יחסית דירות אחרות, התנהגות ממנה ניתן להסיק, כי גם הם לא ראו בזיכרון הדברים חוזה מחייב שניתן לאוכפו. טענה זו אין לקבלה. הגיונה של הלכת ע"א 571/79, 49/81, 57[4] מתמצה בהסטת נקודת האיזון שבין הדרישה הצורנית לעקרון חופש החוזים. מול הביטחון והיציבות שמקנה הראשונה עומדת ההתגבשות החופשית של רצון הצדדים - והכוונה לתת מירווח תמרון לבית המשפט, בבוחנו אותם המקרים שבהם ברור כי נעשה ניסיון על-ידי אחד הצדדים להתחפר מאחורי דרישה פורמאליסטית, שאן סעיף 8הנ"ל מחייבה, כדי לסכל התחייבות שנעשתה לאחר גמירות דעת. יש לעתים שהתנהגות הצדדים או אחד מהם לאחר מעשה עשויה להשליך במידת מה על השאלה העיקרית, ולמעשה היחידה, של גמירות הדעת והיווצרות ההתקשרות, במקום שחסר מסמך חתום. אך כאשר, כמו במקרה שלנו, גמירות הדעת וההתקשרות המחייבת הוכחו כדבעי ואינן מותירות ספקות, התנהגות הצדדים או אחד מהם לאחר מכן שוב אינה רלוואנטית לאותה שאלה עצמה. העובדה, כי לאור סירובה של המערערת לקיים המוסכם הזדרזו המשיבים לרכוש דירות אחרות, מלמדת אך זאת, כי הם עמדו במצוקה נוכח תנאי האינפלציה והרצון לנצל את ההלוואות שאושרו להם לרכישת דירות, כשאפסה תקוותם שהמערערת תחזור בה מסירובה. בכך הם הפחיתו את סיכוייהם לזכות בסעד של אכיפה. אך מבחינת העקרונות והנסיבות אין העניין דכאן שונה מאלה כפי שהיו בע"א 571/79, 49/81, 57[4] הנ"ל, ובצדק נדחתה טענה זו על-ידי הערכאה הראשונה. .7טענתה הנוספת של המערערת גורסת, כי לא נתקיים התנאי המתלה שר נקבע בסעיף 5לזיכרון הדברים, אשר צוטט בפיסקה 2לעיל. בהקשר זה טוענת המערערת בשני מישורים: ראשית - המסמך אשר מתיר מכירת הדירות למשיבים לא נכתב על-ידי משרד השיכון, כנדרש בסעיף 5הנ"ל, אלא על-ידי החשב הכללי, ולא נמען אל המערערת אלא לבנק לפיתוח ולמשכנתאות בע"מ; ושנית, וזה העיקר - אין באישור ציון מפורש כי הבנק יהיה רשאי לפדות חלק יחסי של המשכנתא, המתייחס לדירות הנמכרות למשיבים בלבד, שכך סבר חלק ממנהלי המערערת שיש לעשות, אלא המערערת נדרשה להחזיר את יתרת ההלוואה כולה. חלקה הראשון של הטענה מוטב היה לו אלמלא נטען משנטען. לא זו בלבד כי בסעיף 5של זיכרון הדברים לא נאמר כי האישור יישלח אל המערערת דווקא, אלא כאמור בפיסקה 3לעיל ניתן תחילה אישור עקרוני של משרד השיכון למכירת הדירות למשיבים; לאחר מכן כתב משרד השיכון ביום 28.10.79לסגן חשב במשרד האוצר, שממקורותיו ניתנה ההלוואה, המלצה לשחרר את המערערת מהתחייבותה ולאפשר מכירת הדירות למשיבים. על יסוד המלצה זו אישר שרד האוצר לבנק לאפשר פדיון יתרת ההלוואה. הנה כי כן לא זו בלבד שניתן אישור משרד השיכון למכירת הדירות, אלא ניתנו גם ההוראות לבנק, שבאמצעותו ניתנה ההלוואה, לפעול בהתאם. על כל אלה ידעה המערערת, וכנראה מחוסר טענת הגנה טובה יותר, נתפסה לטענת סרק פורמאליסטית שממש אין בה. האמת היא, כי המערערת חזרה בה מהתחייבותה למכור את הדירות למשיבים בגלל עמדתה המאוחרת כי עליה להחזיר רק חלק יחסי של ההלוואה ולגבי הדירות הנמכרות בלבד, ולא את כל יתרת חובה על הבית. ואולם תנאי כזה כלל לא הותנה, לא בסעיף 5של זיכרון הדברים ולא בכל מקום אחר. ההתנאה היחידה בסעיף 5הנ"ל היא "... בקבלת אישור ממשרד השיכון למכירת הדירה". אישור כזה ניתן, ובכך נתמלא התנאי המתלה. אם היה חשוב למערערת לעמוד על פדיון יחסי בלבד של יתרת ההלוואה, היה עליה לכלול תניה כזו בסעיף 5האמור, דבר שהיא לא עשתה. והרי בעת שהיא סיכמה את העיסקאות בישיבה המכרעת, והמשיבים חתמו על זיכרונות הדברים ב2.12.79, היא כבר ידעה, כי באישורהעקרוני של משרד השיכון מיום 16.11.79נאמר כי עליה "לפדות המשכנתא בכל הבנין...". הכתוב בסעיף 5לזיכרון הדברים אינו משתמע לשתי פנים, והוא מצומצם אך ורק לקבלת אישור ממשרד השיכון למכירת הדירות. אין מקום להיזקק לכוונתה הנסתרת של המערערת (ע"א 383/77 [5]; ע"א 450/82, 46/84[6], בעמ' 666-668), מה עוד שכוונה זו באה לידי ביטוי רק לאחר ההתקשרות המחייבת. המערערת אף לא ניסתה לברר, אם תינתן הסכמת משרד השיכון ומשרד האוצר למבוקשה, כדברי אחד ממנהליה: "היינו על תקן שב ועל תעשה". גם טענה זו אין עמה כל מאומה. לבסוף, משיגה המערערת גם על שיעור הפיצוי שנפסק למשיבים ומצביעה על כך, כי מטעמם לא הובאה כל עדות בנדון, וגם שמאי מומחה לא נתמנה להערכת הנזק. אך מסתבר, שאת שהחסירו המשיבים השלימה המערערת עצמה, אחד ממנהליה, מר לנדאו, העיד, כי מחירי הדירות שנקבעו בהסכמה היו נמוכים ב-% 10ממחיר של דירות דומות בסביבה. והרי זו העדות הטובה ביותר, ומה רע בכך כי הערכאה ראשונה אימצה אותה לקביעת הפיצוי. גם בפיצוי הכללי שהועמד על % 50מהנזק הממשי אין מקום להתערב, בהתחשב בטרחה הרבה שנגרמה למשיבים עד שנקשרו העיסקאות ולאחר מכן לצורך התקשרויות חלופיות, וכולל עוגמת הנפש בגין כל אלה. סיכומו של דבר: דין הערעור להידחות. אני מציע, כי עם דחיית הערעור תחויב המערערת לשלם למשיבים הוצאותיהם וכן שכר טרחת עורך-דין בסך 000, 6ש"ח, שיישא הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. השופט ג' בך: אני מסכים. השופט א' גולדברג: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט בייסקי.אכיפת חוזהפיצוייםחוזה