ביטול פסק דין תעבורה שניתן בהעדר התייצבות

לשם ביטול פסק דין שניתן בהעדר היה על המערער להצביע על קיומה של עילה אחת משתי עילות - העילה הראשונה - מתן הסבר סביר להיעדרות והשנייה - להצביע על קיומו של חשש ממשי לעיוות דין. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול פסק דין תעבורה שניתן בהעדר התייצבות: לפני ערעור על החלטתו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה אשר ניתנה ביום 14.2.11 על ידי כב' השופט ש. בנג'ו בתיק תת"ע 3692-11-10, לפיה נדחתה בקשתו של המערער לביטול פסק הדין שניתן בהעדרו ביום 20.12.10. המערער עוכב ביום 31.7.10 ע"י השוטר ונבדק באמצעות בדיקת הינשוף שהראתה כי בגופו של המערער נמצא ריכוז של 655 מיקרוגרם אלכוהול בכל ליטר אוויר נשוף. המערער זומן לדיון בבית משפט לתעבורה ואף נמסר לידיו זימון לשימוע בפני קצין ממונה הן ביחס לפסילה מנהלית והן ביחס למתן צו איסור שימוש ברכב. המערער התייצב הן לשימוע ביחס לפסילה המנהלית והן לשימוע ביחס לצו איסור השימוש ברכב. מהדו"ח עולה כי המערער זומן ליום 20.12.10 לשעה 09:00 לבית משפט השלום לתעבורה, אך הוא לא התייצב ונידון בהעדרו לעונשים הבאים: 3,000 ₪ קנס, 30 חודשי פסילת רישיון נהיגה בפועל ו- 5 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים. על פסק הדין ועל ההחלטה הדוחה את הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר, מופנה הערעור שבפני. המערער טוען כי הוא פנה לעורך דין, ב"כ עו"ד סכס ושכר את שירותיו וזה למד על מועד הדיון מטופס השימוע שנערך בעניין הפסילה המנהלית, שם נרשם מועד שנראה לכאורה כ-30.12.10 לעומת זאת הזימון היה ליום 20.12.10, ומכאן טעותו התמימה. המערער ביקש ביטול פסק הדין הן ביום 9.1.11 והן ביום ,13.1.11 אך בית משפט לתעבורה דחה את בקשותיו. ב"כ המערער טען כי אי התייצבותו נבעה מטעות בקריאת מועד הדיון כפי שנרשם בטופס השימוע לענין הפסילה המנהלית, רישום שלא היה ברור. המדובר בטעות תמימה שאינה תלויה במערער ולכן ביקש לבטל את פסק הדין ולתת למערער את יומו בבית המשפט. עוד טען באופן כללי כי המערער כופר בעובדות כתב האישום, אם כי לא פרט את טענותיו משום שחומר הראיות לא עמד בפניו. ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הערעור, לטעמו הערעור לא הוגש במועד, המערער ידע על פסק הדין ביום 9.1.11 והערעור הוגש ב-6.3.11. עוד נטען כי הן בדו"ח העבירה והן בטופס השימוע לעניין איסור שימוש ברכב, מועד הדיון נרשם באופן ברור. הוסיף וטען כי המערער לא פרט את טענות ההגנה ביחס לאישום המיוחס לו. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בפסק הדין של בית משפט לתעבורה, והחלטותיו, בטפסים של השימוע ובכתב האישום אני מחליט לדחות את הערעור. אמנם המערער ידע על גזר הדין ביום 9.1.11, אך הוא הגיש 2 בקשות והמתין להחלטות בית משפט לתעבורה. ההחלטה הראשונה נתנה ביום 1.2.11 והחלטה השנייה ניתנה ביום 14.2.11. אמנם המועד למניין פרק הזמן שבו מוקנית לנאשם זכות ערעור היא מיום שנודע לו על גזר הדין, אך אין ספק שהוא היה זכאי, גם כן, להשיג על החלטת בית משפט לתעבורה רק מהמועד שבו נתנה ההחלטה, על כן, לא ניתן לדחות את הטענה שמנין תקופת הערעור תחל מיום מתן ההחלטה הראשונה, כך שמיום 1.2.11 עד ליום 6.3.11 טרם חלפו 45 ימים. על כן דין הטענה של המשיבה שהערעור לא הוגש במועד להדחות. די אם אפנה בעניין זה לרע"פ 6116/06 קובן נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 17.7.07): "... כמו בהליך האזרחי, כך גם בהליך הפלילי קיים צידוק למנות את פרק הזמן שבו ניתן להגיש ערעור החל מיום מתן ההחלטה בבקשה לביטול ...".  חרף האמור לעיל לא מצאתי מקום להיעתר לטענות המערער. אמנם כתוב בכתב האישום כי המערער סרב לחתום על הדו"ח, אך נרשם כי הדו"ח "נמסר ביד". זאת ועוד, נמסר למערער זימון לשימוע הן לעניין הפסילה המנהלית והן לעניין צו איסור השימוש ברכב, הגם שמועד הדיון בטופס הזימון לשימוע ביחס לפסילה המנהלית אינו ברור במידה מספקת הרי שהמועד שנרשם בטופס הזימון לשימוע בהקשר לצו איסור שימוש, ברור לחלוטין. מיותר לציין שגם הזימון שנרשם בכתב האישום גם הוא ברור ואין בו כל שיבוש. בנסיבות הנ"ל אין לקבל את טענות המערער ביחס לטעות בקריאת מועד הדיון בטופס אחד, כטעות שאינה תלויה בו ולכן כשהמערער לא התייצב לדיון, היה רשאי בית משפט לתעבורה לדון אותו בהעדר ולשם ביטול פסק דין שניתן בהעדר היה על המערער להצביע על קיומה של עילה אחת משתי עילות - העילה הראשונה - מתן הסבר סביר להיעדרות והשנייה - להצביע על קיומו של חשש ממשי לעיוות דין - ראו לעניין זה סע' 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב -1982; רע"פ 9811/09 סמימי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 29.12.09), רע"פ 5146/09 שרעב נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 28.7.09), רע"פ 1773/04 אלעוברה נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 23.2.04), רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 2.10.03), רע"פ 5377/03 וגדי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 29.6.03), רע"פ 8333/09 חביבי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 25.10.09) ורע"פ 511/10 ג'אודאד על אבו מוהנא נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 25.1.10). המערער לא הראה שקיימת בעניינו אף אחת משתי העילות הנ"ל. בנסיבות הנ"ל לא מצאתי מקום להיעתר לבקשת המערער ולבטל את פסק הדין שניתן בהעדר. הוא הדין לגבי העונש. העבירה בה הורשע, הינה עבירה חמורה ורמת האלכוהול שנמצאה בגופו גבוהה כך שהנהיגה במצב דברים זה היוותה סיכון ממשי למערער ולמשתמשים בדרך. יש להזכיר כי על תרבות השתיה או הנהיגה תחת השפעת משקאות לרבות סמים נאמר ברע"פ 8387/06 אמרה איילא נגד מדינת ישראל (2006) כי: "לשם שמירה על המדיניות הציבורית ועל כוונת המחוקק. עונש המינימום נועד להרתיע כל נהג ונהג. גם אלו הנורמטיביים, ולשנות את התפיסה החברתית, לפיה ניתן לשתות ולנהוג." ראו גם רע"פ 5297/07 קנטורוביץ נגד מדינת ישראל (2007). זאת ועוד, יש להזכיר כי בעבירות מסוג זה עונש הפסילה המינימאלי הוא 24 חודשים וכי אמנם בעניינו של המערער נקבע עונש פסילה העולה על העונש המינימאלי, אם כי לא באופן קיצוני שמחייב התערבות ערכאת הערעור, שכדרכה מתערבת רק במקרים חריגים ויוצאי דופן שבהם הוטל עונש חמור החורג מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים - לעניין זה ראו ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (ניתן ביום 3.7.06); ע"פ 3091/08 טרייגר נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 29.1.09) וע"פ 6681/09 אלחטיב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 13.1.10). אשר על כן ועל יסוד האמור לעיל אני דוחה את הערעור על שני חלקיו. על המערער להפקיד את רשיונו ולשלם את הקנס ב- 3 תשלומים שווים כאשר התשלום הראשון יהיה ביום 1.7.11 ובכל 1 לחודש שלאחריו.ביטול פסק דיןפסק דין בהעדר (תעבורה)אי התייצבות לדיוןמשפט תעבורה