קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגדרת ''בני זוג'' לצורך הבטחת הכנסה: לפנינו תביעה לגמלת השלמת הכנסה בעקבות מכתב פקיד תביעות הבטחת הכנסה בנתבע, מיום 10.6.03 ובו הודע לתובע, כי תביעתו לגמלה נדחתה, משום שהנו מתגורר עם חברתו לחיים ולכן לא ניתן להמשיך ולבדוק זכאותו כיחיד. כמו כן הועלתה השאלה האם דין התביעה להדחות בשל שימוש קבוע אשר עושה התובע ברכב. המחלוקות העיקריות בין הצדדים הן כדלקמן: א. האם התובע וחברתו לחיים הנם בני זוג כהגדרת חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א 1980 . ב. האם התובע עושה שימוש קבוע ברכב כהגדרת חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א 1980. 3. ואלו הן העובדות כפי שהן עולות מהודעות שהוגשו לבית הדין, תצהירי התובע ועדויות הצדדים בפני כמו גם המסמכים שצורפו לתיק בית הדין א. התובע וחברתו, הגב' יהוד, מתגוררים באותה דירה משנת 1985 ועד למועד הגשת התביעה, כאשר בתקופה זו שהה התובע תקופות ארוכות בחו"ל (נספח 3-1 לכתב ההגנה בטפסי התביעה לגמלת הכנסה). ב. משנת 1996 ועד למועד הגשת התביעה מתגוררים התובע והגב' יהוד באופן קבוע באותה דירה. ג. הגברת יהוד מכבסת ומבשלת עבור התובע,מנקה את הבית, עורכת קניות ומשלמת עבור כל הוצאות הבית השוטפות. (עמ' 3 להודעת התובע, עמ' 2 להודעת הגב' יהוד, עמ' 7,11 לפרוטוקול). ד. ילדתה המאומצת של גב' יהוד רואה בתובע כאביה (עמ' 2 להודעת התובע). ה. התובע נוהג ברכב של הגב' יהוד ובין השאר לוקח את הילדה לבית הספר ולחוגים, את הגב' יהוד לעבודה או לחברה וכן לצרכיו שלו. ו. בשנת 2001 החלה זכאותו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה בשל מצבו הבריאותי. 4. ההלכה "סעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה: "הגדרות- 1. בחוק זה- 'בני זוג' - לרבות איש ואישה החיים חיי משפחה במשק בית משותף, אך אינם נשואים זה לזו" המרכיבים המצטברים של הרחבת ההגדרה של בן הזוג הם: (א) בני הזוג הם איש ואישה. (ב) האיש והאישה "חיים חיי משפחה". (ג) חיי המשפחה הם "במשק בית משותף". (ד) האיש והאישה "אינם נשואים זה לזו". (דב"ע נו/257-04 קרולי אימרה לוסטיג נ' המוסד. דב"ע 7/98 חיים עמית נ' המוסד). חוק הבטחת הכנסה הוא חוק סוציאלי, המבוסס על אבני בוחן שעניינם גובה ההכנסה והיכולת להפיק הכנסה. החוק בא לתגמל מי שאין לו הכנסה, או שהכנסתו פחותה "מרצפה" הקבועה בחוק ובתקנות שהותקנו על פיו, ובלבד שאין לו היכולת להפיק אותה הכנסה מינימלית, על אף שעשה, כל מה שדורש ממנו החוק והתקנות (דב"ע 136-04 המוסד נ' מחמוד עיסא הנייה) מהגדרת "בני זוג" אנו למדים כי חוק זה רואה בתא הזוגי המשפחתי יחידה משקית משותפת אחת שבה כל אחד מיחידיה אמור להשתתף בהפקת ההכנסות שישמשו את היחידה המשקית המשותפת. מטרת החוק היא להבטיח לתא המשפחתי הכנסה מינימלית, כשנבדקת 'קופתם המשותפת', מכאן שאם קיים תא משפחתי,אף אם איש ואישה אינם נשואים, אך מנהלים משק בית משותף, יחשבו כבני זוג, ובקשת כל אחד מהם לגמלה תבחן לאור נתוני שניהם (ראה בהמשך סע' 4 לחוק) (דב"ע 10-04 פאטמה דיב אבולבן נ' המוסד, דב"ע תשן 150-04 סעידה אבו אדרה נ' המוסד, דב"ע 136-04 עזיזה אלעביד נ' המוסד) "סעיף 4 לחוק הבטחת הכנסה: זכאות בני זוג (א) הזכאות לגמלה של כל אחד מבני זוג מותנית בכך שמתקיימים גם בבן זוגו תנאי הזכאות לפי סעיף 2". הזכאות לגמלה אם כך, מותנית בהכנסת שני בני הזוג. התנאים לזכאות בנפרד של כל אחד מבני הזוג נקבעו בתק' 7 לתקנות הבטחת הכנסה. "סעיף 11 לחוק הבטחת הכנסה: הכנסות בני הזוג מי שיש לו בן זוג, תהיה הכנסתו לעניין חוק זה צירוף הכנסתו והכנסת בן זוג, זולת אם השר קבע אחרת בתקנות ובתנאים שקבע". במקרה שלפנינו, התובע והנתבע אינם חלוקים על העובדה כי התובע מתגורר עם חברתו באותו בית החל משנת 1996. התובע וחברתו מעידים כי הם מכירים אחד את השני משנת 1985 "הכרתי אותה בשנת 1985", "אני מכירה אותו משנת 1985" ואף יותר מכך, מתוך המסמכים שהוגשו ע"י התובע לנתבע עולה כי הוא מתגורר עמה כבר משנת 1985 ואף ציין את כתובת המגורים שלו כתובת חברתו הגב' יהוד (עמ' 2 לפרוטוקול, עמ' 1 להודעת התובע, עמ'1 להודעת החברה, נספח נ/1, נספח נ/2). מעדות התובע ומעדותה של הגב' יהוד בפני ביה"ד עולה כי הגב' יהוד מפרנסת את התובע, משלמת את כל הוצאות המחייה וחשבונות הבית ודואגת לו לכל צרכיו "מגי מכבסת, מנקה ומבשלת לי" (עמ' 3 להודעת התובע) "אני מבשלת ומכבסת למשה, אני עושה קניות ומשלמת" (עמ' 11 לפרוטוקול). התובע בעצמו אף הצהיר בטופס התביעה לגמלת הכנסה כי הוא וחברתו הנם ידועים בציבור (נספח נ/1, נספח נ/2) ואף ילדתו המאומצת של חברתו רואה בו כאביה ( עמ' 2 להודעת התובע), ובכך הן התובע והן הגב' יהוד נתנו ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים כי חברים הם וחיים "חיים משותפים" יחדיו שנים רבות. עדותה של הגב' יהוד לא עשתה עלינו רושם מהימן, אמינות הודעתה בבית הדין מוטלת בספק וניכר בעדותה כי היא מנסה להציג גרסה הנוחה לה כדי לעזור לתובע לזכות בתביעתו ולאוו דווקא הגרסה הנכונה. כאשר נשאלה מי נהג ברכב בדרך לבית הדין השיבה "אני נהגתי בדרך לפה" (עמ' 12 לפרוטוקול), ואילו התובע השיב לאותה השאלה "אני, היא פוחדת לנהוג בכבישים בין עירוניים או באישורים המאוכלסים בבני מיעוטים" (עמ' 8 לפרוטוקול). סתירה זו בין העדויות והגרסאות מעידה על חוסר אמינות הן של התובע והן של הגב' יהוד. לאחר שביה"ד בחן את כל העדויות והראיות ולאור הפסיקה ותכלית החקיקה עולה כי שני בני הזוג אכן ידועים בציבור, חיים חיי משפחה במשק בית משותף וניתן לראות בהם יחידה משקית אחת. לפיכך לצורך בחינת זכאותו של התובע יש להביא בחשבון גם את הכנסת בת זוגו. 6. שימוש ברכב על אף שבבסיס תביעה זו עמדה בפנינו סוגיית היותו של התובע וחברתו בני זוג לצורך זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה, אתייחס בהערת אגב לעניין השימוש ברכב. "סעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980: הכנסה בחוק זה, "הכנסה" - הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודה, אף אם לא צמחה, הופקה או נתקבלה בישראל ולרבות- (5) סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס שהוא רכב כאמור בסעיף 9א". "תקנה 10 (ג) לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב-1982: על אף האמור בתקנה זו, היה הנכס רכב מנועי, יראו את הנכס כאילו מופקת ממנו הכנסה חודשית בסכום שאינו נמוך מסכום הגמלה שהייתה משתלמת לתובע לולא האמור בתקנת משנה זו". במקרה דנן העידו התובע וחברתו בפני ביה"ד כי הוא נוהג ברכב "כדי לקחת את הילדה לבית הספר או את מגי לעבודה, אולי גם לחברה שלה. לוקח את לילך לחוגים. לוקח אותה לאחותה" ( עמ' 5, להודת התובע, עמ' 5 להודעת החברה, עמ' ,9 4,8 לפרוטוקול). עד עתה ההלכה הקובעת לעניין השימוש ברכב הייתה כי שימוש קבוע ברכב שולל את הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה (דב"ע 209-04 המוסד נ' עזירי אחמד, דב"ע 176-04 המוסד נ' סעדה סנא). החזקה הייתה כי מי שמשתמש ברכב באופן קבוע מפיק משימוש זה טובת הנאה. המוסד לביטוח לאומי אינו חייב להוכיח את מהותה של טובת ההנאה של כל מבוטח. מי שמחזיק ברכב שאינו בבעלותו, אינו מאבד אוטומטית את זכותו לגמלה, שכן על המוסד להוכיח כי הוא משתמש ברכב. לעומת זאת רשאי המבוטח הוכיח כי השימוש ברכב הנו אקראי, בודד או חד פעמי (דב"ע 176-04 המוסד נ' סעדה סנא). אולם, בפס"ד תקדימי של כב' סגנית הנשיא ביה"ד הארצי לעבודה קבעה הש' ברק כי שלילת גמלה מבעל רכב או ממי שעושה שימוש ברכב ולו דרך קבע מביא את התקנה לידי אבסורד ואי סבירות בעליל וכיום חוקקה הוראה זו בחוק. אי סבירות התקנה נובעת מכוללניותה, מכך שהיא אינה מתירה שיקול דעת למוסד לביטוח לאומי, מכך שהיא שוללת כליל את הגמלה בכל מקרה ומכך שאין היא לוקחת בחשבון את שינוי העתים (עבל 094/03 ) ולכן, במקרה דנן לדעתנו, אין להחיל את תקנה 10(ג) בענין שימוש ברכב על התובע ואילו היינו צריכים לבחון את זכותו של התובע להבטחת הכנסה בשל סירוב זה התביעה היתה מתקבלת. ברם אולם, נחזור ונדגיש כי בסיס התביעה העיקרי הייתה והנה היותם של התובע והגב' יהוד בני זוג לצורך זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה ועל כן התביעה נדחית כאמור בהחלטתנו המפורטת בסעיף 5 דלעיל. 7. סוף דבר התביעה נדחית. בנסיבות הענין אין צו להוצאות.הבטחת הכנסהבני זוגהגדרות משפטיות