הודאה באשמה בגלל לחץ מצד עורך הדין

לטענת המערער עמד הוא, גם בשיחותיו עם עורך-דין מקרין, באופן עקבי על היותו חף מפשע בכל הנוגע לאשמה של יבוא ההירואין. אם בכל זאת הסכים להודות באשמה, אזי עשה זאת אך ורק בשל הלחץ שהופעל עליו על-ידי סניגורו, אשר הטיל עליו פחדים בהסבירו לו, כי אם לא יקבל את עיסקת הטיעון ולא יודה באשמה, יהיה עליו לצפות להטלת עונש של כ- 15שנים מאסר על-ידי השופטת המחוזית. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הודאה באשמה בגלל לחץ מצד עורך הדין: השופט ג' בך: .1המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ו' אוסטרובסקי-כהן) על-פי הודאתו, בעבירות כדלקמן: א) יבואה לישראל מתאילנד, בשבע הזדמנויות שונות, של כמות בלתי ידועה של סם מסוכן מסוג הירואין, עבירות לפי סעיף 13לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-.1973 ב) החזקת כמות קטנה של הירואין ו- 3בקבוקי אדולן בביתו, עבירה לפי סעיף 7לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש]. ג) החזקת אקדח ללא רישיון כדין, עבירה לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין, תשל"ז-.1977 ד) החזקת כ-000, 23דולרים של ארצות-הברית ו- 70דינרים ירדניים ללא היתר כדין, עבירה לפי סעיף 6לחוק הפיקוח על המטבע, תשל"ח-.1978 .2בית המשפט המחוזי הטיל על המערער את העונשים הבאים: א) בשל יבוא ההירואין - עונש מאסר בפועל של שבע שנים וחצי החל מיום מעצרו של המערער בתאריך 29.4.85(בעונש זה הובאה כנראה בחשבון גם החזקת הכמות הקטנה של הירואין בביתו של המערער); ב) בגין החזקת הנשק - 10חודשי מאסר; ג) בשל החזקת המטבע הזר - 3חודשי מאסר. נקבע בגזר הדין, כי כל עונשי המאסר שהושתו על המערער יהיו חופפים. ערעורו של המערער מתייחס למעשה רק לעבירה המרכזית בה הואשם, יינו ליבוא כמויות ההירואין מתאילנד. .3הסניגור המלומד ריכז את עתירותיו בערעור בנקודות הבאות: א) יש לבטל את הודאתו של המערער באשמה האמורה, שניתנה כתוצאה מעיסקת טיעון עם התביעה, ויש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי, בהרכב שונה, על-מנת שידון באישום לגופו. ב) לחלופין, יש לקבל את הערעור על מידת העונש ולהטיל על המערער עונש קל יותר, אשר, מכל מקום, לא יחרוג מתקופת המאסר, שעליה המליצה פרקליטות המחוז במסגרת עיסקת הטיעון. נדון בעתירות אלה כסדרן. .4להבנת הבקשה לאפשר למערער לחזור בו מהודאתו באשמה, מן הראוי להזכיר, כי בכתב האישום המקורי נטען כנגד המערער, שייבא מתאילנד סם מסוג הירואין ב-11 פעמים שונות; שבכל נסיעה הביא עמו לישראל כמות של 1- 2ק"ג מהסם המסוכן, וכי הכמות הכוללת של ההירואין, שיובאה על-ידיו, הגיעה ל- 15ק"ג. במסגרת משא ומתן בין פרקליטות המחוז לבין עורך-דין ד' מקרין, סניגורו של המערער לפני בית המשפט קמא, הוצעה עיסקת טיעון, לפיה יצומצם האישום ליבוא הסם ב- 7הזדמנויות, לפיה תוותר התביעה על ציון כמויות הסם שיובאו על-ידי המערער ותטען, במקום זאת, שהמדובר "בכמות בלתי ידועה" של הסם, ולפיה תודיע נציגת התביעה, במקרה של הודאת המערער באשמה המתוקנת, שהמדינה תסתפק בהטלת עונש של 6שנים מאסר על המערער. .5לטענת המערער עמד הוא, גם בשיחותיו עם עורך-דין מקרין, באופן עקבי על היותו חף מפשע בכל הנוגע לאשמה של יבוא ההירואין. אם בכל זאת הסכים להודות באשמה, אזי עשה זאת אך ורק בשל הלחץ שהופעל עליו על-ידי סניגורו, אשר הטיל עליו פחדים בהסבירו לו, כי אם לא יקבל את עיסקת הטיעון ולא יודה באשמה, יהיה עליו לצפות להטלת עונש של כ- 15שנים מאסר על-ידי השופטת המחוזית. .6הסניגור המלומד, המייצג את המערער לפנינו, עורך-דין ד' יפתח, צירף להודעת הערעור בקשה לגביית ראיות, היינו עדויותיהם של המערער ואשתו ושל עורך-דין ד' מקרין הנ"ל, וזאת במטרה לאפשר לבית המשפט להשתכנע, כי אכן דבק מרשו בטענתו, כי הינו חף מהפשע המיוחס לו, ושהודאתו באשמה לא נמסרה מרצונו החופשי ולאחר מחשבה עצמית שקולה. בא-כוח המערער הסתמך, בין היתר, על פסק-הדין בע"פ 532/71 [1], בו נאמרו על-ידי השופט ח' כהן הדברים הבאים, בעמ' 550-551: "הודה נאשם באשמה כאשר נתנו לו להבין שאם לא יודה יוטל עליו עונש חמור יותר, או יואשם בעבירות חמורות יותר או במספר עבירות גדול יותר - עלול הספק להתעורר שהוא לא הודה מרצונו הטוב והחפשי. כך פסקו לא מכבר בבית-המשפט לערעורים באנגליה, שכשנאשם מודה על- פי עצת סניגורו, שמפיו הבין כאילו אמר השופט שאם יודה יקל בעונשו, ההודיה בטלה מחמת הספק שמא לא נעשתה מרצון טוב וחפשי (1970) ;r. V. Turner) ומקום שהנאשם הודה, אך ללא עצה מסניגורו וללא נסיון השפעה מצד מאן דהוא, רק מפני שסיפרו לו שכאילו אמר השופט שאם יודה לא ישלחנו למאסר, ואם יורשע שלא על-פי הודייתו יישלח למאסר - פסק אותו בית-המשפט שלמעשה לא היתה לפני הנאשם כל ברירה חפשית, אם להודות או לכפור באשמה, וראה את ההודיה כאילו לא ניתנה, (1970) ;r.v. brook". .7לאחר שמיעת טיעונים מקדמיים בנושא זה, החלטנו להיעתר לבקשת הסניגוריה ודחינו את המשך שמיעת הערעור על-מנת לאפשר הגשת תצהירים מטעם המערער, כמפורט לעיל, וכן לאפשר לבא-כוח פרקליטות המדינה להביא לפנינו תצהיר או תצהירים, אשר יבהירו את טיבה של עיסקת הטיעון מנקודת מבטה של התביעה. מהתצהירים שהוגשו לפנינו על-ידי שני הצדדים שוכנענו, כי עיסקת הטיעון הייתה חיובית ביותר מבחינת המערער, וניתן להבין בהחלט, מדוע עורך-דין מקרין המליץ לפני מרשו שלא לדחותה. מסתבר, כי חומר הראיות שבידי התביעה הינו משכנע מאוד. נסיעותיו התכופות של המערער לתאילנד מוכחות מדרכונו, והודאותיו במשטרה, אשר גם הוקלטו, ושבהן הודה ביבוא של כ- 2ק"ג הירואין בכל אחת מאותן נסיעות, מכילות פרטים רבים ומדויקים בדבר האתרים בהם גדל הפרג ומיוצר ההירואין ובדבר אופן רכישת הסמים. גם ביתר ראיות, כגון כמות ההירואין שנמצאה בביתו של המערער, הסכום של כ-000, 23דולרים במזומנים שנמצא ברשותו כאשר לא היה לו כל הסבר סביר לכך, העובדה שהוא בעצמו זקוק לכמות ניכרת של סמים קשים, בלי שיוכל להסביר מאין הוא מצליח לממן את השימוש בסם, וכן העובדה שלא עבד זה זמן רב ובכל זאת הצליח לקיים משפחה (אישה ושלושה ילדים) ולנסוע לעתים מזומנות לחו"ל - בכל אלה יש חיזוק בעל משקל ניכר להודאותיו. בנסיבות העניין, קשה לראות איך יכול היה עורך-דין מקרין לעוץ למערער עצה שונה מכפי שעשה. .8זאת ועוד: מתצהירו של עורך-דין מקרין עולה ברורות, שהמערער הבין היטב את מהות עיסקת הטיעון, שקל בכובד ראש את יתרונותיה וחסרונותיה והחליט לקבל את הצעת הפרקליטות, כאשר סבר, כנראה, כי היא מהווה את הרע במיעוטו. בין היתר כתוב באותו תצהיר לאמור: "בכל נסיבות הענין כמפורט לעיל ראיתי חובה לעצמי להמליץ בפניו לקבל את עיסקת הטיעון שאם לא כן הייתי מתעלם מחומר הראיות ומועל בתפקידי ובחובתי המקצועית הברירה וההחלטה הסופית היו והושארו בידי המערער ובידיו שלו בלבד. המערער התבקש לבחור בין דרך של ניהול המשפט (שמיעת ראיות) על הסיכון המתלווה לכך לבין עיסקת הטיעון. ידוע היה לנאשם והבהרתי לו זאת שוב ושוב כי אני מוכן לנהל המשפט, לשמע הראיות ולהלחם על חפותו אם כך יורה לי. המערער שקל וחכך בדעתו ובסופו של דבר בחר בדרך של עיסקת הטיעון. זאת, לאחר שהבין הבן היטב את משמעותה ואת השלכותיה - והדברים אף מצוינים בפרוטוקול הדיון. איש - לא אנוכי, לא בית המשפט ולא צד ג' כלשהוא - לא כפה על המערער לקבל עיסקת הטיעון ולהודות בכתב האישום המתוקן. בגזר הדין חרג כב' בית המשפט המחוזי ממסגרת העונש שהוצע על ידי הצדדים במסגרת עיסקת הטיעון, וזו היתה הנקודה שחרתה למערער והובילה להגשת הערעור. המערער התבטא בפני אז כהאי לישנא (או במילים דומות): 'סמכתי על המשטרה ובגדו בי, סמכתי על בית המשפט - 6שנים - וגם כאן בגדו'. כפי שציינתי לעיל, המערער התלבט אם לקבל את עיסקת הטיעון המוצעת אך בסופו של דבר החליט לקבלה ולהודות בכתב האישום המתוקן ובכך ראיתי סוף פסוק". דברים אלה, שאין לנו סיבה לפקפק בנכונותם, מדברים בעד עצמם. .9אשר לקטע שצוטט לעיל מתוך פסק-דינו של השופט ח' כהן בע"פ 532/71 [1], הרי נראה לי, עם כל הכבוד, כי הפרופוזיציה, כפי שהיא מנוסחת שם, הינה רחבה וכוללנית מדי. מהקטע האמור עלול להתפרש, כי מספיק שמאן דהוא, לרבות הסניגור, נתן לנאשם להבין, "שאם לא יודה יוטל עליו עונש חמור יותר, או יואשם בעבירות חמורות יותר או במספר עבירות גדול יותר", כדי לעורר ספק, שמא לא הודה הנאשם באשמתו מרצונו, ומן הדין להתיר לנאשם במקרה כזה לחזור בו מהודאתו. למעשה, זהו המצב בחלק ניכר מהמקרים שבהם מודים נאשמים באשמתם, אם לא ברובם. לרוב מסביר הסניגור למרשו, כי בדרך זו יסתיים המשפט קרוב לוודאי בהטלת עונש מתון יותר, בין שהשיקול מבוסס על העובדה שבתי המשפט נוהגים להתייחס להודאה באשמה בתור נסיבה מקילה, ובין שהמטרה היא למנוע השמעת חלק מהפרטים המפלילים והמחמירים מפי עדי התביעה, ובין שהדבר נעשה כדי לזכות בטובת ההנאה הכלולה בעיסקת טיעון. אשר למקרים האחרונים, היינו שנערכות בהם עיסקות טיעון, הרי מובן מאליו הוא, שהסניגור יסביר למרשו, שאם לא יודה, אזי יואשם ביותר עבירות או בעבירות חמורות יותר. מעצם העובדה שהמדובר ב"עיסקה", ברור לנאשם, שהוא יפיק טובת הנאה מהודאתו, היינו שבתמורה לאותה הודאה יזכה לעונש קל יותר. לא הייתי אומר, כי די בכך שעובדות אלה מובהרות לו, כדי לאפשר לנאשם לחזור בו מהודאתו. .10העובדה, שהכלל, כפי שנוסח ברישא של הקטע הנ"ל, הינו גורף וכללי מדי, עולה גם מעיון בשתי האסמכתאות האנגליות, אשר השופט ח' כהן מסתמך עליהן בפסק-דינו. במשפט של [2] (1970) r.v. brookהמדובר היה במקרה, בו הודיע השופט לבא-כוח הנאשם, שאם מרשו יורשע על-ידי חבר המושבעים, אזי בדעתו לשלחו למאסר, אך שיימנע מלעשות כן, אם הנאשם יודה באשמה. הסניגור מסר מידע זה למרשו, והלה הודה באשמה כתוצאה מכך. בנסיבות אלה הסכימה אף התביעה לביטול ההרשעה ולשמיעת המשפט מחדש. המצב העובדתי במקרה של [3] (1970) reg. V. Turnerהיה שונה במקצת. שם הוסבר לנאשם על-ידי סניגורו, שבמקרה של הודאה באשמה יש לצפות להטלת קנס בלבד, ואילו במקרה של הרשעה ללא הודאה צפוי הוא לעונש מאסר בפועל, ועל-כן יעץ הפרקליט, שמרשו אכן יודה באשמתו. בית המשפט הדגיש, כי לא היה כל פגם בהתנהגותו של עורך הדין, שכן לא הפעיל האחרון כל לחץ בלתי הוגן על הנאשם והשאיר בידי הלה לחלוטין את ההכרעה והבחירה החופשית בעניין תגובתו לאישום. עד כאן דומה המקרה לעובדות בערעור שלפנינו. אלא שבמשפט של [3] turnerאירע דבר נוסף והוא, שלפני קיום השיחה עם הנאשם נפגש הסניגור עם השופט בלשכתו, ובנסיבות העניין התעורר אצל הנאשם הרושם, שדברי הסניגור שיקפו את הדעה, שהובעה על-ידי השופט באוזניו של עורך הדין. וכך נאמר בפסק הדין הנ"ל, מפי 325lord parker, c.j., at: The matter, however, does not end there, because albeit" It may be sufficient in the majority of cases if it is made Forcibly counsel may put it, the position is different if clear to a prisoner that the final decision is his, however The advice is conveyed as the advice of someone who . Has seen the judge, and has given the impression that he"is repeating the judge's views in the matter בהמשך מביע ה- lord parkerאת דעתו, כי אל לו לשופט לומר לנאשם, שבמקרה שיורשע לאחר כפירה באשמה, יוטל עליו עונש חמור יותר. יצוין, בהערת אגב, כי בפסקי-דין מאוחרים יותר הועלה ספק בנכונות קביעה אחרונה זו של .lord parkerזאת מהטעם, שכמעט כל אדם וכל נאשם יודעים, וטוב שיידעו, כי הודאה באשמה תביא להקלה מסוימת בעונש, ואין איפוא למצוא פגם בכך, שגם השופט יסביר לנאשם עובדה מוכרת זו (ראה [4] (1976) r.v. cain). אולם לאחר מכן חזר בית משפט לערעורים ואישר מחדש את ההלכה בנדון, כפי שנקבעה ב-[3] turner(ראה: [1976] "practice direction" , j.f. archbold, pleading;[5] (1977) grice;. 561crim. L. Rev .nd ed. By s 42,london) evidence and practice in criminal cases .258- 256( 1985,mitchell and others ברור, שבמקרים הנ"ל בוטלה ההרשעה על-ידי בתי המשפט האנגליים, מהטעם שהנאשם הבין, שהשופט הביע את דעתו, כי במקרה של אי-הודאה באשמה יישלח למאסר, ומאידך גיסא, שיוכל להימלט ממאסר רק בדרך של הודאה באשמה. בנסיבות אלה סבר בית המשפט לערעורים, כי קיים חשש, שההודאה נבעה מפחדו המציאותי של הנאשם, שהשופט כבר החליט לשלול ממנו את חירותו אם יסרב להודות, והתעורר על-כן ספק, שמא לא נמסרה ההודאה באשמה מרצונו החופשי. אין דבר זה דומה למצב, בו מביא הסניגור את הערכתו שלו לפני הנאשם בדבר סיכוייו, ביחד עם עצתו, תוך שהוא משאיר את ההחלטה בנדון בידי מרשו. המסקנה, שיש לעשות הבחנה, לצורך יישום ההלכה ב- [3] ,turnerבין העת דעתו של השופט לבין הערכת המצב על-ידי בא-כוח הנאשם, עולה גם מדבריו של . 418Crim. L. Rev[1970] "commentary" , j.c. smithבעמ' 417של אותו כרך מובאת תמצית פסק הדין במשפט [3] ,turnerובעמ' 418מוסף "commentary" לאותו פסק-דין. אחרי הזכירו את פסק הדין ב- [6] (1967) r.v. de haanבו נקבע כי הודאה באשמה חייבת תמיד להוות נסיבה מקילה, מציין המחבר המלומד לאמור: It follows that a judge may properly intend to impose" Yet, according to the present one sentence on a plea of guilty and severer sentence; on a plea of not guilty Case he must never say so because that would be undue Freedom of choice which is essential. On the other hand, pressure on the accused, depriving him of the complete Counsel may tell the accused that he may get off more To assist the defendant to make up his mind whether to lightly if he pleads guilty. It is the clear duty of counsel Plead guilty or not guilty, by putting forward the pros(1968) hall: and cons, if need be, in forcible language . Such advice may give the accused . 525Cr. App. R52 To do so, to further the public interest in guilty persons an incentive to plead guily, and is intended by the court . Pleading guily. Some pressure on the accused to plead"guilty is thus thought to be in order .11 מתן היתר לנאשם לחזור בו מהודאתו בנסיבות כגון אלה במקרה דנן עשוי לפתוח פתח לתופעה מאוד בלתי רצויה: נאשם, שהודה באשמה, לאחר שהוסבר לו על-ידי סניגורו, כי כך יזכה לעונש קל יותר, או לאחר שהסכים לעיסקת טיעון עם התביעה, יקבע את עמדתו בהתאם לגזר הדין שיושת עליו. אם העונש הינו קל, אזי ישלים עמו, אך אם הוא נראה כבד בעיניו, יבקש לבטל הודאתו מהטעם, שהיא לא נמסרה "מרצון טוב וחופשי", ויתבע בירור משפטו לגופו של עניין. "אפשרות תמרון" זו אינה משרתת את טובת הציבור ואת דרישות הצדק. עם זאת, אין לקבוע בנושא זה כללים נוקשים מאוד. חרף האמור לעיל עשוי להתעורר מקרה, בו מתרשם בית המשפט לערעורים, על סמך כל הנסיבות המובאות לפניו, שאכן קיים באמת חשש ממשי, שהנאשם הודה באשמה בניגוד לרצונו האמיתי, ואולי אף בניגוד לאמונתו הכנה בחפותו, ואז ייטה בית המשפט להיעתר לבקשת הנאשם לחזור בו מהודאתו ולהעניק לו את ההזדמנות לברר את העובדות כולן לגופן. אך אלה יהיו מקרים נדירים וחריגים. .12 מכל מקום, אין חשש כאמור מתעורר במקרה שלפנינו. מהותו ומשקלו של חומר הראיות המצוי בידי התביעה שוללים לכאורה אפשרות כזו, ואין זה גם מתקבל על הדעת, כי נאשם, המאמין כי הינו חף מפשע, היה, מרצונו, מסכים לקבל על עצמו עונש מאסר לתקופה של שש שנים על סמך הודאה, אשר אינה תואמת את העובדות. סיכומו של דבר: שוכנענו, כי הודאתו של המערער נעשתה מרצונו הטוב והחופשי, לאחר שהבין את משמעותה ושקל באופן רציני את תוצאותיה, וכי אינן קיימות נסיבות מיוחדות, שיש בהן כדי להטיל ספק בכנות ההודאה. לאור כל האמור לעיל סבורני, כי יש לדחות את הבקשה להתיר למערער לחזור בו מהודאתו באשמה. .13נותר לנו לדון בטענתו החלופית של הסניגור המלומד, המופנית כנגד מידת העונש שהושת על המערער. טוען עורך-דין יפתח, כי הטלת עונש כה כבד של שבע וחצי שנות מאסר מראה, כי השופטת המחוזית הושפעה, למעשה, מהנוסח המקורי של כתב האישום, בו מדובר היה בכמות עצומה של 15ק"ג הירואין וביבוא של 1- 2ק"ג בכל נסיעה מתאילנד. אין להניח, אליבא דבא-כוח המערער, שהשופטת הייתה חורגת מתחום עיסקת הטיעון שסוכמה עם התביעה, לו התחשבה בכך, שהאישום התייחס, בסופו של דבר, ל"כמות בלתי ידועה של הירואין" בלבד. אמנם אין גם הסניגוריה חולקת על כך, שרשאי בית המשפט לקבל החלטה, אשר אינה תואמת את עיסקת הטיעון, שכן אין הוא צד לאותה עיסקה (ראה ע"פ 532/71 [1] הנ"ל, בעמ' 553), אולם סבור הוא, כי בנסיבות המקרה, ולאור נוסחו הסופי של כתב האישום, לא הייתה הצדקה לעשות כן. .14גם טענה זו איננה מקובלת עלינו. כאשר אדם מודה בכך, שב- 7הזדמנויות ייבא סם מסוג הירואין מתאילנד לישראל, אזי ברור לכל בר-בי-רב, כי אף אם התביעה אינה מסוגלת לציין את הכמות המדויקת של הסם וטוענת רק שהמדובר ב"כמות בלתי ידועה" של הסם, הרי מטבע הדברים אין זה מתקבל על הדעת, שהיבוא התייחס לכמות מיזערית או קטנה. אדם אינו מייבא באופן שיטתי סם כזה מתאילנד לישראל בכמויות מבוטלות. ניסיון החיים והשכל הישר מלמדים אחרת. אין ספק, שהשופטת המלומדת הייתה מטילה על המערער עונש חמור בהרבה, לו הורשע ביבוא כמות גדולה ומוגדרת של הסם, ולמעשה מציינת השופטת זאת במפורש. עם זאת, לא יכלה להשלים עם העונש הקל שהוצע בעיסקת הטיעון, ועל-כן כתבה בגזר-דינה לאמור: "...העונש המוצע על ידם אינו דומה כלל בעיני לעונש אשר מגיע לאדם מן הישוב. בא הנאשם אשר גר בארץ, מחנך כאן את ילדיו, משרת בצבא וללא כל נקיפות צפון במשך שנים מסכים לשתף פעולה בהרעלה המונית של מבוגרים וצעירים גם יחד, כי אין לו כל שליטה על כך לאן הסם שהביא יגיע. כפי שכבר נאמר על ידי בימ"ש יבוא כמות גדולה של הירואין כמוה כהכנסת חומר חבלה אשר לא ידוע במי יפגע". .15אין לחלוק על נכונותם של דברים אלה. מספר התיקים של יבוא סמים קשים, המובאים לפנינו לאחרונה, מתרבה בצורה מחרידה, ומצווים בתי המשפט לתרום את תרומתם במלחמה נגד נגע זה המסב נזק הרסני, בריאותי ונפשי, לאלפי משפחות, על-ידי הטלת עונשים מכאיבים ומרתיעים. אין ביכולתנו לומר, כי העונש שהוטל על המערער מוגזם לחומרה. התוצאה היא, כי מחליטים אנו לדחות את הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. השופט מ' בייסקי: אני מסכים. השופט א' חלימה: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט בך. חזרה מהודאהמשפט פליליעורך דין