קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיהוי שודד רעול פנים: השופט א' גולדברג: 1. ביום 26.3.84, סמוך לשעה 3לפנות בוקר, הגיע X (להלן - המתלונן) לביתו בבאר-שבע. כשנכנס לחדר המדרגות הפתיעוהו שני אנשים רעולי פנים שאקדחים בידיהם ודרשו את כספו. כשלא באו על סיפוקם, אילצו את המתלונן לעלות עמם לדירתו כדי שיפתח להם כספת שהייתה לו בדירה. כשנכנסו לדירה איימו בנשק על אשתו של המתלונן (להלן - המתלוננת), שלא תקים קול צעקה. הקולות שנשמעו במהלך ביצוע השוד העלו את חשדו של בנם של המתלוננים (להלן - הבן), שישן בחדר סמוך, כי אין הכול כשורה. כיוון שכך, קם הבן ממיטתו ופנה לחדר כדי לברר פשר הקולות. כשעמד על המתרחש, לא איבד הבן את עשתונותיו, וכשהרפה ממנו אחד השודדים שאיים עליו באקדח, הצליח להגיע לסכין, שהייתה מונחת באחת המגירות. כשהוא מצויד בסכין פנה הבן לעברו של אחד השודדים, ולאחר מאבק ביניהם, בו נפלו שניהם על הארץ, דקר את השודד. המתלוננת אף היא לא נשארה אדישה למראה ההתכתשות בין השודד לבנה והכתה בראשו של השודד בפסלון שיש, שהיה בהישג ידה. במהלך המריבה ירה השודד שנדקר בבן ופצעו. אותו זמן נטלו השודד השני והמתלונן אף הם חלק במאבק שהתחולל בדירה. בסופו של דבר נמלטו השודדים, כשהשודד שנפצע מותר אחריו בדירה, סמוך לדלת היציאה, את המסכה שחבש על פניו. מסכה זו הייתה עשויה משרוול של גופיה צבאית, שנתפר בקצהו, ונקרעו בו שני חורים לעיניים. 2. לאחר שנמלטו השודדים והוזעקה המשטרה, לקח המתלונן את הבן לבית-חולים. עם הגיעם לבית החולים הוכנס הבן לטיפול, והמתלונן נשאר ממתין במסדרון. בשעה 03.35הגיע לבית החולים רס"ר יוסי יפרח, אשר שמע קודם לכן במקום האירוע, כי הבן נפצע ונלקח לבית החולים, וכי גם שודד אחד (לפחות) נפצע. עוד הוא מדבר עם המתלונן במסדרון בית החולים, הבחין רס"ר יפרח במונית שהגיעה ושממנה ירדו שני המערערים. כשנכנסו השניים לבית החולים, הבחין, כי המערער 1פצוע, וכיוון שחשד בהם כי הם שביצעו את השוד, ניגש אליהם. לאחר שהמערער 1הוכנס לחדר המיון לטיפול, שוחח רס"ר יפרח עם המערער .2לדברי רס"ר יפרח בעדותו (עמ' 42), הוא הודיע למערערים כי הם עצורים, עוד כשניגש אליהם בכניסתם לבית החולים, ואילו המתלונן העיד (בעמ' 145), כי רס"ר יפרח הודיע למערער 2כי הוא עצור אחר השיחה עמו. מכל מקום ברור הוא, כי רק לאחר שיחה זו זיהה המתלונן את המערער 2 כאחד השודדים. מפאת חשיבות הזיהוי להוכחת אשמתם של המערערים לא למותר הוא להביא את דבריהם של שני עדים אלה לגבי נסיבות הזיהוי. בדו"ח, שערך רס"ר יפרח באותו יום (מוצג נ/9), הוא מציין: "כאשר הפצוע הוכנס לטיפול חזרתי לאהרון קוסשווילי (המערער 2- א' ג') ואז אתי היה המתלונן X ואמר לי זה הבחור שהיה עם השני בזמן השוד". גם בעדותו (עמ' 43) חזר עד זה על עיקרם של דברים, כי בעת שעמד ליד המערער 2כדי לשמור עליו "אז אמר לי X שנאשם 2הוא זה שהיה עם השני בשוד". העד הוסיף (בעמ' 42), כי המתלונן היה לידו כשהוא (העד) ראה את שני המערערים נכנסים לבית החולים. המתלונן העיד בעניין זה (עמ' 145), כי רס"ר יפרח אמר למערער 2שהוא עצור וחזר אליו (למתלונן) ואז: "באותו זמן שאני דברתי עם יפרח אהרון (המערער 2- א' ג') הסתובב, כאשר הוא הסתובב אמרתי ליפרח זה האיש תעצור אותו". 3. כשבוע ימים אחרי השוד מסר המתלונן למשטרה מסכה (מוצג ת/53) שמצאה המתלוננת בין תנור הגז לארון שבמטבח, כשניקתה את הבית (זיכרון- דברים ת/52). לא נתברר מדבריהם של המתלונן, המתלוננת והבן, כיצד הגיעה מסכה זו לאן שהגיעה, מה עוד שלדברי המתלונן (בעמ' 141-142), "כל העירבוביה היתה בכניסה לדירה", שם, כאמור, נמצאה המסכה של השודד שנפצע. אולם לגירסת המתלונן בעדותו, שנתמכה בעדות הבן ושנתקבלה כמהימנה, הוריד המתלונן את המסכה מפניו של השודד השני, הוא המערער 2על-פי זיהויו של המתלונן. 4. בית המשפט קמא הרשיע את שני הנאשמים בשוד בנסיבות מחמירות, בחבלה בכוונה מחמירה, בהחזקת נשק שלא כדין ובקבלת נכסים שהושגו בעוון, על- פי סעיפים 402(א)(ב), 329(1)(2), 144(א)(ב) ו- 412לחוק העונשין, תשל"ז- 1977. דינו של המערער 1 נגזר ל- 9 שנות מאסר, ושל המערער 2 ל- 7 שנות מאסר. כן נגזר על כל אחד מן המערערים מאסר-על-תנאי של 3שנים. 5. בהכרעת דינו ציי השופט המלומד, כי "אין ספק שהעדים הללו (המתלונן, המתלוננת והבן - א' ג') דיברו ביניהם על השוד שארע בביתם, שזהו ארוע טראומטי שלא בנקל ימחה מזיכרונם, והדבר הוא טבעי ומובן. אין גם ספק שחלק מעדויותיהם ניתן מתוך שכנוע עצמי ששני הנאשמים הם שחברו נגדם ושדדו אותם". אולם מאידך גיסא הגיע השופט המלומד לכלל דעה, כי העדים לא תיאמו ביניהם את תוכן עדויותיהם, וכי ניתן לסמוך עליהן. אשר למתלונן ציין בית המשפט, כי הוא "קשה תפיסה ואינו זוכר דברים" (פיסקה 13בעמ' 11), וכן הסתבך "בהצהרות באשר להורדת המסיכות משני השודדים ומאמירות שאמר או לא אמר בשעת מעשה השוד ועוד כיוצא בזה". אולם, מסכם בית המשפט (בעמ' 12): "יש לזכור לזכות העד שהיה המום שחקירתו השתרעה על פני שלש ישיבות. קשה לבא אליו בדרישות שיזכור כל פרט ופרט וכל תג ותג ממה שהיה. נראה לי, איפוא, שעדותו בעיקרה על ארוע השוד נכונה (למעט המניע לסבך את שני הנאשמים), והסתבכויותיו של העד נובעות מכך שחלף זמן רב מאז הארוע, שזכרונו אינו מהמצויינים ושקל להוציאו משיווי משקלו". 6. את הראיה העיקרית כנגד המערערים ראה בית המשפט קמא בזיהוי המערער 2 על-ידי המתלונן, שאלמלא זיהוי זה לא הייתה, לדעת בית המשפט, אפשרות להרשיע את שני המערערים. שכן - "זהו הסעד שעליו ניתן לבנות פסיפס של ראיות נוספות. משום... שכל הראיות האחרות בהצטברותן, לולי ראיה ישירה זו, אין בהם(!) כדי להגיע למסקנה שהוכחה אשמתם של הנאשמים" (עמ' 72). זיהוי זה מחוזק בסימני זיהוי אחרים, "והם אפו הבולט, מבנה גופו והיותו נמנה על בני העדה הגרוזינית", כפי שהעיד הבן. על כל אלה יש להוסיף את שקריו הבולטים של המערער 2, בהם הודה הוא עצמו, בכל הנוגע לנסיבות בואו לבית החולים עם המערער 1ולהיכרותו עם מערער זה. 7. אשר למערער 1, יש לדעת בית המשפט קמא ראיות נסיבתיות שיש בהצטברותן כדי להוכיח, כי הוא היה שותפו של המערער 2 במעשה השוד. לא זו בלבד ששני המערערים הגיעו בצוותא לבית החולים, עובדה שיש לה משקל רב, בהתחשב בכך שנאשם 1נמצא פצוע זמן קצר לאחר השוד בחברתו של נאשם 2 שזוהה", אלא שגם תיאורו של השודד שנפצע, כפי שהעידו העדים, ובכלל זה כי גם הוא היה בן העדה הגרוזינית, תואם את המערער .1כן פירט בית המשפט עובדות נוספות, כגון מקומות הפגיעה בגופו וטיבן של הפגיעות; כי כובע מסכה, דוגמת זה שחבש השודד שנפצע, נמצא לאחר השוד בדירה השייכת לנהג המונית, שהביא את המערערים לבית החולים, והמערער 1הודה, כי הוא שעשה אותו "מתוך שעמום"; כי זוג כפפות שנמצאו סמוך לשני אקדחים ליד בית-ספר שבעיר, כשאחד האקדחים שייך למתלונן, דומות בצבען לכפפות שהיו למערער 1; וכי הסברו של המערער 1על מעשיו בליל השוד ועל נסיבות פציעתו אינו אמין. 8. טענתו העיקרית של עורך-דין קאזיס, בא-כוח המערערים, מונית, מטבע הדברים, לזיהויו של המערער 2 על-ידי המתלונן. שכן זיהוי זה הוא שהביא ישירות להרשעתו של המערער 2, והוא גם שימש לבית המשפט אחד הנדבכים, שעליהם נסמכה הרשעתו של המערער .1ושני ראשים לטענה זו: האחד - כי על-פי חומר הראיות אין כל ודאות כי אכן הוסרה המסכה מעל פניו של השודד שלא נפצע, וממילא לא היה בידי המתלונן לחרוט בזיכרונו את תווי פניו. והאחר - כי נסיבות הזיהוי אינן שוללות את האפשרות לטעות מצד המתלונן. 9. סבורני, כי הספקות מתעוררים הן לגבי השאלה העובדתית, אם היה בידי המתלונן לראות את פניו של השודד שלא נפצע, והן לגבי אמינות הזיהוי, בהנחה כי המסכה הוסרה ממנו. התמיהות, כיצד הגיעה המסכה ת/ 53 אל בין תנור הגז לארון שבמטבח, כשההתכתשות הייתה בכניסה לדירה, וכיצד לא נמצאה מסכה זו אלא לאחר כשבוע - בעינן עומדות. אולם על-פי מימצאו של בית המשפט, נמצאה המסכה במקום זה, ולפיכך עלינו לצאת מן ההנחה, כי היא הושארה על-ידי השודדים. אלא שאיני רואה מקום להסיק מכך בהכרח, כי את המסכה הזאת חבש השודד שלא נפצע, שעה שבהודעתו נ/ 19(עמ' 2), שנגבתה ביום השוד בשעה 40:15, מסר המתלונן, כי הצליח להוריד את המסכה מפניו של השודד הרזה (לא הפצוע) "לפני יציתו" מהדירה, והשודד "חטף לי אותה מידי". משתמע מדברים אלה, שבמנוסתו מהדירה נטל השודד את המסכה אתו. ואילו לגבי עצם הסרת המסכה פותח המתלונן את דבריו בהודעתו, שנמסרה סמוך לאחר השוד (שעה 45:04), בכך, כי נאבק עם השודד שנדקר והוריד לו את כובע הגרב וראה את פניו וזיהה אותו בבית החולים. בהמשך ההודעה תיקן עצמו, כי זיהה את הפצוע "לפי העיניים הגדולות שלו אבל לגבי הבחור השני שהיה אתו לזה אני הורדתי את הכובע ואני זיהיתי אותו בוודאות כמי שהיה בבית שלי והורדתי לו את הכובע". לא הייתי בא לדקדק עם המתלונן, והייתי רואה בדבריו הראשונים כשל לשון בלבד, אלמלא הנאמר בהודעת הבן, שנכתבה בכתב-ידו (מוצג נ/15), בה אינו מזכיר את העובדה, כי המסכה הוסרה גם מהשודד שלא נפצע, אלא מספר, כי אחרי שדקר את השודד "הורדנו לו את המסכה מהראש"; ואילו לגבי השודד השני הוא אומר (בתיקוני כתיב), כי "דרך המסכה נראה שיש לו אף גדול ובולט". ואם תאמר, כי לא הספיק לראות את שהתרחש בעת מנוסת השודדים, שאז הורי המתלונן את המסכה, כאמור בהודעתו נ/ 19שהוזכרה לעיל, הרי שבעדותו מספר המתלונן, כי - "הגבוה אהרון (המערער 2- א' ג') היה על הבן שלי ואני הייתי על אהרון. א' ומ' (המערער 1- א' ג') התגלגלו על הרצפה... אז הוצאתי את הגרב מאהרון". לפי תיאור זה הייתה לבן הזדמנות להיווכח, כי נתגלו פניו של השודד השני. גירסה זו היא שאמנם הביאה את הבן להעיד (בעמ' 88), כי אביו הסיר את המסכה מהשודד השני. ומדוע, אם כן, לא ראה לנכון למסור פרט חשוב זה בהודעתו, כשזיכרונו היה טוב יותר? על כל אלה יש להוסיף, כי למרות שלדברי המתלונן הוא הכיר את המערער 2, אחרי שהסיר ממנו את המסכה, כמי שמסתובב בשכונת אורן, אם כי לא ידע את שמו, הוא לא אמר זאת לרס"ר יפרח בבית החולים, אף-על-פי שעמד ודיבר אתו כ-5- 6דקות (עדותו בעמ' 143), עד שהגיעו שני המערערים. ותמיהה היא, מדוע פסח על עובדה כזאת, בעת שמסר על פרטי השוד. 10. כיוון שבספק עובדתי שהתעורר למקרא הראיות עסקינן, ומקובלנו, כי לא בנקל מתערבים אנו במימצאיה של הערכאה הדיונית ששמעה את העדים, מוכן אני להשאיר את המימצא העובדתי על כנו, כי אכן הוסרה המסכה גם מהשודד שלא נפצע. אולם האם עומד הזיהוי הספונטאני של המתלונן בבית החולים במבחן הביקורת? גם על כך משיב אני בשלילה, כפי שכבר ציינתי. נקודת המוצא למסקנתי זו נעוצה בקביעת השופט המלומד, כי המתלונן אינו חסר פניות בכל הנוגע למערערים. כבר הבאתי מדבריו, כי לא רק "שחלק מעדויותיהם (של המתלונן ושל בני ביתו - א' ג') ניתן מתוך שכנוע עצמי ששני הנאשמים הם שחברו נגדם ושדדו אותם", אלא שעדותו של המתלונן נכונה בעיקרה "למעט המניע לסבך את שני הנאשמים". מניע זה הביא את המתלונן, לדעת בית המשפט, גם לומר דברים, הנוגעים לתיאורו של השודד שנפצע, ושלא נתקבלו, על-כן, על דעת בית המשפט (עמ' 22לפסק הדין). ובהיות העדות נגועה בשכנוע עצמי ובשיקול זר, ממילא נפגם גם משקלו של הזיהוי. 11. ועל כל זאת, אפילו היה על הזיהוי חותם של אמת סובייקטיבית, הרי "עד שיוכל בת-המשפט, על-ידי שיסמוך ידו על אמת זו, להפכה לאמת אובייקטיבית (כביכול), צריך הוא להיות סמוך ובטוח תחילה שהעד, בהאמינו לתומו שכל עדותו אמת היא, לא טעה, לא מתוך היסח-הדעת ולא מתוך מגבלות הזכרון האנושי ולא מתוך השפעות חיצוניות או תת-הכרתיות" (ע"פ 648/77, בעמ' 758). דברים אלה יפים במיוחד בזיהוי ספונטאני. כשעל בית המשפט ליתן דעתו לנסיבות בלתי מבוקרות בהן זוהה הנאשם, שמא היה בהן כדי לגרור את העד לזיהוי, מתוך שהוא מושפע מנסיבות אלה ומתרגמן למסקנה בלתי מודעת בדבר זהותו של הנאשם (ראה גם מאמרו של ד' מועלם, "מסדר-זיהוי" הפרקליט כב (תשכ"ו) 378, 380). כבר עמדתי על כך, כי המתלונן לא אמר לרס"ר יפרח בשיחתו אתו בבית החולים, כי השודד, שמפניו הוריד את המסכה, מוכר לו בפניו כמי שנראה "מסתובב" בשכונת אורן. המתלונן גם עמד ליד רס"ר יפרח, כששני המערערים נכנסו לבית החולים (עמ' 42), ולא אמר לו דבר לגביהם או לגבי אחד מהם, אף-על-פי שראה אותם בכניסתם ועקב אחריהם. שכן ידע לתאר כי - "אחד היה עם מכנסי ספורט וחצי גוף עליון ערום היה לו פצע עם דם בחזה והוא נשם בכבדות. היו לו עיניים גדולות כמו הבחור שהיה במסיכה... השני לא ליווה אותו עד לחדר המיון אלא נשאר להסתובב מחוצה לו והסתובב שם" (בעמ' 144). הוא גם ראה את רס"ר יפרח "נגש לבחור שנשאר מחוץ לחדר המיון ושאל אותו איפה מצאת את הפצוע". ולמרות כל זאת לא זיהה את המערער .2רק בשלב זה, כשלדברי המתלונן הסתובב המערער 2, הוא אמר לרס"ר יפרח "זה האיש תעצור אותו" (כגירסת המתלונן בעמ' 145), או "זה הבחור שהיה עם השני" (שאותו לא זיהה כלל) כגירסת רס"ר יפרח (מוצג נ/9). נראה לי, כי יש רגליים לחשש, כי זיהוי אשר כזה לא בא אלא כמסקנה שהסיק המתלונן מצירופן של הנסיבות, ולאחר ששמע מפי רס"ר יפרח, כי הוא עוצר את המערער .2 12. אכן אין ספק, כי המערער 2שיקר בכל הנוגע לנסיבות שהביאוהו להתלוות למערער 1אל בית החולים: תחילה הסביר, כי פגש במערער 1הפצוע תוך שהוא (המערער 2) נסע במונית, ומיהר לקחתו לבית החולים. ואחר כך שינה גירסתו (עליה גם העיד), כי הוזעק מביתו, לשם הגיעו נהג המונית והמערער .1כן ניסה תחילה להרחיק עצמו מהיכרות קרובה עם המערער .1אולם אין בכך כדי לחזק את הזיהוי, כשקיימת אפשרות, כי המערער 2ידע מפי המערער 1את נסיבות פציעתו, וכשביקש להעלימן הסתבך בשקרים. ויודגש, כי אין כל ראיה בדבר היות המערערים בצוותא בליל השוד מלבד נסיעתם המשותפת לבית החולים. 13. המסקנה אליה הגעתי, כי זיהויו של המערער 2כמי שהשתתף בשוד אינו משוחרר מספקות, אין בה להביא לזיכויו של המערער 1, שכן לגביו קיימת מערכת עובדות נסיבתיות, המביאות למסקנה, כי הוא היה השודד שנפצע במהלך השוד. מערער זה בא פצוע לבית החולים כחצי שעה אחרי השוד. הפציעה שפצע הבן את השודד בסכינו הייתה, לדבריו, בשני צדי הצלעות באזור הבטן, ודקירה נוספת שפשפה מעל למצח, וכן נחבט השודד בראשו מהפסלון מידיה של המתלוננת. ואמנם פגיעות אלה תואמות לא רק את מקום הפגיעות שנמצאו במערער 1, אלא שלדעת המומחה (ד"ר בלוך) הפצע בקודקוד נגרם קרוב לוודאי במכשיר חותך, הפצע במצח מימין "יכול היה להגרם ממכה לא חזקה עם הפסל", והפציעה בחזה הייתה יכולה להיגרם מסכין דוגמת סכינו של הבן (מוצג ת/47א'). ויצוין, כי עוד טרם שראה ד"ר בלוך את הפסלון, הוא הביע את דעתו, שהפצע במצח נגרם במכשיר קהה עם צלע מוגבלת בשפות ישרות (מוצג ת/47). ולא זו בלבד, אלא שבהשוואת החתך בקודקוד האחורי עם החתך שנמצא במסכה שהשאיר השודד הפצוע בדירה מצא המומחה, כי "שני חתכים אלה יכלו להגרם מפעולה אחת של מכשיר חותך". יתרה מזו, כתמי הדם, שנמצאו בתוך המסכה של השודד הפצוע, תואמים גם הם למקומות הפגיעה בראשו של המערער 1, כשכתם אחד נמצא "מעל החורים לעיניים" וכתם אחר "באזור התפר (הקודקוד)" (מוצג ת/44). בנוסף לכל אלה יש לציין את כובע הגרב שעשה המערער 1והשאירו בביתו של נהג המונית, דוגמת כובע הגרב שנמצא בבית המתלוננים, וכן את דברי המערער 1בהודעתו במשטרה (ת/38), כי היו לו כפפות דומות בצבען לכפפת שנמצאו ליד אקדחו של המתלונן, ואין הוא יודע היכן הן. הוסף לכך העדר הסבר אמין של המערער 1על נסיבות פציעתו בשעת לילה כזאת ואת שקריו, והרי לפנינו מערכת כוללת של ראיות, המוכיחות את אשמתו אף ללא זיהויו של המערער .2 14. הייתי, על-כן, מקבל את ערעורו של המערער 2ומזכהו מן העבירות בהן הורשע ודוחה את ערעורו של המערער 1על הרשעתו. אשר לערעורו של האחרון על העונש, סבור אני, כי בהתחשב בנסיבות האישיות, כפי שהובאו לפנינו, ובעברו שאינו מכביד כל עיקר, מן הראוי הוא להקל עמו ולהעמיד את עונשו על שבע שנות מאסר. המאסר-על-תנאי יעמוד בעינו. השופט ד' לוין: .1מקובלת עלי מסקנתו של חברי המלומד, השופט גולדברג, כי יש לדחות את ערעורו של המערער 1וכי ראוי להעמיד את עונשו על שבע שנות מאסר, בנוסף למאסר-על-תנאי. מסכים אני לנקודת המוצא, שהנחתה את חברי המלומד, כי לא הזיהוי שזיהה המתלונן את המערער 2הוא שעומד, מבחינת הראיות, כבסיס וכבריח התיכון לקביעת המימצאים העובדתיים המרשיעים אלא זיהויו של המערער 1 על-פי ההתאמה שבין החבלות, שנתגלו על גופו של המערער 1, לבין הראיות האחרות. אלה הן עדויות, המתארות את המאבק שהיה בין מערער זה למותקפים על-ידיו, חוות-דעתו של ד"ר בלוך והראיות החפציות, שהוצגו לפני בית המשפט. .2 הזיהוי שזיהה המתלונן את המערער 2במסדרונות בית החולים, שעה שמערער זה הגיע לשם כמלווה את המערער 1הפצוע, אינו החלטי וספונטאני במידה מספקת. לכן, גם לדעתי, אין לראות זיהוי זה כתשתית ראויה למסקנה מרשיעה כנגד המערער .2אולם זיהוי זה, ככל שמשקלו ירוד, אינו בטל וחסר משמעות לחלוטין. יכול הוא להצטרף כראיה משלימה לראיות בסיסיות אחרות, אם אמנם הן מצויות. .3 אם בוצעה עבירה על-ידי שני אנשים, עצם ביצוע העבירה הוכח, אחד מהשניים זוהה בוודאות כמבצע העבירה, מצויות ראיות, כי בכל המועדים הרלוואנטיים לביצוע העבירה היו השניים יחדיו; במצב עובדתי כזה הזיהוי של האחד, המוכיח את השתתפותו של זה במעשה העבירה, בתוספת העובדה, שהשניים היו יחדיו בכל אותם מועדים, תספיק להרשעתו של האחר. מצב דברים דומה לכך מתקיים בענייננו. .4הוכח, ולא יכולה להיות מחלוקת על כך, שבמעשה השוד השתתפו שניים. הוכח, כי המערער 1הוא אחד ממבצעי השוד. הוכח, כי שעה לא ארוכה לאחר מעשה השוד הביא המערער 2את מבצע השוד לבית החולים, כדי שיינתן לו טיפול רפואי. כל הסבריו של המערער 2לשאלה, איך וכיצד פגש במערער 1, הפצוע, על מה ולמה טרח והביאו לבית החולים, מה עשה והיכן היה במועדים הרלוואנטיים למשפט זה כולם נתגלו כשקריים בעליל. אמור איפוא, שאין מענה בפיו, אשר יש בו כדי לשלול את המסקנה המסתברת והמתבקשת מאליה, כי המערער 2היה בצוותא חדא עם המערער 1לא רק בדרך לבית החולים אלא, עובר לכך, גם בשעת ביצוע מעשה השוד. הוסף לכך את העובדה המוכחת, המקובלת בסופו של דבר גם על חברי השופט גולדברג, כי בעת ביצוע השוד נחשפו פניהם של שני השודדים, וכי ניתן היה להבחין בתווי פניו של המערער 2בזמן ביצוע השוד, ואת העובד, שבבית החולים, אמנם לא מיידית אך סמוך לאחר הגעתו של המערער 2לבית החולים, אמר עליו המתלונן, כי הוא זה שהשתתף במעשה השוד, כי אז המסקנה הברורה, ולדעתי הנחרצת, משילוב כל הראיות הנ"ל היא, שהמערער 2היה השני שהשתתף במעשה השוד. אשר-על-כן, אם דעתי הייתה נשמעת, היינו דוחים גם את ערעורו של המערער 2 והיינו מאשרים את עונש המאסר שהושת עליו. השופט י' מלץ: אני מסכים עם חברי, כי הרשעתו של המערער 1בדין יסודה, וכי עונש של שבע שנות מאסר - בנוסף על המאסר-על-תנאי - הוא העונש הראוי. במחלוקת שבין חבריי, לעניין הרשעתו של המערער 2, מוצא אני את עצמי שותף לספקותיו של חברי הנכבד, השופט גולדברג. מאחר שכולנו תמימי דעים, כי הזיהוי של מערער זה במסדרון בית החולים הינו, במקרה הטוב ביותר, בעל "משקל ירוד", כדברי חברי הנכבד, השופט ד' לוין, הרי שמה שנותר הוא רק עובדת הופעתו בבית החולים יחד עם המערער .1 עובדה זו, מחשידה ככל שהינה, אין בה בעיניי כדי להשאיר את העניין נקי מספקות, אפילו מצטרפים אליה שקריו של המערער על תנועותיו ועל מעשיו באותו ערב. לפיכך, גם דעתי היא שיש לקבל את ערעורו של המערער 2. הוחלט לדחות את ערעור המערער 1על הרשעתו, לקבל את ערעורו על גזר הדין ולהעמיד את עונשו על שבע שנות מאסר בפועל בנוסף למאסר-על- תנאי שנגזר עליו בבית המשפט קמא. הוחלט, ברוב דעות, לקבל את ערעורו של המערער 2 ולזכותו מן העבירות בהן הורשע. משפט פלילישוד