סעיף 8 לפקודת הנזיקין מורה לנו כדלקמן: "אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר - לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי" וכך גם סעיף 73א לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז-1967, לפיו: "...לא תוגש נגד רשם ההוצאה לפועל תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו". חשוב לצין כי מהותה של החסינות בסעיפים הנ"ל (דיונית או מהותית) או היקפה לא הוסדרו בחקיקה, ובית המשפט העליון טרם נתן דעתו בשאלה זו. דעות המלומדים נחלקו ואף הפסיקה שניתנה בערכאות המבררות נחלקה בשאלות אלה. אין מחלוקת בין הגישות השונות כי אין מטילים אחריות אישית על השופט או הרשם, מאחר ולשופט או רשם הוצאה לפועל ניתנה חסינות מכח סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ומכח סעיף 73א לחוק ההוצאה לפועל החוסמים את האפשרות להגיש תביעה כנגדם. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חוק חסינות שופטים: לפניי עתירת הנתבעת מס' 2 (להלן : "הנתבעת") לסילוק התביעה שכנגדה על הסף, בהתאם לסמכותי לפי תקנה 100, 101 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984. הבקשה שלפניי מעוררת שאלת היקף חסינותה של המדינה בתביעה המוגשת בגין רשלנות נטענת מצד בעל משרה שיפוטית (שופט, רשם או רשם הוצאה לפועל) . התביעה: המשיבה 1 בבקשה לסילוק על הסף - היא התובעת התביעה (להלן: "התובעת") הגישה כנגד הנתבעת וכנגד הנתבעת מס' 1 (היא המשיבה מס' 2 בבקשה) תביעה כספית בגדרה עתרה היא לחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לה סך 164,004 ₪ בגין נזקיה. בכתב התביעה, טוענת התובעת כי מכרה היא לצד ג' - מר כרמי חלבי או חברת "סופר בטון" (להלן : "צד ג'") מערבל בטון מ.ר. 39-841-15 (להלן: "המערבל" או "הרכב") בתמורה לסך 274,000 ₪, כאשר בחוזה המכר הסכימו הצדדים במפורש, כי למרות העברת החזקה במערבל הבטון לידי צד ג', תישמר הבעלות ברכב בידי התובעת עד לקבלת מלוא התמורה החוזית. התובעת טענה כי צד ג' לא שילמה מלוא התמורה בעד המערבל (שולם סך 44,000 ₪ מסך כל התמורה), ועל כן ביטלה התובעת את ההסכם והגישה תביעה כנגד צד ג', ואף זכתה בתביעתה זו, בהיעדר הגנה מטעם צד ג'. התובעת טענה כי פתחה תיק הוצל"פ כנגד צד ג', ועם בואה לתפוס את המערבל התחוור לה כי המערבל כבר עוקל, נתפס ונמכר במכרז, במסגרת "בקשה פרטנית" לתפיסת המערבל בחצרי אותו צד ג' שהוגשה במסגרת תיק הוצל"פ שפתחה הנתבעת מס' 1 כנגד צד ג', וזאת כאשר הבעלים הרשום של המערבל במשרד הרישוי הינה - התובעת. לטענת התובעת התברר לה כי המערבל נתפס ואף נמכר לקונה, והתקבל בגינו סך 110,000 ₪. בקשה ללשכת ההוצאה לפעול לעצור את השלמת הליך המכירה לא נענתה, מאחר והרוכש כבר הפקיד את סכום הכסף בקופת ההוצאה לפועל. בתביעתה טענה התובעת כי הנתבעת - באמצעות לשכת ההוצל"פ, התרשלה בכך שלא ביקשה בשום שלב עמדתה של התובעת, הן בהליך העיקול והן בהליך המכירה. כן טענה התובעת כי הליך העיקול והתפיסה לא בוצע, כנהוג, בדרך של רישום העיקול במשרד הרישוי, אלא מכח תפיסה בחצרי החייב. התובעת טענה כי נזקיה מתבטאים בהפרש שבין התמורה שניתנה בעד המכירה במסגרת הליכי ההוצאה לפועל - ואשר הועברה אליה בהסכמת הנתבעת מס' 1 לבין מחיר השוק של המערבל - על פי חוות דעת שמאי, אשר אותו יכולה היתה התובעת לקבל אם הייתה מתנגדת להליך העיקול ומוכרת את המערבל בעצמה. כן תבעה היא את עלות שכר טרחת השמאי - אשר חיווה דעתו באשר לעלות המערבל. הבקשה לסילוק התביעה על הסף, התגובה והתשובה בבקשתה טוענת הנתבעת כי יש לסלק את התביעה בהיעדר עילה, היעדר יריבות ובשל חסינות שיפוטית. הנתבעת טוענת, כי התובעת לא מצביעה על מקור נורמטיבי ממנו ניתן ללמוד כי הנתבעת התרשלה וכי בעקבות רשלנות זו ניזוקה התובעת, שכן אין כל הוראה בחוק ההוצאה לפועל או בתקנות שהותקנו על פיו, המחייב את הנתבעת ליתן הודעה לתובעת אודות העיקול. הנתבעת טוענת כי תפקידה של הנהלת בתי המשפט הינו תפקיד מנהלתי - קבלת הבקשות, גביית האגרה והעברת ההחלטה לידי הגורם השיפוטי, ובמקרה דנן - רשם ההוצל"פ. הנתבעת מדגישה כי החלטות רשם ההוצל"פ מתקבלות במסגרת תפקידו השיפוטי, ובנדון דידן - החלטתה של רשם ההוצל"פ, כב' הרשמת (כתוארה דאז) מירב קלמפנר-נבון מיום 7.4.2010 (נספח א' לבקשה לסילוק התביעה על הסף) להורות על תפיסת המערבל ולא להודיע לתובעת אודות הבקשה או המכירה הינה במסגרת מרחב שיקול הדעת השיפוטי, ועל כן הדרך להשיג על החלטה מעין זו הינה בדרך של הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט, ולא בדרך של הגשת תביעה כנגד מקבל ההחלטות. לטענת הנתבעת, עומדת לה חסינות מפני תביעות המוגשות כנגד גורם שיפוטי, על פעולות שביצע במסגרת תפקידו השיפוטי, וזאת לאור סעיף 8 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש] וסעיף 73א לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז- 1967. הנתבעת טוענת כי על פי ההלכה הפסוקה, חסינות זו הינה חסינות מהותית, והיא מוקנית כל עוד לא פעל הגורם השיפוטי בזדון. התובעת טוענת בתגובתה לבקשה, כי ניתן ללמוד על חובתה של הנתבעת ליידע את התובעת אודות הבקשה לתפיסת המערבל, מהוראותיו של סעיף 28(ג) לחוק ההוצל"פ, המתיר למי שרואה עצמו נפגע מהחלטת ראש ההוצל"פ, אשר הורה על עיקול מיטלטלין בחצרי החייב מכח מנהג בעלים, לפנות בבקשה לעיכוב ההחלטה. התובעת טוענת כי בכך שלא ניתנה לה הודעה בדבר הבקשה לתפיסת המערבל או מכירתו - הרי שבכך התאיינה זכותה זו להשיג על החלטת ראש ההוצל"פ, וממילא לא הייתה פתוחה בפניה הדרך לערער על ההחלטה. עוד טוענת התובעת כי ניסתה לעצור את מכירת המערבל מייד עם היוודע לה דבר המכירה, זאת הן באמצעות פנייה ללשכת ההוצל"פ בחיפה והן באמצעות הגשת המרצת פתיחה בבית משפט השלום בחיפה, אולם מכיוון שהמערבל נמכר ותמורתו הופקדה בלשכת ההוצאה לפועל, לא ניתן היה לתקן את המעוות. עוד טוענת התובעת כי אמנם ישנה חסינות פרסונאלית לגורם השיפוטי, אולם אין בכך כדי להעניק חסינות למדינה - שכן ניתן לתבוע אותה בגין אחריותה השילוחית, והדבר בא לידי ביטוי בהלכה הפסוקה. התובעת טוענת כי לאור הגישה המחמירה הנהוגה בפסיקה בכל הקשור לסילוק תביעה על הסף, יש לדחות את הבקשה. בתשובה לתגובה חוזרת הנתבעת על טענותיה בבקשתה לסילוק התביעה על הסף, ומוסיפה כי אם מעשיה של כב' הרשמת חסינים מפני תביעה, אזי אין המדינה יכולה לחוב בגינם. עוד הוסיפה הנתבעת כי כב' הרשמת החליטה, לאחר שהשתכנעה כי יש בראיות שהובאו בפניה כדי לסתור את חזקת הרישום שהינו דקלרטיבי, כי אין צורך בקיום דיון במעמד הבעלים הרשום, וזאת במסגרת תפקידה השיפוטי, ועל כן אין כל מקור נורמטיבי המורה לנתבעת ליידע בכל זאת את התובעת אודות הבקשה לתפיסת המיטלטלין. דיון והכרעה השאלה הדורשת הכרעה היא - האם עומדת לנתבעת חסינות מפני תביעה שעילתה הוא בהחלטה שיפוטית שקיבל רשם ההוצאה לפועל. בהקשר זה, אין חולקין כי החלטת כבוד רשמת ההוצאה לפועל שניתנה בענייננו היא החלטה שיפוטית, שכן בגדרה של אותה החלטה הורתה כבוד הרשמת על עיקול מיטלטלין (מערבל בטון) בחצרי החייב, אף שרשום הוא במאגר הרישום במשרד הרישוי על שם התובעת. החלטה זו קיבלה כבוד הרשמת לאחר שעיינה בראיות שהוצגו לה (ראו ההחלטה- נספח א' לבקשת הנתבעת). המסגרת הנורמטיבית: סעיף 8 לפקודת הנזיקין מורה לנו כדלקמן: "אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר - לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי" וכך גם סעיף 73א לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז-1967, לפיו: "...לא תוגש נגד רשם ההוצאה לפועל תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו". מהותה של החסינות בסעיפים הנ"ל (דיונית או מהותית) או היקפה לא הוסדרו בחקיקה, ובית המשפט העליון טרם נתן דעתו בשאלה זו. דעות המלומדים נחלקו ואף הפסיקה שניתנה בערכאות המבררות נחלקה בשאלות אלה. אין מחלוקת בין הגישות השונות כי אין מטילים אחריות אישית על השופט או הרשם, מאחר ולשופט או רשם הוצאה לפועל ניתנה חסינות מכח סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ומכח סעיף 73א לחוק ההוצאה לפועל החוסמים את האפשרות להגיש תביעה כנגדם. כאמור, השאלה היא מהו אופי החסינות, מהו היקפה והאם ראוי לאפשר הגיש תביעה כנגד המדינה. בענייננו קיימת התנגשות בין אינטרסים; מחד זכותו של ניזוק לזכות בסעד אשר ישיב את מצבו לקדמותו. זכותו זו של ניזוק היא זכותו לקניין שזכתה למעמד של זכות יסוד בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; מאידך, חסינות השופטים באה לשרת את הציבור הרחב (ולא את השופטים בלבד), שכן קיים אינטרס ציבורי שמערכת השפיטה תהיה בלתי תלויה ושופטים ישפטו כאשר לא תלויה על צווארם חרב התביעות. החסינות נועדה לחזק את עצמאות השופטים ואי תלותם ולהבטיח לשופטים חופש קבלת החלטות. החסינות; דיונית או מהותית סעיף 8 בא להגשים את האינטרס הנ"ל (עצמאות השופטים). השאלה היא אם סעיף 8 לפקודת הנזיקין וסעיף 73 לחוק ההוצאה לפועל מקימים חסינות מהותית (הגנה השוללת את האחריות) או שמא חסינות דיונית (מחסום דיוני בפני תביעה כנגד השופט). בשאלה זו קיימת מחלוקת; יש הגורסים כי החסינות היא מהותית-מוחלטת החלה על תביעה כנגד בעל המשרה השיפוטית (שופט או רשם) והיא מונעת הגשת תביעה כנגד המדינה, וזאת לאור הרציונל העומד בבסיס סעיף 8 הנ"ל שנועד למנוע הגשת תביעות כנגד שופטים לצורך שמירה על עצמאותם (ראו לדוגמא החלטתו של כבוד השופט שרעבי שניתנה אך לפני מספר ימים בתא (חד') 52265-01-12‏ ‏ מדינת ישראל (בית המשפט לענייני משפחה-חיפה) נ' מוטי קניבסקי (ניתן 03.05.12); יש הגורסים כי החסינות היא דיונית- והיא מונעת הגשת תביעה כנגד השופט, אולם אין היא מונעת הגשת תביעה כנגד מעסיקתו של השופט- מדינת ישראל וזאת מכח הוראות סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (ראו: ע"א (ת"א) 2473/07‏ ‏ מדינת ישראל נ' בר לב אליהו (טרם פורסם, , ניתן 13.12.10), כן ראו בר"ע (י-ם) 2315/00 מדינת ישראל נ' אבי פרידמן ואח' (טרם פורסם - ניתן ביום 12.3.2001) בו נקבע כי ניתן לתבוע את המדינה מכח אחריות שילוחית במקרה של "רשלנות רבתי". על עמדתה זו של הפסיקה נמתחה ביקרת ע"י מלומדים: ראו מאמרה של ד' אבניאלי, "מי ישפוט את השופטים" , הפרקליט מ"ז עמ' 77, שם נמתחה ביקורת על הקביעה שבין השופט לבין המדינה יחסי עובד מעביד לצורך סעיף 13 לפקודת הנזיקין, והוצע מודל אחר לפיו יראו בשופט כאורגן של המדינה ובכך המדינה תתבע בתביעה ישירה. כן ראו מאמרו של י. גלעד "אוי לדור ששופטיו צריכים להישפט?" עלי משפט ב (התשס"ב) 255 - שם הוא מציע להכיר באחריות השילוחית של המדינה רק במקרה של התנהגות ב"זדון". בבואנו לברור דרכנו בין הגישות השונות שומה עלינו ליתן פרשנות המגשימה את תכליתו של סעיף 8 אולם מתחשבת בזכות הקניין של האזרח, אשר קיבלה מעמד מיוחד לאחר חקיקתו של חוק יסוד כבוד האשם וחירותו. לאחר חקיקת חוקי היסוד על בתי המשפט לפרש חוקים שנחקקו לפני חקיקתו לפי רוחו של החוק (ראו: ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי פד"י מט(4) 221) . לטעמי, החסינות שמקים סעיף 8 לחוק היא חסינות דיונית ולא מהותית; למסקנה זו הגעתי לאור לשון הסעיף בו נקט המחוקק : "לא תוגש תביעה". אילו רצה המחוקק ליצור חסינות מהותית, היה נוקט לשון המצביעה על הקמת הגנה מהותית אשר שוללת את האחריות הנזיקית. פרשנות זו, יש בה כדי לאפשר לתובע להגיש תביעה כנגד המדינה מכח סעיף 13 לפקודת הנזיקין ויש בה משום איזון ראוי בין זכות התובע לקניין לבין האינטרסים הציבוריים שבאו סעיפים 8 ו- 73 הנ"ל להגשים. היקף החסינות: השאלה היא מהו היקף החסינות, שאלה זו מתעוררת לאור גישת הפסיקה המאפשרת להגיש תביעה כנגד המדינה, מכח אחריותה השילוחית. בפסק הדין בעניין פרידמן וההולכים בעקבותיו (ראו למשל: ע"א (ת"א) 1871/03 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בן אהרון דינים מחוזי, לד(3) 779) - נקבעה הגישה המרחיבה, כאשר בגדרה של אחריות המדינה נכנס גם מעשה שנעשה ברשלנות חמורה, ואילו דעתם של המלומדים גלעד ואבניאלי - אחריהם החרו החזיקו מס' פסקי דין (ת.א.(ת"א) 199207/02 יאיר.ש.שיווק בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (לא פורסם, , ניתן 14.9.2005); בש"א 6269/08 ת"א (ת"א) 2136/05 מדינת ישראל נ' וזגיאל (לא פורסם, , ניתן 20.8.2008)) הינה כי אחריותה של המדינה פרוסה רק על מקרים בהם הנזק נוצר עקב פעולה זדונית או חריגה בוטה מן הסמכות. נראה כי מתן אפשרות להגיש תביעה כנגד המדינה בשל רשלנות רגילה חותרת תחת תכליתו של סעיף 8 (וסעיף 73 לחוק ההוצאה לפועל), שכן גם כאשר מוגשת תביעה כנגד "מעסיקתו" של השופט ותביעה זו מתבררת כסדרה, יש בכך כדי לפגוע בעצמאות השופט; תביעה כנגד המדינה בגין "רשלנותו" של שופט, מכתימה את שמו של השופט, מצריכה, לעיתים, מתן עדותו ומעמידה במבחן (לעיתים בערכאה נמוכה יותר מזו בה מכהן השופט) את עבודתו ושיקול דעתו של אותו שופט. לדעתי, יש לאמץ הגישה לפיה החסינות היא חסינות רחבת היקף החלה על תביעה כנגד המדינה והיא תוגבל למקרים של זדון או למקרים בהם חרג השופט מסמכותו ביודעין. המבחן של "רשלנות רבתי" הוא מבחן לא קל ליישום וספק אם הוא מתיישב עם הרציונל של סעיף 8 והאינטרסים שבא הסעיף הנ"ל להגשים. מן הכלל אל הפרט גם אם נקבל את האמור בכתב התביעה כמוכח (וזאת לצורך דיון בבקשה שלפניי) אין בפניי רשלנות רבתי ובודאי אין בפנינו נזק שנגרם כתוצאה מהתנהגות שמקורה ב"זדון". לפיכך מסקנתי היא כי דין התביעה להיות מסולקת על הסף מחוסר עילה. להלן אנמק מסקנתי זו. כזכור, עילת התביעה שלפניי הינה החלטתה של כב' הרשמת שלא להעביר את הבקשה לתפיסת המערבל, כמו את ההחלטה בעניין מכירתו . התובעת טענה כי לאור העובדה שבמרשם המתנהל במשרד הרישוי הופיעה היא כבעליו של הרכב, היה על כב' הרשמת להודיע לה על הבקשה או למצער על הליך המכירה של המערבל. עוד טוענת היא, כי בניגוד לנוהג, לא נרשם העיקול במשרד הרישוי. התובעת טענה כי הוראת סעיף 28(ג) לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז-1967 הקובעת כי "הרואה עצמו נפגע על ידי החלטה של רשם ההוצאה לפועל על פי סעיף זה רשאי לבקש ממנו לעכב את ביצוע החלטתו כדי לאפשר למבקש לפנות לבית המשפט לענין הבעלות על המיטלטלין המעוקלים" מקנות לה זכות להשיג על החלטת העיקול, ומשלא ידעה על ההחלטה הרי נפגעה זכותה זו, והדבר עולה כדי רשלנות. עיון בהחלטת כב' הרשמת מעלה כי היא קובעת בהחלטתה כי הונחה בפניה "תשתית עובדתית הסותרת את חזקת הרישום, ולפיה החייבת (היא צד ג' - נ.ג'.) עושה מנהג בעלים במשאית...". בענייננו, לאור האמור במרשם, אכן התקיימה חזקה ולפיה התובעת היא בעלת המערבל (ראו למשל: עמ (חי') 264/05 פלונית נ' אלמוני (לא פורסם, , ניתן 04.05.06)), אולם מדובר בחזקה בלבד, שכן כידוע המרשם המתנהל במשרד הרישוי הינו דקלרטיבי בלבד (ראו: ע''א 5379/95 סער נ. בנק דיסקונט ואח' פ''ד נא(4) 464). חזקה זו נסתרה, בענייננו, על פי החלטת הרשמת, לאור התנהגותה של צד ג' כמנהג בעלים. אולם כב' הרשמת לא הסתפקה בכך וקבעה כי היא מורה לתפוס את המערבל כאשר "מי מטעמה של החייבת נוהג ברכב, ו/או הרכב נמצא בחצריה" וזאת, כנראה, כדי לעמוד בתנאיה של החזקה האמורה בסעיף 28(א) לחוק ההוצל"פ שכותרתו "ספק בבעלות" ולפיה "מיטלטלין שעוקלו כשהיו על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, רואים אותם כנכסי החייב". יש לזכור, כי התובעת היא שהביאה למצב שצד ג' נוהג ברכב מנהג בעלים, מקום שהוא עדיין רשום על שמה במשרד הרישוי, והיא שנטלה את הסיכון שנושי אותו צד ג' יראו ברכב כזה כמצוי בבעלות צד ג'. לא אדון בשאלה הסבוכה אם בנסיבות העניין עברה הבעלות לידי אותו צד ג' ונותר משכון לטובת התובעת שלא נרשם- או שמא המדובר בסעיף שימור בעלות בתוקף (להרחבה ראו: רע"א 1690/00 מ.ש. קידוחי הצפון בע"מ נ' א. אבגל טכנולוגיה בע"מ (בפירוק זמני) פ''ד נז(4) 385), אולם מן המסמכים שלפניי, לא ניתן להתעלם מן העובדה כי התובעת היתה שותפה ליצירת המצג שצד ג' הוא הבעלים של הרכב, גם אם היינו מגיעים למסקנה כי תנאי שימור הבעלות בתוקף. כך או כך, גם אם אקבל טענת התובעת, לפיה היה ראוי כי תועבר הודעה לבעלים הרשום במשרד הרישוי על מנת שיתאפשר לתובעת להפריך הראיות שהונחו בפני כבוד הרשמת (ואיני קובע בשלב זה אם הודעה זו הועברה אם לאו), ואפילו אקבל את כל האמור בכתב התביעה כמוכח (ומבלי לחוות דעתי אם ראוי היה בנסיבות העניין להעביר הודעה לתובעת) הרי לא ניתן לומר כי "רשלנות רבתי" היתה כאן, מקל וחומר, אף זדון לא היה כאן. רשלנות רבתי תוארה בפס"ד פרידמן, כעין "שוגג קרוב למזיד", דהיינו, "פעולה או מחדל בולטים וחריגים מנורמה של התנהלות שופט בעת מתן החלטה זאת או אחרת" (ראו גם: עניין בר-לב). בענייננו, אף אם אקבל את טענותיה העובדתיות של התובעת כהווייתן, אין המדובר ב"רשלנות חמורה" או בולטת העולה כדי "רשלנות רבתי", שיש בה כדי להצדיק הסרת חסינותה של המדינה. לכך יש להוסיף שלטעמי יש לאמץ מבחן מחמיר יותר, לפיו תוסר החסינות רק מקום שהוכח כי בעל המשרה השיפוטית התנהג בזדון- וכאמור, לא נטען כי ההחלטה התקבלה בזדון. סוף דבר, יש להורות על דחיית התביעה כנגד המדינה על הסף- מחוסר עילה. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות מפשט ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪. הסכום ישולם תוך 30 ימים מהיום, שאן לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. שופטיםחסינותשאלות משפטיות