משמלאו שני שליש למאסרו הובא העותר בפני ועדת השחרורים הפועלת מכוח חוק שחרור על תנאי ממאסר התשס"א-2001 קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על ועדת שליש: העותר מרצה עונש מאסר בן 60 חודשים שהוטל עליו בגין הרשעתו בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. בית המשפט המחוזי בחיפה הטיל עליו את העונש בגין שורה של מעשי אלימות שהופנו כלפי אישתו, ובמיוחד המעשה מיום 5.3.00, שבו תקף אותה במקל וגרם לה שני שברים, והמעשה מיום 7.9.00 שבו איים עליה בסכין להורגה ולאחר מכן שוב היכה אותה במקל וגרם לה שבר נוסף. הנאשם הודה, בשעתו, בכתב האישום המתוקן שתואר לעיל. בית המשפט לקח בחשבון את העובדה שהיה תלוי ועומד נגד העותר עונש מאסר מותנה בגין עבירת אלימות אך הורה כי העונש ירוצה בחופף. משמלאו שני שליש למאסרו הובא העותר בפני ועדת השחרורים הפועלת מכוח חוק שחרור על תנאי ממאסר התשס"א-2001 [להלן - החוק]. הועדה בהחלטתה מיום 29.12.03 הורתה על הזמנת חוות דעת של הועדה בעניין אלימות במשפחה [להלן - ועדת האלמ"ב] שבה תתייחס במפורש למסוכנותו של העותר. בפני הועדה, בישיבתה הבאה [בהרכב אחר], הונחה חוות דעת ועדת האלמ"ב. להלן עיקרי חוות הדעת: א. מדובר באסיר אשר עבר תהליך טיפול משמעותי וחיובי, במהלכו השתתף בקבוצות טיפוליות בתחום ההתמכרות לאלכוהול ובתחום האלימות ואף סיים בהצלחה טיפול ארוך במחלקת "בית התקווה" שבבית הסוהר חרמון; ב. גורמי הטיפול בבית הסוהר ובקהילה דווחו על שיפור הדרגתי אצל העותר ובמערכת יחסיו עם בני משפחתו. לאור שיתוף הפעולה מצידו הוא שולב בסבב חופשות, שהוגדלו בהדרגה, והוא אף הומלץ לשיקום קבוצתי; ג. נבנתה עבורו תוכנית שיקום בפיקוח רש"א הכוללת תעסוקה והמשך טיפול; ד. העותר נקי כיום מאלכוהול ותיפקודו תקין ויציב לאורך זמן; ה. כל האמור לעיל תרם להערכת ועדת האלמ"ב כי פוטנציאל מסוכנותו כלפי משפחתו פחת בשלב זה; ו. ועדת האלמ"ב מסכמת ואומרת כי המשך טיפול במתכונת שנקבעה עבור העותר עשוי לתרום לשיקומו ושיקום חיי משפחתו וכי - "בשלב זה להערכתנו פוטנציאל מסוכנותו של האסיר כלפי משפחתו נמוך ולפיכך אין התנגדותנו לשחרורו המוקדם". ועדת השחרורים עיינה בחוות דעת זו ולאחר ששמעה את טענות ב"כ היועץ המשפטי לממשלה וב"כ העותר דחתה את בקשת השחרור על תנאי. עיקר נימוקיה היה כי לא התרשמה מההחלטיות של ועדת האלמ"ב לעניין מסוכנות העותר. היא ציטטה קטעים מתוך חוות דעת ועדת האלמ"ב והדגישה את הביטוי "בשלב זה", ביטוי שבו תוארה מסוכנותו הנוכחית של העותר. ועדת השחרורים השתיתה את מסקנתה גם על הוראות סעיף 10 לחוק והוסיפה כי - "מדובר באלימות כלפי נשים, עבירה שהפכה למכת מדינה, עד ששחרורו של האסיר על תנאי עלול לפגוע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, באכיפת החוק והרתעת הרבים". כנגד החלטה זו הוגשה בפנינו עתירת זו. ב"כ המשיבה הביעה בפנינו התנגדות לשחרור והוסיפה כי גם אם לא יעשה שימוש בהוראות סעיף 10 לחוק אלא בסעיף 9 בלבד, אין מקום להורות על שחרור על תנאי. לטענתה, המסוכנות לא פגה, חרף האמור בחוות דעת ועדת האלמ"ב: העותר עבר את העבירות כשתלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי וכן בינתיים הוגש נגדו כתב אישום בבית משפט השלום בחדרה בגין עבירות של החזקת נשק, יריות, איומים, הטרדת עד, עבירות שבוצעו בחודש אוגוסט 2000. החמור בעיני ב"כ המשיבה הן הנסיבות הקשות שהיו כרוכות בביצוע עבירת החבלה כלפי אישתו. החלטתנו זו תצא מהנחה כי מוסכם על ב"כ הצדדים שאין במקרה זה מקום להיזקק להוראות סעיף 10 לחוק. הערנו על כך בעבר ואנו חוזרים ומפנים את תשומת לב ועדת השחרורים לכך שעל פי הפסיקה ועל פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, השימוש בהוראות סעיף 10 לחוק יוגבל למקרים חריגים, נדירים וחמורים ואין לעשות בו שימוש תדיר. על עניינו של העותר חלות הוראות סעיף 11 לחוק לפיהן הועדה לא תחליט על שחרור על תנאי של אסיר הנושא עונש מאסר, בין השאר בגין עבירות אלימות כלפי בן משפחה, אלא לאחר שצוות מקצועי [מה שקרוי "אלמ"ב"] הגיש לה חוות דעת לעניין מידת הסכנה הנשקפת לציבור משחרור האסיר, לרבות הסכנה לנפגע העבירה. בניגוד למקרים רבים בעבר בהם נדרשת ועדת השחרורים להחליט על שחרור אסיר, חרף העדר המלצת ועדת האלמ"ב, במקרה שבפנינו ועדת האלמ"ב הביעה במפורש את דעתה כי לא נשקפת מסוכנות מצד העותר כלפי בני משפחתו וכי אין מצידה התנגדות לשחרור על תנאי. יאמר כי אין זה דבר יום ביומו שועדת אלמ"ב מביעה דעה מפורשת בדבר העדר מסוכנות מצד אסיר המרצה עונש מאסר בגין עבירות אלימות במשפחה. ועדת האלמ"ב לא הסתפקה במסקנה כללית אלא פרטה, אחד לאחד, את שלבי הטיפול והשיקום של העותר לאורך זמן וגיבתה את המלצתה בשורה של ראיות ונסיבות רלבנטיות. ניתן לומר כי חוות דעת זו היא בעלת משקל רב מאוד. לא מצאנו שהיתה סיבה להפחית ממשקלה של חוות הדעת בשל השימוש במילים "בשלב זה". תמיד בהערכת מסוכנות מדובר על הערכת מסוכנות עכשוית על סמך נתוני העבר, ככלי לבחינת המסוכנות בעתיד. נוסיף כי הועדה ציטטה, משום מה, מחוות דעת קודמת של ועדת האלמ"ב באופן שעלול היה לעורר רושם שלועדת האלמ"ב השניה היו ספקות נוספים בנוגע לעותר. נסיבות העבירה הם בגדר שיקול שעל בית המשפט לקחת בחשבון כמצוות סעיף 9[1] לחוק. כך גם לגבי הרשעות קודמות וקיומו של עונש מותנה שהיה תלוי ועומד נגד האסיר בעת שביצע את העבירות. אלה שועדת השחרורים כאן ייחסה את המשקל המירבי לחומרת העבירה. לדעתנו, בכך שגתה הועדה. גישתה הביאה להחלטה בלתי מאוזנת ובלתי סבירה, וקשה להשתחרר מהמחשבה כי גישה זו הושפעה, במידה רבה, מעשיית שימוש בלתי ראוי בסעיף 10 לחוק. בנסיבות אלה, כאשר המלצת ועדת האלמ"ב מפורטת וחד משמעית, לא היה מקום לייחס לחומרת העבירה לכשעצמה את המשקל המכריע. כתב האישום התלוי ועומד נגד העותר לא היה בגדר שיקולי הועדה משום שלא הובא לעיונה. אבל, לדעתנו, גם אם מצרפים אותו לנסיבות העבירות, אין הוא מטה את הכף לחובת משקלה של חוות דעת ועדת האלמ"ב. נטען גם כי נרשמה לחובת העותר עבירת משמעת בחודש נובמבר 2003 בגינה נדון לשבועיים של שלילת קנטינה במסגרת ענישה קולקטיבית של המחלקה בגלל לכלוך שנמצא באגף. גם נסיבה זו, לטענתנו, היא משנית במשקלה. מנגד יש שיקולים נוספים מבין מה שנמנה בסעיף 9 לחוק, בעד השחרור: קיומה של תוכנית שחרור מפורטת באישור רש"א, התנהגותו האישית הטובה של העותר, תעודות הצטיינות שניתנו לו ושילובו בסבב חופשות. מכל האמור לעיל הננו מקבלים את העתירה ומורים על שחרורו על תנאי של העותר. העניין יוחזר לועדת השחרורים בהרכב אחר על מנת שתקבע את התנאים המיוחדים של השחרור. ערעור