תקנה 15 ביטוח לאומי - פוליסת ביטוח תאונות אישיות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תקנה 15 ביטוח לאומי - פוליסת ביטוח תאונות אישיות: האם הפוליסה לביטוח תאונות אישיות, לפי פירושה הנכון, מחייבת את המבטחת לשלם לתובע תגמולי ביטוח לפי הנכות הרפואית שנקבעה לו או שמא לפי הנכות הכוללת שנקבעה לו לאחר הפעלת תקנה 15? זו השאלה הניצבת לפתחי בתיק זה. כללי: מונחת בפניי תביעה לתשלום תגמולי ביטוח ע"ס של 30,757 ₪, על פי פוליסת ביטוח תאונות אישיות קולקטיבית, שהוציאה, הנתבעת, איילון חברה לביטוח בע"מ (להלן- "המבטחת"), להתאגדות הפועל, בגין תאונה שארעה לתובע ביום 3.5.2010 במהלך משחק כדורגל במסגרת הליגה למקומות עבודה (להלן- "התאונה"). בגין התאונה נקבעה לתובע על ידי ועדה רפואית של מחלקת נפגעי עבודה במוסד לביטוח לאומי (להלן- "המל"ל"), נכות רפואית בשיעור של 20%. פקיד התביעות של המל"ל קבע כי יש להפעיל את תקנה 15, ולכן הועמדה הנכות הכוללת על שיעור של 30%. המבטחת שילמה לתובע תגמולים בגין שיעור הנכות הרפואית שנקבעה לו, 20%, אך מיאנה לשלם לתובע תגמולים על פי הפוליסה, עבור הגדלת הנכות ל- 30% בשל הפעלת תקנה 15. הצדדים הסכימו כי המחלוקת שנתגלעה ביניהם בעניין פרשנות הפוליסה, תוכרע על פי סיכומים בכתב שיוגשו על ידי הצדדים, אליהם תצורפנה אסמכתאות משפטיות. הוראות הפוליסה: אלו הן הוראות הפוליסה הרלוונטיות לענייננו: "6. קביעת הנכות הרפואית א. דרגת הנכות הרפואית שנגרמה למבוטח עקב מקרה ביטוח על פי פוליסה זו תקבע על פי המבחנים. אין בקביעת נכות כאמור לעיל כדי להחיל על פוליסה זו הוראה כלשהי מתוך חוק הביטוח הלאומי ותקנותיו. (ההדגשה במקור, ע.א.) ב. במקרה בו לא ניתן לקבוע את דרגת הנכות הרפואית עפ"י המבחנים הנ"ל, תקבע דרגת הנכות הרפואית על ידי רופא מומחה בתחום הרפואי הרלבנטי לפי פגיעה הדומה לה, מבין הפגיעות שנקבעו במבחנים. ג. הייתה למבוטח עילה לתביעה גם מהמוסד לביטוח לאומי עקב קרות מקרה הביטוח, תחייב קביעת המוסד לביטוח לאומי לגבי שעור נכותו של המבוטח הנובעת ממקרה הביטוח גם את הצדדים לפוליסה זו". המונח "מבחנים" מוגדר בפרק א' להגדרות הפוליסה, סעיף 2.10, כדלקמן: "מבחני קביעת הנכות המלאה הצמיתה או הנכות החלקית הצמיתה שיעשו בהתאם לחלק שייעשו בהתאם לחלק א' אשר בתוספת לתקנה 11 שבתקנות הביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956 (להלן- "תקנות המל"ל", ע.א.) ובכפוף להוראות פוליסה זו". טענות התובע: התובע טוען כי קביעת המל"ל לגבי שיעור נכותו של התובע היא נכות צמיתה בשיעור של 30%, ויש לדחות את ניסיונה של המבטחת לפצל את הנכויות שנקבעו לתובע על ידי המל"ל, אשר אינו עולה בקנה אחד עם לשונה הברורה של הפוליסה. גם אם הפוליסה ניתנת לשתי פרשנויות הגיוניות סבירות, הרי שיש להעדיף את הפרשנות כנגד המנסח. בפוליסות אחרות שהנפיקה המבטחת, בחרה המבטחת להחריג במפורש את תקנות 16-15 לתקנות המל"ל, ומהעדר ההחרגה בפוליסה שלפנינו, אתה למד כי אין מקום להחריג את קביעת המל"ל לפי תקנה 15, במקרה שבפנינו. טענות המבטחת: את תניות הפוליסה יש לפרש כמקשה אחת, ולא ניתן לנתק פיסקה, סעיף או תת-סעיף מן ההקשר הכולל בו הם נמצאים. הנכות המחייבת על פי הפוליסה, היא הנכות הרפואית כפי שהוגדרה בכותרת הסעיף, אשר נקבעת לפי המבחנים שבתקנה 11 לתקנות המל"ל, ולא לפי תקנה 15. ההיזקקות לשיעור הנכות שקבע המל"ל, נועדה לפשט את מנגנון קביעת הנכות, ואין בה להשפיע על הסיכון שנטלה המבטחת מלכתחילה. פרשנות התובע יוצרת אנומליה מוזרה בין מבוטח שנכותו אינה נקבעת על ידי המל"ל, לבין מבוטח שבעניינו קיימת קביעה של המל"ל. עסקינן בפוליסה קולקטיבית המיטיבה יותר עם המבוטחים, ולכן יש לפרשה על פי התכלית העסקית שנועדה להגשים, כאשר בהקשר זה לא ניתן להתעלם מציפיות המבטחת והערכותיה לעניין סיכוניה, בפרט לאור שיעור הפרמיה שנגבתה מן השחקנים, מספר שקלים בודדים לשחקן. אין להיזקק לכלל הפרשנות לרעת הצד החזק, או בכלל הפרשנות לרעת המנסח, משום שההיזקקות לכלל זה נעשית רק מקום בו קיימות שתי פרשנויות סבירות, בעוד שבמקרה שלנו קיימת רק פרשנות סבירה אחת. שנית, עסקינן בפוליסה קולקטיבית, ולכן הרציונל העומד מאחורי כללים פרשניים אלו, הנובע מפערי הכוחות בין הצדדים, אינו מתקיים בענייננו. דיון והכרעה: במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים לעניין פרשנות הפוליסה, סבורני כי הדין עם הנתבעת, וכי קביעת המל"ל לגבי שיעור נכותו של המבוטח, כהגדרתה בסעיף 6ג' לפוליסה, היא הנכות הרפואית שקבע המל"ל, ולא הנכות כפי שנקבעה לאחר הפעלת תקנה 15. פרשנות של פוליסת ביטוח נעשית על פי הכללים הרגילים החלים ביחס לפרשנות חוזים, קרי: באמצעות עמידה על אומד דעת הצדדים. אומד דעת זה הוא "המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנית שהצדדים בקשו במשותף להגשים" [ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, 313-311 (1995); ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311, 326 (1993); ע"א 449/89 פלוק נ' רייט, פ"ד מו(2) 92, 101 (1992)]. בהתאם לתיקון מס' 2 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"): "אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". במקרה שלנו לשון החוזה, אינה נותנת לנו מענה ברור ומפורש ולכן לצורך קביעת המשמעות המשפטית של הטקסט החוזי, יש לבחון את תכלית החוזה הנקבעת על פי כוונתם המשותפת של הצדדים (התכלית הסובייקטיבית). אם לא ניתן לגלות את התכלית הסובייקטיבית, כי אז יש לפרש החוזה על פי התכלית האובייקטיבית, קרי: התכלית שצדדים סבירים והוגנים היו מבקשים להגשים באמצעות החוזה. מתוך קשת המשמעויות הלשוניות האפשריות שהחוזה נוקט בהן, יש לברור את המשמעות המגשימה בדרך הראויה ביותר את התכלית החוזית [ע"א 703/88 מורגן תעשיות בע"מ נ' בתי גן להשכרה בע"מ, פ"ד מד(1) 289, 294 (1990)]. לא הובאו בפניי ראיות כלשהן בעניין התכלית הסובייקטיבית, ולכן אין לי אלא לתור אחר הפרשנות האובייקטיבית כפי שהיא משתקפת מלשון החוזה. ואולם, בהקשר זה, חשוב להדגיש כי: "את ההסכם בין הצדדים, יש לקרוא בהקשר אחד, וכחטיבה אחת, ואין להוציא מתוכו משפט אחד ולפרשו כאלו הוא חי הנושא ואין בינו לבין יתר התניות לא קשר ולא זיקה" [ע"א 579/61 מרכז וולובלסקי בע"מ נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד טז 2156, 2164 (מול האותיות א-ב) (1962)]; וראו, בעניין זה, גם: דברי כב' השופט ברנזון בע"א 324/63 סגל נ' חברת גורג'ני מג'י בע"מ, פ"ד יח(4) 371, 373 (1964), שם נאמר: "בבואנו לפרש מסמך, אין לעקור פסוק או קטע ממקומו ולפרשו באופן מילולי כעומד בפני עצמו מבלי לשים לב למסמך כולו ולהדבק הדברים. הכלל הראשון של פרשנות מסמך הוא לנסות לרדת לכוונתו האמיתית של הכותב על יסוד הדברים הכתובים במסמך כולו ובהתחשב עם הרקע הידוע על הענין. לא תמיד קובע מובנם המילולי של המלים שהשתמשו בהם, אין לראות במלים הכתובות חזות הכל, שעה שהקשר הדברים והנסיבות הסובבות הענין מצביעות על כוונה אחרת מזו העולה מן הפירוש הרגיל של הכתוב". במקרה שבפנינו, הכותרת של הסעיף כולו הינה "קביעת הנכות הרפואית". הנכות הרפואית נאמר, ולא הנכות התפקודית. בסעיף ח.א' לפוליסה מובהר כי המבחנים לקביעת הנכות הרפואית הם אלו המפורטים בתוספת לתקנה 11 לתקנות המל"ל, היינו: לא אלו שנקבעו בתקנה 15. תקנה 15 לתקנות המל"ל שכותרתה "סטיות", נועדה לאפשר למל"ל לחרוג מן הנכות הרפואית, לאור מקצועו וגילו של הנפגע והשלכות הנכות הרפואית על השתכרותו ויכולתו לשוב למעגל העבודה. בתקנה 15(א) לתקנות המל"ל נקבע כי: "(א) הועדה רשאית לקבוע דרגת נכות יציבה גדולה עד מחצית מזו שנקבעה לצד המבחנים או מזו שנקבעה מכוח תקנות 14 או 31(ב) בשים לב למקצועו ולגילו של הנפגע, ובלבד שדרגת הנכות היציבה כתוצאה משינוי זה לא תעלה על 19% אם דרגת הנכות פחותה מ-20%, ובכל מקרה אחר לא תעלה על 100%." תקנה 15(ב) לתקנות המל"ל קובעת כי: "הועדה תתחשב במקצועו של הנפגע כאשר לדעתה הוא אינו מסוגל לחזור לעבודתו או לעיסוקו והנכות הביאה לירידה ניכרת ולא לזמן מוגבל בהכנסותיו". ההיזקקות לקביעת המל"ל בסעיף 6(ג) לפוליסה נועדה לפשט את מנגנון קביעת הנכות ולאמץ את הקביעה האובייקטיבית של המל"ל תחת קביעה של מומחה רפואי, אך בהעדר הוראה מפורשת אחרת בפוליסה, לא נועדה להמיר את הנכות הרפואית כפי שהוגדרה בכותרת הפוליסה ובמבחנים הנזכרים בסעיף 6(א) בנכות שנקבעה בסטייה מהוראות אלו, ותוך הפעלת תקנה 15. הפרשנות לה חותר התובע, מפלה בין מבוטח שלגביו קיימת קביעת נכות של המל"ל, לבין מבוטח שלגביו לא קיימת קביעה שכזו, מבלי שהתובע הצביע על טעם מושכל להפליה שכזו. ואין לי אלא לאמץ, בעניין זה, את הנמקותיה של כב' השופטת אגי זהבה בת"א (שלום ת"א) 224025/02 מקמל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, , 30.3.2004), אשר קבעה ביחס להוראות פוליסה הכוללות הוראות זהות, את הדברים הבאים: "בקרות מקרה הביטוח, זכאי המבוטח לתגמולי ביטוח, בהתאם לשיעור נכותו הצמיתה, המלאה או החלקית. סעיף ח' לפוליסה כותרתו "קביעת הנכות הרפואית", והוא דן במנגנון קביעת הנכות שעל פי שיעורה ישולמו תגמולי הביטוח. מנגנון זה נקבע מפורשות על פי המבחנים הרלבנטיים שנקבעו בתוספת לתקנה 11 לתקנות. ומבחנים אלו אינם כוללים את האמור בתקנה 15 לתקנות. באשר לאמור בסעיף ח'(4) לפיו "קביעת הנכות לפי פוליסה זו, לא תושפע מדרגת הנכות שתקבע למבוטח לפי חיקוק אחר, מלבד התקנות לפי חוק המוסד לביטוח לאומי המוגדרות דלעיל", אמנם לשון הסעיף מדברת על "תקנות", לכאורה בלשון רבים, אלא שאין מדובר בתקנות שהותקנו לפי חוק הביטוח לאומי ככלל, שאז אפשר היה לכלול בתוכן גם את האמור בתקנה 15, אלא על "תקנות לפי חוק המוסד לביטוח לאומי המוגדרות דלעיל" בסעיף ח'(1) לפוליסה, וההגדרה כאמור, מתייחסת אך ורק לתקנה 11 לתקנות. סעיף ח' על כל סעיפי המשנה שבו, דן ב"קביעת הנכות הרפואית" כאמור בכותרת הסעיף. כותרת הסעיף באה להאיר את תוכן הסעיף, ולהבהיר לפרשן כי עסקינן במנגנון קביעת הנכות הרפואית. בקביעת הנכות הרפואית, אין מקום לתקנה 15. זאת ועוד. אינני מוצאת כל הגיון בהחלה שונה של מבחני הנכות על מבוטח שנגרם לו "מקרה ביטוח" שאינו מהווה עילה לתביעה נגד המוסד לביטוח לאומי לעומת מבוטח שמקרה הביטוח שארע לו מהווה עילה לתבוע את המל"ל, ואין להפלות בין המבוטחים בעניין זה. אותו הגיון שעמד בפסיקה לעניין סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975, לפיו יש לאמץ את דרגת הנכות הרפואית בלבד ואין לאמץ דרגת נכות הסוטה מהמבחנים הרפואיים הטהורים, ואין להיזקק למבחנים אישיים וסוציאליים כמו אלו שנקבעו בתקנה 15 (ע"א 516/86, ר"ע 309/86 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מ(4) 687), צריך לחול גם בענייננו. ההיזקקות לשיעור הנכות שנקבע במל"ל נועדה כדי לפשט את מנגנון קביעת הנכות. במקום פניה לרופא מוסמך ועמידה לבדיקות רפואיות, כמצוות סעיף ו' לפוליסה, תהווה קביעת שיעור הנכות על ידי המוסד לביטוח לאומי תחליף לאותה בדיקה. להיות "מקרה ביטוח" עילה לתביעה גם נגד המוסד לביטוח לאומי, אין כדי להשפיע על הסיכון שנוטלת על עצמה חברת הביטוח מלכתחילה, ועל כן אין להחיל דין שונה על המבוטחים אך ורק בשל קיומה של עילה לתביעה נגד המל"ל. אשר על כן, הנני קובעת כי בהתאם לסעיף ח' לפוליסה, תחייב את הצדדים דרגת הנכות הרפואית אשר נקבעה לתובעת במל"ל, ואין החלטת המל"ל בכל הנוגע להפעלת תקנה 15, מחייבת בתביעה דנן.ו" (בפס' 8 להחלטתה של כב' השופטת אגי). באותה מידה, מקובלות עליי גם הנמקותיו של כב' השופט יחזקאל קינר בת"א (שלום ראשל"צ) 3111/07 ושקובקר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, , 29.7.2008), שאימץ אף הוא את קביעותיה של כב' השופטת אגי, והוסיף משלו כדלקמן: "19. כבר נזכר לעיל הצורך להתייחס אל כלל התניות הרלבנטיות שבפוליסה כשלמות אחת [ע"א 172/89 סלע חב' לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311, 326 (1993)]. לא ניתן לנתק פיסקה, סעיף או תת סעיף מההקשר הכולל בו הם נמצאים, ולא ניתן להתייחס גם ללשונו המילולית של קטע זה או אחר במנותק מההקשר האמור לעיל. 20. לפיכך, עלינו להתייחס אל הקטע הכולל שבפוליסה, העוסק באופן בו ייקבע שיעור הנכות, הלא הוא סעיף ח' לפרק א' בפוליסה, שהוא הפרק העוסק בביטוח תאונות אישיות (ר' נוסח סעיף ח' בסעיף 9 לעיל). 21. כותרתו של פרק זה היא "קביעת הנכות הרפואית", והיא מלמדת על כוונה כי הנכות בגינה יוענק פיצוי למבוטח לפי הפוליסה תהא נכות רפואית בלבד, להבדיל מנכות אחרת. בהקשר זה יצויין כי תקנה 15 מאפשרת לוועדה הרפואית של המל"ל לקבוע דרגת נכות צמיתה גדולה עד מחצית מזו הקבועה במבחנים, בשים לב למקצועו ולגילו של הנפגע, וכי על הוועדה להתחשב במקצועו של הנפגע, כאשר לדעתה הוא אינו מסוגל לחזור לעבודתו או לעיסוקו והנכות הביאה לירידה ניכרת ולא לזמן מוגבל בהכנסותיו. הנכות לפי תקנה 15 איננה, אפוא, נכות רפואית, ואין לה קשר למבחנים שבתוספת לתקנות. הענקתה או אי הענקתה נבחנת לפי מבחנים אחרים, אישיים ותעסוקתיים, הנזכרים בתקנה 15. 22. ס"ק ח(1) לפוליסה קובע מפורשות כי דרגת הנכות הרפואית שנגרמה למבוטח עקב מקרה הביטוח על פי הפוליסה תיקבע על פי המבחנים הרלבנטיים שנקבעו לפגיעה מסוג זה בתוספת לתקנות. בהמשך הסעיף נקבע כי אין בקביעת נכות כאמור כדי להחיל על הפוליסה הוראה כלשהי מתוך חוק הביטוח הלאומי ותקנותיו. מהאמור בס"ק זה ניתן להסיק באופן ברור כי התכלית האובייקטיבית העומדת ביסוד קביעת שיעור הנכות של המבוטח היא הרצון לקבוע כי שיעור הנכות ייקבע לפי המבחנים שבתוספת לתקנות, דהיינו המבחנים הקובעים את שיעור הנכות הרפואית, ובלא להתחשב או להחיל על שיעור הנכות לפי המבחנים הוראות נוספות מחוק הביטוח הלאומי והתקנות. אוסיף, כי מדובר בתת סעיף ראשון מארבעה תתי סעיפים הכלולים בסעיף הראשי ובדרך כלל, ההוראות הראשונות בפרק או בסעיף פלוני מתוות את העקרונות הכלליים ואת אמות המידה לפיהן יש לנהוג בהמשך הפרק או הסעיף. אין מדובר באסופה מקרית של תתי סעיפים החיים כל אחד בפני עצמו ובמנותק מהאחרים. אין זה גם סביר כי כל אחד מתתי הסעיפים יקבע עקרונות שונים לגבי האופן בו ייקבע שיעור הנכות, עקרונות שאינם מתיישבים זה עם זה, אלא אם כן קיים הגיון פנימי המביא לכך. 23. אינני מקבל את הטענה כאילו ס"ק ח(1) עוסק במקרה בו אין למבוטח עילת תביעה נגד המל"ל, להבדיל מס"ק ח(3) העוסק במקרה בו יש למבוטח עילת תביעה נגד המל"ל. ס"ק ח(1) חל לגבי כל תביעה לתשלום תגמולים עקב מקרה ביטוח שגרם לנכות צמיתה, וקובע את העקרון כי שיעור הנכות ייקבע לפי המבחנים שבתוספת לתקנות. ס"ק ח(3) איננו מבטל עקרון זה, אלא מקל על דרך הקביעה מקום בו יש למבוטח עילת תביעה נגד המל"ל. זאת, כיוון שגם המל"ל משתמש במבחנים שבתוספת לתקנות לצורך קביעת שיעור הנכות, ונקל לאמץ קביעה זו הנעשית לפי המבחנים, על ידי גורם שאיננו צד לפוליסה, במקום להפעיל רופא או רופאים של הצדדים שקביעותיהם יכולות להיות שנויות במחלוקת. 24. לפיכך, את תת סעיף (3) לסעיף ח' יש לקרוא באופן המתיישב עם כותרת הסעיף ועם ההוראות הקבועות בתת סעיף (1) הקודם לו, דהיינו כי קביעת המל"ל המחייבת את הצדדים לפי הוראות תת סעיף (3), היא הקביעה שנקבעה על פי המבחנים שבתוספת לתקנות, ולא על פי הוראות אחרות בתקנות הביטוח הלאומי כגון תקנה 15. 25. קביעה זו היא הגיונית, תואמת את כותרת הסעיף, ומביאה גם להרמוניה בין ההוראות השונות שבתתי הסעיפים של סעיף ח'. אם לא נקבע כך, אלא נאמץ את פירוש התובע, תיווצר אנומליה מוזרה, לפיה נעשית אבחנה בפוליסה בין שני סוגי מבוטחים. הסוג האחד הינם מבוטחים לגביהם מקרה הביטוח איננו מהווה עילה לתביעה גם מהמוסד לביטוח לאומי, ושיעור הנכות של מבוטחים אלה יהא זה הנקבע לפי המבחנים שבתוספת לתקנות, הא ותו לא. הסוג האחר הינם אותם מבוטחים להם עילה לתביעה מהמוסד לביטוח לאומי בגין מקרה הביטוח, ומבוטחים אלה יהיו זכאים לא רק לשיעור הנכות שייקבע לפי המבחנים הנ"ל, אלא גם לתוספת לפי תקנה 15, ככל שתוענק להם על ידי המל"ל. לא ניתן למצוא הגיון ביצירת אבחנה בין שני סוגי המבוטחים הנ"ל. מדוע ישפר גורלו של מי שנפגע בתאונת עבודה על פני מי שניזוק בתאונה רגילה? אולי ניתן היה למצוא, בדוחק רב, הגיון בכיוון ההפוך: מי שזכאי לתגמולי מל"ל בגין מקרה הביטוח, דהיינו נהנה משני מקורות פיצוי, יהא זכאי לתגמולי ביטוח מופחתים לעומת מי שאינו זכאי לתגמולי מל"ל בגין מקרה הביטוח. אך בענייננו, ולפי הפרשנות בה דוגל התובע, מי שזכאי לתגמולי מל"ל בגין מקרה הביטוח, דווקא יכול לקבל בנסיבות מסויימות תגמולי ביטוח מוגדלים, לעומת המבוטח האחר שאינו זכאי לתגמולי מל"ל..." כלל "הפרשנות לרעת המנסח" אינו מסייע לתובע בתיק זה. ראשית, כלל זה נועד לחול מקום בו קיימת אי בהירות או עמימות פרשנית, וכאשר יש בנמצא שתי פרשנויות לשוניות סבירות והגיוניות המתיישבות עם תכליתה של הפוליסה. כפי שנקבע בע"א 631/83 המגן חב' לביטוח בע"מ נ' מדינת הילדים בע"מ, פ"ד לט(4),561, 573-572 (1985): "כלל זה יפה, בדרך כלל, כאשר ניצבות לפני הפרשן שתי משמעויות סבירות במידה שווה פחות או יותר, שאז יש להעדיף את אותה משמעות, שהיא נוחה יותר לצד שלא ניסח את המסמך, אולם כאשר המסמך אינו ברור, ומשמעות אחת, שמסיקים אותה על דרך פרשנות, היא הגיונית ותואמת את רוח המסמך ותכליתו, ואילו משמעות אחרת איננה עומדת בדרישה זו, יועדף הפירוש הראשון, ההגיוני והתואם על פני האחר, אפילו משמעות זו נוחה דווקא למנסח המסמך". בענייננו, קיימת, לטעמי, רק פרשנות אחת סבירה העולה מתוך הפוליסה, ומשלא קיים קושי פרשני בפירוש הפוליסה לאור תכליתה, אין לי צורך להידרש לכלל זה. גם אם קיימות שתי פרשנויות סבירות, הרי שאין מקום, במקרה שבפנינו, להפעלה עוורת של כלל הפרשנות לרעת המנסח בהתחשב בכך שהפוליסה דנא היא פוליסה קולקטיבית שלא מתקיים בה הרציונל העומד בבסיס כלל זה שהינו איזון פערי הכוחות בין הצדדים. וראו, לעניין זה: דברי המלומד ירון אליאס בספרו דיני ביטוח כרך א (מהדורה שנייה, דין וביטוח הוצאה לאור בע"מ, 2009): "... אין ללמוד גזירה שווה מביטוח הפרט לעניין הביטוח הקבוצתי, שכן, על-פי-רוב, תנאיה של ההתקשרות הקבוצתית אינם מוכתבים מראש על-ידי המבטח, אלא הם פרי משא-ומתן קונקרטי בין מייצג הקבוצה (בעל הפוליסה) לבין המבטח. ... מכוח אותו היגיון, אין מקום להפעלה עיוורת של כלל הפרשנות נגד המנסח ביחס לפוליסה זו." (שם, בעמ' 135 והאסמכתאות הנזכרות שם). (ההדגשות אינן במקור, ע.א.) וראו גם: דברי המלומד שחר ולר בספרו חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 כרך ראשון 156 (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2005): "נראה, כי האמירות השגורות בדבר תכליתו של חוק חוזה הביטוח אינן הולמות חוזה ביטוח בין מבטחת לבין מבוטח שהוא תאגיד גדול ואיתן כלכלית...". יצויין כי כלל הפרשנות לרעת המנסח כבר עוגן בחקיקה במסגרת תיקון מס' 2 לחוק החוזים, בסעיף 25(ב1) לחוק החוזים, הקובע כי "חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו". בענייננו, לא הוכח שלנתבעת הייתה עדיפות בעיצוב תנאי הפוליסה. גם אם אניח כי הייתה לנתבעת בכל זאת, עדיפות מסויימת, בעיצוב תנאי הפוליסה, על פני אגודת הפועל, הרי שבוודאי שהרציונל העומד מאחורי כלל הפרשנות לרעת המנסח או כלל הפרשנות לרעת "הצד החזק", אינו חל במקרה שבפנינו, במלוא עוצמתו. עיינתי באסמכתאות הנגדיות שהובאו על ידי ב"כ התובע בסיכומיו [ביניהן: פסק דינה של כב' השופטת דודקביץ בת.א. (שלום ת"א) 182503/02 לויתן נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, , 29.6.2003), המאזכר גם את פסק דינו של כב' השופט פרנקל בת.א. (שלום י-ם) 10152/97 בקר נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, , 6.6.1999)], אך לא היה בהנמקות שהובאו בהן לשכנעני כי הדין עם התובע. אין בהנמקות שהובאו שם הסבר כלשהו להגיון ביצירת הסדרים שונים ביחס למבוטח שקיימת ביחס אליו קביעה של המל"ל, לבין מבוטח שאינו כזו, ואף אין בפסקי הדין הנ"ל הסבר לשאלה כיצד מתיישבת הפרשנות המוצעת בהם עם כותרת הסעיף (כולו) העוסקת באופן ספציפי בנכות רפואית דווקא; מה גם שהמקרה שבפנינו שונה במובן זה שהפוליסה שלנו היא פוליסה קולקטיבית. התובע טוען כי קיימים נוסחים שונים של הפוליסה, משנת 2009, שהוצאו על ידי הנתבעת, בהם הוחרג סעיף 15 באופן מפורש, בעוד שבפוליסה שלנו אין החרגה כזו. אין בטענה זו גם אם היא נכונה כדי לסייע לתובע, ולו מן הטעם שלא הוכח שפוליסות אלו, בהן מצויה ההחרגה המפורשת, עמדו לנגד עיניהם של הנושאים ונותנים מטעם אגודת הפועל, וכי אגודת הפועל הסתמכה על פוליסות אלו, בעת ניהול המו"מ עם הנתבעת ביחס לפוליסה נשוא הליך זה. הוספת ההחרגה באופן מפורש על ידי הנתבעת בפוליסות אחרות, דווקא תומכת באפשרות שאומד הדעת הסובייקטיבי של הנתבעת, היה כזה שאין לכלול בנכות שקבע המל"ל את הנכות שנקבעה תוך הפעלת תקנה 15, היינו: ההחרגה אך נועדה להסיר ספק בפרשנות הפוליסה, ולא לשנות את תנאיה. סוף דבר, מכל הטעמים דלעיל, התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת שכר טרחת עו"ד בסך של 2,000 ₪ תוך 30 יום מהיום. פוליסהביטוח לאומיתקנה 15 (ביטוח לאומי)ביטוח תאונות אישיות