אולם אירועים על קרקע חקלאית

ב- 25.2.2009 הגיש המערער לוועדה המקומית בקשה לקבלת היתר שימוש חורג, על מנת להסב את המקום לאולם שמחות או לגן אירועים קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אולם אירועים על קרקע חקלאית: לפני ערעורו של המערער (להלן: "המערער") על פסק-דינו של השופט חנוך פדר בב"ש (כ"ס) 3565/09 מיום 15.7.2009, שהותיר על כנם צו הפסקה שיפוטי לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "צו הפסקה" ו- "החוק") וצו זמני למניעת פעולות לפי סעיף 246 לחוק (להלן: "צו למניעת פעולות") המורים למערער ו/או מי מטעמו "להפסיק לאלתר את כל פעולות הבניה, הפעולות והשימושים המבוצעים במקרקעין הידועים כגוש 7764 חלקות 81 ו- 82 במרחב תכנון מקומי הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "אל טירה" (להלן: "המקרקעין")". רקע המקרקעין נשוא הערעור הוכרזו כקרקע חקלאית, מתוקף סמכות הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים (להלן: "הולקחש"פ") על פי סעיף 5 לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה (להלן: "התוספת הראשונה") (ההודעה על כך פורסמה בי.פ. 3011 מיום 10.1.1984). כן חלה על המקרקעין תוכנית מתאר ארצית לקווי חשמל ראשיים תמ"א 10/ג/2 (להלן: "תמ"א 10/ג/2"). על פי הפסקה האחרונה בסעיף 9 לתמ"א 10/ג/2 "לא ינתן היתר בניה בשטח המעבר לרבות לביתני השירותים והמבנים החקלאיים אלא לאחר שניתן תחילה אישור לכך בכתב מחברת החשמל על ידי המחוז הרלוואנטי". ב- 4.11.2008 נתנה הוועדה המקומית לתכנון ולבניה אל-טירה (להלן: "הוועדה המקומית") למערער, היתר להקמת מחסן, סככה חקלאית וגדר בחלקה 82 שבמקרקעין (להלן: "המבנים"), שהיו אמורים להיבנות מפח ואיסכורית (להלן: "ההיתר"). מאחר וכמובהר לעיל על פי תמ"א 10/ג/2 נדרש אישור חברת החשמל להקמת מבנים במקרקעין, נתבקשה עמדת חברת החשמל ביחס לבקשה טרם מתן ההיתר. במכתבו למזכיר הוועדה המקומית מ- 28.10.2008 מציין מר אריה אמבר, סגן מנהל מחלקת תכנון מתח עליון ועל במחוז דרום בחברת החשמל (להלן: "נציג חברת חשמל"), כי אין מבחינת חברת החשמל התנגדות לבקשה למתן ההיתר בכפוף, בין היתר, לתנאים הבאים: "א. מדובר במבנה המיועד לשימוש חקלאי, אחסנה וכדומה ואינו מאוכלס באופן קבע. בשום מקרה המבנה לא ישמש למגורים, מסחר, משרדים וכיו"ב. כמו כן, במבנה לא יאוחסנו חומרים דליקים או נפיצים. ב. המבנה לא יהווה גורם אשר יפריע בעתיד כאשר חברת החשמל תרצה לממש את האופציה להקמת קו מתח של 400 ק"ו נוסף. אנו מבקשים לקבל בעניין זה מכתב התחייבות ממגיש הבקשה." ב- 25.2.2009 הגיש המערער לוועדה המקומית בקשה לקבלת היתר שימוש חורג, על מנת להסב את המקום לאולם שמחות או לגן אירועים (להלן: "הבקשה"). הוועדה המקומית החליטה ב- 20.4.2009 לאשר את הבקשה בתנאים, ובכפוף לאישור הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה (להלן: "הוועדה המחוזית"). נכון למועד הוצאת צו ההפסקה, ולפי הנמסר לי עד עצם היום הזה, הוועדה המחוזית טרם אישרה את הבקשה, והסיכויים לכך שתאשרה אינם ברורים. כמו כן לא הובא הנושא לדיון בפני הולקחש"פ. למרות שטרם ניתנו האישורים מטעם הוועדה המחוזית והולקחש"פ, וכפי שעולה מן העדויות (רשמי פקח הבניה ביח' הארצית לפיקוח על הבניה במחוז מרכז מ- 22.4.2009; 30.4.2009; 3.5.2009; 31.5.2009, והתמונות שהוצגו לבית המשפט קמא) - המערער הפך את המקום לגן אירועים. הוא ריצף את המקום סביב לסככה, בנה במת בטון, יצר תעלות, בריכות ומפלים, ויצק חומה סביב המבנה (העשוי קונסטרוקציית מתכת ועליה יריעות פלסטיק). המערער אף חרג מתחום המחסן והסככה שהוגדר בהיתר, ובנה מדרכה המובילה לאולם השמחות ומסלעות אבן, ועוד היד נטויה. בסך הכל השקיע המערער בבניה סכומים נכבדים, אשר להערכת רואי החשבון של המערער מגיעים ל- 1.6 מליון ש"ח. כנגד האישורים שלא ניתנו מציג המערער שני אישורים אותם הצליח להשיג: הראשון הוא היתר זמני לשלושה חודשים לפי חוק רישוי עסקים שניתן ע"י עיריית אל-טירה ב- 16.6.2009. בהיתר זה נאמר "מודגש כי היתר זמני זה אינו מהווה היתר לפי חוק התכנון והבניה", וכן נאמר בו כי מתן רישיון עסק קבוע מותנה ה"המצאת היתר בניה כדין". השני הוא מכתב מטעם נציג חברת חשמל מיום 25.6.2009, המתקן את האמור במכתב קודם שלו, ומבהיר כדלהלן: "1. הוצגה בפני תכנית מדידה מפורטת שעל פיה, גן האירועים נמצא במרחק של כ- 50 מ' מציר קו המתח 400 ק"ו הקיים. בדקתי את דיוק התכנית מול התכניות שלנו והיא אכן נמצאה מדויקת. 2. מכאן, מבחינת חוק הקרינה הבלתי מייננת והוראות הרשת הארצית של חברת החשמל ובהתייחס רק לקווים הקיימים, אין מניעה לאשר את השימוש החורג. 3. יחד עם זאת, אין שינוי לגבי העובדה שהדבר סותר את הוראות של תכנית המתאר תמ"א/10/ג/2 "שפייה-צומת קסם"" בנסיבות אלה הוצא ב- 30.4.2009 צו הפסקה מינהלי, ובעקבותיו צו ההפסקה והצו למניעת פעולות שביטולם מתבקש בערעור זה. בית המשפט קמא בהוציאו את הצווים הדגיש שמטרתם היא "להקפיא" את המצב (ולא להעניש), כך שימנע מצב בו לא יהיה ניתן יותר להשיב את הגלגל אחור. בית המשפט קמא קבע כי המערער עשה דין לעצמו בהופכו מחסן וסככה חקלאית לגן אירועים ששטחו 1,500 מ"ר. המערער אינו מוכן לקבל על עצמו את הדין - ומכאן ערעורו. בדיון שהתקיים לפני ב- 16.11.2009 הסכימו הצדדים כי המערער יחזור בו מן הערעור לעניין ביצוע פעולות הבניה במקרקעין (בכפוף לכך שיהא רשאי לבצע פעולות בניה בהתאם להיתר הבניה שבתוקף), והערעור יתמקד באיסור על השימוש במקרקעין כאולם חתונות. להשלמת התמונה יצוין שהמערער הבהיר במהלך הדיון כי השכיר בינתיים את הנכס, אולם התחייב בפני השוכר לפעול להסרת צו ההפסקה והצו למניעת פעולות, ככל שאלה מונעים את הפעלת אולם החתונות במקום. במהלך הדיון לפני הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה תצומצם גדר המחלוקת ביניהם לשלוש השאלות הבאות: בגדר סמכותה של איזו רשות תכנון מצוי מתן ההיתר לשימוש החורג שהתבקש במקרקעין? האם ההלכה שנקבעה בע"פ 389/91 מדינת ישראל נ' ישראל ויסמרק, פ"ד מט(5) 705 (1996) (להלן: "פס"ד ויסמרק"), מסייעת למערער? האם יש להימנע מלאשר את צו המניעה בשל אופן טיפול רשויות התכנון והבניה בנושא? נסקור להלן את טענות הצדדים במסגרת הסיכומים שהגישו, ולאחר מכן נתייחס לשאלות שבמחלוקת, כפי שהוגדרו בהסכמה הדיונית. טענות הצדדים טענות המערער: המערער טוען כי ברשותו כל האישורים הדרושים להפעלת אולם חתונות על המקרקעין, כמפורט להלן: המערער קיבל מהוועדה המקומית שני היתרים (היתר הבניה שניתן ב- 4.11.2008 וכן היתר מה- 19.4.2009, אשר מתייחס לבניה של מחסן + סככה חקלאית - גדר רשת על חלקה 83. יצוין כי המערער לא הבהיר מה הרלוואנטיות של היתר שני זה לדיון בערעור על צו המתייחס לחלקות 81 ו- 82), לגביהם אף ניתן טופס 4. ב- 20.4.2009 ניתן אישור לשימוש חורג מהוועדה המקומית (זאת בכפוף לאישורים שונים, לרבות אישור הוועדה המחוזית - המערער טוען כי הוועדה המחוזית לא דנה בעניין, ומשכך, לא סירבה). בנוסף, מרגע שלא הוגשה כל התנגדות ביחס לשימוש החורג - ההיתר תקף. למערער ניתן גם רישיון לניהול עסק זמני ביום 16.6.2009. כן, ניתן אישור חברת "דרך ארץ" (המקרקעין בתחומי כביש 6). האישור הקובע הוא זה מחברת החשמל. לשיטתו של המערער תמ"א 10/ג/2 היא הקובעת בהיררכיה התכנונית ביחס למקרקעין נושא ערעור זה (המערער מפנה לסעיף 8 בתוספת הראשונה), וחברת החשמל אישרה, במכתבו של נציגה מיום 25.6.2009 שנוסחו הובא בסעיף 6 לעיל, את השימוש החורג. לחלופין העלה המערער את טיעון ה"טעות", לפיו עומדת לו הגנה מפני מתן צו הפסקה וצו למניעת פעולות מאחר וטעה לסבור שהוא פועל במסגרת החוק. ב"כ המערער הפנה את בית המשפט לפס"ד ויסמרק, שם קיבל אדם רישיון בלתי מוגבל בזמן לצמיתות מעיריית ת"א להפעלת נגריה. לימים הסתבר כי שימוש זה היה בגדר שימוש חורג, שלא קיבל היתר לפי דיני התכנון והבניה. כנגד המשיב הוגש כתב אישום בגין שימוש חורג במבנה ללא היתר. בית המשפט העליון פסק, ברוב דעות, כי לפי סעיף 208(ב) לחוק אין להרשיע את המשיב בדין אם טעה טעות כנה ולא בירר עד תום אם ההיתר שבידו מספק. לחילופי חילופין קורא ב"כ המלומד של המערערת לבית המשפט לבחון את חוקיות הצו לאור דרך התנהלות הוועדות והגורמים השונים - ואופן טיפולם בבקשה להיתר לשימוש חורג, וזאת ע"פ המבחנים המקובלים במשפט המנהלי. טענות המשיבה: המשיבה טוענת כי אין ולא היו ביד המערער אישור לא לבניה אשר בוצעה בפועל על המקרקעין ולא לשימוש חורג כאולם חתונות. לפיכך, האישורים שבידיו אינם יכולים לאפשר את השימוש במקרקעין כאולם חתונות, אלא עליו לקבל לעניין זה את אישור הולקחש"פ והוועדה המחוזית. לעניין טענת הטעות טוענת המשיבה כי כל שניתן למערער הוא רישיון עסק זמני, עליו מצוין בפירוש: "היתר זמני זה אינו מהווה היתר לפי חוק התכנון והבניה". טענת הטעות במצב פני הדברים אינה אלא עדות מוחצת לחוסר תום ליבו של המערער. לא ניתן ללמוד גזירה שווה מעניין ויסמרק, מכיוון שבאותו עניין נמסר לאזרח על ידי העירייה, שהיא גם רשות התכנון הרלוואנטית, כי יש היתר להפעלת נגריה, והוא פעל בתום לב על סמך מידע זה משך שנים רבות - מה שלא מתקיים בענייננו. לעניין הטענות מן המשפט המינהלי: המשיבה מצביעה על כך שהמערער בא כאשר ידיו לא נקיות, שכן לא מילא אחר הצווים שהוצאו נגדו בעבר. מעבר לכך טענה המשיבה כי אין פגם בפעולת רשויות התכנון בעניין זה, וגם אם קיים פגם כזה, תיקונו אינו יכול להיות במתן היתר להפעלת אולם שמחות ללא היתר . דיון והכרעה היתר לשימוש חורג - האם טעון אישור הוועדה מהחוזית והולקחש"פ? המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לשאלה אם הסמכות להוצאת היתר לשימוש חורג במקרה שלפני היא בידי הוועדה המקומית או בידי הוועדה המחוזית והולקחש"פ. המערער טוען כי לוועדה המקומית יש סמכות למתן היתר השימוש החורג, בעוד שהמשיבה, סבורה שהוצאת היתר כזה טעונה הסכמה של הוועדה המחוזית ושל הולקחש"פ. הסמכות להוציא היתר לשימוש חורג מסורה על פי סעיף 146 לחוק לוועדה המקומית. ואולם, כאשר עסקינן במקרקעין שהוכרזו כקרקע חקלאית חלה הוראת סעיף 7 לתוספת הראשונה, שזו לשונה: "(א)   לא יינתן על ידי מוסד תכנון היתר לבניה או לשימוש בקרקע חקלאית למטרה לא חקלאית אלא בהתאם לתכנית שנתמלאו בה הדרישות של סעיף 6 או אם הסכימה לכך הועדה. (ב)   "מטרה לא חקלאית", בסעיף זה - בניה או שימוש בקרקע שאינם דרושים במישרין לייצור חקלאי, לעיבוד חקלאי של האדמה או לגידול בעלי חיים. (ג)   שימוש חורג בקרקע חקלאית טעון אישור הועדה [קרי, הולקחש"פ] ואישור הועדה המחוזית" בענייננו לא ניתן אישור לשימוש חורג במקרקעין כאולם שמחות לא על ידי הולקחש"פ ולא על ידי הוועדה המחוזית. מכאן שעל פני הדברים אין בידי המערער אישור תקף לשימוש חורג (לעניין חוסר תוקפו של היתר לשימוש חורג בקרקע חקלאית שלא קיבל את אישור הולקחש"פ ראו ב"ש (שלום פ"ת) 2895/03 מדינת ישראל נ' חברת מבני סגולה בע"מ ואחרים (ניתן ב- 31.12.2003 ע"י השופט אהרון מקובר). יצוין כי הוועדה המקומית הייתה ערה לעניין זה, ומטעם זה התנתה את החלטתה מיום 20.4.2009 בקבלת אישור הוועדה המחוזית. המערער מבקש לפטור עצמו מהצורך להשיג את היתר הולקחש"פ והוועדה המחוזית בכך שעל המקרקעין חלה תמ"א 10/ג/2, אשר לשיטתו גוברת על ההכרזה על המקרקעין כקרקע חקלאית, ומייתרת את הצורך בקבלת אישור הולקחש"פ והוועדה המחוזית. חלף זאת, סבור המערער, כי כל שנדרש לצורך הכשרת השימוש החורג, פרט לאישור הוועדה המקומית, הוא אישור חברת החשמל. במילים אחרות, לשיטתו של המערער שטחים שהוכרזו בעבר כקרקע חקלאית הכלולים בתמ"א 10/ג/2 אינם עוד שטחים חקלאיים, כי אם שטחים המיועדים למעבר חשמל, ולפיכך את ההיתר לשימוש חורג בשטחים אלה אין צורך לקבל מהולקחש"פ והוועדה המחוזית, אלא מחברת החשמל בלבד. פרשנות זו ראוי לדחות בשתי ידיים מאחר והיא אינה מתיישבת לא עם תכליתה ולא עם לשונה של תמ"א 10/ג/2. תמ"א 10/ג/2 מיועדת "לקבוע את התוואי למעבר קווי חשמל ראשיים מצומת קסם לשפייה" (סעיף 6.1 לתמ"א). במסגרת קביעת התוואי מגדירה תמ"א 10/ג/2 "את המותר והאסור בשטח המעבר ובקירבתו" (סעיף 6.2 לתמ"א), וזאת מתוך ראיה שהעברת קווי חשמל מחייבת להגביל את השימושים באזורים הסמוכים לתוואי (והשוו סעיף 9 לתמ"א). הגשמת תכליות אלה איננה מחייבת ואיננה מצדיקה התרת שימושים לא חקלאיים באזורים החקלאיים של התוואי. נהפוך הוא, "עיבודים חקלאיים" הוא אחד השימושים הלגיטימיים המותרים במסגרת התמ"א, בעוד ששימושים אחרים, במידה ויותרו, עלולים ליצור סיכון, שבעטיו נדרש אישור מיוחד של חברת החשמל. המסקנה המתבקשת היא שהדרישה לאישור בכתב מחברת החשמל על פי סעיף 9 לתמ"א 10/ג/2 לא באה להחליף את הדרישה לאישור הולקחש"פ והוועדה מהחוזית על פי התוספת הראשונה, אלא מהווה דרישה מצטברת לה. אם היה יכול להיות ספק בעניין זה הרי שבאה הוראה מפורשת בתמ"א 10/ג/2, ומבהירה כי זו אכן הייתה כוונת המכוון. סעיף 7.2 לתמ"א קובע ב"רחל בתך הקטנה" כי "תוכנית זו אינה פוגעת ביעוד קרקע כקרקע חקלאית", ומשנאמר כך במפורש, והדברים תואמים את תכלית תמ"א 10/ג/2, אין צורך להרבות מילים כי יש לדחות כל פרשנות אחרת. להשלמת התמונה בעניין ההיתר לשימוש חורג אבקש להוסיף שלוש הערות: המערער העלה במהלך הדיון, ובמסגרת כתבי טענותיו, ואריאציות שונות ומשונות על הטיעון שנבחן ונדחה לעיל. כך, למשל, טען בסיכומיו שאם ניתן אישור לתמ"א 10/ג/2 על ידי הולקחש"פ הרי שהדבר מתיר כל שימוש מסחרי בשטחים אליהם מתייחסת התמ"א, ובלבד שקיבל את אישור חברת החשמל. אינני מוצא צורך להרבות מילים על כך שכל הואריאציות הללו מבוססות על אותה הנחת יסוד שגויה, כאילו המגבלות המוטלות מכוח תמ"א 10/ג/2 והמגבלות המוטלות מכוח התוספת הראשונה מוציאות זו את זו. לפיכך אני דוחה את כל הטענות הללו, כמו גם את הטענה ההזויה שאולם השמחות הוא חלק מ"אזור של מתקן חשמל" ועל כן ניתן להכשיר את הקמתו מכוח החרגתם של "מיתקני מים, ביוב ניקוז וחשמל" מתחולתה של התוספת הראשונה בסעיף 8 לתוספת הראשונה. בין הצדדים קיימת מחלוקת בשאלה האם ניתן לראות במכתבו של נציג חברת חשמל מיום 25.6.2009 משום אישור של חברת החשמל לבקשת המערער לשימוש החורג. לאור קביעתי כי לצורך מתן היתר לשימוש חורג נדרש במקרה זה אישור הוועדה המחוזית והולקחש"פ, ממילא אין די באישור חברת החשמל כדי לאפשר את קבלת הערעור. לפיכך, לא מצאתי צורך להתייחס למחלוקת זו לגופה. על מנת להסדיר באופן חוקי את הפעלת אולם השמחות על המקרקעין יש צורך להסדיר לא רק את נושא השימוש החורג (קרי הפעלת אולם אירועים להבדיל משימוש לאחסון חקלאי), אלא גם את נושא היקף וטיב הבניה שבוצעה בשטח. כפי שהובהר לעיל, ההיתר הקיים מתייחס להקמת מחסן, סככה חקלאית וגדר, וכל זאת מפח ואיסכורית. עבודות הבניה שבוצעו בשטח חורגות משמעותית מגדרו של היתר זה. מכאן, שאם רצונה של המערערת להסדיר את פעילות אולם האירועים שהקימה מוטלת עליה חובה לקבל לא רק היתר לשימוש חורג אלא גם היתר לבניה עצמה - ואינני משוכנע כלל שניתן לתת את הראשון מבלי לתת את הדעת על השני. הלכת ויסמרק טענתו החילופית של המערער היא שגם אם אין בידיו היתר לשימוש חריג הרי שקבלת היתרי הבניה ורישיון העסק הזמני, מאפשרת לו לחסות תחת כנפיה של הלכת ויסמרק. גם טענה זו ראוי לדחות מכל וכל, וזאת משלושה נימוקים חילופיים, אותם אפרט להלן בקצרה. ראשית, פסק דין ויסמרק דן בנאשם אשר החזיק בידיו רישיון עסק בלתי מוגבל בזמן במשך שנים רבות, וטעה לחשוב שדי ברישיון זה כדי לאפשר את השימוש בנכס. בענייננו, לעומת זאת, ניתן למערער רק באחרונה רישיון עסק, שאף הוא זמני בלבד, וכבר הסתיים תוקפו. לא זו אף זו, אם בעניין ויסמרק נמנעה הרשות מלהתריע בפני הפרט על הצורך בקבלת היתר בניה, הרי שבמקרה שלפני הובהר עניין זה במפורש ברישיון העסק גופו. הבדלים תהומיים אלה מביאים לכך שגם אם בעניין ויסמרק ניתן היה לקבל את טענת הנאשם כי הוא נופל לגדר תנאיו של סעיף 208(ב) לחוק, קרי ש"העבירה נעברה שלא בידיעתו" וש"הוא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות חוק זה והתקנות על פיו בכל הנוגע לעבודה הנדונה", אין כל דרך ללמוד גזרה שווה לענייננו. לפיכך, כבר לאור נסיבות המקרה ראוי לדחות את הטענה כי המערער בענייננו יכול להעלות טענה של טעות המבוססת על הפרשנות שניתנה בעניין ויסמרק לסעיף 208(ב) לחוק. שנית, בעניין ויסמרק נבחנה השאלה באילו נסיבות יכולה טעות בתום לב להקים הגנה מכוח סעיף 208(ב) לחוק התכנון והבניה בפני אחריות פלילית לפי סעיף 204 לחוק. ענייננו שונה, שכן השאלה שבפני איננה האם להרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 204 לחוק, אלא האם יש מקום להוציא נגדו צו הפסקה וצו למניעת פעולות לפי סעיפים 239 ו- 246 לחוק התכנון והבניה. ביחס לצווים אלו אינני סבור שיש תחולה להגנה הקבועה בסעיף 208(ב) לחוק, וכנגזר מכך להלכה שנקבעה בעניין ויסמרק. ככל שהדברים נוגעים לצו שהוצא מכוח סעיף 246 לחוק (צו למניעת פעולות), הרי שנראה כי אין כל דרישה שפעולות המערער, כשהן לעצמן, יהוו עבירות, ודי בהתרשמות כי מניעת הפעולות נחוצה כדי למנוע שימוש אסור בעתיד (ראו שמואל רויטל, דיני תכנון ובניה (מהדורה מורחבת, 2008) 994 - 995); לעומת זאת, לצורך הוצאת צו לפי סעיף 239 לחוק (צו הפסקה) יש צורך להוכיח כי "נעשתה עבירה, או השתמשו במקרקעין, בדרך ובנסיבות שיש בהם משום עבירה לפי סעיף 204, בין שהוגש על העבירה כתב אישום לבית המשפט ובין שטרם הוגש". יש הסוברים כי מכך משתמעת המסקנה כי כאשר עומד בעל הקרקע בתנאי סעיף 208(ב) לחוק לא ניתן גם להוציא נגדו צו הפסקה (לגישה זו ראו ב"ש (שלום ת"א) 2/96 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה - רמת גן נ' נחמני (ניתן ב- 1.8.1996 ע"י השופטת רות רונן). עמדה זו אינה מקובלת עלי. לשיטתי, העובדה שיתכן ותעמוד לאדם הגנה מכוח סעיף 208(ב) לחוק בפני אחריות פלילית, אם וכאשר יועמד לדין על פי סעיף 204 לחוק, איננה יכולה לשלול את הסמכות להוציא כנגד בניה או שימוש שלא כדין צו הפסקה. סעיף 208(ב) לחוק אינו מבקש להכשיר בניה או שימוש ללא היתר כדין, אלא רק להקנות הגנה מפני הרשעה פלילית למי שפעל בתום לב וללא רשלנות (לעמדה דומה ראו ב"ש (שלום פ"ת) 629/98 מדינת ישראל נ' לוזון (ניתן ב- 2.7.1998 ע"י השופט ישעיהו שנלר)). לפיכך, גם אילו סברתי כי יתכן ולמערער עומדת ההגנה שהופעלה בעניין ויסמרק (וכאמור אינני סבור כך) לא הייתי רואה מקום לקבל את הערעור מטעם זה. שלישית, פסק דין ויסמרק עוסק בשאלה של הגנה על מי שבתום לב, ובלי לדעת על כך שאין הוא עומד בדרישות חוק התכנון והבניה, בנה והשתמש בקרקע ללא היתר כדין. אף אם נניח לטובת המערער כי מחמת טעות סבר כי די באישור הוועדה המקומית וחברת החשמל לצורך השימוש החורג, לא ניתן ליחס לו תום לב שכזה לגבי החריגות מרחיקות הלכת באופי וטיב הבניה על המקרקעין. כמובהר לעיל, כל שאושר למערער הוא הקמת מחסן, סככה חקלאית וגדר מפח ואיסכורית על המקרקעין. מכאן ועד לעבודות בהיקף שביצע המערער רחוקה הדרך, ולא ניתן להניח שיתכן שעשה אותה בתום לב. דרך טיפול וועדות התכנון והבניה בעניינו של המערער במהלך הדיון בערעור ביקש המערער, בהסתמך על פסק דינה של השופט ד"ר מיכל אגמון-גונן בעפ"א 80137/07 דכה נ' עיריית תל-אביב-יפו (ניתן ב- 4.2.08), כי אם אדחה את יתר טענותיו, אקבל את הערעור לאור העיכוב בדיון בעניינו בוועדה המחוזית. בינתיים התקבל הערעור על החלטה זו בבית המשפט העליון, תוך שנקבע כי, "אין מרפאים רעה חולה ברעה חולה לא פחות, בפתיחת פתח להפקרות, ל"איש הישר בעיניו יעשה"" (רע"פ 2885/08 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל-אביב-יפו נ' דכה (ניתן ב- 22.11.09). לאור הלכה זו ממילא אין מקום לקבל קו טיעון חילופי זה של המערער. על מנת להפיס את דעתו, אציין כי גם אם עמדתה של השופטת אגמון הייתה מתקבלת על דעת בית המשפט העליון, הייתי סבור שאין זהו המקרה המתאים להפעלת החריג שביקשה ליצור. עניין נוסף שהעלה המערער לראשונה בסיכומיו היא שלא ניתנה לו זכות שימוע. טענה זו ראוי לדחות כבר מהטעם הדיוני שלא נטענה על ידי המערער בהודעת הערעור. יצוין כי המשיבה הבהירה במענה לטענה כי המערער זומן ליחידה הארצית לפיקוח על הבניה-מחוז מרכז, וניתנה לו הזדמנות להשמיע גרסתו. על כך השיב המערער בסיכומיו כי "עובדה זו לא הוכחה ועולה בסיכומי המשיבה לראשונה". על שכאלה כבר אמרו חכמינו "כל הפוסל במומו הוא פוסל" . סוף דבר לאור האמור לעיל נדחה הערעור על החלטת בית המשפט קמא, וצו ההפסקה וצו מניעת הפעולות שהוציא יוסיפו לעמוד בתוקפם, כפי שעמדו בתוקפם עד למועד החלטה זו. נוכח תוצאת הערעור, ובשים לב לכך שלהערכתי היה ברור למערער כי אין לו סיכוי של ממש להתקבל, אני מורה כי המערער ישא בשכר טרחת המשיב בסך של 30 אלף ₪. סכום זה ישא תוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מה- 1.3.2010. קרקע חקלאיתחקלאותאולם / גן אירועים