אי בניית ממ''ד

ביום 8/1/08 הוגש כנגד המערער כתב אישום המייחס לו אי בניית 4 ממ"דים לבניין הקיים וזאת בסטייה מהיתר - עבירה לפי ס' 204(ב) לחוק התכנון והבניה והוראות חיקוק נוספות. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי בניית ממ''ד: בפני ערעור על הכרעת דין וגזר דין של בית משפט השלום בעכו, כב' השופטת זהבה קאודרס-בנר (להלן: "בית משפט קמא"), אשר הרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 203(ב) לחוק התכנון והבניה תשכ"ה -1965, זאת לאחר שהועמד לדין על פי כתב אישום שיחס לו עבירות של ביצוע עבודות בניה ללא היתר ושימוש ללא היתר ובסטייה מהיתר, עבירות לפי סעיפים 204(א) ו-(ב); 145(א) 208 ו- 218 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה -1965. בטרם אתיחס לגופו של הערעור אציין כי לטענת ב"כ משיבה הוגש הערעור באיחור. לא ארחיב בדיון לעניין טענה זו מאחר שסבור אני כי בנסיבות העניין יש מקום להאריך את המועד להגשת הערעור, ככל שהוגש באיחור, וכי יש לבטל את הכרעת הדין ולהחזיר את הדיון לבית משפט קמא. מכאן אדון בערעור לגופו של עניין. ביום 8/1/08 הוגש כנגד המערער כתב אישום המייחס לו אי בניית 4 ממ"דים לבניין הקיים וזאת בסטייה מהיתר - עבירה לפי ס' 204(ב) לחוק התכנון והבניה והוראות חיקוק נוספות, הכל כמפורט לעיל. העבירות יוחסו למערער עקב אי בניית 4 יחידות ממ"ד לבניין קיים. יצוין עוד כי בכתב האישום נאשם נוסף שהודה בעבירות שיוחסו לשני הנאשמים בכתב האישום. בישיבה ביום 1/4/08 בפני כב' השופט צמח טען ב"כ המערער כי לא הוטלה על מרשו כל חובה להשלים מלאכת בניית הממ"דים, ואין זה מתקבל על הדעת שיואשם בגין אי ביצוע על העבודות שהותרו לו במסגרת ההיתר, וכי מרשו נקלע למצוקה כספית, ועל כן לא יכול היה להשלים בניית המבנה, וזו הסיבה שלא סיים מלאכת בניית הממ"דים. בתגובה לטענה זו של הנאשם טענה ב"כ המאשימה כי היתר הבניה הוצא ביום 6/8/03 כשתוקפו הינו ל - 3 שנים, קרי - עד ליום 6/8/06, ועל אף שתמה תקופה זו, המערער לא בנה את 4 הממ"דים, כפי שנקבע בהיתר, ומכאן מקור העבירה המצוינת בכתב האישום. בישיבת ביהמ"ש מיום 20/5/08 בפני כב' השופט צמח טענה ב"כ המשיבה כי מכוח חוק ההתגוננות האזרחית מחליטות הועדות לתכנון ובניה לחייב כל בעל היתר ובעל בקשה לקבלת היתר בבניית ממ"ד, וכי בהתאם לחוק זה מגיש הבקשה מסמן בתכנית את מיקום הממ"ד, ומכאן היה על הנאשם/מערער להשלים מלאכת בניית הממ"דים בתוך תקופתו של ההיתר, קרי בתוך 3 שנים מיום הוצאתו. בישיבת ביהמ"ש מיום 12/10/08 החליט כב' השופט צמח להעביר התיק לכב' השופטת בנר, וזאת, עקב יציאתו לשבתון. בישיבת ביהמ"ש מיום 13/1/09 טען ב"כ המערער, כטענה מקדמית, כי יש לבטל את כתב האישום נגד מרשו בטענה כי עובודותיו לא מהוות עבירה, וכל עוד אין תצהיר מהנדס בקשר עם גמר שלד, אין חובה להתחיל ולבנות את הממ"דים, וכי אין בהיתר כל חיוב על מערער להשלים מלאכת בניית הממ"דים בתוך השנה הראשונה לקיומו של ההיתר. בנוסף לטענות אלו כפר המערער בעובדות כתב האישום (עמ' 13 ש' 30-31 לפרוטוקול בית שמפט קמא). ב"כ המשיבה טענה מנגד כי יש להותיר על כתב האישום על כנו, משום שקיימת חובה לבניית הממ"דים בתקופת ההיתר וזאת מכוח ס' 14 לחוק ההתגוננות האזרחית אשר מכוחו הועדה מחייבת בניית הממ"ד, ומחליטה על הנפקת ההיתר. בסיום הדיון ניתנה הוראה לצדדים לסכם טענותיהם בעניין טענתו המקדמית של ב"כ המערער ולהגישם לביהמ"ש. משהוגשו סיכומי הצדדים בעניין ניתנה ביום 22/3/09 החלטה ע"י ביהמ"ש ולפיה הוא דחה את טענתו של ב"כ הנאשם לעניין העדר החובה, כביכול, להשלים עבודות הבניה בתוך 3 שנים מיום הוצאת ההיתר, וקבע כי הנאשם מורשע בעבירה המיוחסת לו לפי ס' 203(ב) לחוק התכנון והבניה מאחר והוא הודה בעובדות כתב האישום (יצוין כי בהמשך ניתנה החלטה לתיקון טעות סופר כך שתירשם הרשעה בעבירה לפי סעיף 204 ולאחר מכן ניתנה החלטה נוספת המחזירה את ההרשעה לעבירה לפי סעיף 203 לחוק התכנון והבניה). ביום 14/7/209 ניתנה החלטה נוספת ע"י בית משפט קמא אשר דחתה את בקשת המבקש לבטל את הכרעת הדין המרשיעה. יצוין לעניין זה כי למעשה לא ניתנה "הכרעת דין" ואולם בהחלטה מיום 22/3/09 כתב בית משפט קמא, בסעיף 9 להחלטה כי :"לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי אני מרשיעה את הנאשם...". מכאן שהצדדים התיחסו להחלטה הנ"ל כאל הכרעת דין. בהמשך טענו הצדדים לעונש וניתן גזר דין. בפתח גזר הדין נרשם כי "הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום". כאמור, בכתב האישום יוחסה למערער עבירה לפי סעיף 204 לחוק התכנון והבניה ובית משפט קמא הרשיעו בעבירה לפי סעיף 203 לחוק התכנון והבניה. נראה כי בעניין זה נפלה טעות סופר שהיא תוצאה להחלטות בדבר תיקון טעות סופר בהחלטה מיום 22/3/09. סקרתי בהרחבה את השתלשלות הדיון בפרשה זו מאחר וסבור אני כי יש לבטל את הכרעת הדין, ככל שההחלטה מיום 22/3/09 היא אכן הכרעת דין, ולהחזיר את הדיון לבית משפט קמא לבירור אשמתו של המערער. בישיבה מיום 13/1/09 כפר המערער בעובדות כתב האישום. בהתאם טענו הצדדים בעניין טענה מקדמית שהעלה ב"כ המערער. ביום 22/3/09 ניתנה החלטה הדוחה את הטענה המקדמית. במעמד מתן ההחלטה או בדיון שלאחר מכן לא נדרש המערער לפרט את כפירתו בעובדות כתב האישום ולכאורה מדובר בכפירה כללית. מכאן שהאמור בסעיף 9 להחלטה מיום 22/3/09 ובהמשך, האמור בפתח גזר הדין כי המערער הודה בעובדות כתב האישום בטעות יסודו. משכפר המערער כפירה כללית בעובדות כתב האישום היה על בית משפט קמא, לאחר שדחה את טענתו המקדמית, לברר את טיב כפירתו ולפי הצורך לקבוע להמשך דיון לשם הוכחת עובדות כתב האישום או השלמת טענות נוספות שיש למערער כנגד האישום. הליך זה לא נעשה. בפועל הורשע המערער לאחר שנדחתה טענתו המקדמית ומבלי שנשמעו טענותיו האחרות, ככל שיש לו כאלו, כנגד האישום. כל זאת על אף שהמערער כפר כפירה כללית בעובדות כתב האישום. אשר על כן אני קובע כי טעה בית משפט קמא אשר הרשיע את המערער לאחר שדחה את טענותו המקדמית, לכאורה על בסיס הודאתו בעובדות כתב האישום, וזאת על אף שהמשיב כפר בעובדות כתב האישום וממילא לא הודה. בהתאם, אני מורה לבטל את ההרשעה וממילא לבטל גם את גזר דינו של בית משפט קמא. הדיון יוחזר לבית משפט קמא לבירור יתר טענות המערער והשלמת הדיון בעניינו. אוסיף עוד לעניין זה כי ככל שיתברר כי אין למערער כל טענות נוספות על הטענה המקדמית שנדחתה, ניתן יהיה להביא את הדבר בחשבון במסגרת של פסיקת הוצאות בגין הארכת הדיון שלא לצורך. עניין זה יישקל ע"י בית משפט קמא לאחר שישלים את הליך בירור האשמה. כמו כן ראוי יהיה, בסויומו של ההליך וככל שיורשע המערער, להבהיר את הוראות החיקוק בהן הורשע, למען הסר ספק, ובשים לב לריבוי טעויות הסופר שנפלו בהליך עד כה. מרחב מוגן (מקלט) / ממ"דבניה