גרימת מוות בכוונה

נגד העותר הוגש בבית המשפט הצבאי יהודה כתב אישום שבו מיוחסות לו בין היתר שתי עבירות של גרימת מוות בכוונה לפי סעיף 51(א) לצו בדבר הוראות ביטחון, התש"ל-1970. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גרימת מוות בכוונה: השופט ס' ג'ובראן:            עניינה של עתירה זו בבקשת העותר כי נורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא יזכו אותו מהעבירות שיוחסו לו בפרטי האישום הראשון והשני בכתב האישום שהוגש נגדו בתיק 41815/01 של בית המשפט הצבאי יהודה.            נגד העותר הוגש בבית המשפט הצבאי יהודה כתב אישום שבו מיוחסות לו בין היתר שתי עבירות של גרימת מוות בכוונה לפי סעיף 51(א) לצו בדבר הוראות ביטחון, התש"ל-1970 (להלן: הצו בדבר הוראות ביטחון). כתב האישום מגולל את סיפורם של רס"ל יוסף אברהמי ז"ל ורב"ט ודים נורז'ץ ז"ל, שנקלעו ביום 12.10.2000 בטעות אל תחום העיר רמאללה עם רכבם, זוהו על ידי המשטרה הפלסטינית על פי לוחיות הזיהוי צהובות ונלקחו לחקירה לצורך בירור סיבת נוכחותם באזור. לפי כתב האישום, החלו אנשים להגיע אל תחנת המשטרה ברמאללה, וביניהם העותר ואדם נוסף שהיה עימו, על רקע התפשטות הידיעה בדבר נוכחותם של שני החיילים בה.            לפי כתב האישום, העותר ואחרים נכנסו לחדר בתחנת המשטרה שבו התחבאו החיילים מתחת לשולחן. השוטר שנכח בחדר אמר לעותר שאין חיילים בחדר, אך החבורה הבחינה בחיילים. כתב האישום מתאר בפירוט את הפעולות שבהן נקט העותר. נטען כי העותר בעט ברס"ל אברהמי ז"ל, הכה אותו ודקר אותו בחלק העליון של זרועו השמאלית באמצעות סכין של קוצץ ציפורניים. בנוסף, נטען כי העותר אף הכה את רב"ט נורז'ץ ז"ל. לאחר שהכה את החיילים, לקח העותר את נרתיק האקדח של רס"ל אברהמי ז"ל. המאורע המתואר בכתב האישום הסתיים בהריגתם של רס"ל יוסף אברהמי ז"ל ורב"ט ודים נורז'ץ ז"ל.            שני פרטי האישום, הראשון והשני, שעתירה זו מופנית כלפיהם עוסקים בחלקו של העותר בגורלם של החיילים המנוחים. כתב האישום מייחס לעותר עבירות נוספות שאינני נדרש להתעמק בהן, ורק אציין אותן לצורך השלמות: עבירה של אימונים צבאיים ללא היתר לפי סעיף 62(א) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945; שתי עבירות אחזקת כלי ירייה ללא היתר, עבירה לפי סעיף 53(א)(1) לצו בדבר הוראות ביטחון; וקשירת קשר לגרימת מוות בכוונה לפי סעיף 22 לצו בדבר כללי האחריות לעבירה (יהודה ושומרון)(מס' 225), התשכ"ח-1968 בצירוף סעיף 51(א) לצו בדבר הוראות ביטחון.            בית המשפט הצבאי ביהודה הרשיע את העותר ביום 24.11.2004 בסעיפי האישום מושא עתירה זו, וכן ביתר סעיפי האישום למעט הסעיף העוסק בקשירת קשר לגרימת מוות. בית המשפט הצבאי קבע כי הפעולות שהעותר נקט בהן והשתתפותו באירוע מלמדות על כך שמתקיים בו יסוד הכוונה הנדרש בעבירת גרימת המוות בכוונה. עוד קבע בית המשפט הצבאי כי מעט המעשים שעשה יש בהם כדי לספק את היסוד העובדתי שבעבירה, וזאת בהתאם לדיני השותפות. ביום 22.12.2004 נגזר דינו של העותר והושת עליו, ברוב דעות, עונש של מאסר עולם.            נגד הרשעתו וחומרת העונש שהושת עליו הגיש העותר ערעור, ומנגד הוגש ערעור של התביעה משסברה כי יש להשית עליו שני מאסרי עולם. בית המשפט הצבאי לערעורים דחה ביום 25.1.2006 את שני הערעורים, תוך שנתן את דעתו בהרחבה אך לטענה בדבר גילו הצעיר של העותר, וזאת משלא מצא ממש ביתר טענותיו. בית המשפט לערעורים הכיר בכך שגילו הצעיר של נאשם בפלילים יכול להיות שיקול לעניין הענישה בגדרי גזר הדין, אך בעניין העותר, הגיע בית המשפט למסקנה כי חומרת המעשים שבהם הוא לקח חלק ועובדת הרשעתו בעבירות נוספות לא מותירות מקום להקלה עימו. יחד עם זאת, נקבע כי אין אף מקום להטלת עונש נוסף מצטבר.            לנוכח דחיית ערעורו, הגיש העותר עתירה זו, במסגרתה הוא מעלה טענות נגד הסתמכות בית המשפט הצבאי על הודאותיו שנמסרו במהלך חקירתו על ידי משטרת ישראל. בנוסף, העותר טוען כי לא מתקיים קשר סיבתי, עובדתי או משפטי, בין מעשיו לבית מות החיילים, ולגישתו מן הראוי לדרוש קיומו של קשר כאמור. עוד מלין המערער על כך שבית המשפט הרשיעו על אף העובדה שהפגין מוכנות להניח לטובתו הנחות עובדתיות בהתאם לגרסתו שמסר בעדותו. יתרה מזאת, טוען העותר נגד סיווגו כמבצע בצוותא. זאת ועוד, מציין העותר שהוא לא נגע ברב"ט ודים נורז'ץ ז"ל. לגישתו, טעה בית המשפט הצבאי בהסקת היסוד הנפשי מתוך דוקטרינות משפטיות בניגוד להלכה הנוהגת בעניין זה. לבסוף טוען העותר כי אין זה ראוי להרשיע אדם בעבירת רצח או גרימת מוות בכוונה בהסתמך על דוקטרינת "עבירת ההמון".            מנגד טוענים המשיבים כי יש לדחות את העתירה על הסף שכן טענות העותר נושאות אופי ערעורי שאינן מצדיקות את התערבותו של בית הדין הגבוה לצדק. נוסף על כן, טוענים המשיבים כי העתירה הוגשה בשיהוי כבד, שמצדיק אף הוא את דחייתה על הסף.                       ביום 19.2.2012 אישרתי לעותר להגיש תגובתו לתשובת המשיבים, שבה השיב בין היתר לטענה בדבר השיהוי שבהגשת העתירה. לדידו, לא ידע על קיום האפשרות לנקוט בהליך שכזה עד לאחרונה, ומשכך אין לראות בזמן שעבר כמגבש הצדקה לדחיית העתירה מטעמי שיהוי.            דין העתירה להידחות על הסף. הלכה פסוקה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דין של בית המשפט הצבאי לערעורים. התערבותו של בית משפט זה בפסקי דין של הערכאות הצבאיות מוגבלת למקרים שבהם מתגלים פגמים ממשיים מסוג חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק וכן במקרים חריגים אחרים המצדיקים הענקת סעד מן הצדק (ראו בג"ץ 10416/05 אלחרוב נ' בית המשפט הצבאי ביהודה ( 24.5.2007); בג"ץ 3450/06 דויב נ' המפקד הצבאי ( 12.2.2008)). העתירה שלפנינו אינה מעלה טעם כאמור. העותר מעלה בעתירתו טענות בעלות אופי ערעורי הנוגעות לאופן יישום הדין בעניינו, ואינו טוען לחריגה מסמכות או לפגיעה בכללי הצדק הטבעי. כמו כן, לא שוכנענו כי מדובר במקרה חריג המצדיק הענקת סעד מן הצדק.            נוסף על הטעם המובא לעיל לדחיית העתירה על הסף נציין כי על פניו מדובר בעתירה המוגשת בשיהוי רב, ואף בשל כך יש לדחותה. פסק הדין בערעור ניתן ביום 25.1.2006 ורק ביום 3.11.2011 הגיש העותר את עתירתו לבית משפט זה. פער של כשש שנים מפריד בין שני ההליכים, וזאת מבלי שניתן לכך כל הסבר המניח את הדעת על ידי העותר, ואדגיש כי הסברו בדבר אי-ידיעת קיומו של מסלול הפנייה לבית משפט זה אינו מכפר על השיהוי בענייננו.            נוסיף, בבחינת למעלה מן הצורך כי אף לגופו של עניין, דין העתירה להידחות. בית המשפט הצבאי הציג את קביעותיו תוך פירוט רחב ואף הניח לטובת העותר כי יש להעדיף את גרסתו העובדתית בבית המשפט, שנמצאה בעיניו כאמינה יותר על פני זאת שנתן בהודעותיו המשטרתיות. בנוסף, נראה כי המבחנים המנחים לעניין הרשעת שותף לעבירה, גם אם שותף ספונטאני, נתמלאו בענייננו, ומשכך אין עילה לקבלת העתירה אף משלא מצאנו טעם בטיעוניו המשפטיים של העותר לגבי הדין שיושם בערכאות הקודמות.              אשר-על-כן, העתירה נדחית על הסף. מקרי מוותגרימת מוות בכוונה