התחזות לעובד ציבור

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עונש על התחזות לעובד ציבור: א. בפנינו ערעור על גזר דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה ( א. כהן אב"ד, עו"ד ש. הרץ וד"ר ע. ברגר) מיום 30.9.09, ב- בד"מ 71/09, לפיו נגזרו על המערער (יליד 1959) אמצעי המשמעת הבאים:          נזיפה חמורה.         פיטורין לאלתר משירות המדינה.          פסילה מלמלא כל תפקיד בשירות הציבור עד הגיעו לגיל 67.         מניעת הזכות לקבל כל גימלה בכל תקופת הפסילה.   ב.         אלה העובדות הצריכות לענין: 1. המערער, יליד 1959, הועסק כנהג בשירות התעסוקה במשרד התעשיה המסחר והתעסוקה - מחוז הצפון משנת 1988.   2. כנגד המערער הוגש כתב אישום המונה תשעה אישומים לבית המשפט השלום בנצרת (ת"פ (שלום נצרת) 5279-03-08), שייחס למערער את ביצוען של העבירות הבאות:   א.  6 עבירות התחזות כעובד ציבור, לפי סעיף 283 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). ב.  5 עבירות קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין. ג.   6 עבירות קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין. ד.  עבירת התחזות כאדם אחר, לפי סעיף 441 רישא לחוק העונשין. ה.  עבירת זיוף בידי עובד ציבור, לפי סעיף 421 סיפא לחוק העונשין.   3.  על-פי כתב האישום קשר המערער קשר עם מר הייתם (להלן: "הייתם"), במסגרתו תכננו הייתם והוא לאתר אזרחים המעוניינים לרכוש קרקעות, או נכסים אחרים בבעלות מינהל מקרקעי ישראל, כאשר המערער הוּצג בפניהם כעובד בכיר במינהל, שיכול לעזור להם בקבלת הקרקע או הנכס. לצורך כך נהג המערער להופיע למפגשים ברכב ממשלתי ששימש אותו בעבודתו, כשהוא נושא על גופו אקדח ומכשירי טלפון ניידים.   במהלך השנים 2007-2003 במועדים שונים, נהגו המערער והייתם למסור לאזרחים הנ"ל הבטחות שווא בנוגע לקבלת הקרקע או הנכס, תוך שהם גורפים לכיסם סכומי כסף גבוהים.   4.  ביום 17.11.2008, במסגרת הסדר טיעון, הודה המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, הורשע בביצוען, ונגזרו עליו 18 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי, וקנס בסך 50,000 ₪ (ב-50 תשלומים) או 6 חודשי מאסר תחתיו.   ג. ביום 10.6.2009 הגישה המשיבה תובענה כנגד המערער לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה (להלן: "בית הדין"). העבירות שיוחסו למערער בתובענה, הן:   1. התנהג התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד המדינה, או התנהג התנהגות העלולה לפגוע בתדמיתו, או בשמו הטוב של שירות המדינה, לפי סעיף 17(1) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 (להלן: "חוק המשמעת").   2.         אי קיום המוטל עליו כעובד מדינה, לפי סעיף 17(2) לחוק המשמעת.   3. התנהג התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד המדינה, או התנהג התנהגות העלולה לפגוע בתדמיתו או בשמו הטוב של שירות המדינה, לפי סעיף 17(3) לחוק המשמעת.   4. התנהג התנהגות בלתי הוגנת במילוי תפקידו או בקשר אתו, לפי סעיף 17(4) לחוק המשמעת.   5.        הורשע בעבירה שיש עמה קלון, לפי סעיף 17(6) לחוק המשמעת. ד. בדיון שהתקיים בפני בית הדין ביום 9.9.2009 הודה המערער בכל האישומים והעבירות שיוחסו לו בתובענה, הגם שניתן היה להרשיעו על סמך סעיף 61ג לחוק המשמעת (לפיו רואים את המימצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי כמוכחים בבית הדין). בית הדין למשמעת הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בתובענה.   ביום 30.9.2009 גזר בית הדין על המערער את אמצעי המשמעת הבאים:         נזיפה חמורה.         פיטורין לאלתר משירות המדינה.         פסילה מלמלא כל תפקיד בשירות הציבורי עד הגיעו לגיל 67.         מניעת הזכות לקבל כל גימלה בכל תקופת הפסילה.   ה.        הכרעת בית הדין למשמעת: 1. הגם שניתן היה להרשיע את המערער לפי סעיף 61ג לחוק המשמעת, שב והודה המערער בכל האישומים והעבירות שיוחסו לו בתובענה, ובית הדין הרשיעו על-פי הודאתו.   2. עמדת משרד התמ"ת היא שיש לפטר לאלתר את המערער ולפסול אותו לצמיתות מלכהן כעובד מדינה. עם זאת, הנהלת שירות התעסוקה סבורה שמן הראוי לשקול את זכויות התלויים בעובד, ולאחר בחינת מצבה הסוציאלי של המשפחה ייקבע האם לשלול כליל את זכויות הפנסיה של העובד, או לשלול אותן באופן חלקי.   3. העבירות בהן הורשע המערער בתיק הפלילי, אינן בגדר מעידה חד-פעמית, אלא עבירות שבוצעו במהלך השנים 2003 עד 2007, כשהמערער נוטל חלק דומינ נטי ומכריע במעשי המרמה, ומנצל את הרכב הממשלתי ששימש אותו במקום עבודתו ואת מכשירי הטלפון שנופקו לו על-ידי המדינה. 4. מעשיו של המערער בוצעו בתחכום רב, במניפולטיביות, בשיטתיות, גרמו נזק כבד למספר רב של אזרחים תמימים, ויצרו דימוי שלילי לעובדי המינהל בעיני אזרחים מן השורה, פגיעה המצדיקה השתת אמצעי משמעת חמורים.   5. למערער עבירות משמעת בעברו. בטרם קליטתו בשירות התעסוקה עבר המערער עבירות של גניבה בידי עובד ציבור, זיוף בידי עובד ציבור והחזקת מטבע זר. המערער התקבל לעבודה בשירות התעסוקה, למרות העבירות הנ"ל, ועל אף שפיסקה 13.522 לתקשי"ר קובעת שנציב שירות המדינה רשאי שלא למנות אדם לעובד מדינה אם הינו בעל עבר פלילי.   6. בשנת 1994 עבר הנאשם עבירה נוספת של רישום ימי התייצבות לבת משפחה, הנפקת אישור אבטלה וזיוף חתימת מנהל. בגין עבירות אלה הועמד המערער לדין בבית הדין למשמעת ונגזרו עליו נזיפה חמורה והפקעת מחצית משכורת קובעת.   7. המערער ציין כי ניתנו בעניינו חווֹת דעת חיוביות על-ידי מנהל האזור ומנהל המחוז, אולם חווֹת דעת אלה לא הובאו לעיונו של בית הדין.   8. נמסרו לבית הדין פניות, שנמסרו גם לבית משפט השלום בנצרת, בהן כותבי הפניות משבחים את המערער בגין מסירותו למשפחתו ולהוריו המנוחים.   9. כנגד המערער נפתחו תיקים בלשכת ההוצאה לפועל, ובנוסף הוא משלם מידי חודש סך של 1,000 ₪ לפירעון הקנס בסך 50,000 ₪ שהושת עליו בהליך הפלילי.   10. עבירות המרמה, אופיין והיקפן, מחייבות נקיטת ענישה מרתיעה שתהלום את חומרתן. בעבירות אלה יש ליתן לנסיבותיו האישיות של הנאשם משקל קטן.   11. המערער נהנה בעבר ממחדלו של שירות התעסוקה שהעסיקו, על אף עברו הפלילי, ומן הסלחנות שהפגין כלפיו בית הדין למשמעת בגזר הדין משנת 1994. אולם במקום זאת, הוא הוציא במעשיו שם רע לעובדי המדינה.   12.  נוכח טיבן והיקפן של העבירות יש לפסול את המערער משירות המדינה עד לגיל 67.   בית הדין שקל והחליט שלא להיעתר לבקשת המשיבה לפסול את המערער עד לגיל 70, ובכך ניתן משקל מסוים לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער, וכן לא נשללו הזכויות הממוניות שצבר המערער עד סיום שירותו במדינה.   13.  על-פי סעיף 57(1) סיפא לחוק שירות המדינה (גימלאות), אם הפסילה משירות המדינה היא בנסיבות מחמירות, רשאי בית הדין להחליט שלא תשולם למערער כל גימלה בתקופת הפסלות, ויש לעשות שימוש בסעיף זה לא רק בשל חומרת העבירות, אלא גם משום הכלל ש"לא יהא חוטא נשכר".   14. בית הדין השית על המערער את אמצעי המשמעת שפורטו לעיל, דהיינו: נזיפה חמורה, פיטורין לאלתר, פסילה משירות המדינה עד גיל 67, כאשר בכל תקופת הפסילה תימנע מן המערער הזכות לקבל כל גימלה.   ו.         המערער ממאן להשלים עם גזר הדין ואלה טיעוניו בתמצית:   1. בגין העבירות שביצע המערער הוא נשא תקופת מאסר בת 18 חודשים והושת עליו קנס כספי גבוה במיוחד בסך של 50,000 ₪.   2. המערער נשוי, אב לשלושה ילדים, בנו הבכור משרת בשירות חובה בצה"ל, ובנותיו הקטינות סמוכות על שולחנו, רעייתו עובדת בחצי משרה בבית החולים פוריה ומשתכרת סך של 2,500 ₪ לחודש, ועיקר נטל פרנסת בני המשפחה מוטל על כתפיו. נוכח גילו (כבן 50), והיותו חסר מקצוע - יתקשה המערער להשתלב בשוק העבודה.   3.        בתקופת השעייתו של המערער הוא לא קיבל משכורת.   4. בית הדין התעלם ממצבה הסוציו-אקונומי של משפחת המערער. שלילת הגימלה מהווה עונש חמור במידה העולה על הנדרש.   5. על-פי סעיף 62(א) לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970, רשאי הממונה להורות שהגימלה תשולם כולה או מקצתה למי שהמערער חייב בפרנסתם על-פי המלצת בית הדין למשמעת. 6.       בסעיף 19 לגזר הדין קבע בית הדין, שאינו מחמיר יתר על המידה עם משפחתו של המערער ואינו שולל את הזכויות הממוניות שצבר המערער עד סיום שירותו בשירות המדינה, דהיינו, בית הדין המליץ לבני המשפחה לתבוע פיצויי פיטורין, אז מדוע לא יכולים הם לתבוע גם גימלה?   7.  המערער מבקש להורות על ביטול אמצעי המשמעת של שלילת הגימלה עד גיל 67, ולרבות מתן המלצה לממונה (בהתאם להוראת סעיף 62(א) לחוק שירות המדינה (גימלאות)) שבני משפחתו יהיו זכאים לגימלה.   ז. בדיון שהתקיים בפניי בתאריך 20.12.09 שמעתי את טיעוניהם בעל-פה של ב"כ שני הצדדים.   ב"כ המערער חזר על תמצית טענותיו שבערעור, וציין שבית הדין יכול להמליץ לממונה שאכן תשולם למערער הגימלה המגיעה לו ולבני המשפחה שהוא חייב בפרנסתם.   הסניגור עתר להמלצה זו בשים לב למצבו הסוציו-אקונומי הקשה של המערער, ובהתחשב בשנות עבודתו הרבות.   ב"כ המשיבה ביקשה לדחות את הערעור, בציינה שבית הדין כבר לקח בחשבון את כל הנסיבות לקולה. ב"כ המשיבה הדגישה שבעוד שהמדינה ביקשה לפסול את המערער עד גיל 70 משירות המדינה, התלבט בית הדין וקבע בסופו של דבר שהפסילה תהא עד גיל 67 תוך מתן משקל לנסיבותיו האישות של המערער, משמע, בית הדין לא החמיר עם המערער ולא הורה על פסילתו משירות עד גיל 70 כך שהמערער יוכל לקבל את הגימלה החל מגיל 67.   ב"כ המשיבה תמכה בנימוקים שעמדו בבסיס גזר דינו של בית הדין, והוסיפה שאין מתקיימות במקרה שבפנינו אותן נסיבות משפחתיות או נסיבות מיוחדות שיהא בהן כדי להצדיק מתן המלצה של בית הדין לפי סעיף 62 (א) של חוק הגימלאות.   ב"כ המערער הגיב וטען שסעיף 62 (א) של חוק הגימלאות ברור ואין המדובר בו על מקרים של גירושין או נזקקות בכלל.   עוד טען ב"כ המערער שהזכות לפיצויי פיטורין מעוגנת בחוק ולא ניתן לשלול זכויות אלה.   בהבהרה בכתב שהגישה בתאריך 24.12.09 עמדה ב"כ המשיבה על כך שהמערער הוא בר-גימלה שאותה יתחיל לקבל מגמר תקופת הפסלות (דהיינו, החל מגיל 67) ולכן אין כל רלוו נטי ות לדיון בשאלת פיצויי הפיטורין שלו. מקום בו קיימת זכאות לגימלה (שכרגע מעוכבת עד גיל 67 עקב גזר הדין) לא קיימת זכאות לפיצויי פיטורין.   ח. הכלל הוא שערכאת הערעור לא תתערב באמצעי המשמעת שהושתו על-ידי בית הדין למשמעת, אלא במקרים חריגים בהם קיים חוסר סבירות, או חוסר מידתיות ביחס לחומרת העבירות הנדונות.   אני מפנה לדבריה של כב' השופטת (כתוארה אז) ד. ביניש בעש"מ 5771/01 ישראל פודלובסקי נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נו(1) 463, בעמ' 479:   ”הלכה היא שאין בית-משפט זה נוטה להתערב בנקל באמצעי המשמעת שנפסקו על-ידי בית-הדין. הטעם לכך הוא שחזקה על בית-הדין כי מבין הוא את משמעות אמצעי המשמעת שהטיל על הנאשם, וכי הנורמות הראויות בשירות המדינה הן בתחום מומחיותו. התערבות בשיקול-דעתו של בית-הדין תיעשה במקרים חריגים שבהם קיים חוסר סבירות וחוסר מידתיות ביחס שבין אמצעי המשמעת שננקט לבין העבירה. כידוע, בהליך המשמעתי משמשים אמצעי המשמעת בתפקיד מניעתי. אמצעי המשמעת הנגזרים על עובד מדינה תכליתם מניעת הישנות מעשים דומים בעתיד. בלשונו של השופט זמיר: "בדין המשמעתי, אמצעי המשמעת אמור לשמש אמצעי מניעה יותר מאשר אמצעי ענישה: התכלית העיקרית של אמצעי המשמעת היא, כאמור, למנוע פגיעה משמעותית בתפקוד של שירות המדינה או בתדמית של שירות זה, שכן תדמית ראויה היא תנאי הכרחי לפעילות תקינה של השירות" (עש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' כתב [7], בעמ' 93). בבואנו לבחון את אמצעי המשמעת שהוטלו על המשיב ניתן דעתנו על כך שבית-הדין למשמעת שקל את ההיבטים השונים של הטלת העונש, הן את נסיבותיו האישיות של העובד והן את המסר המניעתי שיש להעביר בשירות המדינה.“   ט.  כמו כן, כתבה בעניין זה כב' השופטת א. פרוקצ'יה בעש"מ 11976/05 רוחי חליל נ' נציבות שירות המדינה, תק-על 2007(2) 220, בעמ' 228 (מיום 11.4.2007, בפיסקה 20 לפסק הדין):   ”הלכה פסוקה היא, כי, ככלל, לא יתערב בית משפט זה באמצעי משמעת שהוטלו על ידי בית הדין למשמעת, אלא במקרים חריגים, בהם קיימים חוסר סבירות או חוסר מידתיות בין חומרת העבירה לחומרתם של אמצעי המשמעת שננקטו לגביה. ההנחה הפועלת לענין התערבות בית משפט שלערעור באמצעי משמעת היא כי "חזקה על בית-הדין כי מבין הוא את משמעות אמצעי המשמעת שהטיל על הנאשם, וכי הנורמות הראויות בשירות המדינה הן בתחום מומחיותו" (עש"מ 5771/01 פודלובסקי נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נו(1) 463, 479 (להלן - פרשת פודולובסקי); וראו גם עש"מ 309/01 זרזר נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נה(2) 830, 837 (להלן - פרשת זרזר); עש"מ 7113/02 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד נז(3) 817, 843-844 (להלן - פרשת לוי)). “   (עיינו גם: בדברי כב' השופטת ע. ארבל בעש"מ 7932/07 דורון מזרחי נ' נציבות שירות המדינה, תק-על 2008(1) 3528, בעמ' 3535 (מיום 4.3.2008, בפיסקה 15 לפסק הדין) וכן בעש"מ 5917/07 נביל גרה נ' נציבות שירות המדינה, תק-על 2007(3) 5347 ,עמ' 5352 (מיום 19.8.2007, בפיסקאות 13-12)).   י. המערער מבקש להקל באמצעי המשמעת של מניעה מלקבל גימלה בכל תקופת הפסילה, וזאת נוכח נסיבותיו האישיות ומצבה הסוציו-אקונומי הקשה של משפחתו, כאשר רעייתו עובדת בבית חולים בחצי משרה, יש לו שתי בנות קטינות ובן בשירות חובה בצה"ל, ועליו לשלם 1,000 ₪ בחודש בגין הקנס שהושת עליו בהליך הפלילי.   בעניין מידת ההתחשבות שיש ליתן לנסיבותיו האישיות של נאשם בעת גזירת אמצעי המשמעת כתבה כב' השופטת א. פרוקצ'יה בעש"מ 1116/08 מדינת ישראל נ' אמל בהותי, תק-על 2009(2) 739 (מיום 22.4.2009, בפיסקה 10 לפסק הדין):   ”אמנם, כלל הוא כי בגזירת אמצעי המשמעת נודע מקום גם לנסיבותיו האישיות של הנאשם (עש"ם 3/80 לוי נ' מדינת ישראל, פד"י לד(4) 137 (1980); עש"ם 10566/02 גרינבוים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.3.03); עש"ם 581/00 בן ארי נ' נציבות שירות עובדי המדינה (לא פורסם, 27.2.00), פיסקה 5; פרשת אסדי, שם, בפיסקה 19). אולם בתחום המשמעת, בדרך כלל נסוג הענין האישי בפני המסר הציבורי הכללי הנדרש, והמשתקף באמצעי המשמעת הראויים, כדי להגשים את תכלית השמירה על מעמד השירות הציבורי, שבלעדיו הוא יתקשה לתפקד.“ (ההדגשה שלי - י.ג.)   י"א.  יפים לעניין זה דברים שכתבה כב' השופטת ע. ארבל (שהובאו על-ידי בית הדין בעמ' 7 לגזר הדין) בעש"מ 7859/07 מדינת ישראל נ' אברהם בר יוסף, תק-על 2007(4) 3653, בעמ' 3657 (מיום 19.12.2007, בפיסקה 7 לפסק הדין):   ”ההליך המשמעתי נועד לשמור על פועלו התקין של השירות הציבורי, כמו גם על דמותו ותדמיתו בעיני הציבור הנזקק לשירותיו. בהתאם לכך, אמצעי המשמעת המוטלים על עובד המדינה נועדו לתקן את הנזק שנגרם לתדמית השירות הציבורי ולאמון הציבור בו (ראו למשל: עש"ם 8622/05 נעמאנה נ' מדינת ישראל, פסקה 9 לפסק הדין (לא פורסם, 25.12.2006); עש"ם 222/07 אסדו נ' מדינת ישראל, פסקה 49 לפסק הדין וההפניות שם (טרם פורסם, 11.11.2007).“   י"ב.  עוד יפים לעניין זה דברים שכתבה כב' השופטת א. פרוקצ'יה בעש"מ 222/07 יוסף אסדו נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4) 2341, בעמ' 2356 (מיום 11.11.2007, בפיסקה 49 לפסק הדין):   ”אמצעי המשמעת המוטלים במסגרת הדין המשמעתי נועדו להביא לריפוי ולשיקום הפגיעות בדמותו ובתדמיתו של השירות הציבורי עקב עבירות משמעת של עובדיו. ביסודם, הם לא נועדו לענישת העובד, אלא להגנה ולשיקום הפגיעה שעבירות המשמעת של עובדי ציבור מסבים לאמון הציבור ברמה המוסרית והתיפקודית של השירות הציבורי. בין התכליות של אמצעי המשמעת, עומדת התכלית להעביר מסר ברור לכלל עובדי המדינה בדבר החובה לכבד את כללי המשמעת, לפעול על פיהם, וליצור הרתעה מפני הפרתם (עש"ם 8273/05 שרעבי נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(1) 1297, פסקה 8; עש"ם 7635/05 שרתוק נ' נציבות שירות המדינה, תק-על 2007(1) 900, פסקה 13).“ י"ג. בית הדין הדגיש את הפגיעה בתדמית שירות המדינה לה גרם המערער במעשיו, במסגרתם התחזה לעובד בכיר במינהל מקרקעי ישראל וזאת תוך שימוש ברכב ובמכשיר הטלפון הנייד שהועמדו לרשותו לצורך ביצוע עבודתו בשירות המדינה.   אני מפנה לדבריו של כב' השופט א. רובינשטיין בער"מ 2950/08 עיריית חיפה נ' חנן ויסמן (מיום 22.5.2008, בפיסקה י"ב לפסק הדין):   ”נחזור ליסודות בנושאי שירות המדינה, והוא הדין לרשויות המקומיות, "התכלית העיקרית של אמצעי המשמעת היא... למנוע פגיעה משמעותית בתפקוד של שירות המדינה, או בתדמית שירות זה, שכן תדמית ראויה היא תנאי הכרחי לפעילות תקינה של השירות" (עש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' כתב, פ"ד נב (3) 87, 93 (השופט זמיר). ועוד נאמר שם, כי במקרים אלה "המשקל שראוי לייחס לנסיבות שבהן בוצעה העבירה הפלילית, וכן גם המשקל שיש לייחס לנסיבות האישיות של הנאשם, פוחת בדין המשמעתי". ואף אנכי נזדמן לי לומר (עש"מ 4203/07 בוגייסקי נ' נציבות שירות המדינה: "ליבי אינו אטום לזכויותיו של המערער... אך ליבי נתון עוד יותר - איני רואה דרך אחרת - לצרכיו של שירות המדינה, שתדמיתו... אינה ברום המדרגה". ראו גם עש"מ 2165/08 זיקרי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) שם נאמר עם זאת כי "בסופו של יום מתבקש איזון כך שתוגשם תכלית דיני המשמעת ועם זאת לא יתעלם בית הדין, ובבני אנוש עסקינן, מן הנסיבות האישיות"; (ראו גם עש"מ 8372/05 גבריאלוב נ' עירית תל-אביב, הנזכר; עש"מ 5917/07 גרה נ' נציבות שירות המדינה (השופטת ארבל)) ואולם, יסוד היסודות בדין המשמעתי הוא אמון בציבור בשירות הציבור ותדמית השירות.“ (ההדגשה שלי - י.ג.)   י"ד.  נוכח חומרת העבירות, אופיין והישנותן, הרי שאין ספק שיש בעבירות שבהן הורשע המערער כדי לפגוע פגיעה ממשית בתדמיתו של שירות המדינה.   באיזון הכולל, בין נסיבותיו האישיות של המערער מחד גיסא, וחומרת העבירות בהן הורשע במסגרת ההליך הפלילי מאידך גיסא, הרי שאין מקום להתערב באמצעי המשמעת שהשית בית הדין על המערער.   ט"ו.      לגבי קביעת בית הדין לפיה "בכל תקופת הפסילה, תימנע מהנאשם הזכות לקבל כל גימלה, כאמור" (עמ' 13 לגזר הדין), קובע סעיף 57 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970:   ”מי שנפסל לשירות המדינה לתקופה מוגבלת לפי החלטת בית דין למשמעת, יחולו עליו הוראות מיוחדות אלה: (1) לא תשולם לו גמלה לתקופת הפסלות; ואולם אם מלאו לנידון 60 שנים, או שהוא הגיע לגיל הקבוע לגביו, בהתאם לחודש לידתו, בחלק ב' בתוספת השניה לאחר עשרים וחמש שנות שירות, תשולם לו גימלה שלא תעלה על הסכום שהיה משתלם לו אילו היתה משכורתו הקובעת, לענין חישוב סכום הגימלה, בגובה השכר הממוצע, כמשמעותו לענין חישוב גימלאות לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968, אלא אם כן הורה בית הדין להמיר את הקיצבה בפיצויי פיטורים; היתה הפסילה בנסיבות חמורות במיוחד, רשאי בית הדין להחליט כי לא תשולם לנידון כל גימלה בתקופת הפסלות;“ (ההדגשה שלי - י.ג.)   ט"ז.  נוכח הנסיבות החמורות המתקיימות בענייננו, כפי שפורטו בכתב האישום שהוגש לבית משפט השלום בנצרת, ועל פיו גם הורשע המערער בפלילים, הרי שהיה רשאי בית הדין להחליט למנוע כל גימלה מן המערער בתקופת הפסילה.   בעניין זה כתבה כב' השופטת (כתוארה אז) ד. ביניש בעש"מ 3789/04 אריה ציפורי נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נט (1) 721, בעמ' 726:   ”לאמצעי הפסילה פן נוסף שהוא תוצאה נלווית לפסילה והוא הפגיעה בזכויותיו הממוניות של העובד שנפסל. חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970 (להלן - חוק הגמלאות) קובע מנגנון אוטומטי שלפיו מי שנפסל לצמיתות משירות המדינה נשללת קיצבת הפרישה שלו באופן מלא בתנאים ובמגבלות הקבועים בסעיף 15(4) לחוק הגמלאות, ומי שנפסל לשירות המדינה לתקופה מוגבלת נשללת קיצבת הפרישה שלו לתקופת הפסלות בתנאים ובמגבלות הקבועים בסעיף 57(1) לחוק הגמלאות. זהו הפן ה"כלכלי" של אמצעי הפסילה, וגם לפן זה של הפסילה יש תכלית ראויה. ראשית, תכלית הפסילה היא שלא יצא חוטא נשכר, דהיינו שלא ייווצר מצב שבו עובד שפוטר בהחלטת בית-הדין למשמעת בגין עבירות שביצע יקבל זכויות אשר בדרך-כלל אינן מוענקות לעובד שפורש בדרך העניינים הרגילה באותו גיל ובאותו ותק. שנית, מלבד היות אמצעי הפסילה סנקציה עונשית, משמש הוא להרתעת עובדים אחרים בשירות המדינה מפני הפרת הנורמות המחייבות בשירות. לצד תכליות אלו יש לזכור כי הפגיעה בזכויותיו הממוניות של העובד היא פגיעה כואבת במיוחד, ולפיכך יש להיזהר ולבחון בקפידה את הפעלת האמצעי של פגיעה בזכויות ממוניות שצבר העובד בשנות עבודתו.“ (ההדגשה שלי - י.ג.)   י"ז.  לגבי האפשרות שבית הדין ימליץ כי הגימלה תשולם לבני משפחתו של המערער, קובע סעיף 62(א) לחוק שירות המדינה (גמלאות):   ”מקום שנשללה גמלה, כולה או מקצתה, מאדם או שהופסק לו תשלומה בהחלטת הממונה, רשאי הממונה להורות שתשולם, כולה או מקצתה, למי שהאדם חייב בפרנסתם; אולם אם נשללה גמלה מאדם עקב החלטת בית הדין למשמעת, לא יורה הממונה על תשלום כאמור אלא על פי המלצת בית הדין למשמעת.“   בענייננו בית הדין לא נתן המלצתו לפי סעיף זה.   בעמ' 12 סיפא לגזר הדין כותב בית הדין:   "נמלכנו בדעתנו אם יש להיעתר לבקשת התביעה, ולפסול הנאשם עד גיל 70. בסופו של עיון הגענו לכלל החלטה כי הפסילה לשירות תהיה עד הגיע הנאשם לגיל 67, ומגיל זה ואילך תשולם לו גימלה על פי הוראות חוק שירות המדינה (גימלאות) [ נוסח חדש], התש"ל-1970. בהחלטתנו זו נתנו משקל מסויים מה לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות של הנאשם, ונזהרנו לא להחמיר יתר על המידה עם בני משפחתו ולשלול מהם את הזכויות הממוניות שצבר הנאשם, אבי המשפחה, עד סיום שירותו במדינה.“   בית הדין היה מודע לטענות ההגנה בדבר בעיותיה הכלכליות של משפחת המערער, ונתן לטענות אלה ביטוי מסוים בהחליטו על פסילת המערער מן השירות עד גיל 67, ולא עד גיל 70 כבקשת המשיבה.   בנסיבות אלה, לאחר שבית הדין התחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, ונוכח העבירות בהן הורשע המערער, אין מקום להתערבותנו בכך שבית הדין קבע כי בכל תקופת הפסילה תימנע מן המערער הזכות לקבל כל גימלה, וגם לא היתה הצדקה נוכח החומרה שבמעשיו של המערער, למתן המלצה לממונה לתשלום הגימלה לבני המשפחה.   י"ח. על יסוד כל האמור לעיל, לא נותר בידי אלא להורות על דחייתו של הערעור, וכך אני מחליט. התחזותעובדי ציבור