חזקת כוונה

קרנית טענה כי יש ללמוד מן הנסיבות על "חזקת כוונה", אותה יש לייחס לנהג הרכב הפוגע. בית המשפט קבע כי משזהות נהג הרכב הפוגע לא ידועה, הרי כמובן שגם כוונתו אינה ברורה. אין בראיות, לא אלה הישירות ולא אלה הנסיבתיות, כדי ללמד על אודות מניעיו של נהג הרכב עת פגע בתובע, האם המעשה נעשה בכוונה או בטעות והאם הוא התכוון לפגוע או שמא, יתכן, וניסה להימלט מהמקום. בית המשפט קבע כי לא כל פגיעת רכב, הנוסע לאחור, הינה פגיעה מכוונת. הוא הדין אף בנסיעה בנסיבות האירוע המתואר בו היתה התקהלות. אך סביר הוא כי אדם ינסה להימלט מתוקפיו. בית המשפט הוסיף כי גם לו היה מקבל את הגרסה כי התובע מסר בסמוך לאירוע כי המעשה היה מכוון, וכך הוא האמין, הרי לא ניתן על סמך השערתו זו לקבוע ממצא עובדתי באשר להלך רוחו של הנהג הפוגע. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חזקת כוונה: כב' השופט בנימין ארבל, א. מבוא: 1. נהג עוצר את מכוניתו לפני התקהלות והולך לברר את פשרה של התקהלות זו. בדרכו חזרה למכוניתו, הוא נפגע על ידי רכב חולף, שנהגו נמלט מהמון משתולל. השאלות אשר הועלו בפני בית המשפט קמא כתוצאה מאירוע זה, מתייחסות לשאלת היות האירוע תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ז - 1977- או שמא נכלל הוא במסגרת החזקה הממעטת הנוגעת לתאונה במכוון; לשאלת חבותה של המערערת - קרנית - בהיות הרכב הפוגע בלתי ידוע, או שמא ידע הנפגע את זהות הנוהג ברכב הפוגע; ולשאלת מעורבות שני כלי רכב בתאונה. ב. פסק דינו של בית המשפט קמא; 2. עובדות האירוע מפורטות בסעיף 1 לפסק דינו של בית המשפט קמא כדלקמן: "התובע, יליד 1978, נסע ברכבו עם אביו ודודו לביקור קרובי משפחה, הגרים בשכונת אלמוטראן, בנצרת, וזאת ביום 5.4.99. משהגיעו לשכונת הפועלים, בנצרת, נתקלו בהתקהלות של אנשים. התובע שנהג ברכב, החנה את רכבו בצד הדרך וירד ממנו על מנת לבדוק פשר ההתקהלות. משהוסבר לו, על ידי אנשים שהיו במקום, כי ישנן מהומות ותקיפות, הסתובב חזרה על מנת לשוב לרכבו, וכשחצה את הכביש, הרגיש פגיעה קשה בחלק האחורי של גופו, ונפל ארצה. לטענת התובע, רכב פגע בו וברח מהמקום, (להלן: "הרכב הפוגע"), לכן אין בידיו פרטים כלשהם אודותיו". התביעה הוגשה על ידי התובע [המשיב 1, אשר יכונה להלן - "התובע"] כנגד המערערת קרנית, שכן, הוא אינו יודע את זהות נהג הרכב הפוגע. ואכן, בית המשפט קמא קבע כממצא עובדתי, כי אין לדעת את זהותו של הרכב הפוגע ונהגו. קרנית כפרה בחבותה וטענה, פרט לסוגיית זהות נהג הרכב הפוגע שהינה ידועה לטענתה, כי מדובר בתאונה במכוון ועל כן לא חל חוק הפיצוי לנפגעי תאונות דרכים. לחילופין היא טענה, כי מדובר בתאונה בה מעורבים שני כלי רכב, אשר לאחד מהם לפחות קיים כיסוי ביטוחי. קרנית הוסיפה וטענה, כי ככל שתוטל עליה אחריות, יש לחייב את צדדי ג' - שהינם המשיבים 4 - 2 בערעור זה, בהיותם הבעלים ו/או המשתמשים ו/או מתירי השימוש ברכב הפוגע, כאשר נהג הרכב הפוגע הינו המשיב 2. בית המשפט קמא דחה את טענותיה של קרנית וקבע כי התובע לא ידע את זהות הרכב והנהג הפוגע, ואף דחה את הטענה כי הפגיעה היתה מכוונת. שכן, לטעמו של בית המשפט קמא, הנטל להוכחת התקיימותו של יסוד הכוונה, מוטל היה לפתחה של קרנית, וזו לא נשאה בנטל. 3. קביעותיו של בית המשפט קמא, הינן קביעות עובדתיות, המבוססות על חומר הראיות שהוצג בפניו. אמנם הובאו ראיות הנוגעות לזהות הנהג, אולם בית המשפט לא מצא לנכון לבסס גרסה בהסתמך על ראיות אלה. שכן, לא היה בראיות אלה כדי ללמד אלא אך ורק על חשדות שעלו בסמוך לתאונה, ולא היתה כל עדות ישירה של מי שחזה בתאונה במו עיניו, או כל ראייה אחרת ממנה ניתן ללמוד על זהות הנהג הפוגע. 4. בית המשפט קמא קבע, כי המערערת לא נשאה בנטל הראייה הנוגע להוכחת תחולתה של החזקה הממעטת, באשר לאירוע התאונה המכוונת. בעדותו של איש מהעדים לא נמצאה כל ראיה שהיא, ממנה ניתן להסיק, האם המעשה נעשה בכוונה או בטעות, והאם הנהג התכוון לפגוע, או רק יתכן כי ניסה להימלט מהמקום. בית המשפט ניתח את הראיות שהובאו בפניו, והגיע למסקנה כי אין מקום להחיל את החזקה הממעטת הנ"ל במקרה שלפנינו. 5. בית המשפט קמא אף לא מצא לנכון לקבל את טענת המערערת, כי על מבטחתו של של כלי רכבו של התובע היה לשאת בנזק, או באשר לטענה כי מדובר בתאונה בה מעורבים שני כלי רכב. לפי הנטען, יציאת התובע מרכבו היתה למטרות תחבורתיות, הקשורות בזיקה ישירה להמשך הנסיעה כטענת המערערת. בהתאם לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, יצא אמנם התובע מהרכב, אולם לא הוכח כי יציאתו זו קשורה לסיכון התעבורתי הכרוך בשימוש ברכב. לא הוכח כי ההתקהלות מנעה את המשך נסיעת התובע ברכב, או כי ירידתו מהרכב היתה חיונית לצורך המשך הנסיעה. 6. נוכח כל האמור, קבע בית המשפט קמא, כי דין התביעה כנגד המערערת להתקבל. בית המשפט לא מצא כל ראיות שיהיה בהם כדי לחייב את הצדדים השלישיים בחבות כלשהי, כך שבסופו של יום חוייבה המערערת לשאת בנזקי התובע, בשיעורים אשר נקבעו על ידו. שיעורי הנזק אינם שנויים במחלוקת. ג. הערעור; 7. בערעורה, חוזרת המערערת על טיעוניה, כפי שהועלו בפני בית המשפט קמא. למעשה, מתייחסים רוב נימוקי הערעור לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא. לשיטתה של המערערת, הובאו בפני בית המשפט עדויות וראיות, אשר היה בהן כדי להצביע בבירור על זהות הרכב והנהג המעורבים בתאונה, אלא שראיות אלה, לא נשקלו כדבעי על ידי בית המשפט קמא, או שזה לא נתן משקל ראוי לראיות שהובאו. ביחס לטענה הנוגעת להיות התאונה, תאונה מכוונת, טוענת המערערת כי אף כאן הראיות מלמדות כי היה מקום לקבל את טענתה. נסיבות העניין, בהן הוכח כי הרכב הפוגע נסע לאחור במהירות במהלך מהומות והתקהלות רבת משתתפים, יש בה כדי להחיל למצער את "חזקת הכוונה" אשר אומצה בפסיקת בית המשפט העליון. עוד טוענת המערערת, כי היה מקום לראות את התובע כמי שמשתמש ברכבו שלו, ועל כן לא קיימת לו עילת תביעה נגדה. לחילופין, היה על בית המשפט קמא לקבל את טענתה, כי התובע נפגע ב"תאונה מעורבת" שבה אחד מכלי הרכב היה מבוטח. 8. המערערת מוסיפה וטוענת כי במידה ובית המשפט ידחה את טענותיה, הרי עליו לקבל את ההודעה לצדדים שלישיים. זאת נוכח הראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא, לרבות הודעות של הצדדים השלישיים עצמם, המהוות משום הודאת בעלי דין. לעניין זה, על בית המשפט היה אף להתייחס לעובדה כי אלה נמנעו מלהעיד - הימנעות, היוצרת חזקה ראייתית לחובתם. ד. האמנם ידועה זהות הרכב הפוגע בתובע? 9. כאמור, טוען התובע כי אינו יודע את זהות הרכב אשר פגע בו. בתצהיר עדותו - ת/1 - הוא ציין כי כאשר הגיע לכיכר הבתולה מרים, שאל את המתקהלים במקום מה קורה, ונענה כי יש "מהומות ותקיפות במקום". על כן, הוא סבב על עקבותיו ורצה לחזור לרכבו. אגב חציית הכביש, הוא חש בפגיעה קשה של רכב מאחור. לטענת המערערת, ידועה זהותו של הרכב הפוגע. זאת, כיוון שהמשיב 2 הודה מפורשות כי התובע אמר לו לאחר האירוע כי הוא פגע בו אגב בריחה. [ראה במסגרת נ/15 - הודעת המשיב 2 בפני חוקר פרטי]. משיבים 4-2 לא העידו ולא מסרו גרסה משל עצמם. לטענת המערערת, היה מקום ליחס משקל ראייתי לשתיקה רועמת זו. ראייה נוספת, עליה נסמכת המערערת, הינה עדותו של נהג האמבולנס מר אבו ניקולא, אשר העיד כי התובע פגע רכב מסוג רנו אקספרס. יש לציין, כי רכבם של המשיבים 4-2, פגע גם לאחר מכן ברכב נוסף, נהוג על ידי העד מר מרואן סרוג'י, אשר מסר לחוקר כי ביום האירוע שמע בבית החולים את התובע מאשים את המשיב 2 בפגיעה בו. המערערת מתייחסת לראיות נוספות, כגון מוצגים נ/8, נ/12 ומוצגים אחרים, מהם ניתן ללמוד, יחד עם הראיות שהובאו לעיל, כי אכן התובע יודע מי פגע בו ובאיזה רכב מדובר, כך שזהות הנהג אינה עלומה. 10. עברתי בעיון על חומר הראיות כמו על קביעותיו של בית המשפט קמא. נכון אמנם כי במסגרת הראיות המצויות בתיק החקירה של החוקר הפרטי [נ/14, נ/15], קיימת ראיה, אשר נמסרה מפי מר אבו ניקולא לחוקר הפרטי, ממנה ניתן ללמוד כביכול על כך שמדובר ברכב מסוג רנו אקספרס [ראה עמוד 2 ואילך לת/14]. אולם, לא נמצא לנו כי נהג האמבולנס זיהה את מספר הרכב ואת זהות נהגו. ראייה נוספת מצויה כאמור בהודעתו של המשיב 2, אשר הודה כביכול כי התובע אמר לו כי פגע בו [נספח ג וכן נספח ד' לנ/15]. אציין, כי נספח ג' אינו מהווה ראייה, אלא משום סיכום מסקנותיו של החוקר הפרטי. מנגד, בתמליל השיחה שהתנהלה בין המשיב 2 לבין החוקר, מוצאים אנו כי החוקר מציג בפני הנחקר את הגרסה באשר לפגיעה בתובע, אולם, לאחר שמושמעת בפני המשיב 2 כל הגרסה מפי החוקר, הוא משיב "אני לא פגעתי באף אחד" [עמוד 4 שורה 2]. לא מצאתי בחקירתם של המשיבים 2 ו- 3 כל הודייה מצידם כי אכן הם פגעו ברכבם בתובע. למעשה, מסקנתו של בית המשפט קמא לעניין זה ברורה וחד משמעית. בית המשפט קמא בחן את כל הראיות שהוצגו על ידי המערערת, ולא מצא לנכון לקבל את הגרסה שהציגה. לא מצאתי, כי אנו כערכאת ערעור, נוכל להתערב בממצאים אלה. פרט לאמור, לא נמצא כל תימוכין אחרים לגרסת המערערת. על כן, אין לנו אלא לאמץ את ממצאיו של בית המשפט קמא לעניין זהות הרכב הפוגע. העובדה היחידה אשר ניתן ללמדה מחומר הראיות, הינה העובדה כי בתאונה היה מעורב רכב מסוג רנו אקספרס, אולם לא מעבר לכך. ה. תאונה מכוונת; 11. נראה, כי אין חולק על כך כי התאונה נגרמה על ידי כלי רכב אשר נע לאחור, תוך הימלטות מאזור בו התרחשו מהומות. גם אם נצא מתוך הנחה שאכן הרכב הפוגע היה רכבם של המשיבים 2 - 4, הרי רכב זה נסע במהירות לאחור, לאחר שנוסעיו הותקפו על ידי המון זועם. השאלה היא, האם מנוסתו של כלי הרכב הפוגע מאזור המהומות, יש לראות בה משום כוונה לפגיעה בתובע. 12. הנתבעת הציגה בפני בית המשפט מסמכים וראיות, המלמדים, לשיטתה, על כך כי התאונה היתה מכוונת. בית המשפט לא קיבל ראיות אלה, כראיה הולמת לשם קביעת ממצא עובדתי, או משפטי באשר לכוונת הפגיעה. המסמך הראשון המצוי בפנינו הינו המסמך אשר נערך על ידי נהג האמבולנס, העד מר אבו ניקולא. בהערות המופיעות בתחתית המסמך האמור - שהוצג כנ/3 - נאמר: "רכב פגע וברח בצורה מכוונת". נהג האמבולנס נחקר על ידי חוקר פרטי כפי המתועד בתמליל ת/14. מחקירתו זו, לא עולה כי אכן העד יכול למסור פרטים, המלמדים על כוונת דריסה. אמנם החוקר ניסה להכניס לפי העד דברים, כעולה מעמוד 4 לתמליל, אולם כעולה מתשובותיו של העד, בעמודים 4-5, עולה כי העד לא יכול היה למסור פרטים באשר לעצם האירוע ולמניעיו של הנהג. מסמכים אחרים, הנוגעים להיות הפגיעה, פגיעה מכוונת, מצויים ברשימות הרפואיות ובעדויותיהם של הרופאים אשר רשמום. בגליון קבלת החולה בחדר המיון - נ/4 - נרשם "...לדבריו .... נדרס בכוונה על ידי רכב". מסתבר, כי הדברים נרשמו על ידי הרופא ד"ר ויקטור נאסר. העד אף ציין כי כתב על הטופס את המילה "קטטה" וכי מילה זו נמחקה על ידי רופא אחר ד"ר חביב. בעדותו בעמוד 41 ציין העד, כי בדרך כלל שהוא מקבל חולה בחדר מיון, הוא מברר איתו את נסיבות הפגיעה, אך הוא לא זוכר את המקרה הספציפי שלפנינו. עם זאת, טוען העד כי התובע אמר את מה שכתוב "נדרס בכוונה בזמן קטטה, זה מה שהוא אמר לי. אם זה לא כתוב, כנראה שלא שאלתי איפה". בהמשך, בעמוד 42 טען העד כי: "כשכתבתי בדוח 'לדבריו', התכוונתי לדברי החולה, לא יכול להיות שזה מישהו אחר". לצידו של ד"ר נאסר העיד גם ד"ר ערפאת עקרייה שהינו רופא ילדים. עד זה העיד כי רשם את המוצג נ/5, אשר מהווה משום רשומה רפואית ובו נאמר: "לדברי החולה נדרס בכוונה....". העד העיד כי הינו נוטל את הנתונים הרשומים ברשומה מהחולה עצמו, אולם המקרה נשוא התיק אינו זכור לו כלל [ראה עמוד 48 לפרוטוקול]. העד הוסיף כדלקמן: "אנו תמיד סומכים על דברי החולה וכותבים את דבריו, אם החולה לא יכול לדבר, מטפלים בו ואח"כ מבררים את הסיבות, את הבירור אנו עושים עם אלה שהיו איתו". 13. לפי הסדר הכרונולוגי, נכתב ראשית המוצג נ/3 - רשומת נהג האמבולנס. כעולה מעדותו, הוא אינו יכול להעיד כי אכן התאונה ארעה במכוון כפי שכתב במסמך. עם זאת, נהג האמבולנס הוא אשר הביא את התובע לבית החולים, ולאחר מכן נערכו בבית החולים כל המסמכים האחרים. כאמור מעדותו של נהג האמבולנס אין ללמוד על כוונה. אף אביו של התובע, מר ג'ול, אשר הגיע לבית החולים כעדותו, לא יכול למסור גרסה, שכן הוא לא ראה את התאונה [ראה עמוד 26 לפרוטוקול]. מנגד, טען התובע כי אכן הוא נשאל על ידי הרופאים לנסיבות התאונה, כדבריו בעמוד 8 שורה 22: "הרופאים שאלו אותי מה קרה לך ואני סיפרתי להם שרכב חזר עלי ופגע בי וברח". ואילו בעמוד 11 שורה 12 הוא מעיד: "אמרתי להם שאני נדרסתי ברכב שפגע וברח, לא אמרתי שהייתי בקטטה ולא אמרתי בכוונה". התובע אף הכחיש בתוקף כי הינו מכיר את המשיב 2, כדבריו בעמוד 10 לפרוטוקול: "אני לא יודע על מה אתה מדבר, מי זה נביל? אני לא פניתי לאדם בשם נביל אבו אחמד בדרישה כלשהי". [ראה גם עדותו בעמוד 11 שורה 19 וכן שורות 22 עד 27 לאותו עמוד]. 14. בית המשפט קמא קבע כי לא שוכנע, כי מי מהעדים שהעידו בפניו יכלו לדעת מה המניע מאחורי המעשה. בית המשפט יחס את דבריו של נהג האמבולנס לפרשנות משלו להתרחשות מסוימת שהוא היה עד לה, ולפי הבנתו. לאחר שבית המשפט הישווה את העדות אל מול המסמך נ/3, ואף בחן את תמליל השיחה עם החוקר נ/14, הוא קבע כי לא ניתן ללמוד מעדותו של נהג האמבולנס על כוונתו של נהג הרכב הפוגע. קביעותיו אלה של בית המשפט קמא, הינן קביעות עובדתיות הנסמכות על חומר הראיות ועל התרשמותו של בית המשפט מהעדים. נראה בעליל כי רשומיהם של הרופאים, הנוגדים את עדותו של התובע, אינם מהווים רישום של דברי התובע במקרה זה, אלא סביר יותר שהם רשמו דברים שקראו או ששמעו מפי אדם אחר, או מסקנות שהוסקו נוכח אירוע הפגיעה ובריחה, אך אינם הולמים את גרסתו הברורה של התובע. יתכן, שתעודת נהג האמבולנס (נ/3) ותוכנה מהווים את מקור המידע לרישומים אלה. מכל מקום, איני רואה מקום לטענה כי ממצאיו של בית המשפט אינם עולים בקנה אחד עם חומר הראיות, באופן אשר יהא בו כדי להביא את ערכאת הערעור להתערב בממצאים אלה. כל זאת, במיוחד נוכח העובדה שאיש לא זיהה את הנהג, כך שלא ניתן היה לעמוד על כוונותיו הסמויות. 15. המערערת טוענת כי יש ללמוד מן הנסיבות על "חזקת כוונה", אותה יש לייחס לנהג הרכב הפוגע. בית המשפט קבע כי משזהות נהג הרכב הפוגע לא ידועה, הרי כמובן שגם כוונתו אינה ברורה. אין בראיות, לא אלה הישירות ולא אלה הנסיבתיות, כדי ללמד על אודות מניעיו של נהג הרכב עת פגע בתובע, האם המעשה נעשה בכוונה או בטעות והאם הוא התכוון לפגוע או שמא, יתכן, וניסה להימלט מהמקום. בית המשפט קבע כי לא כל פגיעת רכב, הנוסע לאחור, הינה פגיעה מכוונת. הוא הדין אף בנסיעה בנסיבות האירוע המתואר בו היתה התקהלות. אך סביר הוא כי אדם ינסה להימלט מתוקפיו. בית המשפט הוסיף כי גם לו היה מקבל את הגרסה כי התובע מסר בסמוך לאירוע כי המעשה היה מכוון, וכך הוא האמין, הרי לא ניתן על סמך השערתו זו לקבוע ממצא עובדתי באשר להלך רוחו של הנהג הפוגע. קביעות אלה של בית המשפט קמא סבירות ומבוססות על נסיון החיים. על מנת שתאונה תחשב כתאונה מכוונת, הרי צריך להוכיח כי נעשתה "בנסיבות בהן נגרמה פגיעה עקב מעשה הנעשה במכוון כדי לגרום נזק לאדם אחר, השימוש ברכב הוא ככלי לגרימת נזק ולא לצרכים תחבורתיים" [ע.א. 2199/99 עזבון לזר נ' רשות הנמלים והרכבות, פ"ד נו [1] 938 בעמוד 952 [2001]]. לטענת המערערת, על פי ההלכה הנוהגת ניתן ללמוד על כוונה מנסיבות העניין. שכן, על פי פסיקתו האחרונה של בית המשפט העליון, אין צורך להתחקות אחר המניע לתאונה, לשם קביעת יסוד הכוונה. כאשר דרישת הכוונה מתקיימת, גם כאשר הפגיעה היא אמצעי להשגת מטרה אחרת, כגון בריחה עם הרכב. עיינתי בפסקי הדין אשר צויינו על ידי המערערת, ולא מצאתי כי הנדון דומה לראייה. בכל אחד מפסקי הדין האמורים, ניתן היה ללמוד על יסוד כוונת הפגיעה מתוך הנסיבות הברורות. ברע"א - 1117/09 קרנית נגד בלבן - תק - על 2009 [3] 4306, נדון מקרה בו גנב נמלט עם רכבו של נהג. הנהג נתלה על כלי הרכב, כאשר הגנב ביקש להימלט מאחיזתו ולנערו מן הרכב הנוסע. נקבע כי כוונת הניעור מהווה משום כוונה לפגוע בנהג. אמנם כוונה זו הינה משנית לכוונתו של הנהג להימלט עם הרכב, אולם לכך אין נפקות. הגנב ביקש להפיל את הנהג מהרכב, כאשר רצונו זה כרוך בקיומו של רצון לפגוע בו, באופן שאינו ניתן להפרדה. ברע"א - 10907/08 עזבון המנוח רשיד סמי נ' קרנית, תק - על 2009 [4] 1002, נדון מקרה דומה. אף כאן קבע בית המשפט כי: "לא ניתן להפריד בין רצונו של המשיב 2 [הגנב - ב.א.], לברוח מן המקום תוך ניעורו של המנוח ברכב בו נתלה לבין רצונו להפיל את המנוח, ובוודאי שלא ניתן להפריד בין רצונו להפיל את המנוח, לבין כוונתו לפגוע בו". מנגד, ברע"א - 9384/05 מגדל חב' לביטוח נ' דניאל עסאם, תק-על 2007 [2] 35, נדון מקרה בו נקלעו שני נוסעים ברכב לתקיפתם של חבורת אנשי כפר, אשר התקהלו סביב הרכב ודרשו מהם לעזוב את המקום אגב איומים וחרפות. ואכן, כלי הרכב החל לנסוע לכיוון היציאה מן הכפר, אולם אז פנה פניית פרסה וחזר לכיוון הקהל, תוך שהוא נוסע במהירות לכיוון המתקהלים ופוגע בהם. בית המשפט העליון קבע כי: "נסיעה איטית לכיוון פאתי הכפר ואז, פנייה של 180 מעלות ונסיעה חסרת מעצורים לעבר המתקהלים, כאשר ברקע האיומים והגידופים שהשמיעו הצדדים זה כלפי זה - זועק כוונה". ברי, כי בנסיבות שלפנינו, לא נתקיים היסוד "זועק הכוונה". גם אם נהג הרכב הפוגע ניסה להימלט מרודפיו, הרי בנסיבות שהובאו, לא הובא כל יסוד, אשר יהא בו כדי ללמדנו מעבר לכך שהנהג ניסה למלט את נפשו, כי היה בכוונתו לפגוע אגב כך בעוברי אורח כלשהם. על כן, אין אנו מקבלים את עמדת המערערת כי המדובר בתאונה מכוונת. ו. שימוש התובע ברכבו; 16. מסכימים אנו עם קביעתו של בית המשפט קמא כי התאונה שאירעה לא היתה קשורה בטבורה לשימושו של התובע ברכבו - הוא. התובע אמנם נהג, קודם לאירוע, ברכבו, אולם ירד ממנו ופנה רגלית למקום ההתקהלות לברר את פשרה של ההתקהלות. כדבריו: "ש. האם נכון שדודך לא ראה את התאונה. ת. הוא לא ראה. הם היו באוטו והיו קצת רחוקים ממני. כ- 50-60 מטר אחרי הכיכר, איך הם יראו? המקרה אירע בשכונת הפועלים ליד פסל מריה הקדושה, אני הגעתי למקום, ראיתי התקהלות, המשכתי ימינה בצומת והחניתי את רכבי במרחק של 50-60 מ' מהצומת וחזרתי אחורנית ברגל לצומת כדי לברר מה קורה ואז התכוונתי לחזור לרכבי, הסתובבתי ופתאום הרגשתי פגיעה מאחור. ש. התכוונת לחזור לרכבך ולנסוע? ת. כן, להמשיך את הדרך". [עמוד 12 שורות 1 - 9]. כעולה מעדותו, ארך האירוע מספר דקות "ירדתי מהאוטו, שאלתי אותם וחזרתי 5 עד 7 דקות משהו כזה" [עמוד 17 שורה 10 לפרוטוקול]. אף כעולה מעדות אביו, הוא התרחק מן המכונית, למרחק אשר ממנו לא ניתן היה לראות את אירוע התאונה. בנסיבות אלה, אך סבירה היא קביעתו של בית המשפט קמא, כי יציאתו של התובע מן הרכב היתה לצורך בירור פשר ההתקהלות, ואין לה כל קשר או זיקה לסיכון התעבורתי הנובע מהשימוש ברכב. לא הוכח בפני בית המשפט קמא, כקביעתו, כי ההתקהלות במקום מנעה המשך נסיעת התובע ברכבו. ירידתו של התובע מהרכב, לא היתה עקב תקלה ברכב או לצורך טיפול דרך. אף לא ניתן לומר כי הירידה מהרכב היתה חיונית לצורך המשך הנסיעה. קביעות אלה, כאמור, נראות לנו הולמות את המקרה על נסיבותיו. אדם היורד מרכבו לשם בירור כלשהוא, עושה זאת בנסיבות הקשורות בטבורן לנסיעה, או לסיכון התעבורתי הכרוך בשימוש מוכר ברכב. מקובל עלינו כי בנסיבות שלפנינו, אין למצוא כל זיקה קרובה, בין הליכתו של התובע, למרחק של כ- 50-60 מטר מהמכונית, לבין השימוש התעבורתי ברכב. 17. על כן, אין אנו רואים מקום לפסוק כי אירוע התאונה היה אירוע המכוסה, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, על ידי פוליסת הביטוח של מכוניתו, או כי המדובר באירוע שבו מעורבים שני כלי רכב, שאחד מהם ידוע ומבוטח. ז. הודעה לצד שלישי; 18. משלא הובאו בפנינו ראיות באשר לזהות הרכב הפוגע, הרי ממילא אין מקום לקבלת ההודעה לצד שלישי ביחס למשיבים 4-2. על כן, אין אנו רואים מקום לקבלת טענתה החליפית של המערערת לעניין זה. ח. סוף דבר; 19. נוכח כל האמור, הרי לו דעתי תשמע, ידחה הערעור על כל חלקיו. המערערת תשא בהוצאות המשיב 1 ושכר טרחת עורך דינו בסך כולל של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ, וכן בהוצאות המשיבים 4-2 ושכר טרחת עורך דינם בסך כולל של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ. לכל הסכומים האמורים יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. כב' השופט האשם ח'טיב - אב"ד אני מסכים. אב"ד כב' השופט יונתן אברהם: אני מסכים. הוחלט איפה פה אחד כאמור בחוות דעתו של כב' השופט ארבל.תאונת פגע וברח / הפקרהתאונת דרכיםמשפט תעבורה