מחלת עור של עובד בתחנת דלק

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחלת עור של עובד בתחנת דלק:   1. ערעור וערעור שכנגד על פסק הדין של בית משפט השלום בתל-אביב- יפו (כב' הש' שרה דותן) בת.א. 67118/98 לפיו נדחתה תביעת המערער לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה ועקב עבודתו אצל המשיבה.   2. רקע עובדתי: המערער, מתדלק, עבד בין השנים 1975-1997 אצל המשיבה, חברה לניהול תחנות דלק. לטענתו, במסגרת עבודתו בא במגע עם שמנים ודלקים ובעקבות זאת החל לסבול מדלקת עור בידיים וברגליים ומפטרת בציפורני הרגליים ובמפשעות. המערער הוכר בעקבות תביעה שהגיש כנכה בשיעור 15% על-ידי המל"ל, ומחלתו הוכרה כ"מחלת מקצוע". לטענתו נאלץ להתפטר בשל מחלתו מעבודתו בתאריך 2/9/97. המערער הגיש תביעה כנגד המשיבה, מעסיקתו, בטענה כי אי שמירתה על תנאי עבודה נאותים מהווה מעשה רשלני אשר גרם למחלתו. לחלופין טען להפרת חובה חקוקה לפי תקנות הבטיחות בעבודה. מומחה רפואי שמונה על-ידי בית המשפט (פרופ' פוירמן) העריך את נכותו של המערער ב- 20%. 3. פסק הדין של בית משפט השלום : השופטת המלומדת בפסק דין מפורט ומנומק היטב מקבלת את הטענה בדבר הקשר בין עבודת המערער למחלתו כפי שעולה מחוו"ד המומחה מטעם בית המשפט ומתמקדת בשאלת חבותה של המשיבה, היינו- האם בשל מעשה או מחדל של המשיבה נגרמה התוצאה המזיקה.   לעניין הרשלנות קובעת כב' השופטת דותן כי אמנם קיימת בענייננו חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובד, אך בנסיבות המקרה לא קיימת חובת זהירות קונקרטית. קביעתה זו מתבססת על עדות פרופ' פוירמן לפיה לא ניתן היה לצפות את בעייתו של המערער, והמעסיק לא יכול היה לדעת על כל בעיה כזו. מכאן מסיקה השופטת כי המומחה שולל כל יכולת צפייה קונקרטית לסוג הנזק הנדון. גם שיקולי מדיניות מובילים למסקנה כי אין לחייב אדם לצפות נזק שהסיכוי להסתברותו הוא כה קטן שגם רופא לא יכול לנבא התרחשותו.   לעניין הפרת חובה חקוקה קובעת השופטת המלומדת כי המערער לא עמד בנטל ההוכחה בשאלת תחולת תקנות הבטיחות בעבודה על תחנת דלק שאינה נכנסת באופן מפורש תחת כנפי התקנות הנטענות. כמו כן קובעת השופטת כי לא הוכח שהחומרים בהם עסקינן הם אלה בהם דנות התקנות.   באשר לטענה בדבר הפרת החובה למסור מידע כאמור בתקנות ארגון הפיקוח על העבודה, מתייחסת השופטת לעדותו של פרופ' פוירמן לפיה מדובר בתגובה אלרגית נדירה ביותר. מעדות זו עולה כי הסבירות למחלה כמחלתו של המערער הינה נמוכה מאוד ולפיכך לא ניתן לטעון כלפי המשיבה שלא ראתה לנכון להזהיר את המערער מפני נזק כה בלתי צפוי. המערער טען גם כי יש להחיל בענייננו את כלל "הדבר מדבר בעד עצמו" והכלל בדבר "דבר מסוכן", גם טענה זו נדחתה בהסתמך על עדות פרופ' פוירמן לפיה מדובר בנזק רחוק ונדיר.   השופטת מסיימת בקביעה כי על אף שקיים קשר סיבתי בין מחלתו של המערער לבין עבודתו, אין כל קשר סיבתי בין פעולות המשיבה למחלה, ולכן דין התביעה להידחות.   4. הערעור: בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון מטעם המערער חזרו ועלו הטיעונים שנטענו למעשה בפני הערכאה קמא. נטען כי בעבודה מן הסוג הנדון יש משום חשיפה ומגע שוטף עם חומרים כימיים ועל כן היה על המעביד ליידע ולהזהיר את העובדים בדבר הסכנה הנשקפת להם. היה על המעביד לבצע גם בדיקות רפואיות מוקדמות.   טענה נוספת בערעור הינה הפרת החובה החקוקה. המערער טוען כי פקודת הבטיחות בעבודה מטילה חובה על המעביד לדאוג לשלום עובדיו; לספק להם מקום עבודה בטוח מבחינת אספקת ביגוד מתאים, ציוד מגן, הדרכה, ערכת בדיקות וכיוצא בזה. כן נטען כי החומרים עמם בא המערער במגע הם חומרים מזיקים מן הסוג שהתקנות חלות עליהן והיה על המשיבה לספק ציוד מתאים להגנת אברי הגוף. אילו סיפקה כפפות, משחות ומידע, בוודאי שהגירוי היה נמנע.   המערער גם חוזר וטוען לרשלנות המשיבה בשל הפרת חובת הזהירות שחלה עליה הן מכוח חוק הבטיחות בעבודה על תקנותיו והן מכוח נסיבות המקרה, הן ברמה הקונקרטית והן ברמה המושגית.   5. דיון :   לאחר שעיינו בפסק-הדין נשוא הערעור ובחנו את עיקרי הטיעון של שני הצדדים, הגענו לכלל מסקנה ברורה כי בפנינו מקרה שבו אין מקום לדחיית הממצאים העובדתיים כפי שנקבעו בפסק-הדין, הממצאים שנקבעו בפסק תומכים במסקנה המשפטית ואין לגלות בפסק כל טעות שבחוק.   במקרה מעין זה אל לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית, ואין אנו נדרשים להציג פסק-דין משלנו, העונה על מכלול השאלות שהתעוררו, לצד פסק-דינה של הדרגה הראשונה, אלא עלינו רק להיווכח כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן ומהדין (ע"א 323/89 קוהרי נ' מ"י פ"ד מה(2) 142, 168; א. גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי מהדורה חמישית מעודכנת תשנ"ט, עמ' 510).   בצד כל אלה יש לחזור ולהדגיש כי הדברים אמורים אף בענייני עובדה ומהימנות, ובכגון דא רק לעתים רחוקות תתערב ערכאת הערעורים בממצאים עובדתיים אשר נקבעו בבית-המשפט קמא, אשר שמע את העדויות והתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים (ע"א 5118/92 חב' אלטריפי נ' סלאיימה פ"ד נ(5) 407). קביעה עובדתית שנקבעה בערכאה הדיונית לא תתבטל על נקלה בערכאת הערעור, אפילו זו האחרונה היתה פוסקת אחרת לו שמעה בעצמה את העדים. כל עוד יש לקביעה עובדה שכזאת יסוד ושורש בחומר הראיות, דעתו של השופט אשר ראה ושמע את העדים היא הקובעת (ע"א 583/93 מ"י נ' טחנת קמח שלום בע"מ פ"ד נ(4) 536; ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין פ"ד מט (3) 441).   ולגופו של ענין; מהיכן צומחת חובתה של המשיבה. המערער לא ציין בפני המשיבה על כי קיימת בעיה או רגישות כלשהי שיש לו בבואו במגע עם דלק. במשך כל שנות עבודתו במקום (22 שנים) לא יידע איש על בעיה שנוצרה אצלו. כאמור בחוות דעתם של המומחים הן מטעם המערער, הן מטעם המשיבה והן המומחה מטעם בית המשפט, עולה כי הרגישות שנתגלתה אצל המערער היא רגישות אינדיוידואלית ונדירה ולכן המשיבה לא יכולה היתה לדעת ולצפות את קיומה של רגישות זו. נדירות הרגישות היא כל כך גבוהה שגם אליבא המומחה מטעם בית המשפט גם בביצוע בדיקת רגישות לא היה הדבר מתגלה.   יש לזכור כי מדובר במחלת עור נדירה שנתגלתה כעבור 22 שנות עבודה של המערער במקום, עובדות אלו שוללות את הפרת חובת הזהירות הקונקרטית על-פי מבחן הציפיות, ומכאן כי לא הוכחה עילת הרשלנות. המשיבה גם לא הפרה את חובת הזהירות, שכן חובת המזיק היא לנקוט אמצעים סבירים על פי אמות מידה אובייקטיביות. כן אנו קובעים כי לא הוכח קשר סיבתי בין הפרת חובה כלשהי לבין הנזק, ולכן אנו סבורים כי בנסיבות מקרה זה סעדו של המערער בגין שאירע לו הינו במסגרת המוסד לביטוח לאומי ובמסגרת תביעה למחלת מקצוע שם הוא הוכר ותביעתו התקבלה.   6. אשר לערעור שכנגד, בנושא זה הצהיר ב"כ המשיבה כי במידה והערעור ידחה אין הוא עומד על ערעורו ועל כן הערעור שכנגד נמחק בזאת.   בנסיבות המקרה ישלם המערער למשיבה הוצאות ושכ"ט עורך דין בסך של 15,000 ₪ + מע"מ צמוד מהיום.   הערבון יועבר למשיבה על חשבון ההוצאות האמורות. דלקתחנת דלקמחלת עוררפואה