##אחריות העיריה על תאונות בים:## העיריה היא המחזיקה במקרקעין והיא גם מי שיכול היה למנוע את הסיכון לתאונות בים בהשקעה של משאבים מועטים. בין האמצעים האפשריים ניתן למנות: הצבת שלטי אזהרה, תחזוקת מדרגות ועוד כיוצא באלה אמצעי זהירות שימנעו תאונות בים. בת.א 787/99 (מחוזי חיפה) כץ נ' עירית הרצליה ואח', נפגע תובע מסלע אשר היה מצוי בקרקעית הים. בפסק הדין נקבע כי חובתה של העירייה הנה לדאוג להפרדה מובחנת בין חוף מוכרז לכזה שאינו מוכרז על ידי שימוש בשלטים ו/או אמצעי הכוונה מוחשיים ובולטים. ##חובת הזהירות במקרים של תאונות בים:## חובת הזהירות של העירייה כלפי מי שנמצא בשפת הים שבשטח שיפוטה נובעת גם מהיותה תאגיד סטטוטורי הפועל במסגרת הוראות פקודת העיריות [נוסח חדש]. סעיף 249 לפקודת העיריות מעניק לעירייה סמכות כללית "לעשות בדרך כלל, כל מעשה הדרוש לשם שמירה על תחום העירייה, בריאות הציבור והביטחון בו". בהתאם לסעיף 242(1) לפקודה, בין סמכויותיה "העירייה תנקוט אמצעים להסרת כל מטרד או למניעתו ולדאוג לבדיקות שמטרתן לברר מה הם המטרדים הקיימים". סעיף 235 לפקודת העיריות, מונה בין חובותיה של העיריה את החובה להסיר מכשולים מרחובות העיר. חובת הזהירות המושגית של העיריה כלפי המשתמשים במקרקעין שבתחום האחריות של הרשות המקומית אינה שנויה במחלוקת. לצד חובת זהירות מושגית, יש להוכיח קיומה של חובת זהירות קונקרטית, המתייחסת לאירוע מושא התביעה, וכן הפרה של חובת הזהירות שבעטיה נגרם נזק לתובע. חובת הזהירות האמורה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין, מתפרשת בסעיף 36 לפקודה כחובה אשר "מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף. ##אחריות העירייה על ניקיון חוף הים כדי למנוע תאונות:## בחוק הסדרת מקומות רחצה תשכ"ד – 1964 סעיף 3 נקבע כי שר הפנים רשאי לקבוע בצו שמקום פלוני יהיה מקום רחצה מוכרז. עוד קובע סעיף 6 לחוק כי שר הפנים יקבע בצו, בין השאר, הוראות להבטחת הנקיון בחופים. בצו הסדרת מקומות רחצה (סדרים ואיסורים במקומות רחצה מוכרזים), תשכ"ה-1965 נקבע, בין השאר, כדלקמן: "6א' – לא יכניס אדם למקום רחצה מוכרז בקבוקי זכוכית או חמרים אחרים העלולים להתפוץ, להתלקח, או לסכן את בטיחות הציבור. 8. מקום רחצה מוכרז יוחזק במצב נקי". אך בכך לא די, ויש לבחון אם קיימת גם חובת זהירות קונקרטית, הנקבעת אף היא על פי מבחן הצפיות. השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה בעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק [ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לו(1) 145]. לצורך קביעה אם קיימת חובת זהירות קונקרטית יש לבחון, בין היתר, את טיב המפגע והסיכון הטמון בו, גם בהתייחס למיקומו הספציפי בשטח החוף, ולכלל הנסיבות. מכח החובה לדאוג לשמירה על בריאות הציבור, על העירייה לנקוט באמצעי זהירות כנגד מפגעים המסכנים את בריאותו של כל אדם הנמצא בשפת הים, ולסלקם. כך, גם הבערת אש, לרבות כיבויה באופן לא מבוקר, מהווים סיכון למשתמשים בשפת הים (ראו: תא (ת"א) 2993/99 אהרון בן שטרית נ' מאיר הרוש), ואדם סביר יכול לצפות את הנזק שהתרחש, כתוצאה מהבערת אש סמוך לקו המים, במקום שבו אנשים רבים צועדים מידי יום ביומו. כך, כל אדם סביר היה צריך לצפות כי אי כיבוי הגחלים שנותרו מהבערת האש, וכיסוין בשכבת חול דקה בלבד מבלי לדאוג לכיבוי הגחלים וקירורן, מהווה סיכון נסתר מן העין שיכול לגרום לנזק כפי שהתרחש. ##נפילה במקלחת בחוף הים:## בע"א 105/71, חוף השקט בע"מ נ' חיים קראוס, בו נדון מקרה של תובע שהחליק במקלחת בחוף רחצה ציבורי. בית משפט המחוזי הטיל אחריות על העיריה, ופסק, כי באותו מקרה לא הוכיחה העיריה כי נקטה באמצעים המתאימים כדי למנוע הצטברות חומרים מחליקים על הרצפה, ולא יצאה ידי חובת הזהירות המוטלת על מי שמחזיק במקלחת בחוף רחצה לשימוש מתרחצים. ##להלן פסק דין בנושא נפילה בים / תאונה בחוף אסור לרחצה:## 1. בפניי תביעה שהגישה X (להלן: "התובעת") בגין נזקי גוף אשר נגרמו לה, לטענתה, ביום 5/7/05, בעת ביקור בחוף הרחצה אשר נמצא בתחום שיפוטה של עיריית קריית ים (להלן: "העירייה"). 2. לגרסת התובעת כפי שהועלתה במסגרת כתב התביעה, כאשר נכנסה לתוך הים נתקלה באבן או פלטת בטון גדולה בעלת שוליים מחודדים, נפלה ונחבלה בשתי רגליה, לרבות פגיעה בברך שמאל (להלן: "התאונה"). לטענתה, עם קרות האירוע ניגש אליה חובש של החוף או מי מטעמו, מילא טפסים בנוגע לאירוע ואף ביקש לצלם את הפגיעות מהן סבלה. כאשר נשאל החובש מדוע הוא צריך לצלם את רגליה, השיב, לגרסתה, כי לעיתים תכופות נפגעים במקום זה הרבה אנשים והעירייה לא עושה כלום בנדון. לטענת התובעת, פלטת הבטון שנמצאת בחוף הרחצה הינה דבר מסוכן ובהתאם לסעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן:" פקודת הנזיקין") יש להפוך את נטל הראיה בגין כך. 3. הנתבעות טוענות כי בדו"ח החובש שצורף לכתב התביעה נרשם במפורש כי התובעת נכנסה לים בשטח שאסור לרחצה. כך גם טוענות כי לא חלה כל אחריות על העירייה בנסיבות האמורות ואילו התובעת היא האחראית לתאונה בשל כך שנכנסה לים במקום אסור לרחצה, התעלמה מהשילוט וההוראות האוסרות על כניסה למים במקום בו נכנסה ולא שמה לב להיכן שדרכה. כן מוכחשים הנזקים הנטענים על ידי התובעת. הנתבעות טוענות כי התובעת מנועה מלטעון לפיצוי בגין נזק מיוחד שלא פורט בכתב התביעה או שלא צויין סכומו. לסיכום, לטענתן, דין התביעה להידחות הן בהעדר אחריות והן בהעדר נזק. 4. לאחר הגשת כתב התביעה צירפה התובעת מטעמה חוות דעת בתחום האורתופדיה כאשר לאחר הגשתה הוגשה חוות דעת מטעם הנתבעות. בדיון שהתקיים ביום 11/5/09 הסכימו הצדדים למינויו של ד"ר מרדכי קליגמן כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום האורתופדיה (להלן: "המומחה"). בחוות דעתו מיום 5/11/09 קבע המומחה כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה. הלכה פסוקה היא כי בהעדר נסיבות חריגות יש לאמץ את קביעתו של מומחה ביהמ"ש, על אחת כמה וכמה כאשר המומחה מונה בהסכמת הצדדים. עוד יצויין כי במסגרת חוות דעתו ציין המומחה כי בעברה של התובעת מצויות תלונות קודמות בדבר כאבים בפרקים ולרבות בכפות הרגליים והברכיים וכן בכף רגל שמאל. נתונים אלה תואמים את החומר הרפואי אשר הומצא מתיקה של התובעת (מוצג נ/2). 5. בחוות דעתו קבע המומחה כי נותרה נכות אסתטית בגובה 10% וזאת בהתאם לסעיף 75(1)ב לתקנות המל"ל. הצדדים חלוקים באשר לסמכותו של המומחה לקבוע נכות בתחום אשר אינו בתחום מומחיותו, קרי: התחום הפלסטי, ולסמכותו לחרוג מהמינוי אשר ניתן לו על ידי ביהמ"ש, קרי: חוות דעת בתחום האורתופדיה. 6. בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 24/5/11 העידו מטעם התביעה התובעת בעצמה, בעלה מר אלכס ברנשטיין וכן מר ולרי שמאילוב. מטעם הנתבעות העידו מר אברהם חסן (להלן: "החובש") ומר ניקולאי דוברודייב מהנדס העירייה. הצדדים סיכמו טענותיהם בעל-פה. 7. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ושקלתי את טענותיהם, עולה כי דין התביעה להידחות. להלן אנמק. 8. מבחינת מכלול הראיות עולה כי התובעת לא עמדה בנטל להוכחת תביעתה כדלקמן: א. בגרסת התובעת באשר לאופן קרות התאונה עולות מספר סתירות מהותיות. בסעיף 9 לכתב התביעה טענה התובעת כי "כשנכנסה לתוך הים נתקלה התובעת באבן או בפלטת בטון גדולה בעלת שוליים מחודדים, נפלה ונחבלה בשתי רגליה, לרבות פגיעה בברך שמאל". לטענתה, התאונה ארעה בשעה 17:00 כאשר עם קרותה ניגש אליה חובש החוף, מילא טפסים ובאישורה צילם את הפגיעות ברגליה. במסגרת תצהירה העלתה התובעת טענתה לפיה "נכנסתי לרחוץ בים במקום בו לא היה שילוט האוסר על רחצה ו/או המזהיר מפני קיומה של סכנה כלשהי ולאחר שפסעתי מספר מטרים בתוך המים נתקלתי שם במכשול אבן עם קצוות חדים" (סעיף 3 למוצג ת/3). בהמשך מתארת התובעת כי בעלה, חבריה ולרי ורימה שמאילוב ומר גרגורי גרבוז עזרו לה לצאת מהמים ולקחו אותה לחובש (סעיף 5 למוצג ת/3). מאידך, במסגרת חקירתם הנגדית של התובעת ובעלה הועלתה גרסה חדשה לפיה "ראיתי אותה פתאום יורדת בגובה. היא היתה במרחק של 12 עד 15 מ' מחוף הים..." (עמ' 16 ש' 9-10 לפרוטוקול). בהמשך "היא נכנסה לים, עברה כמה מטרים ונפלה מבור שבין האבן ובין תחילת הבור... היא פשוט נכנסה עמוק בתוך הבור" (עמ' 16 ש' 31-31 ועמ' 17 ש' 1-2 לפרוטוקול). בעדותה של התובעת הועלתה שוב גרסה זו לפיה הנפילה היתה בגלל הבור. כאשר נשאלה התובעת האם נפלה בגלל הבור שהיה ואז פגעה באבן השיבה בחיוב (עמ' 21 ש' 21-23 לפרוטוקול) וכאשר נדרשה לספר מחדש כיצד ארעה התאונה סיפרה "פתאום אני רואה שאני יורדת או מחול או מחור כלשהו ופתאום רגל שמאלית נתקלה במשהו וניסיתי להוציא וקיבלתי מכה ממשהו. לא יודעת ממה. הגעתי ופתאום היה חול והרגשתי שאני יורדת ובזמן הזה אני מוציאה את הרגליים שלי בתוך הפלטה" (עמ' 21 ש' 27-31 לפרוטוקול). כאשר נדרשה התובעת לסתירה בין שתי הגרסאות לא היתה בפיה תשובה ממשית (עמ' 22 ש' 2-3 לפרוטוקול). מאמור לעיל עולות מספר סתירות מעבר לסתירה הממשית של הגרסה לפיה הנפילה היתה בגלל בור בחול. כך לדוגמא, למרות שבכתב התביעה טענה התובעת שלא היה שילוט האוסר על רחצה מעבר לשלט, הרי שמהחקירות עלה בפירוש כי כל העדים מטעם התביעה ראו את השילוט המסמן שהרחצה אסורה ואולם לגרסתם התובעת נכנסה לים במקום שמשמאל לשלט (עמ' 14 ש' 14; עמ' 17 ש' 8; עמ' 21 ש' 8-9 לפרוטוקול). סתירה נוספת הינה באשר למפגש עם החובש - בעוד שבכתב התביעה נטען כי החובש הגיע אל התובעת, הרי שמעדויות התביעה עולה כי התובעת היא זו שהגיעה אל משרד החובש (סעיף 5 למוצג ת/3; סעיף 6 למוצג ת/2 וסעיף 5 למוצג ת/1). סתירה נוספת העולה בעדויות התביעה הינה הטענה שהועלתה במוצגים ת/1 (סעיפים 3 ו-4) ו-ת/2 (סעיפים 3 ו-4) לפיה שמעו צעקה לעזרה ואז נחלצו לעזרתה של התובעת. מאידך, כאשר נשאלו מפורשות בעניין זה בעת החקירה לא אישרו כי שמעו צעקה, אלא העידו כי הרגישו שמשהו לא בסדר וכי התובעת סימנה שקרה משהו (עמ' 14 ש' 27-29 וכן עמ' 16 ש' 12 לפרוטוקול). ב. לעניין עצם קיומו של המפגע, הרי שעדות התובעת נותרה בבחינת עדות יחידה, שכן העדים מטעמה לא יכלו לאשר שראו את המפגע עצמו או שניגשו לאחר התאונה על מנת להבחין בקיומו (עמ' 16 ש' 22 וכן עמ' 14 ש' 24 לפרוטוקול). טענתה של התובעת לפיה יש למצוא בתמונות שצולמו על ידי החובש חיזוק לגרסתה אין בה ממש, שכן אין בכך בכדי להצביע על עצם מיקום או קיום המפגע עצמו. ג. הגם שלגרסת התובעת היו אנשים נוספים שנכחו באירוע כדוגמת החברים גריק וטטיאנה גרבוס (עמ' 15 ש' 7 וכן עמ' 21 ש' 2 לפרוטוקול) ואשר יכולים היו להעיד על נסיבות התאונה, הרי שאלה לא הובאו מטעמה לעדות והדבר פועל לחובתה. ד. לפי גרסת התובעת ועדיה בעת האירוע אמר להם החובש כי "כמעט מדי יום ביומו נפגעים בחוף הרחצה אנשים אשר נתקלים באותו מכשול" (סעיף 6 למוצג ת/3, סעיף 7 למוצג ת/2, סעיף 6 למוצג ת/1, עמ' 17 ש' 11-12, עמ' 22 ש' 17-18 וכן ש' 23-24 לפרוטוקול). יחד עם האמור, כאשר נחקר החובש בחקירה נגדית לא נשאל כלל בעניין ואף לא עומת עם גרסה זו, דבר אשר היה מתבקש בנסיבות ובחשיבות הרבה אשר ייחסה לה התובעת. אף עניין זה פועל לחובת התובעת ומתחזק לאור רציפות גרסתו של החובש והעובדה שתצהירו לא נסתר. ה. בהתייחס לנספח ב' למוצג נ/3, אשר הינו טופס הפניה של התובעת להמשך טיפול רפואי שניתן לה על ידי החובש, הרי שמדובר במסמך אותנטי מיום התאונה אשר נערך בזמן אמת באשר לאופן התרחשות התאונה. מחקירת החובש והמוצג עצמו עולה כי החובש עצמו הוא שמילא אותו, חתם עליו והדברים האמורים בו משמשים ראיה של ממש לתוכנו. מעיון במסמך נרשם כי התובעת "נכנסה לים בשטח שאסור לרחצה ונפגעה בשוק ימין ובשוק שמאל פצעי שפשוף". הדבר עולה בקנה אחד עם חקירתו של החובש לפיה ההפניה ניתנה לתובעת ומולאה בזמן האירוע (עמ' 25 ש' 17-22 לפרוטוקול) וכן כי מקום התאונה, כפי שהצביעה עליו התובעת בפני החובש, היה באזור אסור לרחצה (עמ' 25 ש' 8-10 לפרוטוקול). ההיגיון מחייב כי ככל שהתובעת היתה חולקת על תיאור התאונה, קרי: הנפילה באזור אסור לרחצה, היתה מעמידה את החובש על טעותו בו ברגע קיבלה את ההפניה מטעמו או בסמוך לאחר מכן. העובדה שלא חלקה על כך נזקפת לחובתה ומחזקת את גרסת העירייה. ו. כשבוע לאחר קרות התאונה, ביום 12/7/05, שלחה התובעת מכתב לראש העירייה, מהנדס העיר והאחראי על חוף הים (צורף כנספח למוצג ת/3). גם במכתב זה לא מוזכר הבור אשר הועלתה בגרסת התובעת בעת חקירתה כאמור לעיל, התובעת טוענת כי אינה יודעת כיצד יצאה מהמים ולא מאוזכר שחבריה באו לעזרתה כפי גרסתה שעלתה במסגרת התצהירים. התובעת מציינת כי "אנשים" עזרו לה להגיע למבנה העזרה הראשונה שם קיבלה עזרה מהחובש. תיאור זה בכללותו אינו עולה בקנה אחד עם גרסתה כאמור לעיל הן באשר לעזרה שקיבלה מחברים ולא מאנשים, הן באשר לאופן יציאתה מהמים והן באשר לאופן הנפילה. התובעת אישרה בעדותה כי בשלב שליחת המכתב לא היתה מיוצגת על ידי עורך דין ומדובר במכתב שנכתב על ידה (עמ' 20 ש' 31 וכן עמ' 22 ש' 25-26 לפרוטוקול). גם כאן מדובר במכתב אותנטי אשר נכתב על ידי התובעת עצמה בסמוך לאירוע התאונה ואשר אינו מתיישב עם גרסתה כיום, דבר אשר פועל לחובתה. 9. מכל האמור לעיל עולה, איפוא, כי גרסת התובעת לתאונה לא הוכחה כנדרש בדין האזרחי. גרסתה רצופה אי דיוקים וסתירות מהותיות. אין בידי לקבל את טענת התובעת כאמור בסיכומיה לפיה מדובר בסתירות קלות או את הטענה לפיה על העירייה היה להוכיח שהתאונה ארעה באזור אסור לרחצה. ככלל, הנטל מוטל על תובע להוכחת תביעתו. הנטען לגבי היפוך נטל הבאת ההוכחה כאמור בסעיף 38 לפקודת הנזיקין אינו מתקבל שכן לא עלה בידי התובעת להוכיח את שלושת התנאים הנדרשים הקבועים בו והם: אירוע נזק, הנזק נגרם על ידי דבר מסוכן והנתבע היה בעליו של הדבר או הממונה עליו. הפסיקה הגדירה "דבר מסוכן" לעניין סעיף 38, כחפץ שבשל תכונותיו הפנימיות המיוחדות קיים סיכון גדול בשימוש ובטיפול בו למטרה הרגילה שלשמה נועד, כך שמחייב נקיטת זהירות גדולה יותר. כמו כן נפסק כי המסוכנות נגזרת גם מהנסיבות החיצוניות, מתנאי הזמן והמקום ומסוג האנשים הבאים במגע עם החפץ. (ראה ע"א 74/62 פישמן ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז(3) 1478, וכן בת"א 1529/00 חאלד צאלח נ' המשביר לצרכן אגודה שיתופית בע"מ (לא פורסם). במקרה דנן לא הוכיחה התובעת את הקשר שבין פלטת הבטון, המסוכנת כביכול, לבין הפגיעה. בנוסף לכך, עולה מעדותה כי נפילתה נגרמה בשל בור בחול ולא בשל פלטת הבטון ומכאן שלא היא אשר גרמה לנזק. אשר על כן הרי שאין מקום להפעלת החזקה הקבועה בסעיף 38 לפקודת הנזיקין. 10. בנוסף יצוין כי בטענתה לחובת זהירות המוטלת על הנתבעת הסתמכה התובעת על פסק דינו של כב' השופט גריל בת.א 787/99 (מחוזי חיפה) כץ נ' עירית הרצליה ואח'. בפסק דין זה נפגע תובע בנסיבות דומות מסלע אשר היה מצוי בקרקעית הים. יחד עם זאת מעיון בפסק הדין עולה כי הוא אינו מסייע לתובעת בטענתה כאן שכן בפסק הדין נקבע כי חובתה של העירייה הנה לדאוג להפרדה מובחנת בין חוף מוכרז לכזה שאינו מוכרז על ידי שימוש בשלטים ו/או אמצעי הכוונה מוחשיים ובולטים. במקרה דנן עלה מחומר הראיות כי במקום התאונה הוצב שילוט האוסר על רחצה וכי התובעת והעדים מטעמה הבחינו בשילוט זה. על כן הרי שהנתבעת לא הפרה את חובה הזהירות המוטלת עליה כלפי התובעת. 11. למעלה מן הנדרש והגם שלאור מסקנתי לעיל די בכך בכדי להורות על דחיית התביעה, הרי שאף טענת התובעת לנזק דינה להידחות. כאמור לעיל, המומחה קבע כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה בתחום האורתופדיה. ממוצג נ/2 עולה מצבה הרפואי הקודם של התובעת ולרבות בעיות קודמות וכאבים בפרקים, בכפות הרגליים ובברכיים. כך לדוגמא, נפלה בשנת 2004 בעת ירידה ממדרגות אוטובוס ונפגעה ברגליה, סבלה מכאבים ברגליים עקב כך (ראה מסמכים רפואיים מיום 25/11/04 ומיום 30/11/04). דוגמא נוספת הינה הצורך בטיפולי פיזיותרפיה עוד קודם לתאונה (ראה מסמכים רפואיים מיום 2/1/05 ומיום 6/1/05, מסמכים המעידים על כאבי ברכיים והגבלה בתנועה מיום 20/11/00 ומיום 17/5/04 וכן היסטוריה רפואית כאמור בחוות דעת המומחה). התובעת אף אישרה את הבעיות האמורות בחקירתה (עמ' 19 ש' 21-23 לפרוטוקול). יצויין עוד, כי כאשר נשאלה באשר ללחצים ובעיות שהיו לה בתחום הנפשי וקבלת טיפול בתרופות בגין כך תחילה הכחישה ואולם לאחר מכן משעומתה עם החומר הרפואי הודתה בכך. כך שמכלול הראיות לא עולה כי לתובעת נגרם נזק של ממש כתוצאה מהתאונה דווקא. זאת ועוד, פקודת הנזיקין מגדירה את המונח "נזק" כ- "אובדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה;". מכל האמור עולה כי לא נגרם לתובעת נזק של ממש ברגליה כהגדרתו בפקודת הנזיקין ואשר מצדיק פסיקת פיצוי בגין רכיב לא ממוני או כאב וסבל. גם באשר להוצאות המיוחדות אותן מבקשת התובעת לפסוק לה, הרי שיש ממש בטענת העירייה להרחבת חזית, שכן הדבר לא נטען בכתב התביעה ואף לא הוגשה בקשה לתיקונו. בהתייחס לכך יצוין כי גם באשר לטענות נוספות שהועלו על ידי התובעת לנזק נפשי ונזק פלסטי, מעבר לכך שלא הוכחו, כפי שפורט לעיל, הרי שאין בכתב התביעה זכר לכך ואף לא התבקש תיקונו בעניין. הגם אם נבקש לרפא את הפגם הפרוצדוראלי באמצעות התייחסות לתחשיב הנזק מטעם התובעת כחלק ממוצגיה, אזי, גם לגופו של עניין, אין מקום לפסיקת פיצוי בגין רכיב זה כמפורט לעיל. עוד יצויין כי טענת התובעת לפיה אינה מסוגלת לשוב לעבודתה כמורה למוסיקה בשל התאונה נסתרה באמצעות הראיות שהובאו על ידי העירייה וכן בחקירתה מהן עלה כי הסיבה שאינה מסוגלת לשוב לעבודתה נעוצה בהעדר יכולתה להיות חשופה לרעש (עמ' 20 ש' 9-11 לפרוטוקול). כך, שבכל מקרה, לא זכאית התובעת לפיצוי כלשהו. עירייהתאונות ביםנפילה