עיקול רכוש האישה ע''י נושים של הגרוש

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיקול רכוש האישה ע''י נושים של הגרוש: לפני תובענה על דרך המרצת פתיחה בה מבקשת אישה להתגונן, באמצעות קבלת סעד הצהרתי, מהאפשרות שנושי בעלה לשעבר יעקלו נכסים שהוקנו לה באופן בלעדי במסגרת הסכם גירושין שקדם להטלת העיקולים. רקע המבקשת, גב' אורית נעים (להלן: "גב' נעים" או "האישה"), היא גרושתו של המשיב 1, מר אליהו נעים (להלן גם: "מר נעים"). השניים היו נשואים זה לזה במשך 23 שנים, בין השנים 1983 ל- 2006, ונולדו להם שני ילדים. גב' נעים הינה מורה. בעבר הפעילה עסק לאספקת ציוד למוסדות חינוך (להלן: "העסק "גג אחד""). מר נעים היה שכיר, ומאוחר יותר פתח עסק בשם "אליקו תאורה בע"מ", שקרס בשנת 2003 (להלן: "העסק"). באוגוסט 2006 ניסה מר נעים להפעיל עסק אחר (חנות תאורה). גם ניסיון זה לא צלח. כיום הוא עובד כשכיר. המבקשת חלקה עם המשיב 1 את הימים הקשים בהם ניסו לשרוד את קריסת העסק. בשנת 2006 המתח נשא אותותיו והוביל את בני-הזוג לפרידה. ביום 12.7.2006 חתמו בני-הזוג על הסכם גירושין (להלן: "הסכם הגירושין" או "ההסכם"), אשר הסדיר שורה ארוכה של נושאים הקשורים לגט, לילדים ולענייני רכוש. בין היתר קבע ההסכם כי לאישה תוקנה הבעלות המלאה בשני נכסים: דירת מגורים ברחוב רבינוביץ' בחולון (גוש 7182 חלקה 24 תת חלקה 13) בה מתגוררת המבקשת עם שני ילדיה (להלן: "דירת המגורים"), ומחסן ב"בית גירון" שבגבול הערים חולון-ראשל"צ אשר שימש בעבר את עסקה של האישה (גוש 6097 חלקה 35 תת חלקה 92) (להלן: "המחסן"; להלן יכונו דירת המגורים והמחסן ביחד: "הנכסים"). ההסכם קיבל תוקף של פסק-דין בבית הדין הרבני ביום 17.7.2006. מצבו הכלכלי של מר נעים עודו בכי רע. בגין חובותיו מימי פעילותו של העסק התנהלו ומתנהלים הליכים משפטיים בינו לבין נושיו. אחד מההליכים הללו הוא פש"ר 8112/08, אשר נסגר משום שהמשיב 1 לא עמד בתשלומים מינימאליים (900 ₪ לחודש) (להלן: "תיק הפש"ר"). המבקשת נגררה בעל כורחה למערבולת משפטית זו. בהליך אחד בו הייתה מעורבת, ה"פ (משפחה ראשל"צ) 455/07 נעים נ' נעים ואח' (ניתן ביום 20.2.2008), נקבע על ידי השופטת יעל בלכר כי המיטלטלין בדירת המגורים שייכים למבקשת מכוח הסכם הגירושין. הליך אחר שהמבקשת היא צד לו נפתח בלשכת ההוצאה לפועל (ת"א-יפו) ביום 14.5.2009 על-ידי המשיבה 2 (תיק 01-79878-06-4). במסגרת הליך זה קבע רשם ההוצאה לפועל אבי שליו ביום 2.6.2009, בהמשך לבקשת המבקשת, כי יש לפנות לבית המשפט המוסמך לדון בזכויות הקנייניות בדירה, ולצרף לבקשה את יתר הזוכים בתיק האיחוד (תיק 01-97873-09-2). החלטה זו היוותה את הזרז להגשת התובענה הנוכחית. התובענה שלפני, שהוגשה על דרך של המרצת פתיחה, היא בקשה של גב' נעים להכריז על כך שהיא הבעלים היחידי של הנכסים (קרי, דירת המגורים והמחסן). המשיבים בבקשה הם מר נעים (שתומך בעמדת גב' נעים), ו- 17 נושיו של מר נעים שהטילו עיקולים על רכושו (המשיבים 2 - 18; להלן: "הנושים"). אין חולק כי העיקולים שרשמו המשיבים 2 - 18 בגין חובותיו של מר נעים מאוחרים להסכם הגירושין, אלא שחלק מהמשיבות 2 - 18 טוענות שהנכסים הועברו למבקשת באמצעות הסכם גירושין פיקטיבי, וכי הסכם הגירושין הוא בגדר פעולה להברחת נכסים. לדיון הראשון בתיק, שהתקיים ביום 1.12.2009, התייצבו רק המבקשת וב"כ המשיבות 2, 3, 5 ו-13. חלק מב"כ המשיבות האחרות מסרו מבעוד מועד הודעה כי הן מותירות את ההכרעה לשיקול דעת בית המשפט (כך המשיבות 16, 17 ו- 18) או שאינן מתנגדות לבקשה (כך המשיבות 6 ו- 8). המשיבה 11 הגישה כתב תשובה, אולם לא התייצבה לדיון. בדיון עצמו הסכימו הצדדים לצמצם את גדר המחלוקת לשאלות האם מדובר בגירושין פיקטיביים והאם הסכם הגירושין הוא בגדר הברחת נכסים. בדיון שנערך לפני ביום 14.2.2010 העידו, לפי הסכמת הצדדים, שני מצהירים מטעם המשיבים 5 ו- 13 ומצהיר מטעם המשיבה 2. בסיום הדיון הצעתי לצדדים פשרה לפיה המבקשת תעביר לתיק האיחוד שבהוצאה לפועל בתל-אביב סכום ששיעורו ייקבע על ידי בית המשפט על דרך הפשרה בהתאם לסעיף 79א. לחוק בתי המשפט, בטווח שבין 75,000 ₪ ל- 125,000 ₪. כנגד זאת תינתן ההצהרה המבוקשת על ידי הגב' נעים, והמשיבות 2 - 18 יתחייבו שלא לנקוט הליכי גביה כנגדה, מבלי שיהיה בכך כדי לגרוע מזכותן להיפרע ממר נעים. המבקשת והמשיבים 2, 3, 4, 6, 11, 12, 14, ו- 18 הסכימו להצעה; המשיבות 13 ו- 15, לא הגיבו להצעה; ואילו המשיבה 5, געש מוצרי תאורה בע"מ (להלן גם: "חברת געש"), חברה פרטית למוצרי תאורה, הודיעה כי היא מתנגדת להצעת הפשרה, כמו גם להמרצה בכללותה. לאור התנגדות זו, ולמרות שמרבית הנושים נתנו הסכמתם לפשרה, לא ניתן היה לאשר את הצעת הפשרה, והדיון בתיק נמשך בהתאם לתחומי המחלוקת שהוגדרו בדיון מיום 1.12.2009. טענות הצדדים המבקשת טוענת כי הנכסים (דירת המגורים והמחסן) הועברו לבעלותה הבלעדית בהסכם הגירושין, אשר נחתם בתום-לב, וקיבל תוקף בהחלטת בית הדין הרבני. מר נעים הפסיק לזון את משפחתו זמן רב לפני הגירושין, והתגורר שנים רבות בנפרד מהמבקשת בבאר-שבע. המבקשת היא שנשאה בעול הפרנסה ובתשלומי המשכנתא המוטלת על הנכסים. המשיבה 5 לא זכאית אפוא להיפרע מהנכסים, מה גם שמעולם לא נסמכה עליהם כבטוחה. לטענת חברת געש בני הזוג לא התגרשו. אולם גם אם ייקבע אחרת, הסכם הגירושין הינו פיקטיבי. חברת געש גובה את יתרת חובו של מר נעים העומד כיום (לשיטתה) על 450,126 ₪ טיפין טיפין (96 ₪ לחודש במסגרת תיק האיחוד שבהוצל"פ), ובנסיבות בהם בני הזוג נשואים או לכל הפחות שההסכם פיקטיבי, היא רשאית להיפרע באופן מיידי מהחוב באמצעות מימוש זכויות המשיב 1 בדירת המגורים ובמחסן (עליהם הטילה המשיבה 5 עיקול במסגרת תיק האיחוד). לגופו של כל נכס ונכס טוענת חברת געש כדלקמן: לעניין דירת המגורים, שזו לא הועברה לבעלותה הבלעדית של האישה והבעל מתגורר בה. לעניין המחסן, המשיבה 5 טוענת כי היא רשאית להסתמך על עיקול שנרשם לטובתה קודם לרישום הערת אזהרה של המבקשת לאור החריג שבע"א 790/97 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אברהם גדי (ניתן ביום 13.12.2004) (להלן: "עניין גדי"). יוער כי בסיכומיה העלתה המשיבה 5 טיעונים החורגים מההסכמה הדיונית (למשל, שהמחסן ניתן במתנה). מטבע הדברים, לא נידרש לכל טענה מצד כל שהוא החורגת מההסכמה הדיונית. על מנת להפיס את דעת המשיבה 5 אציין כי גם לגופן לא מצאתי בטענות אלו ממש. דיון התדיינות זו היא מקרה אופייני למציאות כלכלית-חברתית מורכבת וקשה. עסקו של הבעל נקלע לקשיים כלכליים, והוא חייב סכומי כסף ניכרים לנושיו. הנושים נוקטים בהליכי הוצאה לפועל כנגד הבעל, ומחפשים אחר רכוש ממנו יוכלו להיפרע את חובם. בין היתר מנסים הם לשים את ידם על רכוש, אשר לאישה או לגרושה של החייב טענות קנייניות לגביו. כתוצאה מכך מוצאת האישה את עצמה נגררת למערבולת ההתדיינות שבין הבעל או הגרוש לבין נושיו, וזאת בין אם נטען שהיא שותפה לחובות, ובין אם לאו (ובעניין שלפני כל טענה מסוג זה לא נידונה לאור טיב ההליך שננקט). למרבה הצער, אין בדין הישראלי מנגנון מובנה באמצעותו יכולה האישה להגיע להסדר עם נושי בעלה או גרושה. כל שביכולתה הוא לפנות בבקשה לסעדים הצהרתיים בדבר זכויותיה ברכוש (סעדים אותם עליה לבקש מבית המשפט השלום ביחס למיטלטלין ומבית המשפט המחוזי ביחס למקרקעין). במסגרת הליכים אלו נעשים לעיתים ניסיונות להביא להסדר פשרה בין האישה לנושים, במסגרתו תשלם האישה סכום כסף מסוים, ותשוחרר מאחריותה כלפי נושי הבעל או הגרוש. לעיתים נושאים מאמצים אלו פרי, וזאת לרווחת כל הצדדים: הנושים - בכך שהם מקבלים לפחות את מקצת הכספים שחייב להם הבעל או הגרוש; האישה - בכך שביכולתה להתנתק מהכישלון העסקי של הבעל או הגרוש, ולהמשיך ולנהל מערכת חיים נורמטיבית ותקינה (ראו, למשל, ת"א (מרכז) 9071-09-09 נוף נ' נוף (17.1.2010)). לעיתים, כמו במקרה שלפני, לא מושגת הסכמה כללית בשל התנגדות חלק מהנושים (וכפי שמקרה זה מוכיח, די במתנגד אחד מני נושים רבים כדי להכשיל הסדר כזה), והאישה נותרת עגונה לקשיים הכלכלים של החייב (בין אם הוא עדיין בעלה ובין אם הפך בינתיים לגרושה). במקרה זה עשויה האישה להיגרר לשורה ארוכה של התדיינויות משפטיות, בבתי משפט ולפני רשויות ההוצאה בפועל, וזאת על לא עוול בכפה. לטעמי, העדר הסדר משפטי ראוי לשאלת מעמד בת זוגו של החייב הוא חסר (לאקונה) הטעון טיפול יסודי של המחוקק. קשה לקבל מציאות משפטית בה לרשות החייב עומדים מנגנונים משפטיים המאפשרים לו להגיע להסדר קולקטיבי עם נושיו (הליכי איחוד תיקים בהוצאה לפועל והליכי פשיטת רגל), ואילו לבת זוגו (בהווה או בעבר) אין מנגנונים משפטיים מקבילים, היכולים לאפשר לה להגיע להסדר קולקטיבי עם נושי בעלה או גרושה. התוצאה של העדר הסדר סטטוטורי בעניין זה היא שבת זוגו של החייב מוצאת עצמה אסורה לעגלת ההתדיינות של בעלה (ולעיתים מזומנות בעלה לשעבר) בלי יכולת לפדות את עצמה ואת ילדיה, באופן שיאפשר להם להמשיך במסלול חיים תקין. כאמור, לדידי, ראוי לו למחוקק שיתערב בעניין זה, ומוטב שעה אחת קודם. עד כאן בהיבט העקרוני, ומכאן לעניין שלפני. עיינתי בכתבי הטענות, ושמעתי את עדויותיהם מר נעים וגב' נעים ואת חקירתם על ידי באת-כוחם של המשיבה 5, ובאתי לכלל מסקנה כי יש להיעתר לתובענת המבקשת. אני מבין היטב את תסכולה של המשיבה 5 (ושל הנושים האחרים), שאינה מוצאת דרך להיפרע מהמשיב 1 את חובה. ואולם, איני סבור כי נכון לנהל מערכה זו מול המבקשת, בנסיבות כפי שיפורטו מטה. הסכם הגירושין - הסכם פיקטיבי? השאלה הראשונה המונחת לפתחי היא האם הסכם הגירושין בין מר נעים לבין הגב' נעים הוא הסכם פיקטיבי, קרי הסכם למראית עין הבטל לפי סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (חוזה למראית עין). זו כמובן שאלה עובדתית, הטעונה הוכחה. "אין חולק, שהטוען לבטלות חוזה בטענת מראית עין - עליו הראיה. ראיה כזו היא, לרוב, נסיבתית, שכן מטבע הדברים, בעלי חוזה למראית עין מעלימים את כוונתם האמיתית ואינם טורחים להכין ראיות על קנונייתם" (ע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד נ' יהודית אולצ'יק, פ"ד נ(2) 41, 43 (1996)). ככל שהתרשמתי מהעדויות ומהמסמכים, וכידוע, "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", באתי לכלל מסקנה כי מעשה הגירושין בין בני הזוג נעים אינו פיקטיבי. המדובר בהסכם גירושין שאושר על ידי בית הדין הרבני, ואף הוצגה בפני תעודת גירושין מיום 24.7.2006 המעידה על כך שהצדדים התגרשו הלכה למעשה. במצב דברים זה הראיות הדרושות על מנת להוכיח כי אקט הגירושין שנקטו הצדדים הוא פיקטיבי צריכות להיות משמעותיות, בשל המשמעות מרחיקת הלכת של קביעה זו (ודוק, בפסיקה ניתן למצוא גם גישות מחמירות יותר לעניין הנטל הראייתי הדרוש להוכחת התנהגות פלילית בהליך אזרחי (לסקירה ראו ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סנדובסקי, פ"ד נז(5) 776 (2003); כן ראו בע"א 8789/96 מריאנה פולק נ' סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ פ"ד נג (5) 689 (1999)). לא רק שהמשיבה 5 לא עמדה בנטל זה, אלא שהביאה רק עדויות שמיעה בלתי קבילות (המדובר בעדויות של שליחים שנתבקשו למסור מסמכים למשיב 1, לא איתרו אותו בדירה אלא מסרו את המסמכים למבקשת, והתבססו על שיחות בינם לבין שכנים שסברו כי המשיב 1 עודו מתגורר בבניין). למותר לציין כי עדויות מסוג זה אין בכוחן להרים לא את נטל הבאת הראיות להוכיח כי הגירושין הם פיקטיביים ובוודאי שלא את נטל ההוכחה. גם מחקירת בני הזוג לא התרשמתי כי מדובר בגירושין פיקטיביים. בעדויותיהם דיברו גב' נעים ומר נעים על חייהם המשותפים, על בעיותיהם הכלכליות שהביאו גם לקשיים בחיי הנישואין ועל קץ דרכם המשותפת. ההסברים שסיפקו בני-הזוג ביחס לחלוקת הרכוש שערכו ביניהם, לרבות אופן חלוקת הרכבים וניהול חשבונות הבנק (כלפיהם טענה המשיבה 5), נראו בעיני מתקבלים על הדעת. אכן, ניכר בבני הזוג כי פרידתם לא לוותה בהתנצחויות משפטיות ממושכות שלעיתים מאפיינות הליכי גירושין במקומותינו. היו אלו "גירושין ברוח טובה", ונראה כי בין השניים קיימת עדיין הבנה, רצון טוב ורגישות הדדית. ואולם, עצם העובדה שבני זוג מתגרשים אינם מכלים את זמנם, ושארית כספם, בהתדיינויות משפטיות, ושהם נוהגים זה כלפי זה בהבנה והתחשבות, מבלי להקפיד על שעות הביקור שנקבעו בהסכם הגירושין, ומבלי שהאישה תעמוד באופן דווקני על זכותה למזונות הילדים (שממילא אין בכוחו של מר נעים לשלם), אינה מעידה על כך שהגירושין פיקטיביים. ב"כ המשיבה 5 ביקשה ללמוד על פיקטיביות הגירושין מסתירות מהותית הקיימות לגישתה בעדויות מר נעים וגב' נעים, ואולם, כשלעצמי, לא התרשמתי כי סתירות שכאלה התגלו בעדויות. ודוק, אין לצפות שעדויות של שני בני אנוש יהיו זהות ותואמות בכל פרט ותג, או שיוכלו לתת דיווח והסבר מלא על כל פעולה שעשו לפני מספר שנים. כך, למשל, קיימת אי התאמה בין עדותו של מר נעים כי שילם מזונות מעת לעת בסכומים משמעותיים (פרוטוקול 18.4.2010 בעמודים 11 - 12), לעדותה של גב' נעים כי כמעט ולא קיבלה מזונות ("הוא לא שילם באופן רציף, כאשר שילם זה היה מאות בודדות של שקלים" פרוטוקול 18.4.2010 עמוד 25 שורות 6 - 12). ואולם, חוסר התאמה זה בין עדויות בני הזוג לשעבר הוא צפוי ומתקבל על הדעת, ונובע מזוויות ההתבוננות השונות (ה"רשומון") - למען האמת, לו היו שניהם מעידים את אותה עדות בעניין זה היה הדבר תמוה, ומעיד על תיאום עדויות. דוגמא אחרת הנזכרת בסיכומי המשיבה 5 נוגעת לעיתוי עזיבת הדירה על ידי מר נעים. מתברר כי המשיב 1 נהג ללון מעת לעת בבאר שבע גם קודם לגירושין, אולם גב' נעים לא ידעה לתת פרטים של ממש בעניין זה (לא היכן התגורר בעלה לשעבר בבאר שבע ולא באיזו תדירות לן שם לפני הגירושין). בעיני, זהו עניין שסביר שלא תהיה בקיאה בו, ואין הוא מעיד לא על חוסר מהימנותה ולא על כך שמר נעים לא שינה מסידורי הלינה שלו בעקבות הסכם הגירושין. על שתי דוגמאות אלו ניתן כמובן להוסיף עוד מספר דוגמאות מסיכומי המשיבה 5, אולם דומני שניתן להסתפק בכך לצורך המחשת הקביעה שלא הוכח כי הגירושין פיקטיביים. נעבור איפוא לבחון את השאלה האם בהינתן הקביעה שהגירושין עצמם אינם פיקטיביים, הוכח כי העברת דירת המגורים והמחסן לאישה במסגרת הסכם הגירושין משנת 2006 הייתה בגדר הברחת נכסים. הקניית דירת המגורים לאישה - האם הברחת נכסים? בהתאם להסכם הגירושין המשיב 1 ויתר לטובת המבקשת על זכויותיו בשני נכסי מקרקעין ודירת המגורים בכללם. כך הוא יצא ידי חובתו ביחס למדור הילדים (סעיף 10.1.11 להסכם). זמן קצר לאחר חתימת ההסכם רשמה המבקשת הערת אזהרה בחלקו של המשיב 1 בדירת המגורים (ההערה נרשמה ב- 18.7.2006). אמנם בסמוך מאד למועד חתימת הסכם הגירושין נרשם עיקול לטובת אחד מנושיו של מר נעים (העיקול הראשון נרשם ב- 27.7.2006. בנסח רשומות הערות מאוחרות נוספות בגין מספר תיקים המתנהלים בהוצאה לפועל), אלא שאין בכך כדי לפגוע בזכויות המבקשת. כידוע, זכויותיו הקנייניות של רוכש נכס הן כזכות מן היושר הגוברת על זכות דיונית שרשם מעקל, אף לו היה זה מוקדם להערת האזהרה (ראו ע"א 189/95 בנק אוצר לחייל נ' מזל אהרונוב, פ"ד נג (4 )199 (1999)). המבקשת הצהירה כי היא שנשאה בתשלומי המשכנתא ביחס לדירת המגורים מיום 1.3.2006 (קרי, מספר חודשים לפני הגירושין), ועד היום. מסעיף 14 לתצהירה שלא נסתר עולה כי נשאה בעלות נומינאלית של כ- 43,000 ₪ (ראו נספחים ז1 ו- ז2 לתצהיר המשלים מטעמה (להלן: "התצהיר המשלים")). הסכום מתווסף לסך של 27,000 ₪, אשר לפי סעיף 12 לתצהירה, שאף הוא לא נסתר, שולם על ידה עבור משכנתא שנייה (מסמך של הבנק הבינלאומי, נספח ד' לתצהיר המשלים), וזאת לאחר שבני הזוג נפרדו וטרם הסכם הגירושין. גם מעדות המשיב 1 עולה כי המשכנתא על הדירה מפוצלת. האחת נפרעה על ידי האישה באמצעות הלוואה שנטלה מהשכנה, והשנייה (שפירעונה 900 ₪ לחודש), נותרה על כנה לאור ההערכה שגב' נעים תוכל לעמוד בתשלומיה. בנוסף העיד המשיב 1 כי הון לא מבוטל לרכישת הדירה הועמד על ידי הוריה של המבקשת (ראו פרוטוקול מיום 18.4.2010, עמוד 19 שורות 20-25). כתמיכה לכך הובאו ראיות לכך שלפני הגירושין הועברו סכומים נכבדים (בסך מצטבר של מאות אלפי שקלים) מחשבונה של אם המבקשת, הגב' נינה גוטמן, לתמיכה שוטפת בבני הזוג, לרבות לכיסוי חובות החברה (נספחים א1-א2 לתצהיר המשלים). בנסיבות אלו לא ניתן לומר כי הוכח שהעברת דירת המגורים לבעלותה של האישה הייתה פעולה של הברחת נכסים. ביחסים שבין הצדדים, בשים לב לחובתו של מר נעים לדאוג למדור לילדיו, ולכך שגב' נעים ואמה הן שנשאו בשנים האחרונות בעיקר תשלומי המשכנתא (וזאת לאור קשייו הכלכליים המתמשכים של מר נעים), הייתה הצדקה עניינית להעברה זו. לפיכך, גם אם הייתה המבקשת מודעת לקיומם של חובות עסקיים של המשיב 1 במועד הגירושין, לא ניתן לקבוע, ברמת ההוכחה הדרושה למשפט אזרחי, שאלמלא אימת הנושים הייתה דירת המגורים מתחלקת בין בני הזוג בצורה שונה. הקניית המחסן לאישה - האם הברחת נכסים? לשאלה האם הקניית המחסן בשלמותו למבקשת היא בגדר הברחת נכסים שני פנים - עובדתי ומשפטי. במישור העובדתי השתכנעתי כי המבקשת רכשה את המחסן לשם ניהול העסק "גג אחד". משזה נסגר היא השכירה את המחסן ודמי השכירות שימשו לה לצד הכנסותיה הצנועות. מסמך של רשויות המס שצירפה לתצהיר המשלים להשלמת מסמכים מטעם המבקשת אשר הוגש ביום 10.1.2010 (להלן: "התצהיר להשלמת מסמכים"), מורה כי המבקשת פעלה כעצמאית, כעוסק מורשה ב"גג אחד". ממסמך אחר שצירפה לתצהיר להשלמת מסמכים עולה כי למבקשת חשבון בנק נפרד שמספרו 477011 בבנק הפועלים, סניף שנקר חולון, ממנו פעלה בעניין העסק "גג אחד". מדפי החשבון של אותו חשבון מבנק הפועלים (שנים 1999-2001) שצירפה לתצהיר להשלמת מסמכים עולה כי תשלומי המשכנתא בגין המחסן נעשה מחשבונה זה (ח-ן 477011). מדפי חשבון של בנק הפועלים שצירפה לתצהיר המשלים (נספחים ה1-ה3), עולה כי נשאה בתשלומי המשכנתא על המחסן. ממועד הגירושין לבדו נשאה בסכום של מעל 160,000 ₪ (נספחים ה1-ה3 מורים כי תשלומי הקרן, לרבות ריבית הצמדה וביטוח, עלו כדי 169,574.15 ₪). בנוסף, שילמה 200,000 ₪ בגין הלוואה עסקית שנטל המשיב 1 שלהבטחת פירעונה שועבד המחסן (לפי סעיף 10.1.6 להסכם). ברקע הדברים יש להזכיר כי באותם השנים המשיב 1 היה מוחזק כפושט רגל, ולא היה לאל ידו לשאת בתשלומים כלשהם. כן הצביעה המבקשת על הלוואות שונות שנטלה על מנת לעמוד בנטל הכלכלי שרבץ עליה ועל משפחתה. ב"כ המשיבה 5 מייחסת משקל רב בעניין זה להתבטאויותיו של המשיב 1 בעדותו בבית המשפט. המשיב אכן אמר בחקירתו: "אני לקחתי את המחסן שהיה לי עם כל הסחורה" (פרוטוקול, עמוד 11, שורות 3-5). אך מנגד, במקום אחר אמר: "היא סגרה את העסק שלה בשנת , אם אני לא טועה בשנת 01, 02. לא יודע למה לא מכרה את המחסן, היא קנתה אותו מהעסק שלה ולא התערבתי אף פעם במחסן" (פרוטוקול, עמוד 15, שורות 16-17). השתכנעתי, הן למקרא העדות, הן מעיון בהסכם הגירושין, כי כוונת מר נעים הייתה למחסן ששימש את עסקו שלו ולא למחסן ששימש את עסקה של האישה ומומן מכיסה. לפיכך, במישור העובדתי, הקניית המחסן לאישה בהסכם הגירושין הייתה פעולה מתבקשת וסבירה, ולא ניתן לראות בה מעשה של הברחת נכסים. במישור המשפטי אדרש עוד לשני עניינים - ראשית, לשאלת תום ליבה של המבקשת. שנית, להשלכה שיש לרישום מאוחר של הערת האזהרה לטובת המבקשת ביחס לחלקו של מר נעים במחסן אל מול עיקול שהוטל בהוצאה לפועל (בין היתר על-ידי המשיבה 5). לעניין תום-הלב - המבקשת אינה זוכרת מדוע לא רשמה הערת אזהרה ביחס לחלקו של מר נעים במחסן באותו מועד בו רשמה הערת אזהרה ביחס לדירת המגורים (קרי, מיד לאחר חתימת הסכם הגירושין). לאור סמיכות המועדים בין הבקשה שהוגשה בהליכי ההוצאה לפועל לבין מועד רישום הערת האזהרה מטעם המבקשת ביחס למחסן ברור כי רישום הערת אזהרה זו באיחור ניכר (כ- 3 שנים) נעשה על רקע חששה של המבקשת מההליכים שנפתחו על ידי הנושים בהוצאה לפועל בשנת 2009. אך מכאן עד כדי איון זכותה הבלעדית של המבקשת במחסן המרחק רב. נהפוך הוא, דווקא אי רישום הערת אזהרה על המחסן מיד לאחר הסכם הגירושין מקעקעת את טענת המשיבה 5 כי הוראות הסכם הגירושין היוו הברחת נכסים, שכן לו רצו המבקשת והמשיב 1 להבריח נכסים היו מזדרזים לרשום הערת אזהרה גם ביחס למחסן, ולהעביר את הבעלות בו למבקשת. העובדה שלא הזדרזו לעשות כן מחזקת את הסברה כי המחסן נרכש על ידי האישה בלבד, ונחזה על ידי בני הזוג עוד לפני הגירושין כנכס השייך לה בלבד. לעניין הרישום המאוחר של הערת האזהרה ביחס למחסן - ההלכה שנקבעה בעניין גדי היא ש"אי רישום הערת אזהרה אינו מנוגד לתום לב במצב הטיפוסי של תחרות בין קונה לבין מעקל. עצם ההתנגשות הכלכלית בין קונה לבין הנושה הרגיל אינה מצדיקה, ככלל, שלילת העדיפות מכוח עקרון תום הלב. שאלה יפה היא האם לכלל זה עשויים להיות חריגים" (פיסקה 21 לפסק דינו של הנשיא אהרן ברק). חריגים אפשריים לכלל זה הם מצבים בהם הנושה המעקל הסתמך על העדר הערת האזהרה, בכך שבחר להסתמך על עיקול נכס המקרקעין, ובכך שינה את מצבו לרעה. ואולם, בענייננו טענות בדבר שינוי מצב לרעה לא נטענו על-ידי המשיבה 5 וממילא לא הוכחו. המשיבה 5, על פי כתב תשובתה, גילתה את דבר קיום המחסן רק בשלב מאוחר יחסית, לאחר שניסתה להיפרע מהחייב בדרכים שונות. היא ביקשה מינוי כונס נכסים ביחס למחסן רק ב- 14.5.2009, ובמועד זה כבר ברור היה שאין לה כל דרך חלופית להיפרע מהמשיב 1, שכן היה אז חסר כל (ולראיה, הליך פש"ר 8112/08). מכאן שאי רישום הערת האזהרה לא גרם למשיבה 5 כל נזק, וממילא שיש להחיל את הכלל שנקבע בעניין גדי, לפיו אין מעקל יכול לדחות זכות רוכש קודם מחמת אי רישום הערת אזהרה. סיכום המסקנה העולה מחומר הראיות שהוצג לפני היא כי גירושי המבקשת והמשיב 1 אינם גירושים פיקטיביים, וכי לא הוכח שהסכם הגירושין במסגרתו הוקנו לאישה דירת המגורים והמחסן הוא בגדר הסכם להברחת נכסים. דינה של תובענה זו הוא אפוא להתקבל במובן זה שניתן בזאת צו המצהיר כי המבקשת (גב' נעים) היא הבעלים בדירה שברחוב רבינוביץ' 42/1 חולון (גוש 7182 חלקה 24 תת חלקה 13) ובמחסן (גוש 6097 חלקה 35 תת חלקה 92), וכי למשיב 1 (מר נעים) אין כל זכויות בנכסים אלו. הוצאות ההליך השאלה מהו גובה הוצאות המשפט שראוי להטיל על המשיבה 5, וכלפי מי, אינה פשוטה. מחד מנעה המשיבה 5 את האפשרות להגיע להסדר פשרה עם המבקשת, הסדר שמרבית הנושים היו מעוניינים בו. בכך גרמה המשיבה 5 נזק לא רק למבקשת, שנאלצת להמשיך ולהתדיין ביחס לחובות בעלה לשעבר, אלא גם לקופת הנושים (קרי, ליתר המשיבים בהליך זה). מאידך, לנושים קיים ממילא תמריץ חסר להתדיין עם החייב, ועל כן יש להיזהר מיצירת הרתעת יתר כלפי אותם נושים הבוחרים ליטול על עצמם את ניהול ההתדיינות למרות חוסר הכדאיות הכלכלית הטמון בכך (לבעיית ה"פעולה המשותפת" של נושים כלפי חייבים חדלי פירעון ראו ע"א 3760/03 עמרן נ' הנאמן על נכסי יוסף אייפרמן, פ"ד נט(5) 735, 749 - 750 (2005)). באיזון בין שני השיקולים הללו מצאתי כי הם מאיינים זה את זה, ולפיכך ראוי לפסוק הוצאות לטובת המבקשת בלבד, וזאת בשיעור "רגיל" (קרי, תוך התעלמות מההשלכות (השליליות במקרה זה) של החלטת המשיבה 5 לנהל את ההליך עד סופו). המשיבה 5 תישא על כן בהוצאות המבקשת בהליך זה בסכום כולל של 20,000 ₪. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית מה- 1.12.2010. עיקולנושה