סעיף 35(א) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) אינו מאפשר לקצין התגמולים להורות על בחינה מחודשת של החלטה, וקבלה יזומה של חוות דעת רפואיות, רק מהטעם שעולה חשש מלפניו כי נפלה טעות בהפעלת שיקול דעתו. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על החלטת קצין התגמולים: לפנינו ערעור על החלטת ביניים של ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), [נוסח משולב] תשי"ט-1959, שליד בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת ש' יעקובוביץ וחבריי המותב פרופ' בר חיים ועו"ד שגיב) מיום 21.7.2009 (ענ 182/06). הערעור בכללותו מופנה כנגד החלטת קצין התגמולים במשרד הביטחון (להלן: "המשיב"), לחזור בו מהכרת זכות למערער, על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט - 1959 (להלן: "חוק הנכים" או "החוק") באשר לנכותו כתוצאה מגידול מסוג נוירומה אקוסטית, אשר לפי החלטתו המקורית של המשיב נגרם תוך כדי ועקב שירותו הצבאי שבמסגרתו נחשף למי הקישון. בהחלטת הביניים שבה דן ערעור זה דחתה הוועדה את טענותיו של המערער נגד ההליך שבו נקט המשיב לצורך ביטול ההכרה, וחייבה בירור של השאלה אם החלטת המשיב נכונה לגופה (בירור שנדחה עד שתינתן הכרעה בערעור זה). אנו סבורים כי טענתו המרכזית של המערער כנגד הליך ביטול ההכרה מוצדקת, שעל כן יש לקבל את הערעור מבלי צורך לבחון את צידקת ההחלטה לגופה. לאור החלטתנו זו תוחזר למערער ההכרה בזכותו כנכה על פי החוק. רקע 1. המערער הוא אחד מחיילי צה"ל שנחשפו בפעילותם הצבאית למימי הקישון, שלימים התברר שהיו מזוהמים. טענות בדבר נזקים בריאותיים שנגרמו מחשיפה לקישון הביאו בשנת 2000 למינוי ועדת חקירה שבדקה את ההשלכות הבריאותיות של החשיפה על החיילים (להלן: "ועדת שמגר"). הוועדה לא שללה מכל וכל אפשרות קיומו של קשר זה. יו"ר הוועדה, הנשיא (בדימוס) שמגר, סבר כי: "יש קשר סיבתי משפטי והגיוני בין מצב הקישון בתקופה הרלבנטית לבין מחלת הסרטן שפגעה בחיילים שעניינם נבדק על ידי הוועדה שצללו בקישון ונחשפו למימיו" (ראו עמ' 607 בדו"ח הוועדה מיום 30.3.2003 - מע/6). 2. המומחים הרפואיים בוועדת שמגר, פרופ' מאיר וילצ'יק וד"ר גדי רנרט, אף שסברו כי מבחינה מדעית לא הוכח קשר סיבתי בין החשיפה לקישון לתחלואה, הצטרפו להמלצה "להכיר בחיילים שנחשפו במשך כל שנות הפעילות, ברמה נמוכה יותר, לפנים משורת הדין משום שלא ניתן לשלול בהסתברות נמוכה קשר בין חשיפתם ומחלתם" (עמ' 608 בדו"ח). 3. במסגרת ישיבת הממשלה ביום 27.4.2003 (מע/7) הודיע שר הביטחון, מר שאול מופז, כי הוא מאמץ את מסקנות ועדת שמגר שיש להכיר בכל החיילים שנחשפו למימי הקישון וחלו. השר הדגיש כי החלטה זו מתחייבת מהעקרון הערכי שצה"ל אחראי לבריאותם ולגורלם של חייליו שניזוקו עקב פעולות אימונים שמערכת הביטחון החליטה עליהן. לנוכח זאת, הוחלט כי חיילים שנחשפו למימי הקישון וחלו בסרטן, יהיו זכאים לזכויות לפי חוק הנכים. 4. המערער, יליד 1943, שירת בחיל הים מגיוסו בשנת 1961 ועד לשחרורו משירות קבע בשנת 1983. במהלך שירותו שימש בתפקידים שונים, אשר חשפו אותו למימי נחל הקישון (ר' מכתב עדות סגן מפקד חיל הים תא"ל (במיל.) צבי תירוש). המערער אובחן בשנת 1994 כמי שסובל מגידול מסוג נוירומה אקוסטית (להלן: "הגידול" או "המחלה"). לפיכך הגיש המערער, ביום 16.4.2002, תביעה להכרה בזכות על פי החוק, וביקש לקבוע כי הגידול נגרם תוך כדי ועקב שירותו הצבאי, על רקע חשיפתו למי הקישון. 5. ביום 14.7.2003 קבע קצין התגמולים: "לאחר עיון בחומר ההוכחות שברשותי, ובהסתמך על תוצאות ועדת החקירה בענין ההשלכות של פעילות צבאית בנחל הקישון על בריאותם של חיילי צה"ל שהופעלו במקום, הגעתי למסקנה כי המחלה עליה מבוססת תביעתך אירעה כתוצאה משירותך ועקב שירותך הצבאי". ביום 4.9.2003 הופיע המערער בפני ועדה רפואית ונכותו נקבעה בשיעור של 49% (להלן: "ההכרה במערער כנכה צה"ל"). 6. המערער ערער לפני הוועדה הרפואית העליונה על שיעור הנכות שנקבע לו, וזו בדקה אותו ביום 19.4.2004. החלטת הוועדה הרפואית העליונה התעכבה, ובאת כוח המערער פנתה אל המשיב כדי לברר את סיבת העיכוב. במכתב מיום 8.8.2004 השיבה עו"ד גזית, מלשכת היועץ המשפטי לאגף השיקום, כי עניינו של המערער מחייב "בדיקה נוספת", כיוון ש"הוכר כמי שנפגע עקב הצלילה בקישון מבלי שניתן משקל שמדובר בגידול שפיר ולא בגידול ממאיר". כן נכתב כי אם בעקבות הבדיקה יוחלט לפתוח בהליך עיון מחדש ולערוך שינוי בהכרה תינתן למערער הודעה מפורשת על כך. 7. כחודש לאחר מכן, ביום 12.9.2004, בישר המשיב למערער כי הוועדה הרפואית העליונה החליטה, בישיבתה מיום 19.4.2004, לקבל חלקית את ערעורו, ולהעמיד את דרגת הנכות שנקבעה לו על 55% (להלן: "החלטת הועדה הרפואית העליונה"). בהודעה זו אין כל הסתייגות באשר להיות עניינו של המערער נמצא בבדיקה נוספת. 8. ואולם ביום 6.6.2006, כשלוש שנים לאחר ההכרה בזכותו של המערער, וכשנתיים לאחר שהוגדל שיעור הנכות, הוציא קצין התגמולים מכתב נוסף שבו הודיע למערער על ביטול ההכרה בזכותו ועל שלילת זכויותיו (להלן: החלטת הביטול" או "ביטול ההכרה"). 9. בהחלטת הביטול נאמר כי בהתאם להוראות סעיף 35(א) לחוק הנכים, ולאחר עיון נוסף בתביעה, הוברר כי המחלה שממנה סובל המערער לא נמנית על המחלות המוכרות בהתאם לכללי ועדת החקירה בעניין ההשלכות של פעילות צבאית בנחל הקישון ונמל חיפה על בריאותם של חיילי צה"ל. לפיכך, "בהסתמך על מסקנות חוות הדעת הרפואיות מיום 6.11.05 ו-16.4.06 המצ"ב שבדקה את הקשר הסיבתי שבין מחלתך לתנאי שירותך הצבאי הוחלט לבטל את ההכרה בתביעתך ממועד החלטה זו". 10. שתי חוות הדעת הרפואיות הנזכרות בהחלטת הביטול הן חוות דעת נוספות, שהמשיב ביקש לקבל בעניינו של המערער בעקבות ספקות שהתעוררו אצלו באשר לזכאות: חוות הדעת האחת היא בתחום הרפואה התעסוקתית (ד"ר גושן, מיום 6.11.2005), וחוות הדעת השניה היא בתחום האונקולוגי (ד"ר ברעם, מיום 16.4.2006) (ביחד להלן: "חוות-הדעת הרפואיות החדשות"). 11. חוות דעת הרפואיות החדשות הן שעמדו ביסוד הנמקת קצין התגמולים לביטול ההכרה. כפועל יוצא לא אושר למערער המשך מימון טיפול מיוחד של השתלת תאי גזע בעינו השמאלית, שאמור היה להערך בארצות הברית. 12. כמובהר לעיל, ערעור זה עוסק בהחלטת ביניים המוגבלת לבחינת תוקף ההליך של ביטול ההכרה במערער. על כן אין לנו צורך להתייחס לגופן של חוות הדעת הרפואיות החדשות, ולשאלה אם די בהן לבסס קשר סיבתי בין מחלתו לבין השירות הצבאי. נעיר עם זאת, כפי שציינו, כי ההכרה בזכויותיהם של חיילי צה"ל שצללו בקישון נעשתה מכוח החלטה מינהלית של שר הבטחון, שהתקבלה משיקולים ערכיים, ולא על בסיס חוות דעת רפואיות. לפיכך, אין רבותא שמרגע שקבע המשיב שהמערער אינו זכאי להכרה לפי כללי ועדת שמגר, לא נמצא קשר סיבתי, על פי חוות דעת רפואיות, בין מחלתו לבין השירות הצבאי. החלטת ועדת הערעורים 13. ועדת הערעורים סברה שלא נפל פגם בדרך התנהלותו של המשיב. לשיטתה ההחלטה להעמיד לבחינה מחודשת את ההכרה בזכות המערער מעוגנת בהוראת סעיף 35(א) לחוק הנכים, הקובע: "קצין התגמולים רשאי לתת החלטה חדשה בכל בקשה, אף אם ניתנה בה כבר החלטה סופית לפי סעיף 33, 34, אם הוכח, כי ההחלטה הושגה על ידי מעשה או חדלה המהווים עבירה פלילית, או אם נתגלה על סמך ראיות חדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת, כי אותה החלטה בטעות יסודה". לגישת ועדת הערעורים החלטת הביטול ניתנה כדין, מאחר שהתבססה על ראיה חדשה - חוות הדעת הרפואיות החדשות - שלא הייתה לפני קצין התגמולים עת נתן את ההחלטה להכיר בזכותו של המערער. ראיה זו מוכיחה כי ההכרה בטעות יסודה. לעניין זה הסתמכה הוועדה הן על לשון החוק והן על פסיקת בית-המשפט העליון (רע"א 2563/03 בן חור נ' קצין התגמולים, (14.4.2005 (להלן: "עניין בן חור")), כדי להגיע למסקנה כי סעיף 35(א) מעגן את החריג ל"מעשה בית-הדין" של ההכרה, דרכו ניתן לשקול ראיות חדשות ההופכות את החלטת ההכרה על פיה - משום שבטעות יסודה. וזהו סיכום דברי הוועדה: "מעיון בתיקו הרפואי של המערער אצל המשיב, כמו מנוסח ההחלטה הראשונה ... נהיר הוא כי זו ניתנה שלא על יסוד חוות דעת רפואיות לענין טיבו של הגידול (שפיר/ממאיר/שפיר המתנהג כממאיר) ואלה הונחו לראשונה בפני המשיב עובר למתן החלטתו השניה נשוא הערעור [קרי, החלטת הביטול]... חוות דעת אלה הינן "ראיות חדשות" ועל סמכן רשאי היה המשיב לעשות שימוש במנגנון "התיקון" הקבוע בהוראת סעיף 35(א) לחוק ולשנות את החלטתו הראשונה בדבר ההכרה". 14. ועדת הערעורים בחנה טיעונים נוספים של המערער, כגון טיעון ההאצלה האסורה של שיקול הדעת למומחים הרפואיים והטענה כי ההליך פגע בזכות הטיעון של המערער, ודחתה אף אותם. ועדת הערעורים קבעה כי אין עסקינן בהאצלה אסורה. לעקרון עצמאות הרשות המינהלית חריגים, שאחרת אין הרשות מסוגלת לפעול. הרציונל מתחזק בכל האמור להיוועצות רפואית המסייעת למשיב להפעיל נכון את שיקול דעתו. הוועדה הפנתה לפסיקה: עניין בן חור; ע"א 530/68 מרידור נ' קצין התגמולים, פ"ד כב(2) 794 (1968); רע"א 3630/97 קצין התגמולים נ' מולא עלי (ניתן ב- [ ] 30.11.1997); רע"א 1545/06 ווקנין נ' קצין התגמולים (ניתן ב- 6.11.2006) . לעניין זכות הטיעון במקרה של ביטול החלטה קבעה הוועדה כי היא לא מעוגנת בדין או בפסיקה. המנגנון "יסרבל ויקשה על התנהלות המשיב", ואין בו צורך מאחר שלמערער נתונה ממילא זכות ערעור על החלטות הוועדה. הטענות בערעור 15. המערער חזר בערעורו על עיקר הטענות שהעלה לפני ערכאה קמא. טענתו המרכזית הייתה שהחלטת הביטול ניתנה ללא סמכות, מאחר שאין מתקיימים בעניינו התנאים לעיון מחודש בהחלטה לפי סעיף 35(א) לחוק הנכים. לשיטתו, כדי שהמשיב יבטל החלטה שנתן נדרש אחת משתיים: שההכרה הושגה במרמה, אלא שבעניננו המערער לא הסתיר דבר; או שנתגלתה ראייה חדשה, אלא שבעניננו לא נתגלתה כזו, שכן אופי הגידול של המערער היה ידוע וגלוי במועד מתן ההחלטה על הכרה בזכותו. לפיכך, אין מדובר במקרה זה בהליך של בחינת ראייה חדשה על-פי סעיף 35(א). מדובר בתיקון טעות של שיקול דעת של המשיב, שנעשתה בשררה ובשרירות לב, ושאין לה עיגון בדין. כן חזר המערער על טענותיו לעניין פגמים מנהליים נוספים בהחלטת המשיב: היות ההחלטה אצילת סמכויות אסורה לרופאים, פגיעה בזכות הטיעון והטענה כי ההחלטה נתקבלה משיקולים זרים (רצון לדחות את תביעת המערער למימון הניתוח בארה"ב). 16. המשיב תמך בהחלטת ועדת הערעורים. לשיטתו העניין פשוט: לאחר שהמערער הוכר נכה, התגלגל תיקו לפרופ' יצחק שקד, יו"ר וממונה ארצי של ועדות רפואיות עליונות, שהעיר כי מדובר בגידול שפיר וההכרה בטעות יסודה. נוכח עמדתו, הודיעה עו"ד גזית על פתיחת הליך פנימי לפי סעיף 35(א). בכך אגב יודע המערער (לפנים משורת הדין). בהמשך נתגלו ראיות חדשות בחוות הדעת הרפואיות, שהעמידו את המשיב על הצורך לשקול תיקון ההכרה. כפי שקבעה הוועדה מדובר בהוראת חוק המאפשרת חריג ל"מעשה בית דין", והזכות הדדית, למשיב ולמערער כאחד. קיצורו של דבר, המערער זכה מן ההפקר לשלוש שנות תשלומי נכות, לא כדין - ושלא לפנים משורת הדין - על חשבון משלם המיסים (שהמשיב שומר לעצמו את הזכות לתבוע את השבתם). דיון והכרעה 17. כפי שציינו כבר בראשית הדברים, החלטנו לקבל את הערעור, ולהחזיר ההכרה בזכותו לפי החוק של המערער. ניתן לבסס מסקנה זו על העמדה שהביע בית משפט זה, במותב שונה, בפסק דין שניתן זה לא מכבר בע"א (מחוזי מרכז) 17208-08-09 הרשקוביץ נגד קצין התגמולים (ניתן ביום 15.3.2010) (להלן: "עניין הרשקוביץ"). בעניין הרשקוביץ נקבע כי סעיף 35(א) לחוק הנכים אינו מאפשר לקצין התגמולים להורות על בחינה מחודשת של החלטה, וקבלה יזומה של חוות דעת רפואיות, רק מהטעם שעולה חשש מלפניו כי נפלה טעות בהפעלת שיקול דעתו. וכך נקבע בעניין הרשקוביץ: "המשיב רשאי אפוא לתקן החלטה שנפלה בה טעות רק במקרה שבו הובאו ראיות חדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת. כאמור, בענייננו כל החומר הרלוונטי שהיה קיים במועד מתן ההחלטה השנייה, היה לפני המשיב מלכתחילה, שעל יסודו החליט את החלטתו הראשונה כפי שהחליט. גם אם בשלב עיבוד המידע נפלה טעות אצל המשיב, שלא שם לב לאופי מחלתו של המערער, עדיין אין מדובר בראיה חדשה, ולא נמצא על כן מקור שבחוק לסמכותו לשנותה. אין מדובר בתיקון טעות טכנית, שאז אין להקשות על המשיב לתקנה, ושלגביה יתכן שיעמוד בתנאי סעיף 35(א) בחוק (ראו: ע"א (מח' - ת"א) 1827/04 זילכה נ' קת"ג (לא פורסם 9.11.06)). בענייננו מדובר בשינוי מהותי, ביטול זכות שכבר הוכרה. טעות זו ניתנת לתיקון רק בהתקיים תנאי סעיף 35א' הנ"ל, כלומר השגתה בעבירה פלילית או שהתגלו ראיות חדשות. תנאים אלו לא התקיימו בבעלי הדין ובהחלטה ...". עצם הבחינה החוזרת של עניינו של המערער, לאחר מתן ההחלטה הראשונה, מבלי שהובאה לפני המשיב ראיה חדשה, לידתה בחוסר סמכות והיא בטלה מעיקרא. חטא קדמון זה הוא העומד ביסוד ההליכים שהביאו להחלטה השלישית ואין אנו מוצאים שיש להסכים להתנהלות המשיב לאחר מכן, שיסודה באותו חטא". 18. נבחן את התנהלות התיק שלפנינו תוך עיון מדוקדק בלוחות הזמנים: א. המערער פנה למשיב בתביעה להכרה בזכותו תוך שתיאר במדוייק את מחלתו. כבר אז (16.4.2002), צריך היה המשיב - אם אכן חשובה האבחנה שפיר או לא - לשקול את שיקוליו. ב. חרף זאת, קצין התגמולים הכיר בזכות המערער לראשונה ביום 14.7.2003 (על רקע החומר הרפואי ולאור דו"ח שמגר). ג. במכתב מיום 26.10.2003 מאשר המשיב את שיעור אחוזי הנכות של המערער (49%), ומציין בפירוש את סוג הגידול (אקוסטיק נוירומה, המוכר כגידול שפיר), השלכותיו ופגיעותיו במערער. כבר אז הנכות מיוחסת לחרשות באוזן ובליקויי ראיה (לרבות טיפול וניתוח הקרנית). ד. המערער ערער לפני הוועדה הרפואית העליונה, ובעקבות כך העלה(!) קצין התגמולים, ביום 12.9.2004, את דרגת הנכות ל- 55%. ה. אלא שכבר ביום 10.5.2004 (כארבעה חודשים קודם להודעה על החלטת הוועדה הרפואית העליונה), היה לנגד עיני קצין התגמולים מיזכרו של פרופ' שקד, יו"ר וממונה ארצי של ועדות רפואיות עליונות, כדלקמן: "הנ"ל הוכר כנפגע צלילה בקישון 1961. 40 שנה לאחר הצלילה הופיע שאת שפירה (טבה) עפ"י כל הקריטריונים הרפואיים. לפיכך ההכרה טעות ביסודה, ולא אוכל לאשר החלטת ו.ע. אבקש את התייחסותך". ו. ב- 8.8.2004, במכתבה הנזכר בסעיף 6 לעיל של עו"ד גזית לב"כ המערער, מצויין כי קצין התגמולים נתן את החלטתו הראשונה "מבלי שניתן משקל לכך שמדובר בגידול שפיר ולא בגידול ממאיר". מכתבו של פרופ' שקד מיום 10.5.2004 הוא ללא ספק, הקטליזטור למכתבה של עו"ד גזית. ז. ב- 11.8.2004, חודש לפני ההודעה על החלטת הוועדה הרפואית העליונה, מחריף פרופ' שקד את סגנונו בכותבו כי מדובר ב"שאת שפירה פר-אקסלאנס ושבשום נסיבות לא "מתנהגת" כשאת ממאירה", ועוד הוסיף שהתייעץ עם מיטב המומחים הניאורולוגים והאונקולוגיים וכי "איני רואה כל סיבה או עילה לבקש ייעוץ של רופא תעסוקתי שהידע והניסיון שלו אינם שווים לנזכר לעיל, ושחוות דעתו יכלה רק לסבך רפואית ומשפטית - מצב שהסתבך דיו שלא לצורך". פרופ' שקד ממשיך ומתרה: "הנני רואה בפנייתך זו וברוח הדברים שכתב ובהצעות שהעלית, ניסיון להמשיך בהליך פסול מבחינה רפואית ונהלית ולעניות דעתי גם לא נכון מבחינה משפטית". ח. עו"ד גזית מאגף השיקום עונה לפרופ' שקד ביום 16.8.2004. היא מודה לו על הבהרותיו, ומציינת כי בעקבותיהן "קצין התגמולים נכנס לבדיקה חוזרת של ההכרה". עם זאת, היא קובעת כי "בשלב זה המצב המשפטי הוא שהמערער מוכר על פי חוק הנכים. בהתאם למצב משפטי זה הנ"ל זכאי לכל זכויותיו לפי דין לרבות השלמת הליך בפני ועדה רפואית עליונה. עיכוב ההליך בוועדה הרפואית עליונה בנסיבות המקרה הנדון הינה פעולה ללא סמכות. לפיכך יש להשלים ההליך בוע"ר עליונה". לאור עמדה זו, כך ניתן להבין, התקבלה, כחודש לאחר מכן, החלטת הוועדה הרפואית העליונה המגדילה את אחוזי הנכות של המערער. 19. סקירת התנהלות אגף השיקום בעניין זה חושפת את הסיפור האמיתי. נראה כי קצין התגמולים היה ער לחלוטין למצבו הרפואי של המערער ולהיותו של הגידול שפיר. כך בעת קבלת ההחלטה על ההכרה בזכותו של המערער, ומקל וחומר בעת קבלת החלטת הוועדה הרפואית העליונה. אלא מאי, שבשלב כלשהו של ההליכים התריע פרופ' שקד כי לשיטתו נפלה טעות בהחלטת קצין התגמולים. התרעה זו, לא יכלה להשפיע על החלטת הוועדה הרפואית העליונה, אולם היא הניעה תהליך שבסופו של דבר הביא לביטול ההכרה במערער. למותר לציין כי עמדתו של פרופ' שקד לא יכולה להוות "ראייה חדשה", וממילא לא יכלה להצדיק פתיחה מחודשת של הדיון בענינו של המערער. מכאן שאותו "חטא קדמון" שהתקיים בעניין הרשקוביץ, פתיחת הליך עיון מחדש ללא כל ראיה רפואית חדשה, מתקיים גם בעניננו. אם כך, הרי שכשם ששם ראה בית המשפט לפסול את ההליך משום הורתו, כך ראוי לעשות גם בעניננו. 20. ואולם, הלכה למעשה, הערעור שלפנינו צריך להתקבל אף מטעם נוסף, מקדמי, והוא שעיון ברצף האירועים מלמד כי הטעם לביטול ההחלטה כלל לא היה טעות ביישום מדיניות קיימת, אלא שינוי מדיניות, או למצער, קביעתה של מדיניות חדשה במקום שבו בעבר התקבלו החלטות ללא מדיניות ברורה. בין כך ובין כך, ברור וגלוי כי סעיף 35(א) בחוק הנכים לא יכול לשמש אסמכתא להפעלה רטרואקטיבית של מדיניות חדשה. מכאן שכבר מטעם זה ראוי לפסול את החלטת הביטול, ולהחזיר את ההכרה שנתקבלה על פי המדיניות שנהגה בשעתה על כנה. נבהיר עניין זה ביתר פירוט. 21. כמובהר בפתח הדברים, בחודש אפריל 2003 החליט שר הביטחון, לפי המלצות ועדת שמגר, שיש להכיר זכות לפי החוק לחיילים שנחשפו למי הקישון ונפגעו. החלטה זו התקבלה על בסיס ערכי, ולא על בסיס חוות דעת מדעיות. ממילא השאלה על מי חלה החלטה זו לא היתה יכולה להיגזר משיקולים מקצועיים-רפואיים גרידא, אלא חייבה קבלת הכרעות מדיניות. התכתובת הפנימית שהוצגה לפנינו מלמדת כי בעניין זה שרר בתקופה הראשונה שלאחר קבלת החלטת השר חוסר בהירות. את ההחלטה בעניננו של המערער, קיבל קצין התגמולים ביולי 2003 (כשלושה חודשים לאחר החלטת השר) כיישום של המדיניות לגבי המלצות ועדת שמגר. החלטה זו הוגדרה על ידי פרופ' שקד, יו"ר וממונה ארצי על ועדות רפואיות עליונות, במזכרו מה- 10 במאי 2004, כ"טעות ביסודה", קרי, כמבוססת על מדיניות שגויה שאינה מבחינה בין גידול שפיר לגידול שאינו שפיר. בעקבות מזכר זה פתח קצין התגמולים בבדיקה (כפי שמעיד מכתבה של עו"ד גולד שצוטט בסעיף 18(ח) לעיל), שהביאה, כך ניתן להבין מהחלטת הביטול, לגיבוש מדיניות חדשה, ברוח המלצתו של פרופ' שקד, לאחר דיונים שהתמשכו זמן רב. קיצורו של דבר- החלטת הביטול לא משקפת את המסקנה כי ההחלטה בעניינו של המערער היתה יישום מוטעה של מדיניות מוסכמת, אלא היא יישום רטרואקטיבי של מדיניות חדשה שגובשה לערך בשנת 2006. דומנו שלכך אף התומכים בפרשנות מרחיבה של סעיף 35(א) בחוק הנכים לא יוכלו לתת את ידם. לא כל שכן אנו. 22. פסק דיננו זה, כמו גם פסק הדין בעניין הרשקוביץ, מבקש לתחום את סמכותו של קצין התגמולים לפתוח מיוזמתו בהליך עיון מחדש בהחלטה שקיבל כדין. ביסודם עומדת הגישה כי קצין התגמולים, כרשות מינהלית, מוסמך לפתוח מיוזמתו בהליך עיון מחודש לפי סעיף 35(א) בחוק הנכים רק כשיש לו בסיס לכאורי לחשוד כי "ההחלטה הושגה על ידי מעשה או חדלה המהווים עבירה פלילית", או כשבידיו "ראיות חדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת". לעומת זאת, החשש כי טעה באופן הפעלת שיקול הדעת במקרה הפרטני (עניין הרשקוביץ), או באופן הפעלת שיקול הדעת בעיצוב מדיניות עקרונית (כפי שקרה בעניין הנוכחי), אינם מהווים בסיס מספיק לפתיחה בהליך עיון מחודש. ממילא, אף אין גילוי טעות ביישום או במדיניות יכול לאפשר לקצין התגמולים להזמין חוות דעת רפואיות שיצדיקו בדיעבד הליך של עיון מחדש. 23. ניתן כמובן לחלוק על גישה זו, ולסבור כי מן הראוי להקנות לקצין התגמולים סמכות לבטל הכרה גם במקרים שבהם יש לו בסיס לסבור כי המדיניות שבה נקט, או יישומה במקרה פלוני, לא היו ראויים. לעניין זה פנים לכאן ולכאן. מחד גיסא עומד האינטרס הציבורי בחלוקה מושכלת וראויה של כספי ציבור, וחוסר האחידות שעלול להיווצר בטיפול במקרים דומים; מאידך גיסא, עומד אינטרס הפרט ליציבות וודאות בניהול ענייניו, והחשש מפני ניצול לרעה של סמכות להורות על עיון מחודש. בין כך ובין כך, ההכרעה בעניין מסורה למחוקק. משמצא המחוקק לגדור את סמכותו של קצין התגמולים לאמור בסעיף 35(א) לחוק הנכים בחר בנקודת האיזון מסוימת, אחת מני כמה נקודות איזון אפשריות, שאותה עלינו לכבד. נקודת איזון זו מלמדת כי המניע להליך הבחינה המחודשת צריך להיות חשד לכאורי לביצוע עבירה או "ראיות חדשה שלא היתה בפני[ו]". ומכלל ההן נשמע גם הלאו, לאמור, מקום שלא ראיה חדשה ולא חשד לביצוע עבירה הוא המניע את הליך העיון המחודש מצד קצין התגמולים, אלא תחושתו כי שגה בקביעת המדיניות הכללית או בישומה הפרטני, אין להליך העיון המחודש בסיס משפטי, והוא נעדר כל תוקף. סוף דבר 25. ההחלטה להכיר בזכויותיהם של חיילי צה"ל שנחשפו בפעילותם הצבאית למימי הקישון ביטאה נכונות לפעול לפנים משורת הדין. על הטוב שבכך עמדו חכמינו: "שכוונתם במה שאמרו דין אמת לאמתו, רוצה לומר שדן לפי המקום והזמן בענין שיהיה לאמתו ולאפוקי שלא יפסוק תמיד דין תורה ממש. כי לפעמים שצריך הדיין לפסוק לפנים משורת הדין לפי הזמן והענין; וכשאינו עושה כן, אף שהוא דין אמת - אינו לאמתו. על דרך שאמרו חז"ל: לא נחרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהן על דין תורה ולא לפנים משורת הדין". (דרישה טור חו"מ, א, ס"ק ב). 26. אפילו ניתן לטעון שעניינו של המערער נמצא תחילה ראוי לפעול בו לפנים משורת הדין, עדיין איננו סבורים כי התקיימו נסיבות המצדיקות שינוי החלטה זו במסגרת הדין. 27. התוצאה היא כי הערעור על החלטת ועדת הערעורים מתקבל, ואנו משיבים על כנה את החלטת המשיב מיום 12.9.2004, להכיר בזכותו של המערער. 28. המשיב ישא בשכר-טרחת בא-כוח המערער בסך 25,000 ₪ בתוספת מע"מ. צבאקצין התגמוליםערעור