תביעה על 100 אלף ש''ח דמי שכירות

התובעת הגישה כתב תביעה בו נתבע סך של 104,241 ₪ בגין חוב דמי שכירות עד ליום 31.1.01 ובסך הכל בגין תקופה בת שלושים חודש. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה על 100 אלף ש''ח דמי שכירות: 1. התובעת הנה בעלת זכויות בדירה המצויה בשדרות בן גוריון 63 קרית ביאליק הידועה כחלק מחלקה 258 בגוש 11554 (להלן: המושכר). במועד הרלוונטי לתובענה היה הנתבע השוכר של המושכר. בין בעלי הדין נתגלעו חילוקי דעות בגינם נקטה התובעת בהליכים משפטיים נגד הנתבע בת"א 10576/00 של בית משפט זה לפינוי המושכר (להלן: תביעת הפינוי) ובהליך דנן בעילה כספית. 2. תחילה נתבע בהליך דנן סך של 62,975 ₪ בגין חוב דמי שכירות מחודש אוגוסט 1998 ועד לחודש מרס 2000 ברם משהסתיימה תביעת הפינוי בפסק דין אשר קוים על ידי הנתבע לפיו חויב לפנות את המושכר עד ליום 31.1.01 הגישה התובעת, ברשות בית המשפט, כתב תביעה מתוקן בו נתבע סך של 104,241 ₪ בגין חוב דמי שכירות עד ליום 31.1.01 ובסך הכל בגין תקופה בת שלושים חודש. 3. בעלי הדין הסכימו כי אכריע בתובענה על סמך החומר המצוי בתיק בית המשפט וזה שצורף לסיכומי טענותיהם. בעלי הדין לא הגישו תצהירי עדות ראשית כך שניתן ללמוד על מערכת היחסים ביניהם בעיקר מתוך עיון במסמכים. המחלוקת בין בעלי הדין נוגעת לגובה החוב ולזכות הנתבע לקזז חיובים שונים של התובעת. 4. הקשר החוזי בין התובעת לנתבע, שהוא סוכן ביטוח וניהל במושכר סוכנות ביטוח, החל בשנות השמונים המוקדמות. עובדה זו אינה שנויה כיום במחלוקת אם כי בכתב התביעה, המקורי והמתוקן, צוין כי הקשר החוזי בין הצדדים החל בשנת 1998. אף כי בעלי הדין הגישו מספר קטן בלבד של החוזים שנחתמו ביניהם נראה כי נהגו לחתום מידי שנה על חוזה חדש. 5. אין חולק כי עד סוף שנת 1997 שילם הנתבע דמי שכירות כסדרם (בסיכומיו טען בא כח התובעת כי גם בשנת 1997 היו פיגורים ברם טענה זו עומדת בסתירה לנטען בכתב התביעה). בשנת 1998 לא שילם הנתבע תשלום כלשהו שכן לטענתו היה פטור מלעשות כן נוכח העובדה שבעבר שילם סכומים החלים על התובעת או שנגבו על ידה ביתר (הוצאות לשיפור המושכר וחיובי ריבית במהלך כל תקופת השכירות). לגרסתו סוכם עם נציג התובעת כי תערך התחשבנות, שלא נעשתה בשל סירוב האחרון לעשות כן. 6. במהלך שנת 1999 שילם הנתבע תשלומים אחדים אותם זקפה התובעת על חשבון חוב דמי השכירות משנת 1998 וכך נוצר מצב לפיו על בסיס חישובי התובעת שולמו דמי שכירות עד סוף חודש אוגוסט 1998 (ראה רישום בחוזה השכירות משנת 1998 ומספרי החשבוניות המצוינים בו, המתיישבים עם דף חשבון של הנתבע נספח ג' לגילוי מסמכים מטעמו). 7. החל משנת 1998 הכינה התובעת חוזי שכירות הנושאים את חתימת נציגה, עליהם סירב הנתבע לחתום. חוזה השכירות האחרון אשר הוכן בתחילת שנת 2000 מתייחס לתקופת השכירות המסתיימת ביום 31.1.01 (מועד סיומה בפועל). כמו כן כללה בו התובעת את החובות הקודמים כך שניתן ללמוד ממנו על גובה החוב האמיתי (ראה חוזה הנושא תאריך 10.1.00, חלק מנספח ח' לסיכומי טענות התובעת). 8. כעולה מחוזי השכירות אשר צורפו הסכימו בעלי הדין על דמי שכירות בסיסיים במטבע ישראלי צמודים למדד המחירים לצרכן. הנתבע היה מוסר מראש שניים עשר שיקים לכיסוי דמי השכירות של כל שנת השכירות כאשר עד שנת 1998 הוסף 1% מידי חודש החל מהחודש השני כך שבחודש האחרון לתשלום התווספו לתשלום הבסיסי 11% ומשנת 1999 הוסף 0.5% בלבד החל מהחודש השני. בחוזים צוין כי התוספת הנה על חשבון עליית המדד המשוערת וכי בתום התקופה יערך חישוב. 9. בחוזה משנת 2000 נקבעו דמי שכירות בסיסיים בסך 2,500 ₪ בצירוף מע"מ וכן נקבע כי על הנתבע לשלם את החוב משנים 1998 - 1999 מחושב על אותו בסיס (2,500 ₪ ומע"מ), כך שיש להניח כי דמי השכירות הבסיסיים מביאים בחשבון את עליית המדד. כמו כן צורפו הפרשי הצמדה משוערים לכל תשלום חודשי שנדרש לשלם הנתבע בחוזה משנת 2000. לכן ראוי לערוך את חישוב החוב על בסיס דמי השכירות נכון לחודש ינואר 2000 וממועד זה ואילך להוסיף הפרשי הצמדה וריבית. סך כל תקופת החוב הנה כאמור בת שלושים חודש. לפיכך חובו של הנתבע נכון ליום 1.1.00 מגיע לסך של 75,000 ₪ (2,500 ₪ X 30) בצירוף מע"מ. ראוי לציין כי לטענתו סירב הנתבע לחתום על חוזה זה (וכן על החוזים משנים 1998 ו-1999) היות שנציג התובעת סירב לערוך התחשבנות ברם אין טענה כי גובה דמי השכירות אינו נכון. 10. לפיכך אני קובעת כי בהתעלם מטענת הקיזוז מגיע החוב בגין דמי שכירות בעד התקופה שמיום 1.8.98 ועד ליום 31.1.01 (שלושים חודש) לסך המפורט של 75,000 ₪ בצירוף מע"מ (88,500 ₪ כולל מע"מ). 11. נותר אפוא לבחון את טענת הקיזוז שהעלה הנתבע. לטענתו בשנת 1988 השקיע בשיפור המושכר סכומים העולים על 354,000 ₪ אשר על פי הסיכום עם נציג התובעת זכאי להשבתם. כמו כן בשנים 1994, 1995 ו-1996 השקיע סכומים העולים על 18,500 ₪ לצורך התקנת מערכת מיזוג אוויר במושכר ותיקוני אינסטלציה שגם בהם הסכים נציג התובעת לשאת. 12. כמו כן גבתה התובעת ממנו מעל 100,000 ₪ ביתר בגין חיובי ריבית מופרזים וחרף הסכמת נציג התובעת לערוך התחשבנות לא נעשה הדבר. 13. אין להכיר בזכות הקיזוז של הנתבע בגין ההשקעות במושכר בתחילת תקופת השכירות - ראשית, גובה הסכום לקיזוז לא הוכח כדבעי שכן הנתבע הסתפק בהגשת תחשיב משלו שאינו ניתן לבדיקה. שנית, כל הסכום הוצא למעלה מעשור לפני מועד פינוי המושכר כך שהחוב, אם קיים, התיישן. שלישית, טענת הנתבע נוגדת את האמור בחוזי השכירות (גם אלה שנחתמו על ידו) לפיו כל שינוי במושכר טעון הסכמה מראש ובכתב של המשכיר. אף כי יתכנו שינויים בהסכמות במהלך השנים שלא ימצאו ביטוי על הכתב יש בעצם חתימת חוזים מידי שנה כמו גם חתימת הנתבע עליהם לפי לשונם לאחר ביצוע השיפוצים כדי להחליש את טענתו בדבר הסכמת התובעת לשאת בעלותם. רביעית, ניתן להניח כי השיפוצים, רובם ככולם, נעשו על ידי הנתבע על מנת להתאים את המושכר לצרכיו הוא, הנתבע נהנה מההשקעה במשך כל התקופה בה החזיק במושכר וסביר להניח כי גם קיבל הטבה משלטונות המס בגין ההוצאה. חמישית, בחישוביו מתעלם הנתבע מהבלאי הטבעי אשר הפחית בלאו הכי משוויים כיום באופן ניכר. 14. ביחס להשקעות במושכר בשנים מאוחרות צירף הנתבע חשבוניות. הוצאות בסך 1,700 ₪ מיום 28.8.96 (1,100 ₪) ומיום 19.9.96 (600 ₪) בגין החלפת צנרת. הוצאות אלו חלות ברגיל על המשכיר ויש מקום לקזזן מחובו. ביחס למזגן ניתן להניח כי הנתבע התקינו על מנת לשפר את תנאי שהייתו במושכר. עם זאת ניתן לקבל בעניין זה את טענתו כי הפסקת תשלום דמי שכירות נבעה מרצונו לערוך התחשבנות המתיישבת עם העובדה שהתובעת החזירה לו שיקים בסך 17,000 ₪ למרות שלא קיבלה שיקים חליפיים או תשלום בדרך אחרת. בסיכומי טענות בא כח התובעת ניתן הסבר להחזרת השיקים. ברם הסבר זה אינו מעוגן בחומר הראיות ואף אינו מתיישב עם התנהגותו הקפדנית של נציג התובעת בעבר כפי שעולה מרישומי התשלומים על החוזים שהוצגו. 15. עם זאת יש להביא בחשבון את השימוש אשר עשה הנתבע במערכת מיזוג אוויר במשך חמש שנים עד לפינוי המושכר והבלאי הטבעי אותם אני מעריכה בשיעור 10% בגין כל שנת שימוש. לפיכך מתוך הסכום ששילם בעד המזגן זכאי הנתבע לקזז סך של 8,500 ₪ (מעוגל) בצירוף מע"מ. 16. לפיכך זכאי הנתבע לקזז מחובו לתובעת סך של 10,100 ₪ בצירוף מע"מ. אני קובעת את הסכום נכון ליום 1.1.00 בסך 14,000 ₪ (מעוגל). 17. דין הטענה בדבר זכות קיזוז חיובי ריבית להדחות. ראשית, גם בעניין זה חלה התיישנות על מרבית הסכום שמבוקש לקזז. שנית, גם בעניין זה לא הוכחה הטענה כדבעי. שלישית, הטענה נסתרת על ידי הרישום בחוזה משנת 1995 (נספח ב'1 לסיכומי התובעת) ממנו עולה שנעשתה התחשבנות. רביעית, לגבי התקופה המאוחרת בה לכאורה לא נעשתה התחשבנות ממילא הבאתי בחשבון כבסיס לחישוב סכומים ללא תוספת ריבית. 18. בא כח התובעת טוען בסיכומיו כי יש לחייב את הנתבע בתוספת הפרשי הצמדה למדד ובריבית בשיעור 32%. לא זו בלבד ששיעור הריבית מופרז אלא שטענה זו נוגדת את העתירה בכתב התביעה בה נתבקש לפסוק הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק. 19. סוף דבר, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 61,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין (לאחר הקיזוז) נכון ליום 1.1.00. סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א-1961 החל מיום זה ועד התשלום המלא בפועל. ברי, כי על הנתבע לדווח לשלטונות מס הכנסה על הקיזוז. כן ישלם הנתבע שכר טרחת עורך דין בשיעור 10% מהסכום הפסוק ומע"מ כדין. פרט לכך יישא כל צד בהוצאותיו.דמי שכירותשכירות