אגרת פינוי פסולת מבתי עסק

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אגרת פינוי פסולת מבתי עסק: לפניי בקשת לאישור תובענה ייצוגית לפי חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: "החוק") שעניינה שלילת הזכות לפינוי פסולת רגילה מבתי עסק בתחומה של המשיבה, זכות העומדת לבתי העסק מכוח תשלום הארנונה. שלילת הזכות מתבטאת בחיוב בתי העסק באגרת פינוי פסולת החל מהליטר הראשון (להלן: "בקשת האישור"). רקע מבקשת 1, היא חברה פרטית העוסקת בייזום פרויקטים השוכרת משרד ברח' סחרוב 22 (להלן: "א.ר.י"). המבקשת 2 היא חברה פרטית העוסקת במתן שירותי אחזקה וניהול (להלן: "מטאטא הזהב") ומתחזקת את "ביג-מרקט", מרכז עסקים בו פועלים בתי עסק שונים, לרבות א.ר.י, ברח' סחרוב 22 בראשון לציון (להלן: "מרכז העסקים"). המשיבה היא עיריית ראשון לציון. על החשבונות התקופתיים ששולחת המשיבה לא.ר.י. ולבתי העסק האחרים במרכז העסקים נרשם בכותרת החשבון "חשבון תקופתי לתשלום ארנונה ופינוי פסולת עסקית לחדשים...". השדה המתאר את תקופת החשבון מכונה "תקופת ארנונה ופסולת". החיוב בגוף החשבון הוא בגין ארנונה בלבד (ר' חשבון לדוגמא, נספח ד' בבקשת האישור). בנוסף, שולחת המשיבה קבלה המופנה למטאטא הזהב, שכותרתה: "קבלה על תשלום ארנונה/אגרות או היטלים". החיוב הוא בגין "פסולת דחסן". לפי הפירוט בקבלה, מטאטא הזהב מחויבת בגין כמות הפסולת בק"ג ובגין כמות "כניסות" לפי חודשים (נספח ה' בבקשת האישור). חוק העזר לראשון לציון (שמירת הסדר והנקיון), תשמ"ט-1988 (להלן: "חוק העזר") דן בפרק ג' שבו בפינוי פסולת. וקובע בין היתר כך: בסעיף 16 סעיף ההגדרות מוגדרים המונחים הבאים הרלבנטיים לענייננו: "מתקן לטיפול בפסולת"- דחסן, מכבש, מיתקן או אמצעי אחר, המיועדים לטיפול בפסולת, ובכלל זה להקטנת נפחה". "מכולה" -כלי אצירה המיועד לאצירת פסולת בכמויות גדולות, שפינויו מתבצע באמצעות כלי רכב ייעודי". "אתר האשפה העירוני - המטמנה העירונית המצויה בתחום העיריה והמשמשת לקליטה ולאגירה של פסולת". "תחנת המעבר" - שטח בתחום העיריה, המשמש או מיועד לשמש כתחנת ביניים לצורך הקטנת נפחה של פסולת ולהפרדתה". בסעיף 20 (ב) שכותרתו "הקטנת נפחם של חומרי אריזה" נקבע: "העיריה רשאית לחייב בעל נכס או מחזיק בו להתקין בנכסו מיתקן מיוחד להקטנת נפחם של חומרי אריזה או לאצירתם". בסעיף 21 שכותרתו "אספקה ואחזקה של כלי אצירה על ידי העירייה" נקבע: "העירייה תציב, תספק ותחזיק כלי אצירה, שאת נפחם וסוגם קבע המפקח, בבתי מגורים, בבתי עסקים ובמקומות אחרים שתבחר בתחומה...ותפנה את הפסולת שבהם". בסעיף 28 שכותרתו "פינוי והובלת פסולת" נקבע: "העיריה תפנה פסולת לסוגיה, למעט פסולת למיחזור, חומרים מסוכנים ופסולת רפואית, שמקורם בבית עסק, זולת אם נקבע אחרת בחוק עזר זה". בסעיף 30י. שכותרתו - "שימוש באתר האשפה העירוני וכניסה לתחנת המעבר" נקבע: "(א) המפקח רשאי לקבוע הסדרים ותנאים לשימוש באתר האשפה העירוני ובתחנת המעבר. (ב) בעד שימוש באתר האשפה העירוני ובתחנת המעבר, ישלם אדם, בין שניתן לו היתר פינוי ובין שלא ניתן היתר כאמור, אגרות קבועות לכל כניסה, לפי התעריפים הקבועים בפרט 5 לתוספת השניה. (ג) המפקח רשאי לפטור אדם מתשלום אגרות לפי סעיף זה, בתנאים שיקבע". פרט 5 בתוספת השנייה בחוק העזר (להלן: "התוספת השנייה") קובע: "אגרת שימוש באתר האשפה העירוני ובתחנת המעבר - (1) בעד כניסה לאתר האשפה העירוני וטיפול בפסולת, תשולם לעיריה אגרה בסך 51.58 שקלים חדשים לכל כניסה חד-פעמית. (2) בעד כניסה לתחנת המעבר וקבלת שירותיה תשולם לעירייה אגרה בשיעור שתקבע המועצה, לפי הוצאות העיריה בפועל בתוספת 15% תקורה". בסעיף 30יב. שכותרתו - "אגרת פינוי פסולת בית עסק" נקבע: "(א) בעל בית עסק ישלם לעיריה, עבור פינוי פסולת של בית העסק שמקורה בבית עסקו, אגרת פינוי חודשית, לפי התעריף הקבוע בפרט 3 לתוספת השניה. (ב) אגרת פינוי פסולת של בית עסק תחושב לפי כמות הפסולת שנצברה בו בחודש שעבורו הוטלה האגרה, בניכוי 6 ממ"ק". פרט 3 בתוספת השנייה קובע: "אגרות פינוי - בעד פינוי פסולת של בית עסק ופסולת מיחזור, ישלם בעל נכס או המחזיק אגרת פינוי כדלקמן: (1) בעד פנוי פסולת בנפח של 999 ליטר ועד בכלל - 3.07 שקלים חדשים לכל 100 ליטר או חלק מהם (2) בעד פנוי פסולת בנפח מעל 999 ליטר - 24.63 שקלים חדשים לכל מטר מעוקב או חלק ממנו". הצדדים בחרו שלא לצרף את התוספת של חוק העזר לכתבי טענותיהם והמשיבה צרפה אותה רק לסיכומיה, ואולם מאחר ומדובר בדין ומאחר שלטעמי משמצוי חוק העזר במחלוקת יש מקום להתייחס אליו במלואו, מצאתי לנכון להתייחס גם לתוספת כאמור. באישור אגף איכות הסביבה ותברואה, את תוכנית מבקש היתר הבנייה של הנכס נושא הדיון, יש ראש פרק של "איסוף ופינוי אשפה". בפרק זה מורה האישור כי בקומת הקרקע יוצבו דחסן, מכבש קרטונים ורשת לקרטונים. בקומה א' יוצב מכבש לפסולת רטובה ובקומה ג' יהיה חדר אשפה. כמו כן מורה האישור: "כל הכלים והציוד יסופקו ע"י היזם ועל חשבונו. כמו כן אחזקת חדרי האשפה, הניקיון וסילוק האשפה, ייעשה ע"י היזם ו/או חברת הניהול ועל חשבונם". תמצית בקשת האישור וטענות המבקשות תשלום הארנונה לעירייה נועד לממן את שירותי העירייה ובכלל זה את פינוי הפסולת, שהוא שירות יסוד בסיסי לתושבי העיר. המשיבה מציינת בשוברי התשלום כי תשלום הארנונה הוא גם בגין פסולת (הדבר גם נקבע בפסיקה כמו עת"מ (מח'-חי') 7784-04-09 קריון-מרכז קניות בע'"מ נ' קריית ביאליק (להלן: "פרשת הקריון")). רשות מקומית רשאית לחייב בית עסק בגין פסולת חריגה מהטעם שזו גורמת להוצאות נוספות שאינן כלולות במסגרת השירותים הבסיסית המוענקת לתושב (להלן: "פסולת חריגה"). המשיבה הגדירה את כמות ה"פסולת הרגילה" בסעיף 30יב. בחוק העזר, לפיו - פסולת עד לכמות של 6 מטר מעוקב בחודש (להלן: "ממ"ק") (1 ממ"ק מכיל אלף ליטר) מהווה פסולת רגילה לבית עסק. המשיבה שוללת ממרבית העסקים שבתחומה את הזכות לפינוי פסולת רגילה, כבר מהליטר הראשון, למרות הזכות העומדת להם מכוח תשלום הארנונה. בנוסף היא מתייחסת למרכז העסקים, כבית עסק אחד (בעוד חשבונות הארנונה נשלחים בנפרד לכל אחד מבתי העסק) לצורך חיוב באגרת פינוי פסולת, ומתעלמת מכך שבמרכז פועלים בתי עסק שונים ורבים, שאין ביניהם קשר, אשר מנוהלים על ידי בעלים שונים. בדרך זו, כל הפסולת המיוצרת על ידי בתי העסק השונים מאוגדת יחדיו ומוגדרת כפסולת חריגה. חשבון פינוי האשפה נשלח אל מטאטא הזהב ומתייחס במרוכז לכלל העסקים שבמרכז המסחרי, ללא זיכוי כלשהו. מטאטא הזהב מצידה מחייבת את בעלי העסקים שבמרכז המסחרי בתשלום חלקם בפינוי האשפה, ללא הניכוי לו הם זכאים (טענה זו לא נתמכה בראייה כלשהי למעט הצהרת המבקשים ר' פר' הדיון מיום 8.1.12 עמ' 5 ש' 13- מ' נ'). סעיף 30י. נועד להסדיר שימוש באתר האשפה העירוני ואין בכוחו לשלול זכות של בתי עסק לפינוי אשפה רגילה. גם מפקח עירוני אינו מוסמך לשלול זכויות כלכליות וחוקתיות של בתי עסק במסגרת סמכות פרוצדוראלית. הסדרה טכנית של התשלום אינה יכולה לגבור על זכויות חוקיות ואף חוקתיות או לשלול אותן. עמדת המבקשות עולה בקנה אחד גם עם עמדת משרד הפנים שאישורו נדרש לחוק העזר (סעיפים 6-5 בתגובת משרד הפנים שהוגשה לבית המשפט העליון בבג"צ 2851/04 שהוגשה במסגרת הודעה ובקשה להשלמת התגובה מטעם המבקשות מיום 5.1.12). מסעיף 7 לתגובת משרד הפנים עולה כי קיים נוהל שגיבש משרד הפנים (שהמשיבה נמנעה מלגלותו, לצרפו או להתייחס אליו בתגובתה) לפיו: "אחת המטרות של חוקי העזר, העוסקים בנושאים תברואתיים השונים [כך במקור - מ' נ'], הינה להבטיח כי כל הגופים, עסקים או משקי בית, ישתתפו במימון השירות התברואתי שאותו הם מקבלים מן הרשות. מקור המימון העיקרי לשירותי תברואה (בעיקר הטיפול בפסולת מוצקה) הוא כיום הארנונה הכללית המשולמת ע"י משקי בית ועסקים. על כן האגרות אשר נקבעות בחוקי העזר מתייחסות אך ורק למימון מתן השרות לגופים הפטורים מתשלומי ארנונה ולגופים המייצרים כמויות אשפה חריגות (בד"כ מפעלים)" (ההדגשה במקור). כך, סעיף 30יא. בחוק העזר מטיל אגרה על מי שקיבל פטור מתשלום ארנונה וסעיף 30יב. בחוק העזר מטיל אגרה רק בגין פסולת חריגה מעל 6 ממ"ק. המבקשות אינן תוקפות את חוק העזר, שאושר על ידי משרד הפנים, אלא מבקשות את יישומו כדין. פרשנות המשיבה כי סעיף 30י. מתייחס לדחסנים וסעיף 30יב. מתייחס למכולות וכי מי שנקבע לגביו שעליו לצבור הפסולת בדחסן אינו נכנס למסגרת סעיף 30יב., חסרת בסיס. מבחינת לשון החוק - סעיף 30יב. אינו מתייחס לדחסנים, למכולות או לאבחנות והגדרות אחרות. מבחינת תכלית החוק - בית עסק המשלם ארנונה זכאי לפינוי פסולת רגילה ללא קשר לסוג מתקן האשפה של בית העסק (מכולה או דחסן). סוג מתקן האשפה נקבע בהחלטה טכנית של מפקח העירייה וזו אינה יכולה לשלול זכות מהותית המעוגנת בחוק שבגינה שולמו כספים במסגרת הארנונה. ב"כ המשיבה אישר בדיון כי האבחנה בין דחסנים למכולות הינה אקראית וטכנית וכי אין מניעה מהותית להעביר את המבקשות מסעיף 30י. לסעיף 30יב. (פר' עמ' 2 ש' 14-9). גם בתי העסק הפועלים במרכז עסקים שיש בו מכולה אינם מקבלים זיכוי בגין 6 ממ"ק פסולת (למעט חריג מינורי לפיו במקרה של מכולה מנכה המשיבה למרכז העסקים כולו 6 ממ"ק בחודש (פר' עמ' 2 ש' 22-20 וכן המקרה של פרשת מתן שלהלן)). המשיבה יכולה לחשב את כלל הפסולת הרגילה של מרכז עסקים (על ידי מכפלה של 6 ממ"ק במספר בתי העסק המחויבים בארנונה) ולגבות אגרה רק בגין היתרה ככל שקיימת. הסיבה האמיתית להימנעות המשיבה מחישוב ומחיוב אמיתיים עולה מסעיף 87 לתגובתה - קרי, שאם תתקבל עמדת המבקשות ככל הנראה לא יחול חיוב נוסף בגין פסולת. אי חיוב באגרת פסולת אין פירושה שתושבי העיר מממנים את בתי העסק (כפי שהוטעה לחשוב בית המשפט בפרשת מתן המוזכרת בהמשך), אלא שהארנונה המשולמת על ידי בתי העסק די בה לממן את פינוי הפסולת הנצברת על ידם. איגוד כל בתי העסק לגוף אחד לצרכי אגרת פינוי פסולת, מרוקן מתוכן את חובת המשיבה להעניק לכל בית עסק שירותי פינוי של פסולת רגילה ומביא לכפל מס, לאפליה ולפגיעה בחופש העיסוק והתחרות של בתי העסק המקופחים. כמו כן מדובר בגבייה בניגוד לחקיקה מפורשת, בחוסר סמכות ובחוסר סבירות קיצוני. המשיבה מסתמכת בהתנהלותה, בין היתר, על פסק דין שניתן בעת"מ (מח'-ת"א) 1855/07 מתן שירותי אחזקה וניהול נ' עיריית ראשל"צ-מחלקת גבייה (להלן: "פרשת מתן"), ממנו היא מסיקה כי היא רשאית להתייחס אל מכלול בתי העסק במבנה (קניון, בניין משרדים וכו') כאל בית עסק אחד. אין ליישם פסק דין זה לענייננו. מדובר בפסיקה של בית משפט מחוזי שככזו אינה מהווה הלכה פסוקה ואף לא הלכה מנחה (ר' סעיף 20 בחוק-יסוד: השפיטה). ישנם פסקי דין המאוחרים לפרשת מתן (פרשת הקריון ועת"מ 2176-09 א.ש. ברקאי בע"מ נ' עיריית מודיעין-מכבים-רעות (13.1.11) (להלן:"פרשת ברקאי")) הנוקטים גישה שונה ומדגישים את זכות בעלי עסקים לפינוי פסולת רגילה מעסקם ללא תשלום, ואת חובת העירייה לקבוע כללים וקריטריונים סבירים לגביית אגרה בגין פסולת חריגה בלבד. יש לאבחן בין ענייננו לנסיבות בפרשת מתן. העתירה שם לא הוגשה על ידי בתי העסק שנדרשו לשאת בתשלום אגרת הפסולת, אלא בתי העסק היו באותו עניין נתבעים ביחד עם המשיבה. בנסיבות אלה לא נחשף בית המשפט לטענות מהותיות וכבדות משקל כמו טענות בדבר היחס שבין פסולת רגילה לבין פסולת חריגה, טענות בדבר כפל מס וכפל גבייה ועוד. באותו עניין הייתה עתירה פרטית ולא תביעה ייצוגית כך שניתן משקל נכבד לפגמים ספציפיים נקודתיים בהתנהלותה של העותרת באותו עניין (ר' למשל סעיפים 31-32 לפס"ד). העתירה הוגשה לאחר שהחלו הליכי גבייה ובשיהוי. בית המשפט שם בהערת אגב, מציין כי למשיבה אין זכות לגבות כפל תשלומים (כטענת העותרות כאן), ואף מוסיף כי אם בעלי העסקים מחויבים כל אחד בפני עצמו בגין פינוי פסולת אזי יש לבטל את החיוב הכולל. בית המשפט שם לא נתן משקל לעובדה שתשלום הארנונה, הוא כשלעצמו, מהווה תשלום עבור פינוי פסולת רגילה ומשום כך מדובר בכפל תשלום. בניתוח שנערך על ידי בית המשפט בעניין מתן נפלו טעויות משפטיות בפרשנות המונח בית עסק ובעל בית עסק ולא ניתן משקל הולם לפגיעה בערכי יסוד ועקרונות יסוד. בית המשפט שם סבר כי ההגדרה השיורית שלשונה "מקום אחר שאינו משמש בית מגורים" רחבה דיה לכלול גם בניין משרדים המאכלס בתי עסק שונים. אלא שלא נתן דעתו לכך שההגדרה כה רחבה (שהרי גם כביש, רחוב או אפילו העיר ראשל"צ כולה אינה משמשת למגורים) עד שהיא מחייבת ניתוח לשוני של ההגדרה על מנת לתחום את גבולותיה. העובדה שמדובר בכמות פסולת גדולה נובעת מכך שמדובר בכמות גדולה של בתי עסק שחושבו כאחד. אין מדובר בכמות פסולת חריגה אלא בהצטברות פסולת רגילה של הרבה בתי עסק. בית המשפט שם לא דן בשאלה אם כמות הפסולת שבתי העסק מייצרים חורגת מהכמות הרגילה. המשיבה הסתירה את דבר קיומו של הנוהל שערך משרד הפנים בשנת 1997. את חוק העזר יש להבין ולפרש מתוך התכלית העולה במפורש מהנוהל של משרד הפנים ומהעמדה שהציג הנ"ל בפני בית המשפט העליון. הגדרת הקבוצה בשמה הוגשה בקשת האישור - להערכת המבקשות קיימים כ-700 בנייני משרדים, קניונים ומרכזי מסחר ברחבי העיר ראשון לציון המחויבים באופן מאוחד לצרכי תשלום אגרת פינוי פסולת. בתחומי מרכז העסקים נושא תיק זה (שהינו קטן יחסית), פועלים בין 50 ל-60 בתי עסק. מספר בתי העסק לכל מרכז מסחרי עומד למצער על כ-15 בתי עסק. לפיכך מספר בתי העסק חברי הקבוצה נאמד באופן ראשוני ב-10,500 בתי עסק. סכום התביעה - חיוב היתר בתשלום בגין 6 ממ"ק של פסולת (הפסולת הרגילה) מסתכם בסכום של כ- 160 ₪ בהתאם לחוק העזר. הכפלת מספר בתי העסק הנפגעים בסכום גביית היתר החודשי עומד על 1,680,000 ₪ (10,500 כפול 160 ₪). הסכום האמור הינו גביית היתר החודשית ולפיכך יש להכפילה ב-24 חודשים (שהינה תקופת ההתיישנות המקוצרת לרשויות). על כן גביית היתר בתביעה, בגין העבר, עומדת על סך של 40,320,000 ₪. לצרכי העילה החלופית מוערכת התביעה בסכום של 2,688,000 ₪, המהווים מכפלה של מספר מרכזי המסחר (כ-700 על פי הערכת המבקשות) בסכום גביית היתר החודשי לבית עסק אחד כפול 24 חודשים. הסעדים המבוקשים - השבה של חיובי היתר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד החיוב ועד ליום התשלום בפועל, לכל בתי העסק חברי הקבוצה. בנוסף, להצהיר על אי חוקתיותה של התנהלות המשיבה בהתייחסותה למקבץ בתי עסק כבית עסק אחד, ולהורות למשיבה על הפסקת גביית היתר, מעתה ואילך. לחילופין, מתבקש בית המשפט להורות למשיבה להעניק את זכות הקיזוז של 6 ממ"ק למרכז העסקים כולו כבית עסק אחד. התביעה מתאימה להתברר כתביעה ייצוגית: קיימת אפשרות סבירה ששאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לקבוצה יוכרעו בתובענה הייצוגית לטובת הקבוצה, תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין, קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב, לא צפוי נזק חריג מניהולה של התובענה כתובענה ייצוגית לנתבע, לתושבי העיר ולציבור, לעומת התועלת הצפויה מניהולה בדרך זו לקבוצה ולציבור. תמצית תגובת המשיבה וטענותיה המבקשות נעדרות עילת תביעה אישית ויש לדחות את בקשתן על הסף. א.ר.י. כמו גם יתר בעלי העסקים במרכז המסחרי, לא חויבה באגרה כלל, לא מכוח סעיף 30י. ולא מכוח סעיף 30יב. בחוק העזר. מטאטא הזהב חויבה באגרה לפי סעיף 30י. בחוק העזר שכותרתו "שימוש באתר האשפה העירוני וכניסה לתחנת המעבר" בשל השימוש שהיא עושה, מרצונה, בתחנת המעבר העירונית. מטאטא הזהב היא חברת הניהול של מרכז העסקים. במסגרת היתר הבנייה שהוצא למרכז המסחרי בשנת 1995 אישר אגף איכות הסביבה והתברואה במשיבה את תכנית מבקש ההיתר - כי בקומת הקרקע יוצב דחסן אינטגרלי בנפח של 14 ממ"ק, מכבש קרטונים וכיו"ב. עוד אושר כי "אחזקת חדרי האשפה, הניקיון וסילוק האשפה, ייעשה ע"י היזם ו/או חברת הניהול ועל-חשבונם". המבקשות אינן תוקפות את הוראות חוק העזר והן גם לא רשאיות לעשות כן במסגרת תובענה ייצוגית. ככל שלמבקשות טענות כנגד חיוב באגרת פינוי פסולת היה עליהן להגיש עתירה מנהלית במועד הקבוע בדין - 45 יום מיום שמטאטא הזהב קיבלה את דרישת התשלום. משלא עשו כן ולא עתרו להארכת מועד, החיוב באגרת השימוש בתחנת המעבר הפך סופי. המבקשות לא הקדימו לבקשת האישור פנייה מוקדמת למשיבה ודבר זה עולה כדי חוסר תום לב. השאלה המשפטית שמעלות המבקשות, כיצד יש לנכות 6 ממ"ק מחישוב פסולת עסקית בקניון, בניין משרדים או מרכז מסחרי והטענה כי יש לנכות מכפלה של 6 ממ"ק במספר היחידות שבמרכז, נדונה והוכרעה בפרשת מתן ופסק הדין שם הוא סופי וחלוט. פסק הדין בפרשת מתן קבע קביעה נורמטיבית באשר לחיוב מכוח סעיף 30יב. בחוק העזר. על כן לא קיימת אפשרות סבירה שהתובענה תוכרע לטובת הקבוצה. פרשת מתן מהווה פסק דין חלוט המחייב את חברת מתן שירותי אחזקה וניהול בע"מ (להלן: "חברת מתן") ואילו בקשת האישור כוללת גם את חברת מתן בקבוצה המיוצגת. ככל שהמשיבה קובעת שיש מקום להצבת מכולה בבית העסק (כגון קניון, מפעל, בנין משרדים) היא מסדירה זאת מול מבקש היתר הבנייה, בעל הבניין או חברת הניהול, כאשר כמות הפסולת ממנה יש לנכות 6 ממ"ק היא זו שבמכולה (בהתחשב במספר המכולות שהוצבו ובגודלה). אין זה מעניינה של המשיבה מי השליך את הפסולת, מה הכמות שהשליך ואף אין בידי המשיבה מידע זה. אם תתקבל פרשנות המבקשות, לפיה יש לתת פטור חודשי של 6 ממ"ק לכל מחזיק בחנות בקניון או למשרד בבניין משרדים, יתכן שסעיף 30יב. בחוק העזר יהפוך לאות מתה, שכן הפטור שיינתן יהיה גדול מסך כל האשפה שהושלכה למכולות שהוצבו בקניון או בבניין המשרדים. פרשנות תכליתית של הוראת סעיף 30יב.(ב) בחוק העזר מחייבת את המסקנה כי החיוב וההפחתה רלוונטיים לבתי עסק גדולים שמוצבות בהם מכולות בהן מצטברת כמות פסולת גדולה. המשיבה מתנגדת לטענות החורגות מגדר הבקשה הייצוגית. לא נטען לחיוב מכוח סעיף 30י. לחוק העזר (שעוסק בפסולת דחסן), ואף לא נטען שיש להפחית 6 ממ"ק מחיוב לפי סעיף 30י. המבקשות מנסות לטעון כי על המשיבה להחיל את שני הסעיפים גם יחד (30י. ו-30יב.), הגם שקיים שוני ענייני ומהותי ביניהם. סעיף 30י. עוסק באגרה בגין שימוש באתר האשפה העירוני ובכניסה לתחנת המעבר. הוא מפנה לאגרה לפי פרט 5 בתוספת השנייה בחוק העזר (להלן: "התוספת השנייה") שמחושבת לפי מספר הכניסות, ולפי הוצאות המשיבה בפועל ומשקל הפסולת. סעיף 30יב. (בהמשך לסעיף 26) לעומתו עוסק באגרה בגין פינוי פסולת בית העסק על ידי המשיבה. סעיף זה מפנה לאגרה לפי פרט 3 בתוספת השנייה שמשולמת חודשית ומחושבת לפי נפח הפסולת. מדובר בחיובים שונים במהותם ובאופיים, במתקנים שונים, בעלויות שונות ובתחשיבים שונים. שוני ענייני זה מצדיק חיובים מכוח הוראות חוק שונות. חוק העזר קיבל את אישור משרד הפנים וחוקיותו לא נתקפה בבקשת האישור. למשיבה עומדת חזקת תקינות המעשה המנהלי. המבקשות לא טענו ולא הוכיחו ששווי חיוב מכוח סעיף 30י. גבוה יותר מחיוב מכוח סעיף 30יב. או כי נגרם להן נזק או חסר כלכלי כלשהו בשל החיוב לפי סעיף 30י. (נטל הראיה והשכנוע מוטל עליהן). ייתכן שאם תוצב מכולה לבקשת המבקשת היא תחוב באגרה מכוח סעיף 30יב. ואזי התשלום שהיא תשא בו יהיה גבוה יותר. מטאטא הזהב לא תקפה את החלטת האגף לאיכות הסביבה משנת 1995, במסגרת מתן ההיתר, בה נקבע כי עליה להציב דחסן שיפונה על ידי היזם או חברת הניהול. הטענה דורשת בירור פרטני שלא במסגרת בקשת אישור. אין מניעה להצבת מכולות שיפונו על ידי המשיבה ולחיוב מטאטא הזהב לפי סעיף 30יב. כך שיינתן לה פטור של 6 ממ"ק מכוח סעיף 30יב. בהתאם לפסק דין מתן. אשר להליך שמתנהל לגבי חוק העזר של ירושלים ושאליו הפנו המבקשות (בג"ץ 2851/04), הוא שונה מענייננו. בהליך שם תקיפת חוק העזר נעשתה בתקיפה ישירה, משרד הפנים צורף כמשיב להליך, וטרם ניתנה הכרעה של בית המשפט העליון. המבקשות צירפו את עמדת משרד הפנים לאחר שהמשיבה הגישה את תגובתה. המשיבה אינה מסכימה להרחבת חזית. על בית המשפט להתעלם מעמדה זו, שלא לוותה בתצהיר תומך, לא הוכחה, ולא ניתנה למשיבה הזדמנות נאותה להתייחס אליה. כמו כן היא אינה מתייחסת להוראות חוק העזר נושא הליך זה ולהתנהלותה של המשיבה אשר אינה מחייבת כל בית עסק באגרת פסולת עסקית, אלא רק כאלה שהיא צופה מהם פסולת משמעותית, כגון מרכז העסקים נושא הליך זה (קניונים, מפעלים וכו'), וזאת בהתאם להוראות חוק העזר ולתעריפיו. בסעיף 7 לעמדת משרד הפנים נכתב כי בנוהל משרד הפנים בשנת 1997 צוין כי: "האגרות אשר נקבעות בחוקי העזר מתייחסות אך ורק למימון מתן השרות לגופים הפטורים מתשלומי ארנונה ולגופים המייצרים כמויות אשפה חריגות (בד"כ מפעלים)". נוהל זה אינו יכול לעמוד בסתירה להוראות חוק העזר שאושר כדין, מה גם שחיוב של בעלי עסקים היוצרים פסולת משמעותית עולה בקנה אחד עם נוהל זה. יש להתעלם מדו"ח מבקר המדינה לשנת 2005 שצורף להודעת המבקשות, שכן אין הוא יכול לשמש ראיה בהליך משפטי ולא ניתנה למשיבה הזדמנות נאותה להתייחס אליו. אין כפילות בין תשלום הארנונה לאגרות מכוח חוק העזר. ארנונה מוטלת ללא כל זיקה לשירות הניתן. על כן משלם הארנונה אינו יכול לבסס על תשלומה הפחתה או הנחה באשר לחיוב אחר המושת עליו כדין. אין בפרשת קריון כדי ללמד על ענייננו - פסק הדין אינו מחייב או מנחה את בית משפט זה, פסק הדין עסק ברשות מקומית אחרת ובהתנהלות אחרת. מדובר היה בעתירה (תקיפה ישירה) ולא בקשה לתובענה ייצוגית (תקיפה עקיפה). אגרת פינוי האשפה שם טרם הושתה על נכסים למעט על נכסה של העותרת ולכן נקבע כי יש בהטלת האגרה משום פגיעה בתחרות עד כדי אפליה פסולה. התעריפים בחוק העזר שם לא היו מעודכנים ולא שיקפו נאמנה את עלות הפינוי בפועל. בית המשפט שם הכיר בכך כי ייתכן שבתי עסק מסוימים יחויבו באגרת פסולת עסקית וחלק לא, כל עוד האבחנה היא מטעמים ענייניים. למשיבה אין יריבות מול החנויות או המשרדים בכל הנוגע לאגרה מכוח סעיף 30יב. או מכוח סעיף 30י., למעט אלו שאכן חויבו על ידה באופן ישיר, והם אינם יכולים להיות חלק מהקבוצה. מספר בתי העסק המחויבים באגרה מכוח סעיף 30יב. ("מכולות") הם כ-420 בתי עסק ומספר בתי העסק שמחויבים באגרה מכוח סעיף 30י. ("דחסנים") הם כ-130 בלבד. מכוח סעיף 30יב. מנוכים 6 ממ"ק מכל בית עסק. מספר בתי העסק המחויבים באגרות הנ"ל כוללים גם מפעלים ובתי עסק שאינם כוללים חנויות או משרדים. לא מתקיימים התנאים לאישור תובענה כייצוגית: מדובר בקבוצה קטנה, נסיבות עניינו של כל פרט הן שונות. מדובר בנזק לא מבוטל שמצדיק נקיטת הליך אישי. המשיבה פעלה בהתאם לסמכותה על פי דין, לפיכך הטענות נוגעות לעניין סבירות התנהלות המשיבה מכוח חוק העזר וזהו עניין לעתירה מנהלית ולא לתובענה ייצוגית. התביעה הוגשה על כארבעים מליון ש"ח בעוד שההכנסה מאגרות לפי סעיף 30יב. בשנתיים שקדמו לתובענה הייתה בסכום של כתשעה וחצי מליון ש"ח בלבד, ואילו ההכנסה מהאגרה לפי סעיף 30י. הייתה כשמונה מליון ש"ח בלבד. על כן עניינם של חברי הקבוצה אינו מנוהל בתום לב. אישור הגשת תובענה ייצוגית עלול לגרום נזק חמור לתושבי העיר. המשיבה זקוקה לתשלומים עבור פינוי פסולת על מנת שלא ייגרם לה חסרון כיס. לחילופין, יש לקבוע כי הקבוצה תכלול רק את מי שהודיע לבית המשפט, בכתב, על רצונו להצטרף לתובענה. השתלשלות האירועים לפניי בדיון שהתקיים ביום 8.1.12 נקבע כי ככל שהצדדים יודיעו שלא מתקיים ביניהם משא ומתן לפשרה, יודיעו אם הם מבקשים לחקור את המצהירים או אם הם סבורים שמדובר בטענות משפטיות שאז אורה על הגשת סיכומים בתיק. נוכח הודעת הצדדים לפיה הם סבורים כי המחלוקת בענייננו היא משפטית ושאין צורך בחקירות נגדיות, הוריתי על הגשת סיכומים בתיק. בין לבין, הגישה המשיבה בקשה להגשת תצהיר משלים, שמטרתו "לבאר, בין השאר, אודות הכנסות והוצאות העירייה בנוגע לפסולת ואודות חיוב מכוח סעיף 30י לחוק העזר הרלוונטי לתובענה (דחסן), למרות שכפי שטענה... הוא אינו חלק מחזית המחלוקת בין הצדדים, מאחר שהמבקשות התמקדו בסעיף 30יב..." (ר' "הודעה ובקשה להגשת תצהיר משלים מטעם עיריית ראשון לציון" מיום 18.1.12). הבקשה נדחתה בהחלטתי מיום 16.2.12. התנאים לאישור תובענה ייצוגית סעיף 4(א) בחוק קובע: "(א) אלה רשאים להגיש לבית המשפט בקשה לאישור תובענה ייצוגית כמפורט להלן: (1) אדם שיש לו עילה בתביעה או בענין כאמור בסעיף 3(א), המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם - בשם אותה קבוצה...". החוק קובע עוד כי בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית בהתקיים חמישה תנאים מצטברים: עילת התביעה נמנית על העילות המוזכרות בחוק כעילות שניתן להגיש בגינן תובענה ייצוגית (סעיף 3 בחוק); התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה (סעיף 8(א)(1) בחוק); יש אפשרות סבירה שהשאלות הנדונות יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה (שם); תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין (סעיף 8(א)(2) בחוק); קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב (סעיף 8(א)(3)-8(א)(4) בחוק). מדובר אם כן בתנאים מצטברים, שדי שאחד מהם לא יתקיים על מנת שלא תאושר התובענה הייצוגית. אדון תחילה בשאלה אם יש אפשרות סבירה שהשאלות שבמחלוקת יוכרעו לטובת הקבוצה. על מנת שבית המשפט ייעתר לבקשה לאישור תובענה ייצוגית עליו להגיע למסקנה כי קיימת אפשרות סבירה שהתובענה הייצוגית תתקבל במובן זה שהשאלות המהותיות של עובדה ומשפט יוכרעו לטובת הקבוצה. יפים בהקשר לכך הדברים שנאמרו בעע"מ 980/08 מנירב נ' מדינת ישראל - משרד האוצר, בפסקה 13 (6.9.11) (להלן: "פרשת מנירב"): "נקבע כי במסגרת הליך הבקשה לאישור תובענה ייצוגית יש ליצור איזון בנושא נטל ומידת ההוכחה הנדרשים מהתובע הייצוגי, על מנת לא להטיל עליו נטל כבד מדי מחד גיסא, אך עם זאת לא לפטור אותו מחובת שכנוע מאידך גיסא. 'אין להעמיד דרישות מחמירות מדי לעניין מידת השכנוע, משום שאלה עלולות להטיל על הצדדים ועל בית-המשפט עומס-יתר בבירור הנושא המקדמי, דבר העלול לגרום להתמשכות המשפט, לכפילות בהתדיינות ולרפיון ידיים של תובעים ייצוגיים פוטנציאליים' (עניין מגן וקשת, בעמ' 329). מאידך, מידת הוכחה קלה מדי עלולה לפגוע בנתבע שייאלץ לעמוד בהוצאות כבדות של ההליך, ואף להביאו להסכים לפשרה גם בתביעה אשר אין בה ממש. כך גם עלולים להיפגע הפרטים שייוצגו על ידי הקבוצה ואשר דחיית התביעה תיצור מעשה בית דין לגביהם ותחסום אותם מלהגיש את תביעתם האישית באופן מבוסס יותר (ראו עניין בזק, בעמ' 719; ע"א 3690/07 ירדני נ' בנק הפועלים בע"מ (31.8.09); אלון קלמנט "קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006", הפרקליט מט 131, 142 (תשס"ז); גיא הלפטק "תיאוריה כללית בדבר התועלת החברתית של מכשיר התביעה הייצוגית כאמצעי לאכיפת החוק" משפט ועסקים ג 247 328-329 (2005))". (הדגשה שלי - מ' נ'). ובהמשך אותה פסקה: "מכל מקום נדרש בית המשפט בהליך אישור תובענה ייצוגית להיכנס לעובי הקורה ולבחון את התובענה לגופה, האם היא מגלה עילה טובה והאם יש סיכוי סביר להכרעה לטובת התובעים (ע"א 6343/95 אבנר נפט וגז בע"מ נ' אבן, פ"ד נג (1) 115, 118 (1999); ע"א 10406/06 עצמון נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 22 (28.12.09); רע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ, פסקה 10 (26.4.10))". (הדגשה שלי - מ' נ'). ולענייננו. סעיף 258 בפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות") קובע, שחוק עזר עירוני טעון אישור של מועצת העירייה וכן שהוא כפוף ל"אישור" בדרך של אי התנגדות שר הפנים (ר' השופט רובינשטיין בבג"צ 7186/06 מלינו בסקי נ' עיריית חולון (29.12.09) בפסקה נ"ז). אין טענה בענייננו כנגד חוקיות חוק העזר. עולה אם כן, כי יש להניח לצורך הדיון בבקשת האישור שלפניי, שחוק העזר אושר על ידי המועצה וכי שר הפנים לא התנגד לו. על כן חוק העזר הותקן כדין ותקף. המבקשות טוענות כנגד דרך יישומן של הוראות חוק העזר. טענת המשיבה כי מטאטא הזהב עושה שימוש בתחנת המעבר העירונית, ומעבירה לשם את הפסולת המצטברת בדחסן, לא נסתרה. טענת המשיבה כי בגין השימוש בתחנת המעבר חייבה את מטאטא הזהב באגרה לפי סעיף 30י. בחוק העזר גם היא לא נסתרה. החשבון נספח ה' בבקשה תומך אף הוא בגרסת המשיבה כאמור. השאלה הדורשת הכרעה בשלב זה היא אם בנסיבות העניין, שמטאטא הזהב מחויבת על פי סעיף 30י. בחוק העזר, לפי כמות פסולת וכמות כניסות, יש אפשרות סבירה כי תתקבל טענת המבקשות לפיה יש לזכות אותן בסכום אגרת פינוי פסולת בכמות של 6 ממ"ק לכל בית עסק במרכז העסקים, בהתאם לסעיף 30יב. בחוק העזר. עיון בחוק העזר ובתוספת השנייה שבו מלמד כי האגרה שבסעיף 30י. בחוק העזר מכומתת לפי מספר כניסות ולפי הוצאות המשיבה בפועל, בעוד שהאגרה שבסעיף 30יב. מכומתת לפי נפח הפסולת בליטרים. בנסיבות אלה נראה לי, כי פרשנות המבקשות שיש להקיש מסעיף 30יב. לסעיף 30י. ולקבוע זיכוי, בחיוב לפי סעיף 30י., בגין נפח של 6 ממ"ק, בעוד כימות האגרה נקבע לפי כניסות ומשקל - היא בלתי סבירה, ונראה כי מדובר בעירוב מין בשאינו מינו. מדובר בשתי אגרות שונות, שנגבות על פי פרמטרים שונים שעל כן לא ניתן לערב ביניהן. אמנם נוכח הסעיפים האחרים בחוק העזר והעקרונות הכלליים שהובאו על ידי המבקשות, יתכן שחיוב מלא של מטאטא הזהב בגין הכניסות, הוא בעייתי, אך הפתרון אינו בגדר תובענה ייצוגית. והטעם - קבעתי לעיל כי סעיפי חוק העזר הנדון הם שונים ונפרדים, ושאין הניכוי הקבוע בסעיף 30יב. חל לגבי האגרה שעל פי סעיף 30י. על כן ככל שתתקבל טענת המבקשות כי הן זכאיות לזיכוי כלשהו בגין פינוי פסולת רגילה, ומאחר שמדובר בתביעת השבה לפי פרט 11 בתוספת השנייה, יהיה על בית המשפט למעשה "לחוקק" תוספת לחוק העזר ולקבוע קריטריונים לכימות הזיכוי המגיע למבקשות ולחברי הקבוצה, בגין פינוי אשפה רגילה, מתוך אגרת שימוש באתר האשפה העירוני ובתחנת המעבר. ברור כי אין לבית המשפט כלים או סמכות לעשות כן. אציין כי אף המבקשות, בהפנותן לפרשת ברקאי שעליה הן סומכות את טענותיהן בין היתר, טענו כי בפסיקה זו נקבעה "חובת העירייה לקבוע כללים וקריטריונים סבירים לגביית אגרה בגין פסולת חריגה בלבד" (ר' סעיף 128 בבקשת האישור). המבקשות כאמור אינן תוקפות את חוקיות חוק העזר בכלל ואת סעיף 30י. בפרט, שעל כן אני סבורה כי אין מקום לדון במסגרת התובענה, כפי שהוגשה, בטענות כיבדות המשקל של המבקשות, לפיהן זכאיות המבקשות לזיכוי בגין אשפה רגילה גם בחיוב בגין "פינוי עצמי" לפי סעיף 30י. בחוק העזר, להבדיל מהזכות הנטענת לזיכוי לפי סעיף 30יב.(ב). אציין כי לא נעלמו מעיניי הוראות חוק העזר, שהבאתי בפתיח והוראות פקודת העיריות [נוסח חדש] לפיה במסגרת חובות העירייה זו: "תורה בדבר פינוי סחי ואשפה מכל בית ותקבע את האגרות בעד פינוי כאמור" (סעיף 242),שמהן ניתן ללמוד כי מלאכת פינוי הפסולת מוטלת על המשיבה. אינני מתעלמת גם מן הפסיקה שהובאה (כמו פרשת ברקאי, פרשת הקיריון וכן בג"צ 6741/99 יקותיאל נ' שר הפנים, פ"ד נה(3) 673 (2001), ברע"א 11304/03 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' עירית חיפה (28.12.05) בפסקה 13) ומעמדת משרד הפנים לפיהן במסגרת הארנונה מוטלת על המשיבה חובה בסיסית לפנות פסולת. יתכן שלמבקשות עומדת עילה לתקוף את הוראת סעיף 30י. בחוק העזר, ואינני מביעה עמדה בשאלה זו, ואולם משלא עשתה כן אינני סבורה כי ניתן לפרש את חוק העזר באופן הנטען על ידי המבקשות. נוכח העובדה שהפרמטרים לחיוב באגרה לפי סעיף 30י. שונים מאלה שלפי סעיף 30יב. לא ניתן כלל לערוך השוואה בין החיובים ועל כן כלל לא ברור שחיוב לפי סעיף 30י. אינו נמוך משמעותית לעומת חיוב על פי סעיף 30יב. בניכוי השישה ממ"ק. על כן אין לכאורה ראיה כי חיוב על פי סעיף 30י. מקפח את המבקשות, או מזכה אותן בהשבה. המשיבה גם חזרה והצהירה (פר' מיום 8.1.12 עמ' 2 ש' 14-12 וסעיף 21 בסיכומי המשיבה) כי אין מניעה להציב מכולות שיפונו על ידי המשיבה ולחיוב מטאטא הזהב לפי סעיף 30יב. כך שיינתן למטאטא הזהב פטור של 6 ממ"ק מכוח סעיף 30יב. בהתאם לפסק דין מתן. מאחר והמבקשות לא ביקשו לממש זכות זו לכאורה לא קמה להן עילה לתביעה. נוכח האמור עד כאן, ספק אם מתקיים תנאי נוסף להגשת תובענה ייצוגית והוא קיומה של עילת תביעה הנמנית על העילות המוזכרות בחוק כעילות שניתן להגיש בגינן תובענה ייצוגית. סעיף 3(א) בחוק קובע: "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה או בענין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית...". פרט 11 בתוספת השנייה, שבגינו הוגשה התביעה לפניי קובע: "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר". בענייננו כאמור מאחר שחוקיות חוק העזר אינה במחלוקת, ונוכח מסקנתי כי לכאורה לא קמה עילת לניכוי 6 ממ"ק בגין פסולת רגילה בחיוב לפי סעיף 30י. בחוק העזר, נראה כי ממילא לא עומדת לכאורה למבקשות תביעה להשבה. בנוסף נראה לי כי גם סעיף 4(א) בחוק לא מתקיים בענייננו קרי קיומו של "אדם שיש לו עילה בתביעה". מהמסמכים שצורפו לבקשה עולה כאמור כי א.ר.י. מחויבת בגין ארנונה בלבד, למרות שבכותרת החשבון התקופתי מצוין כי החשבון הוא גם בגין פינוי פסולת עסקית. אין ראיה כי א.ר.י. מחויבת באגרה כלשהי על פי חוק העזר (נספח ד' בבקשה). אשר למטאטא הזהב, זו מחויבת באגרות או היטלים בגין פסולת דחסן, לפי כמות פסולת בק"ג ולפי מספר כניסות (נספח ה' בבקשה). לפי הפרשנות הלכאורית של חוק העזר כפי שהבאתי לעיל, שהניכוי על פי סעיף 30יב. לא חל בחיוב לפי סעיף 30י. הרי שלכאורה אין למבקשות כלל עילת תביעה בהיעדר זכות ניכוי על פי חוק העזר, שכאמור תוקפו אינו במחלוקת. כאמור לעיל, ככל ועומדת למטאטא הזהב טענה כנגד אי מתן זיכוי בגין פינוי אשפה רגילה, הרי הדרך לבירורה אינה במסגרת תובענה ייצוגית להשבה (ר' פסקה 50 לעיל). לעניין פרשת מתן אעיר רק שתי הערות: נראה לי כי המבקשות בטענותיהן מנסות לאחוז בחבל משני קצותיו וכי טענתן כי אין להתייחס למרכז עסקים כבית עסק אחד סותרות את דרך חישוב הניכוי לו הן טוענות לפי סעיף 30יב.(ב). המבקשות טוענות שבית המשפט בפרשת מתן טעה כשקבע כי מרכז עסקים הוא בית עסק אחד שעל כן הוא זכאי לניכוי של 6 ממ"ק בלבד בגין כל המרכז. עם זאת, מבקשות המבקשות מצידן, לראות למעשה את הניכוי של בתי העסק השונים במסגרת מרכז עסקים כניכוי מצטבר, באופן שהמרכז כולו זכאי לניכוי של 6 ממ"ק כפול מספר העסקים שבו. משמע, המבקשות מבקשות לקבוע כי למרכז העסקים, חרף כך שהוא מורכב מבתי עסק נפרדים גם לצורך חיוב בארנונה כטענת המבקשות, מגיע ניכוי מלא כמספר בתי העסק שבו. משמעות הדבר היא כי המבקשות אינן טוענות לזכות ניכוי של כל בית עסק לפי הפסולת שהוא מייצר, אלא מרחיקות לכת ועותרות לניכוי מצורף של מרכז עסקים, באופן של "סיבסוד הדדי" בין בתי העסק במרכז, כך שעסקים שמייצרים כמות פסולת פחותה מ-6 ממ"ק "יעבירו את זכות הניכוי" שלהם לעסקים שמייצרים פסולת רבה מ-6 ממ"ק באותו מרכז. ספק רב בעיניי אם פרשנות זו מתיישבת עם לשון חוק העזר ותכליתו. מעבר לאמור, נוכח מסקנתי כי אין מקום לאישור התובענה שלפניי, לא מצאתי לחוות דעה בעניין הפסיקה בפרשת מתן ובעניין היותה מחייבת בענייננו. בעניין מתן העותרת הייתה חברת אחזקה של בניין שבו בתי עסק שונים. היא הגישה עתירתה נגד המשיבה ונגד בעלי העסקים בבניין וטענה, כי אי אפשר לחייבה כ"בעל בית עסק" או כמנהלת העסק, שכן תפקידה מתמצא במתן שירותי אחזקה לבניין, ושחובת התשלום חלה על בעלי העסקים. בנסיבות אלה יש טעם בטענת המבקשות כי טענות בעלי העסקים השונים כפי שעולות בענייננו לא עלו ולא נדונו לכאורה. סוף דבר הבקשה לאישור תובענה ייצוגית נדחית. בנסיבות העניין ונוכח השאלות שהעלתה התובענה לא מצאתי לפסוק למשיבה הוצאות. פינויאגרהפסולתפינוי פסולת