ארנונה על גג - ארנונה על מרפסת

כיצד מבחינים בין "גג" ל"מרפסת" ? החוק הכתוב לא עושה הבחנה זו, על כן נערכו בפסיקה מספר ניסיונות להבחנה מעין זו. ככלל, נאמר בפסיקה כי כאשר בוחנים, כיצד לסווג שטח מסוים לצרכי ארנונה, יש להביא בחשבון גם את יעוד השטח והשימוש בו. אין מדובר רק במשמעות המילולית שמבקש המערער ליתן למונח "גג" - כל שטח בבנין שאינו מקורה, והוא נמצא מעל הקומה שמתחתיו. באשר לחיוב השטחים הפתוחים כגגות ולא כמרפסות, סבורים המשיבים כי חיוב שטח המרפסות נעשה כדין ובהתאם להוראות צו הארנונה. שטחי המרפסות הם "בניין" בר חיוב בארנונה, בהתאם לסעיף 269 לפקודת העיריות. הגדרת שטח בניין בצו הארנונה של המשיבה הינה הגדרה רחבה, הכוללת את כל שטח הרצפה הבנוי בכל הקומות. כיוון שהוראות החוק וצו הארנונה אינן מגדירות מהו שטח גג, יש לפרשו על פי המשמעות הרגילה שמייחסות לו הבריות, ולהיעזר במבחן השכל הישר. המרפסות, להן גישה ישירה מן הקומה הראשונה של הנכס והן מאובזרות לרווחת עובדי המערערת, אינן גגות. בנוסף, המערערת עושה שימוש שוטף במרפסות ומפיקה מהן תועלת והנאה כלכלית לה, לעובדיה ולציבור לקוחותיה המבקר בבניין. מה עוד שצו הארנונה קובע במפורש כי יש לחייב שטח זה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ארנונה על גג - ארנונה על מרפסת: כללי בפני ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר (להלן: "הוועדה") של עיריית פתח-תקווה (להלן: "המשיבה") מיום 12/12/10. הערעור מתייחס לנכס של חברת קודאק איי אל בע"מ (להלן: "המערערת"). הבניין שממנו פועל המערערת מצוי ברחוב התנופה 7, אזור התעשייה קריית אריה בפתח-תקווה (להלן: "הנכס"), אשר נבנה על-ידי יזם, בתיאום עם המערערת, ואשר משמש אותה לצרכי תעשייה. המערערת החלה פעילותה בנכס עם מעברה לעיר פתח-תקווה בשנת 2007. כבר משנת 2007 התגלעה מחלוקת בין המערערת לבין מנהל הארנונה במשיבה בנוגע למיסוי הארנונה של הנכס. בעקבות מחלוקת זו הוגשו השגות ועררים בכל אחת מהשנים 2007, 2008 ו-2009. בסופו של דבר התקיים בפני הוועדה דיון מאוחד לגבי העררים אשר הוגשו לאותן שנים. הוועדה החליטה לדחות את כלל טענות המערערת בהחלטתה שניתנה ביום 12.12.2010. החלטת ועדת הערר מיום 12.12.2010 3. החלטת הוועדה התייחסה לשלושה נושאים בעיקר. בגדר הנושא הראשון נדון סיווג השטחים המסומנים כ - 2 - f ו - 3 - f, קרי השטחים המכונים על ידי הצדדים כ"גגות", או כ"מרפסות". בגדר הנושא השני, דנה הוועדה במיסוי ארבע הגלריות התלויות מגג קומת הייצור והמשמשות להצבת מתקנים טכניים בהן. הוועדה ציינה כי היא יוצאת מתוך הנחה שהעוררת זנחה טענותיה בערר לגבי גודל השטחים וסווג חלקים מקומות החניון, ומשכך פטורה היא מלדון בנושאים אלה. בגדר הנושא השלישי הבהירה הוועדה שלא היה כל איחור בהגשת תשובה להשגה. 4. באשר לשטחים המסומנים כ - 2 - f ו - 3 - f, לאחר שסיירה בנכס, מצאה הוועדה כי הגישה אל שטח 2 - f נעשית דרך בית קפה/מסעדה בקומה השנייה. בעיני חברי הוועדה השטח נראה כמרפסת בלתי מקורה הנמצאת על גג אולם הייצור. בפרוטוקול הביקור נכתב, בין היתר, כי רצפת המרפסת עשויה בחלקה עץ ופזורים בה ספסלים, שולחנות, כסאות, סוככים דמויי מטריות גדולות, אדניות גדולות ובהן צמחים ועצים, מתקני כושר גופני ואמפיתיאטרון בצורה של חצי סהר. בנקודות שונות במרפסת פזורים מתקני כיבוי אש, נקודות חשמל, פנסים וכן מאפרות גדולות העומדות על הרצפה. 5. התרשמות הוועדה הייתה כי "המרפסת מסודרת ומטופחת כאשר ניכר, כי רק אותו שטח שרצפתו עץ והקרוב אל פתח היציאה מן המסעדה/קפה נמצא בשימוש ואכן ישבו בו שתי עובדות שעישנו ושתו מספלי קפה". כן התרשמה הוועדה כי היציאה לשטח מסודרת, דרך דלתות בנויות, תוך ידיעת המערערת ועובדיה על קיומן ומתן רשות לצאת למרפסת. 6. הוועדה קבעה כי קיימת מחלוקת עובדתית - האם ב"גג" של ממש עסקינן או שמא מדובר ב"גג" כמשמעותו בצו הארנונה. הוועדה הכריעה כי השטח אינו "גג" - לא על פי מיקומו ולא על פי הגדרת "גג" על פי השימוש הלשוני הרווח. הוועדה קבעה כי הגדרת "שטח בניין" כוללת "מרפסת מכל סוג שהוא", קרי בין שהיא מקורה ובין שאינה כזו. הוועדה הוסיפה כי השימוש שעושה המערערת בשטח אינו השיקול היחיד שנלקח בחשבון, ולמעשה השיקול העיקרי הוא מיקומו של השטח. לפיכך, החליטה הוועדה לראות בשטח נשוא המחלוקת מרפסת, אשר יש לחייב בגינה את המערערת בארנונה. 7. האם השטח הוא "קרקע תפוסה"? הוועדה מיאנה לראות בנכס כמתאים להגדרת "קרקע תפוסה". בנמקה זאת בטיעון, כי השטח הבנוי בקומה העליונה של הבניין אינו "קרקע" על פי השכל הישר, כאשר זה מורה כי שטח המצוי בקומה הרביעית של בניין אינו קרקע. על פי הפסיקה, יש לתת למלה "מבנה" פירוש ההולם את תכלית סעיף 14 לפקודת העיריות לפי מובנו בלשון בני אדם, והוא "כל מתקן המחובר לקרקע בחיבור של קבע". "קרקע תפוסה" משמעה קרקע שאינה תפוסה על ידי דבר שאינו בנין או מתקן קבע בנוי. יתרה מכך, סעיף 269 לפקודת העיריות קובע כי קרקע תפוסה היא "כל קרקע שבתחום העירייה שאינה אדמה חקלאית, שמשתמשים בה ומחזיקים אותה לא יחד עם בניין". לפיכך, דחתה הוועדה את בקשת המערערת לסווג את הנכס כקרקע תפוסה. 8. הוועדה מצאה כי שטחי הגלריות בנויים באופן מיוחד - הם תלויים תחת תקרת אולם הייצור. בפרוטוקול הסיור במקום, נקבע כי הגלריות משמשות למיזוג האוויר באולם הייצור ומצויים בהן מזגנים, צינורות, ארובות למעבר אוויר, ארונות חשמל, מתזי מים לכיבוי ותאורה. על אף שהגלריות "תלויות" מתקרת קומת הייצור, לא מצאה הוועדה לנכון לראות את אופן הבנייה כסיבה לראות בהן חלק מאולם הייצור, ולכן לא ראתה בחיוב הגלריות בארנונה משום חיוב כפול. 9. בעניין הטענה בדבר איחור, הבהירה הוועדה כי מאחר שהיא אישרה הארכת מועד להגשת תשובה וזו הוגשה בתוך תקופת ההארכה, לא נותר לה אלא לדחות את הטענה בדבר איחור המחייב קבלת הערר. טענות המערערת 10. המערערת ביקשה לערער על שלושה נושאים, ואלו הם: האחד, עניינו דרישת המערערת כי הוועדה תקבל את השגותיה לשנת המס 2009, באשר המשיב הגיש את תשובתו באיחור; השני, עניינו מיסוי השטחים הפתוחים בקומה הראשונה של הנכס, אשר המערערת מבקשת כי יוכרו כגגות; השלישי, עניינו מיסוי הגלריות שבנכס. 11. בגדר טענתה הראשונה טוענת המערערת כי יש לקבל את השגתה בעניין הארנונה לשנת המס 2009, זאת משום שהמשיב בושש במתן תשובה מעבר לזמן המותר לו על-פי חוק. השגת המערערת בעניין הארנונה לשנת 2009 התקבלה בידי המשיב ביום 12.3.2009. לפי סעיף 4 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר"), היה עליו להגיש תשובתו להשגה בתוך 60 יום, הווה אומר עד ליום 11.5.2009. ברם, תשובת המשיב להשגה נחתמה רק ביום 29.6.2009, קרי 109 ימים לאחר קבלת ההשגה. עם זאת, לטענת המערערת החלטה כזו מעולם לא התקבלה בידיה, ואפילו היה כן, הרי שהמשיב נתנהּ באיחור העולה ב-19 ימים על המותר לפי סעיף 4(ב) לחוק הערר. יתר על כן, לטענת המערערת אם וככל שניתנה החלטה בדבר מתן ארכה למשיב, הרי שניתנה ללא טעמים מיוחדים שנרשמו ומבלי לפנות למערערת כדי לקבל את תגובתה. במקרה בו "לא השיב מנהל הארנונה תוך שישים יום", קובע סעיף 4(ב) לחוק הערר כי "ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה". לפיכך, טוענת המערערת כי היה על המשיב ועל הוועדה לקבל את ההשגה לשנת 2009. לעניין זה המערערת מציינת כי הגישה עתירה (עת"מ 20347-11-09) אשר בה התבקש בית המשפט להורות למשיב לקבל את ההשגה לשנת 2009, אך עתירה זו נמחקה לבקשתה ובהסכמת שני הצדדים. 12. בטענתה השנייה טוענת המערערת כי יש להטיל עליה תשלומי ארנונה שונים מאלו שהמשיב מבקש לחייבה בגין שטחים פתוחים בנכס, שכן אלו אינם מהווים "מרפסות", אלא גגות של קומות תחתונות. המדובר בשני שטחים לא מקוּרים אשר לפי המערערת נוצרו בנכס מכורח הנסיבות, כגגות של קומות תחתונות ובהן קומת ייצור רחבת ידיים. הראשון הוא שטח של 2,976 מ"ר המצוי קומה אחת מתחת לגג (שטח 2-f), והוא לטענת המערערת מגונן בחלקו לנוי. השני הוא שטח של 989 מ"ר המצוי בקומה העליונה של הבניין (שטח 3-f) המהווה גג והוא מחוסר נגישות בפועל. 13. לטענת המערערת אין מדובר במרפסת, וזאת ניתן להסיק מהגדרת מרפסת שאינה מקורה במגורים בסעיף 3.1.13.2 בצו הארנונה של המשיבה (צו הארנונה של עיריית פ"ת, להלן: "צו הארנונה"). יתר על כן, ההגדרות בצו הארנונה הן ברורות וחד-משמעיות, ועם זאת, אין בצו האמור הגדרה מפורשת כנדרש לצורך השתת חיוב. מעבר לכך, הרי שבמקרה של ספק באשר לסיווג שטחים לעניין מס, יש לפרש ספק זה לטובת הנישום. לחילופין, טוענת המערערת שאין לחייבה בארנונה בגין שטח הגג העליון, שכן המדובר בשטח שאין אליו בפועל נגישות, והוא חסר שימוש הן בפועל והן על-פי ייעודו. חיוב בגינו לפי סיווג "תעשיה" אינו סביר ואינו תואם את כוונת מחוקק המשנה בצו הארנונה. לחילופי חילופין, המערערת טוענת, כי לו ימצא בית המשפט שיש מקום לחייבה בארנונה כללית איזה משטחי הגגות, או אז אין לחייב בגינם בארנונה כללית לפי הסיווג העיקרי, כי אם בסיווג אחר, "נוח" יותר לנישום וזאת בין היתר לאור הספק הנכבד שבעצם החיוב במקרה דנן. לדעת המערערת יש להחיל על השטחים סיווג של "קרקע תפוסה", של "שטח קרקע בלתי מקורה" או של "שטח קרקע לתעשיה". 14. בטענתה השלישית טענה המערערת כי מיסוי ארבעת השטחים הטכניים המצויים מעל קומת הייצור והמשמשים למטרות של מיזוג אוויר וחשמל, מהווה למעשה חיוב ארנונה כפול, שכן שטחי הייצור מחויבים בתשלום ארנונה, וניתן לראות בשטחים הללו כגלריות התלויות מן התקרה. על טענה זו לא חזרה המערערת בסיכומיה. טענות המשיבים 15. לדעת המשיבים אין לקבל את טענתה הראשונה של המערערת, ולפיה ההשגה לשנת 2009 צריכה להתקבל כיוון שתשובה לה ניתנה באיחור. המשיבים קיבלו מוועדת הערר אורכה להגשת תשובה להשגה בהתאם לסעיף 4(ב) לחוק הערר, לא לפני שהמשיבים פנו בבקשה מפורטת, מנומקת ומבוססת לוועדה, וזו הכריעה לטובת מתן אורכה. 16. בנוסף, לפי המשיבים, טענת המערערת נדונה ונדחתה שלוש פעמים: על-ידי המשיב, על-ידי הוועדה ועל-ידי בית המשפט, במסגרת עתירה מינהלית שנמחקה (עת"מ 20347-11-09). המדובר במעשה בי"ד, בעטיו המערערת מנועה מלהעלות טענה זו. 17. מעבר לכך, מתן התשובה להשגה ניתנה במסגרת המועדים המותרים והסבירים על פי הדין. סעיפי החוק הקוצבים את הזמנים לתשובות הרשות הם פרוצדוראליים. עיכוב במתן תשובה להשגה, ככל שנגרם, נבע מעומס על מנהל הארנונה של המשיבה ולא כתוצאה מזילות באזרח. אין להפעיל את הסנקציה החמורה שקבע המחוקק בסעיף 4(ב) לחוק הערר כדי להימנע ממצבים אבסורדיים שאינם מתיישבים עם הצדק, שכן התוצאה היא פגיעה בקופת הציבור. למערערת לא נגרם עיוות דין או כל נזק מהותי בשל פגם פרוצדוראלי זה, שכן המערערת קיבלה תשובה מנומקת ומפורטת להשגתה, זאת גם לאור כך שעמדת המשיבים הייתה ידועה לאור ההליכים שנפתחו בעניין הנכס כבר בשנת 2007. 18. לעניין טענתה השנייה של המערערת, באשר לחיוב השטחים הפתוחים כגגות ולא כמרפסות, סבורים המשיבים כי חיוב שטח המרפסות נעשה כדין ובהתאם להוראות צו הארנונה. שטחי המרפסות הם "בניין" בר חיוב בארנונה, בהתאם לסעיף 269 לפקודת העיריות. הגדרת שטח בניין בצו הארנונה של המשיבה הינה הגדרה רחבה, הכוללת את כל שטח הרצפה הבנוי בכל הקומות. כיוון שהוראות החוק וצו הארנונה אינן מגדירות מהו שטח גג, יש לפרשו על פי המשמעות הרגילה שמייחסות לו הבריות, ולהיעזר במבחן השכל הישר. המרפסות, להן גישה ישירה מן הקומה הראשונה של הנכס והן מאובזרות לרווחת עובדי המערערת, אינן גגות. בנוסף, המערערת עושה שימוש שוטף במרפסות ומפיקה מהן תועלת והנאה כלכלית לה, לעובדיה ולציבור לקוחותיה המבקר בבניין. מה עוד שצו הארנונה קובע במפורש כי יש לחייב שטח זה. 19. כמו כן, סיווג המתחם לרווחת העובדים כ"תעשייה" הוא כדין בהיותו חלק בלתי נפרד מנכסה העיקרי של המערערת אותו הוא משרת. לראיה, בשטח הנכס העיקרי יש כניסות מוסדרות לתוך שטח המתחם והעובדים עושים בו שימוש תדיר למפגש, מנוחה, עישון והסעדה. במקום שולחנות וכיסאות הצמודים לחדר האוכל של הנכס העיקרי, המשמשים את עובדי המערערת ולקוחותיה ותורמים לשיפור סביבת העבודה. ניכר כי המערערת עושה שימוש בשטחי המרפסות ולא ניתן לומר עליהם כי הם חסרי נגישות בפועל, כפי שעשתה המערערת. מכאן, צדקה הוועדה בקבעה כי המרפסות אינם "קרקע תפוסה", באשר זו קרקע שאינה תפוסה בידי בניין ומוחזקת שלא יחד עם בניין. שטחי המרפסות מהווים חלק מן הבניין ומכאן שאין הם "קרקע תפוסה". נוכח כל זאת, כדין חויב כלל שטח המרפסות לפי הסיווג העיקרי אותו הן משרתות - "תעשייה". 20. לטענתה השלישית של המערערת בדבר מיסוי שלא כדין של השטחים הטכניים, טוענת המשיבה כי השטחים הטכניים מוסו כדין. לטענתה, אין מדובר בכפל ארנונה. גלריות אלו תלויות מהתקרה, ובהן מצויים מזגנים גדולים, צינורות וארובות למעבר אוויר, ולצידיהן ארונות חשמל. המדובר בגלריה המהווה מפלס ביניים בין רצפת לתקרה של קומה אשר אין סיבה לראות בה כחלק מאולם הייצור. משכך, אין לראות בחיובה משום כפל ארנונה. 21. המשיבים מוסיפים על טיעוניהם אלו טענה נוספת ומציינים הם כי היקף ההתערבות השיפוטית בהחלטות ועדת הערר הוא מוגבל, שכן בית המשפט אינו שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של הוועדה, אלא אם ההחלטה לוקה באי סבירות קיצונית. המשיבים טוענים כי החלטת הוועדה בענייננו אינה חורגת ממתחם הסבירות ואינה קיצונית. משכך לא מתקיימת כל עילה להתערבות בה בהתאם למבחני הפסיקה. כמו כן, המערערת לא הרימה את הנטל להוכיח כי החלטת הוועדה לוקה בחוסר סבירות. צמצום יריעת המחלוקת 22. בסיכומיה הבהירה המערערת כי טענותיה צומצמו לשני נושאים: הראשון קבלת ההשגה לשנת 2009 בשל האיחור בקבלת התשובה להשגה מטעם מנהל הארנונה של עיריית פ"ת. השני, מיסוי הגגות. דיון והכרעה ההשגות בעניין אי עמידת המשיב במועדים הקבועים בחוק 23. כאמור, המערערת טוענת כי יש לקבל את השגותיה לאור אי-עמידת המשיב במועדים הקבועים בחוק הערר ללא שתינתן לו ארכה, ללא טעמים מיוחדים שנרשמו ומבלי לפנות למערערת. מנגד, המשיבים טוענים כי אין מקום לקבל את השגות המערערת שכן קיבלו מוועדת הערר אורכה להגשת תשובה להשגה, וזו הכריעה לטובת מתן אורכה. כמו כן, טוענים המשיבים כי המערערת מנועה מלהעלות טענה בעניין מחמת מעשה בית דין. לבסוף נשענים המשיבים על הטענה כי מגבלת הזמן הקבועה בחוק הערר היא פרוצדוראלית, ומשלא נגרמו למערערת עיוות דין או נזק משמעותי, אין להפעיל את הסנקציה החמורה המקבלת את ההשגה באופן מיידי. 24. באשר לעניין הזמנים, חוק הערר קובע ומגדיר לוחות זמנים מדויקים לשם הגשת השגות מצד מי שחויב בארנונה כשמנגד תוחם החוק את מתן המענה מצד מנהל הארנונה, כדלקמן: "3. (א)  מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1)  הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2)  נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו; (3)  הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות; (4)  היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.        (ב)  אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א).        (ג)   על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה. 4.   (א)  מנהל הארנונה ישיב למשיג תוך ששים יום מיום קבלת ההשגה.        (ב)  לא השיב מנהל הארנונה תוך ששים יום - ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה, זולת אם האריכה ועדת הערר האמורה בסעיף 5 תוך תקופה זו, את מועד מתן התשובה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובלבד שתקופת ההארכה לא תעלה על שלושים יום. 5.   ...   6.   (א)  הרואה עצמו מקופח בתשובת מנהל הארנונה על השגתו רשאי, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו התשובה, לערור עליה לפני ועדת ערר.        (ב)  על החלטת ועדת ערר רשאים העורר ומנהל הארנונה לערער לפני בית משפט לענינים מינהליים" (ההדגשות שלי א.ס). 25. לגופו של עניין אכן, השגת המערערת בעניין הארנונה לשנת 2009 התקבלה בידי המשיב ביום 12.3.2009. לפי האמור בסעיף 4 לחוק הערר היה עליו להגיש תשובתו להשגה בתוך 60 יום, הווה אומר עד ליום 11.5.2009. ביום 22.4.2009 הגיש מנהל אגף השומה בקשה לאורכה של 30 יום במתן תשובתו להשגות שהוגשו. על גבי ההחלטה בכתב יד ניתנה החלטת יו"ר ועדת הערר ביום 26.4.2009 ולפיה ניתנת בזה ארכה בת 30 יום למנהל הארנונה. ביום 29.6.09 נחתמה תשובת המשיב. כלומר, גם אם נניח שהמועד האחרון למתן תשובה היה 26.5.2009, כלומר 30 יום מיום מתן החלטת יו"ר ועדת הערר, אזי מדובר באיחור של למעלה מחודש ימים. גם אם נניח שההחלטה ניתנה ביום 11.5.09, הרי שעל המשיב היה להגיש תשובתו להשגה לכל המאוחר עד ליום 10.6.09. אלא שתשובת המשיב נחתמה ביום 29.6.09, כלומר באיחור של 19 ימים. מכאן שוב אנו מגיעים למסקנה לפיה ההחלטה ניתנה באיחור. אף בגדר סיכומי המשיבים ניתן לראות הודאה שהיה איחור שכן נאמר כי "מתן התשובה להשגה נבע מעומס מערכתי על מנהל הארנונה ולא כתוצאה מזילות באזרח". 26. אין בידי לקבל טענת המשיבים לפיה מדובר בהוראה פרוצדוראלית בלבד. עמידה בלוחות הזמנים איננה הוראה פרוצדוראלית אלא הוראה מהותית שהרשות המנהלית מחויבת לעמוד בה. חזקה היא שהמחוקק לא השחית מילותיו לריק ואם הגדיר זמנים לרשות, הרי שעל האחרונה לעמוד בהם. עמדה זו עולה בקנה אחד עם דבריו של כב' השופט בנימיני מבית המשפט המחוזי בתל אביב היפים לענייננו ולפיהם: " הוראת סעיף 4(ב) לחוק הערר היא חלק ממגמת המחוקק לחסל את תופעת הסחבת בשירות הציבורי, ולהאץ את המינהל הציבורי, כאשר ניתנה לו סמכות להכריע בנושאים שונים הנוגעים לכיסו של האזרח, ליתן את החלטתו תוך זמן קצוב. המחוקק קבע סנקציה ברורה להפרת לוח הזמנים, ויש ליתן לה תוקף מלא, שכן אין מדובר בעניין פרוצדוראלי גרידא..." (עמ"נ 182/05 קואופ ת"א דן השרון בע"מ ריבוע כחול ישראל בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית הרצליה (תל-אביב-יפו), ניתן ביום )02/12/2007. 27. לא מן המותר לציין כי במסגרת עת"מ 2445-09 מרכז נופש "ספורטן" פ"ת ואח' נ' עיריית פתח תקוה ואח', שעניינו מקרה דומה למקרה שבפני, נפסק על ידי כבוד השופטת מיכל רובינשטיין, כי מאחר שתשובת מנהל הארנונה להשגת העותרות בגין חיובן בארנונה, ניתנה באיחור של 7 ימים מהארכה בחלוף המועד הקבוע בסעיף 4 לחוק הערר, יש לקבל את השגת העותרות על חיובן בארנונה ואין למשיבה שיקול דעת בעניין. בגדר הנימוקים לקבלת ההשגה נאמר כי החובה להשיב להשגת הנישום במסגרת המועדים הקבועים הנה הוראה מצווה. וכי עסקינן במועד מחייב, שלהפרתו מתלווה תוצאה משפטית, ומאחר שתשובת המשיבה בהשגה ניתנה לאחר חלוף המועד הקבוע בחוק, דין ההשגה להתקבל. מסקנה זו מבוססת על לשון סעיף החוק ממנו עולה כי אין בו דבר המעיד על הותרת שיקול דעת אצל מנהל הארנונה, ואין לקביעה זו סייגים או תנאים. חיזוק נוסף לכך ניתן למצוא בעמידתו הדווקנית של המחוקק על כך כי מסגרת הזמן בו צריך מנהל הארנונה להשיב יכולה להיות מוארכת רק באישור ועדת הערר ומטעמים מיוחדים שיירשמו וכי לא ניתן יהיה להאריך את מסגרת הזמן מעבר להארכה יחידה זו. האמור אף עולה בקנה אחד עם תכלית הסעיף לחסל את תופעת הסחבת בשירות הציבורי, ולהאיץ את המינהל הציבורי ליתן את החלטתו תוך זמן קצוב. המחוקק קבע סנקציה ברורה להפרת לוח הזמנים ויש ליתן לה תוקף מלא, שכן אין מדובר בעניין פרוצדוראלי גרידא. חשוב לציין כי בית המשפט העליון הציע לעותרת עירית פתח תקווה למשוך את הערעור שהוגש במקרה זה והיא עשתה כן. 28. יש לראות באיחור במתן התשובה כאיחור מהותי, אשר על המשיב לשאת בתוצאותיו כפי שמורה החוק. בלשון החוק נאמר מפורשות כי תשובת מנהל הארנונה צריכה להינתן "תוך ששים יום מיום קבלת ההשגה". ואם לא השיב כי אז "ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה, זולת אם האריכה ועדת הערר האמורה בסעיף 5, תוך תקופה זו, את מועד מתן התשובה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובלבד שתקופת ההארכה לא תעלה על שלושים יום". בחינת הוראות סעיף 4 לחוק מלמדת כי עסקינן במועד מחייב, שלהפרתו מתלווה בהכרח תוצאה משפטית. כמו כן, לשון הסעיף ברורה ואין בה דבר המעיד על הותרתו של שיקול דעת ברמה כזו או אחרת אצל מנהל הארנונה. התוצאה היא כי ההשגה לשנת 2009, בשל האיחור בקבלת תשובה להשגה מטעם מנהל הארנונה, דינה להתקבל. מיסוי הגגות 29. כאמור, טוענת המערערת כי השטחים הפתוחים בנכס אינם מהווים "מרפסות", אלא גגות של קומות תחתונות, לנוכח הגדרת מרפסת שאינה מקורה במגורים בצו הארנונה של המשיבה. כיוון שההגדרות בצו הארנונה של המשיבה הן ברורות וחד-משמעיות ואין בצו האמור הגדרה מפורשת כנדרש לצורך השתת חיוב, אזי במקרה של ספק יש לפרשו לטובת הנישום. מנגד, טוענים המשיבים באשר לחיוב השטחים הפתוחים כגגות ולא כמרפסות, כי חיוב שטח המרפסות הוא כדין ובהתאם להוראות צו הארנונה. שטחי המרפסות הם "בניין" בר חיוב בארנונה, ומשכך יש לחייבן בארנונה. כיוון שהוראות צו הארנונה אינן מגדירות מהו שטח גג, יש לפרשן על פי המשמעות הרגילה שמייחסות לו הבריות, ולהיעזר במבחן השכל הישר. 30. המקור החוקי לגביית ארנונה נעוץ בחוק ההסדרים. חוק זה מסמיך את הרשות להטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס (חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, לעיל ולהלן: חוק ההסדרים). חוק ההסדרים מפנה, לצורך הגדרת נכסים בריי חיוב ושאינם ברי חיוב אל הוראות סעיף 269 לפקודת העיריות (סעיף 7 לחוק). מן המקובץ עולה שניתן לחייב בארנונה בגין נכס שהוא "בניין" כהגדרתו בסעיף 269 לפקודת ( ראו והשוו: עתמ 166-09 אורדב בניה והשקעות בע"מ נ' עיריית תל-אביב (תל-אביב-יפו), ניתן ביום 21/10/2011, להלן: עניין אורדב). 31. מכוח הסמכות הנתונה לה בחוק ההסדרים, רשאית הרשות לקבוע בחקיקת משנה צווים המסדירים את השטחים החייבים בארנונה וסיווגם, לצורך קביעת תעריפי החיוב. מכח סמכות זו, התקינה העירייה את צו המיסים של עיריית פתח תקווה אשר הגדיר, שטחים בני חיוב, ושטחים שאינם חייבים בארנונה. צו הארנונה של עיריית פתח תקווה מגדיר מהו נכס, מהו בניין וכן מהי מרפסת כדלקמן: " 2. נכס - בניין וקרקע בתחום שיפוט עיריית פ"ת (עפ"י מפות מעודכנות שבארכיון משרד ( הפנים) תפוס או פנוי, ציבורי או פרטי, למעט רחוב כמוגדר בפקודת העיריות, סעיף 269 המוחזק ע"י פלוני ומשתמש בו עפ"י האמור בצו זה. נכס המושכר לתקופה קצרה, עד שנה אחת, יהיה בעל הנכס חייב בתשלום ארנונה לתקופה זו. 3. בניין - כל מבנה שבתחום שיפוט העירייה, או חלק ממנו, העשוי מכל חומר שהוא, כולל אבן, בלוקים, עץ, אסבסט, פח, לבד, טיט, וכו', לרבות שטח הקרקע שעיקר שימושו עם המבנה כחצר או כגינה או לכל צורך אחר של אותו מבנה, אך לא יותר משטח קרקע זהה נוסף מגודל שטח עליו בנוי הבניין, למעט קרקע שהמבנה שעליה לא היה תפוס מעולם כולו או בחלקו. חיוב כל יתרת השטח של הקרקע שאינו בשימוש עיקרי עם המבנה כחצר או כגינה או לכל צורך אחר של אותו מבנה , יחויב לפי תעריף קרקע תפוסה כמוגד בצו זה. 4. שטח בניין - לשם חיוב הארנונה לבניינים יילקח בחשבון כל מטר ריבוע משטח רצפה הבנוי בכל קומות הבניין לרבות השטח שמתחת לקירות הפנימיים ועמודים ושטחי עזר (שטח פנים החדרים, חדרי הכניסה, חדרי כביסה בניני עזר, חדרי שירות, חדרי יציאה, יציע, ממ"ד, ממ"ק, מרחב מוגן אחר, שירותים, אמבטיה, מקלחות, הול, מרתף, מחסן, חדרי אוכל, מטבח פינות אוכל, פרוזדורים, ומרפסות מכל סוג שהוא מעברים, וכל שטח רצפה לשימוש כלשהו לרבות שטחים משותפים / ציבוריים וכל שטח מקורה של אותו בניין, להלן "שטח הבניין". "3.1.13 מרפסת מקורה ושאינה מקורה. 3.1.13.1 מרפסת - שטח שריצפתו מרוצפת או עשויה מבטון או אספלט או אבנים או שיש או כל חומר אחר מוקף מעקה, מכל חומר שהוא, בגובה של 40 ס"מ מינימום ובשלושה צדדים לפחות. 3.1.13.2 מרפסת שאינה מקורה - לשטח הדירה יתווסף שטח המרפסת שאינה מקורה כדלהלן: 3.1.13.2.1 שטח עד 10% - שטח מרפסת עד 10% משטח הדירה יתווסף לשטח הדירה ויחויב בתעריף מלא. 3.1.13.2.2 שטח נותר - שטח המרפסת הנותר יחויב, רק ב- 20% משטחה ויתווסף לשטח הדירה ויחויב בתעריף מלא. 3.1.13.2.3 מרפסת מקורה - לשטח הדירה יתוסף שטח המרפסת המקורה, לפי תעריף מלא של דירת מגורים." 32. השאלה המהותית העומדת בפני הינה כיצד מבחינים בין "גג" ל"מרפסת". החוק הכתוב לא עושה הבחנה זו, על כן נערכו בפסיקה מספר ניסיונות להבחנה מעין זו. ככלל, נאמר בפסיקה כי כאשר בוחנים, כיצד לסווג שטח מסוים לצרכי ארנונה, יש להביא בחשבון גם את יעוד השטח והשימוש בו. אין מדובר רק במשמעות המילולית שמבקש המערער ליתן למונח "גג" - כל שטח בבנין שאינו מקורה, והוא נמצא מעל הקומה שמתחתיו. לעניין זה יפים דברי כב' השופטת שרה ברוש בעת"מ 258/07 חירון מסחר והשקעות בע"מ נ' מנהל ארנונה - עיריית ת"א - יפו (ניתן ביום 17/06/2010, ). בגדר פסק דין זה נאמר כדלקמן: "גישת המערערת, כי יש להבחין באופן ברור ומוחלט בין שאלת החיוב של שטח לפי ההגדרות בסעיף 1.3.1 ובין שאלת השימוש לצורך סיווג השטח, אינה מקובלת עלי. יעוד השטח והשימוש בו, הם גורמים שיש להביאם בחשבון הן לשאלת החיוב והן לשאלת הסיווג". 33. בפס"ד שניתן ע"י כב' השופטת ברוש ביום 3/8/11 (עמנ 106-09 יהודה טוניק ושות'-משרד עורכי-דין נ' מנהל הארנונה של עיריית ת"א (תל-אביב-יפו) להלן: עניין טוניק), טען המערער, כי אין לחייבו בארנונה בגין שטח מסוים הנמצא בקומה האחרונה של הבניין, כיוון שלדעתו זהו "גג פתוח" שאינו בר חיוב לפי צו הארנונה. המשיב טען, כי שטח זה הוא "מרפסת גג" ועל כן יש לחייב אותו כ"מרפסת". במקרה זה, בית המשפט חזר על קביעותיה של ועדת הערר, קרי: שטח הגג מתוחם בקירות, מרוצף, ומקורה ברובו בפרגולה. במקום מוצבים מספר עציצים בסדר מכוון, ואל הגג מובילה דלת זכוכית המשמשת כיציאה לשטח מן המשרד. לאור ממצאי הוועדה והתרשמותו הישירה של בית המשפט מתמונות הגג, נקבע כי מסקנת הוועדה ששטח הגג מהווה "מרפסת", לא רק שהיא מסקנה סבירה שאין להתערב בה, אלא מדובר במסקנה המתבקשת מן הנסיבות (ראו: עניין טוניק). בגדר בקשת ערעור שהוגש לבית המשפט העליון ציין כב' השופט פוגלמן בסעיף 13 להחלטתו כי: "... קביעותיה של הוועדה בנוגע לסיווג הגג נשענו על הנתונים העובדתיים שהונחו בפניה, שהיו מפורטים דיים כדי לעמוד על טיב ייעוד הגג והשימוש שניתן לעשות בו...". כלומר - אין חולק על כך שהמבחן, האם הנכס הוא בגדר "גג", אם לאו - איננו מבחן מילולי, כפי שמבקש המערער לייחס למונח "גג", אלא פונקציונאלי ונגזר גם משאלת השימוש בו". 34. פרשנותו של כב' השופט מודריק להבחנה בין גג למרפסת מציעה את הפיתרון המעשי ביותר להתמודדות עם הקושיה. את פרשנותו הגדיר כב' השופט מודריק כגישה הפונקציונאלית, וכך אמר: "כיצד נבחין בין "גג" ל"מרפסת"? לא מצאתי בדין הרלוונטי הגדרה של הביטוי "גג" וכן לא נמצאה לי הגדרה כזאת גם בפסיקת בתי המשפט. ההגדרה המילונית שהוצעה מפי באת כוח העירייה אינה מספקת לצורך פיתרון הסוגיה שלפניי. "גג" הוא אכן "הכיסוי העליון של הבניין" אולם במקום שחלקו העליון של הבניין מבונה ומקורה רק בחלקו ואילו חלק אחר מן המתאר ההיקפי של הבניין חשוף האם נאמר בנסיבות אלה שה"גג", היינו הכיסוי העליון של הבניין, אחד הוא ומצטמצם לכיסוי של אותו חלק מבונה? או שמא נאמר שבנסיבות כאלה ל"גג" שני חלקים; חלקו האחד הוא הכיסוי העליון של החלק המבונה וחלקו השני הוא הכיסוי העליון של מותר השטח ההיקפי של הבניין? האוחז ב"אחדות הגג" מן הסתם יסכים שמקום שחלקו המבונה העליון של בניין כולל רק חדר שירות קטן אין בכך כדי לשלול ממותר השטח העליון שאינו מבונה את הגדרתו כ"גג". לעומת זה גם מי שאוחז ב"חלוקת הגג" יסכים שייתכנו נסיבות מובהקות של הגדרת חלק מן הכיסוי העליון של בניין כ"מרפסת". ניתן להיעזר בהגדרה של "מרפסת גג" המצויה בתוספת השלישית לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל - 1970 לאמור: "חלק ממישור גג שטוח המופרד באמצעות קיר משאר הגג והמוקף מעקה, אשר רצפתו מחוברת לרצפת דירה..." [ראו פס"ד רשף]. מה שאינו מהווה "מרפסת גג" הוא, על דרך הייתור, "גג". אולם לדעתי ההבחנה היא בעיקר תפקודית (פונקציונאלית); לאמור לאיזו תכלית נועד חלקו המוגדר של הכיסוי העליון של הבניין, האם לשם קירוי גרידא (שאז "גג" ייחשב") או לתכלית "מרפסת". לשם איתור התכלית ניתן להיעזר באמות מבחן שנזכרו בפסיקה כגון: זיקתו של חלק הבניין אל יחידת בניין מסוימת, רציפות בין שטח החלק המבונה לחלק שאינו מבונה, נגישות ישירה ואפשרויות השימוש בחלק שאינו מבונה. מהכלל אל הפרט 35. הן על פי התרשמות הוועדה והן על פי התרשמותי אני מביקור שקיימתי באתר, הרי שעל פי הגישה הפונקציונאלית יש לקבוע שאת השטחים 3f f2 ניתן לחלק לשתי קטגוריות שונות מבחינת ארנונה: יש לראות בשטחf2 כמרפסת משום שנעשה בו שימוש כמרפסת ולכן תשולם ארנונה בגינו ואילו בשטח 3f לא נעשה כל שימוש ולכן אין שום הצדקה שתוטל עליו ארנונה. שטחו של f2 הוא רחב ידיים ומשתרע על 2,976 מ"ר. דומה ששטח זה נועד לתכלית של "מרפסת" ומנוצל כמרפסת. מדובר בשטח אשר פזורים בו ספסלים, שולחנות, כסאות, סוככים דמויי מטריות גדולות, אדניות גדולות ובהן צמחים ועצים, מתקני כושר גופני ואמפיתיאטרון בנוי מאבן. בנקודות שונות במרפסת פזורים מתקני כיבוי אש, נקודות חשמל, פנסים וכן מאפרות גדולות העומדות על הרצפה. בעת ביקורי במקום נראו עובדים בשטח זה אשר דומה והיו בעיצומה של הפסקת קפה. אף לא נעלמה מעיניי התרשמותם של חברי הוועדה אשר קבעו כי "המרפסת מסודרת ומטופחת כאשר ניכר, כי רק אותו שטח שרצפתו עץ והקרוב אל פתח היציאה מן המסעדה/קפה נמצא בשימוש ואכן ישבו בו שתי עובדות שעישנו ושתו מספלי קפה". הזיקה בין בית הקפה במקום למרפסת היא זיקה ישירה והמעבר הוא רצוף זמין ופשוט. שטח במפלס F3 דינו של שטח f3 שונה מדינו של שטח 2 f. מפלס f3 מצוי במפלס גבוה יותר ממפלס f2 . המדובר בשטח המשתרע על כ-1000 מ"ר אשר איננו חלק אינטגראלי משטח f2. שטח זה הינו מרוצף ופתוח הגישה אליו משטח f2 אפשרית דרך מדרגות שחסומות בשרשרת באופן שאין גישה חופשית בין שני השטחים. בשטח זה לא נמצאו ספסלים, שולחנות, כסאות, או אדניות. לגבי שטח זה לא הוכח כי נעשה בו כל שימוש, מלבד היותו גג ועל כן מסקנתי הינה כי את שטח זה יש להגדיר כגג ולא כמרפסת. אשר על כן, מסקנתי היא שעל פי הגישה הפונקציונאלית יש לראות בשטחf2 כמרפסת, בעוד שבשטח 3f יש לראות כגג. אני דוחה אפוא את החלטת וועדת הערר אשר התעלמה מההבדלים בין שטח f3 לשטח 2 f בראותה אותם כמקשה אחת. 36. למעלה מן הצורך אעיר כי לא מצאתי ממש בטענת המערערת לפיה יש לראות בשטחים 3f f2כ"קרקע תפוסה". סעיף 269 לפקודת העיריות מגדיר "קרקע תפוסה" כדלקמן: "כל קרקע שבתחום העירייה שאינה אדמה חקלאית, שמשתמשים בה ומחזיקים אותה לא יחד עם בנין". בע"ש 5454/99 כ.א.ן. פארק המים קריות בע"מ נ' מנהלת הארנונה בעיריית חיפה (ניתן ביום 18.12.01) הגדיר כב' השופט ד"ר ביין את המושג "קרקע תפוסה" כדלקמן: "הגדרת 'קרקע תפוסה' כפי שהיא מופיעה בסעיף 269, באה לקבוע את הגבולות בין בנין לקרקע, שכן הגדרת בנין באותו סעיף כוללת בחובה גם קרקע שעיקר שימושה עם המבנה. העולה מהשוואת שתי ההגדרות מעלה שקרקע שעיקר שימושה עם המבנה נחשבת בנין, ואילו קרקע שאין עיקר שימושה עם הבנין נחשבת קרקע תפוסה בתנאי שאינה קרקע חקלאית"..."מכאן נובע, שכל קרקע שנעשה בה שימוש היא קרקע תפוסה למעט קרקע חקלאית ואילו קרקע הטפלה לבנין נחשבת לבנין בתנאי שהעירייה בצו המסים קבעה את השטח הראוי להיחשב כחלק מהבנין. אם העירייה לא קבעה כזאת, הרי כל הקרקע, גם זו שעושים בה שימוש עם הבנין, היא בגדר קרקע תפוסה. הפרשנות של המערער לפיה קרקע ששימושה עם הבנין ושבצו המסים לא נקבע שיעורה היא פטורה מכל וכל, היא פרשנות שאינה מתקבלת על הדעת, בשים לב למטרות הטלת הארנונה כפי שיפורט בהמשך". כב' השופט א' רובינשטיין בעניין דור אנרגיה אימץ את הדברים וכך אמר: "הפרשנות הנכונה להגדרת 'קרקע תפוסה' היא כי קרקע תפוסה היא קרקע שאינה אדמה חקלאית ושאינה נכללת בהגדרת בנין, דהיינו, לא עמדה בתנאים המפורטים לקרקע המוגדרת כ'בנין'. למושג ניתנה, בהתאם לאמור, פרשנות תכליתית ששינתה את פשוטו. פרשנות זו מתבססת על ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 269 (ראו: ע"ש 56/66 (י-ם) חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עיריית ירושלים, ...; ע"ש (ת"א) 143/92 רשת הריבוע הכחול נכסים והשקעות נ' מנהלת הארנונה עירית ראשון לציון... כן ראו ע"ש (חיפה) 5268/99 חברת גני כרמל בע"מ נ' מנהל הארנונה ...". החניונים הפתוחים בענייננו אינם נכללים בהגדרת "בניין" כפי שתוארה לעיל. הם גם אינם "אדמה חקלאית". לאור הילכת פארק המים, נחשבים הם ל"קרקע תפוסה" וחייבים ארנונה ככזו. (עא 3004/04 המועצה המקומית גבעת שמואל נ' זאבי מחשבים וטכנולוגיה בע"מ (מרכז), 11/12/2007). 37. לאור האמור לעיל הנני מקבל את קביעת ועדת הערר אשר מיאנה לראות בנכס כמתאים להגדרת "קרקע תפוסה". בנמקה זאת בטיעון, כי השטח הבנוי בקומה העליונה של הבניין אינו "קרקע" על פי השכל הישר, כאשר זה מורה כי שטח המצוי בקומה הרביעית של בניין אינו קרקע. "קרקע תפוסה" משמעה קרקע שאינה תפוסה על ידי דבר שאינו בנין או מתקן קבע בנוי ואילו בענייננו מדובר בכל מקרה בבניין בין אם זה גג ובין אם זה מרפסת אך לא ב"קרקע תפוסה". מיסוי הגלריות כאמור במסגרת סיכומי המערערת הבהירה זו האחרונה כי "טענות המערערת צומצמו והן עוסקות בשני נושאים: קבלת ההשגה לשנת 2009, בשל האיחור בקבלת התשובה להשגה מטעם מנהל הארנונה של עיריית פ"ת והשני מיסוי הגגות. הנה כי כן נושא מיסוי הגלריות ירד מהפרק ואין מקום לדון בו. יוזכר כי בית המשפט ערך ביום 25.5.11 ביקור בנכס על מנת להתרשם ממנו באופן בלתי תלוי כדי שניתן יהיה לבחון סבירות החלטתה של ועדת הערר. התוצאה היא כי ההשגה לשנת 2009, בשל האיחור בקבלת תשובה להשגה מטעם מנהל הארנונה, דינה להתקבל. כמו כן, אני קובע כי לענין ארנונה שטחf2 הוא מרפסת, בעוד ששטח 3f הוא גג. הערעור מתקבל אפוא בחלקו. שכר טרחה המשיבה תשלם למערערת הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 ₪ סכום זה יהיה צמוד למדד וישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל. גג (ארנונה)מרפסת (ארנונה)מרפסתגגארנונה