ביטוח מקיף - נהיגה תחת השפעת סמים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטוח מקיף - נהיגה תחת השפעת סמים: תביעה לתשלום תגמולי ביטוח על-פי פוליסת ביטוח מקיף לרכב. ההליך מעלה לדיון את שאלת עצם חובתה של המבטחת לשלם למבוטח תגמולי ביטוח על-פי הפוליסה בנסיבות בהן יוחסה לנהג הרכב מעורבות בתאונה אגב נהיגה תחת השפעת אלכוהול ושימוש בתרופות נרקוטיות השקולות לסמים. א. ההליך והצדדים לו חלק הארי של העובדות שברקע ההליך אינו שנוי במחלוקת. בבעלות התובעת רכב מאזדה משנת ייצור 2005 (להלן הרכב). הנתבעת, מבטחת כהגדרתה בחוק חוזה ביטוח, הנפיקה לרכב פוליסה לביטוח מקיף שעמדה בתוקפה בתקופה שמיום 1.8.2008 עד יום 31.7.2009. מר X הוא בעלה לשעבר של התובעת (להלן הנהג או X); התובעת התירה את נהיגתו ברכב. X מטופל בתרופות נרקוטיות על רקע תאונת דרכים משנת 1997 שכללה פגיעת ראש ומחלת הסרטן בה לקה בתקופה מאוחרת יותר. המוסד לביטוח לאומי קבע את נכותו בענף נכות כללית בשיעור 63% וזיכה אותו בגמלת ניידות בשיעור 60% [סעיף 26 ל-ת/2]. ביום 20.12.2008 בשעה 4:50 לפנות בוקר היה הרכב מעורב בתאונת דרכים שעה שX נהג בו. במהלך נסיעתו פגע הרכב ברכב חונה; כפועל יוצא נשרף הרכב כליל והוכרז על-ידי שמאי מטעם הנתבעת כרכב באובדן כללי שייעודו לפירוק. הנתבעת, אליה פנתה התובעת בדרישה לקבל תגמולי ביטוח בשל הנזק שנגרם לרכב בתאונה, דחתה את התביעה. במכתבה לתובעת נושא תאריך 1.2.2009 ציינה שהנהג ברכב מסר גרסאות סותרות באשר לנסיבות האירוע, שעולה חשד לכאורה לכך שX נהג בשכרות בעת התאונה, וכי נמצא ברכב חומר מאיץ ("נייטרו"). על רקע הזה הוגשה התובענה דנן, בה עתרה התובעת לחייב את הנתבעת לשלם לה את ערך הרכב לפי דו"ח השמאי בסך 78,000 ₪, את הוצאות גרירת הרכב ושכ"ט השמאי בסך של 980 ₪ וסך של 1,000 ₪ בגין הוצאות שהוצאו בקשר עם נטילת הלוואה לרכישת רכב חלופי. התביעה הועמדה על 79,000 ₪ ליום הגשתה, 13.10.2009. כותרת התביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר נמחקה בהחלטת כב' הרשמת מיום 10.9.2009. שלוש הן השאלות הטעונות הכרעה בהליך זה: ראשית, אם ארעה התאונה בעת שנהג הרכב היה נתון להשפעת אלכוהול ברמה של שכרות ולהשפעת תרופות נרקוטיות באופן ששלל את יכולתו לשלוט ברכב; שנית, אם בנסיבות העובדתיות בהן ארעה התאונה הופקע הכיסוי הביטוחי לה על-פי הפוליסה; לבסוף, היה וחוזה הביטוח עומד בתוקפו, מה שוויו של הרכב במועד התאונה שממנו יש לגזור את תגמולי הביטוח להם זכאית התובעת. שאלות אלה ידונו להלן כסדרן. ההפניות הן לפרוטוקול הדיון זולת אם צויין אחרת. ב. נהיגה תחת השפעת אלכוהול ותרופות נרקוטיות: הרובד העובדתי כפי שיובהר להלן יש לקבוע שבעת אירוע התאונה היה נהג הרכב שרוי במצב של שכרות שניתן להגדירה קלה. לא הוכח שלשתיית אלכוהול טרם התאונה נלוותה צריכת תרופות שהשפיעו על מצב הכרתו של הנהג, לא כל שכן תרופות שניתן להגדירן כסמים או כשוות-ערך לסמים. נהיגה תחת השפעת אלכוהול ובמצב של שכרות הוכח ברמת ההוכחה החלה בהליך אזרחי, על-פי מאזן ההסתברויות, שבקרות התאונה היה X מצוי במצב של שכרות בשל צריכת אלכוהול בתכוף לפניה. קביעתי בעניין זה נסמכת על כוחם ומשקלם המצטבר של הטעמים שלהלן. בעקבות התאונה הועמד X לדין בגין נהיגה בשכרות, לצד עבירות נוספות שיוחסו לו [ת"ד (של' חד') 6409-02-10; להלן תיק התעבורה]. בכתב-האישום שהוגש בתיק התעבורה נטען בין השאר שלפי דגימת דם שניטלה מהנהג נמצאו בדמו 79 מ"ג אלכוהול לכל 100 מ"ל דם; סף השכרות הקבוע בחוק הוא 50 מ"ג. הממצא הנסב על רמת האלכוהול בדמו של X נסמך על חוות-דעתו של ד"ר אשר גופר אשר מהווה חלק מחומר החקירה שבתיק המשטרה [נספח ח' לתיק מוצגי התובעת; להלן חוו"ד גופר]. התובעת עצמה לא נכחה במעמד התאונה; ידיעתה את נסיבותיה נסמכה במלואה על מה ששמעה מפיו של X. לדבריה סיפר לה X שביקר חבר בשם בני שדה, בדרכו הביתה הסיע טרמפיסטים ליישוב קציר ושם פגש בשני ילדים; מאחר שלא ידע כיצד לצאת מהיישוב ביקש את עזרתם. אין חולק על כך שהשניים, שנסעו עם X ברכב בעת שארעה התאונה, הם דניאל בודסוב, בנה של אישה בשם יוליה שלX ולתובעת היכרות קודמת עמה, וחברו רומן שלמה (להלן דניאל ורומן). השניים, כך לדברי התובעת, נכנסו לרכב כדי להנחות את X ליציאה מהיישוב. תוך כדי נסיעתם הגיח כלב, הילדים הבהילו את X בהצביעם עליו, X ניסה לבלום, הייתה מהמורה גדולה בדרך, רכב חנה בצד כשהוא בולט לכביש, X פגע ברכב החונה ושתי המכוניות החלו להתלקח. התובעת לא שמעה מX על כך שהיה קודם לתאונה בבית של יוליה, אמו של דניאל [ע' 19-18]. בנוכחות התובעת שתה X כוסית אחת בתום ארוחת הערב, שעות רבות לפני התאונה. התובעת אישרה שהיא אינה יודעת מה עשה X לאחר מכן [עמ' 21]. עדות X באשר לנסיבות התאונה בכלל ולאי-שתיית אלכוהול על-ידו עובר לה בפרט לא עוררה אמון בלשון המעטה. עסקינן בעדות יחידה כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות; לא זו בלבד שלא נמצא לה סיוע אלא שהובאו ראיות אחרות שסתרו אותה. X אישר שהיה ביכולתם של דניאל ורומן לאמת את נסיבות התאונה כפי שהוא תיארן. את טענתו שלא זימן אותם לעדות כי אינו מכיר אותם ואינו יודע כיצד להגיע אליהם מצאתי לא אמינה באופן בולט ומובהק. בהמשך אישר שהוא מיודד עם יוליה, אמו של דניאל שנכח ברכב בעת התאונה [עמ' 27]; מעדות התובעת עלה שגם היא מכירה את יוליה. רמת ההיכרות היא כזו שX ידע לספר פרטים אינטימיים על חייו ועברו של דניאל [עמ' 30]. הימנעות התובעת מזימון עדים רלוונטיים שזהותם מוכרת וידועה ופרטיהם מצויים בתיק המשטרה מקימה חזקה שהיה בעדותם, אילו נשמעה, כדי לפגוע בגרסת הנהג באשר לנסיבות התאונה [עמ' 28 לפרוטוקול; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659-658 (1991)]. כפי שיובהר להלן עדות הנוסעים ברכב במועד התאונה, כביטויה בהודעות דניאל ורומן במשטרה, אינה נוחה לX בכל הקשור לשתיית אלכוהול עובר לתאונה. בהתייחסו לנסיבות אירוע התאונה הפנה X לתיאור שמסר בתביעה לפיצוי נזקי גוף שהגיש בעטיה, בזו הלשון: "בתאריך 20.12.2008 בשעה 04:50 לפנות בוקר לערך, נפגע התובע מתאונת דרכים. הרכב היה נהוג ע"י התובע יחד עם שני נוסעים נוספים 'טרמפיסטים' שעה שהתנגש ברכב חונה שבלט לכיוון הכביש, בישוב קציר-חריש" [סעיף 11 ונספח ב' ל-ת/3]. בגרסה זו הטרמפיסטים שהסיע לקציר ושני הילדים שפגש בקציר - חד הם; אין בה זכר לא לכלב שהגיח, אף לא למהמורה בכביש. כלב ומהמורה נזכרו בעדות X בחקירה נגדית, אך לא בעדותו הראשית [עמ' 32]. X לא ידע ליתן טעם לחסר זה. בעדותו לפני סיפר X על ארבעה שנסעו עמו ברכב ביום התאונה, שניים מהם טרמפיסטים שהסיע עד קציר ושניים אחרים שנסעו עמו בתוך היישוב. אליבא דX כל הנוסעים שהסיע אותו לילה היו שיכורים, כך הטרמפיסטים שהסיע ליישוב וכך גם דניאל שנמצא ברכבו ברגע התאונה [עמ' 28, 30]. על כך יש לתהות: X היה במצוקה ולא מצא דרכו אל מחוץ לקציר באופן שחייבו להידרש לסיוע והכוונה. כלום יעלה על הדעת שבמצב זה בחר X להסתייע דווקא בנער שיכור שאותו הכיר כבעל עבר בעייתי? בעניין זה לא נמצא בפיו של X מענה מניח את הדעת לשאלת בית-המשפט שהופנתה אליו [עמ' 35]. הדברים מתיישבים יותר עם גרסתו המוקדמת של X, אותה מסר לחוקר המשטרה סמוך לאחר התאונה בעודו בבית-החולים, ולפיה שהה במחיצתם של דניאל ורומן עוד קודם לתאונה ואף שתה בחברתם. בכל הקשור למעשיו בחברת הנערים שנמצאו ברכב בעת התאונה, דניאל ורומן, הייתה עדותו של X עדות 'מתפתחת'. תחילה מסר שרק נעזר בהם לשם יציאה מקציר אך סירב להצעתם לשבת עמם כי הקור מנע זאת [עמ' 29-28]. אחר כך אישר ששהייתו עמם חרגה מהסעתם ברכבו וכללה גם הגשת אלכוהול לX על-ידי דניאל מחוץ לביתה של האם יוליה בקציר; X ביקש להישמע בטענה שלא שתה את הכוסית שהוגשה לו אלא שפך את תוכנה, כך שלא שתה אלכוהול כלל בחברת הנערים [עמ' 32]. עדותו זו סותרת מניה וביה את הודעתו הראשונה במשטרה שנגבתה ממנו בבית-החולים בתכוף לאחר התאונה, ממנה עלה ששתה כוסית וודקה עם רד בול עם חברים ביישוב קציר בסביבות השעה 03:00. עדות זו תואמת את הודעותיהם של דניאל ורומן במשטרה לפיה שתה X בחברתם לפני התאונה [נ/5, נ/6]; הודעותיהם הוגשו בהסכמה כחלק מתיק המשטרה, תוך שהצדדים מוותרים על חקירתם [עמ' 46]. X לא השכיל להתמודד עם העולה מהודעותיהם של דניאל ורומן ועדותו נשאה אופי מתפתל [עמ' 35-34]. לגרסה הראשונה שמסר לחוקר המשטרה בתכוף לאחר התאונה נודעת עדיפות על-פני גרסאותיו המאוחרות יותר שלא היו עקביות ולא עוררו אמון. אותה עדות ראשונה נמסרה בצורה ברורה ורהוטה והיא אינה תואמת את טענת X כי ניתנה על-ידו במצב של כאב וטשטוש שהשליכו על תוכנה ואמיתותה [עמ' 36]. הפער בין גרסת דניאל לגרסתו של רומן, כביטויין בהודעותיהם במשטרה, נסב לא על עצם שתיית אלכוהול בידי X זמן לא רב קודם לתאונה אלא על הכמות ששתה, שמא מועטה היא כטענת רומן או רבה מאוד כגרסת דניאל. דא עקא, בסוגיית כמות האלכוהול קובעת תוצאת בדיקת הדם שנערכה לX כפי שתועדה בחוו"ד גופר. אשר לעצם שתיית אלכוהול בידי X עובר לתאונה, אני קובעת שהוא לא אמר אמת עת ציין ששתה רק בביתו שעות רבות לפני התאונה; הלה שתה אלכוהול בחברת דניאל ורומן זמן קצר קודם לתאונה באופן שעולה בקנה אחד עם ממצאי בדיקת הדם שנערכה לו. מטעם הנתבעת נשמעה עדותו של רכז הביטחון בקציר, מר שלום דהן, שוטר במקצועו שהגיע לזירת התאונה זמן קצר לאחר שארעה, בעת שכלי-הרכב המעורבים בערו ועוד בטרם פונה X מהמקום באמבולנס. לדבריו הבחין בריח חזק של אלכוהול שנדף מX ולכן גם הזמין למקום בוחן תנועה על-מנת שייטול מהנהג בדיקת דם. דהן עמד על דעתו בהקשר זה הן בחקירה הראשית והן בחקירה הנגדית [עמ' 42]. עדותו מחזקת את קביעתי דלעיל. התובעת הגישה חוות-דעת מאת ד"ר מירב יוגב-פלח, מומחית בתחום הפרמקולוגיה, לפיה רמת האלכוהול בדמו של X על-פי הבדיקה שנערכה אחרי התאונה אינה משקפת את רמת האלכוהול בדמו בזמן התאונה. לפי חוות-הדעת ממצא בדבר קיומו של 'ריח אלכוהול' מפיו של X אינו יכול להצביע על שכרות כשהוא לבדו, בהיעדר ממצאים אחרים [ת/1]. מצאתי שאין לייחס משקל, לא כל שכן משקל מהותי, לחוות-דעת זו. ראשית, היא נסמכה באופן מלא ומוחלט על נתונים שנדלו מתיק המשטרה ומתיעוד רפואי הקשור בX, מבלי שהמומחית מצאה לנכון לפגוש במי שעליו נסבה חוות-הדעת על-מנת לאמת עמו עובדות ונתונים בסיסיים ובראשם היקף שימושו בתרופות ביום האירוע והיקף צריכת האלכוהול שהייתה מנת-חלקו עובר לתאונה [עמ' 9]. זהו פגם מהותי היורד לשורש חוות-הדעת ומשליך על רצינותה. כך למשל הניחה המומחית שX, כהודעתו במשטרה, שתה כוסית אחת בביתו בתום ארוחת ערב-שבת, שעות רבות לפני התאונה [ת/1 בעמ' 3-2; עמ' 11-10 לפרוטוקול]. מעדותו של X לפני, לא כל שכן מראיות אחרות שנזכרו לעיל, עלה שהיקף שתייתו ומועדי שתייתו טרם התאונה היו שונים בתכלית. הלה אישר שבביתו ערב התאונה שתה יותר מכוסית אחת: "[...] אחרי ארוחת ערב שתיתי כוסית של טיפה רד בול עם וודקה ואת שאר הרד בול שתיתי בכוס השנייה. כלומר כרד בול נקי, אקסל בעצם זה לא רד בול" [עמ' 31]. עוד הוכח, כאמור לעיל, ששתה גם בשלב מאוחר יותר בחברתם של רומן ודניאל. שנית, המומחית הטעימה שבהיעדר ממצא נוירולוגי-אובייקטיבי שיעיד על שכרות לא ניתן ללמוד על קיומה מהתרשמות סובייקטיבית על-אודות ריח אלכוהול שנדף מפיו של הנהג לאחר התאונה. לדבריה, בדיקת נוירולוג שנערכה לנהג בבית-החולים שללה חסך נוירולוגי ואילו במצב של שכרות ניתן לצפות לחסך כזה [עמ' 11]. דא עקא, דו"ח רפואי עליו הסתמכה המומחית לא כלל בדיקת נוירולוג אלא רק בדיקת אורטופד [עמ' 14-13]. אף כאן לא נמצא מתאם בין מסקנות חוות-הדעת לבין ההנחות שניצבו ביסודה. המומחית אישרה שאינה יודעת אם קיים פער בין הנחותיה שמקורן בתיעוד שעליו הסתמכה לבין המציאות לאשורה ושלא טרחה לברר עם התובעת או עם X עצמו אם פער כזה קיים, אם לאו [עמ' 16]. די בכך שהנחות המוצא שביסוד חוות-הדעת נמצאו לא מדויקות בלשון המעטה על-מנת לפגוע בכוחה הראייתי. ודאי שאין בה כדי להוות משקל נגד לראיות אחרות, מהימנות, המלמדות על כך שX היה נתון להשפעת אלכוהול במועד התאונה. נמצא אפוא שאין בחוות-הדעת שהוגשה מטעם התובעת כדי ללמד שרמת האלכוהול בדמו של הנהג כפי שתועדה בחוו"ד גופר, קרי רמת אלכוהול של 79 מ"ג ל-100 מ"ל דם, הייתה נכונה רק למועד נטילת הבדיקה, כשעתיים לאחר התאונה, ובה בעת איננה מעידה על שכרות של X במועד התאונה. מקובלת עלי קביעתה של מומחית התובעת כי רמת האלכוהול בדמו של X תואמת שכרות קלה [עמ' 10]. לדבריה, לו היה שותה בהיקף שיוחס לו בהודעתו של דניאל במשטרה ניתן היה לצפות שערכי האלכוהול בבדיקת הדם שנערכה לו יהיו גבוהים ביחס לערך שנמצא בפועל [עמ' 12]. הדברים עומדים על מכונם אפילו אניח שרמת האלכוהול שתועדה בחוו"ד גופר זהה לרמת האלכוהול בדמו של הנהג בעת התאונה, חרף קיומו של פער זמנים בין רגע התאונה לבין נטילת הבדיקה. ודאי שכך הם פני הדברים אם אקבל את קביעתה של ד"ר יוגב-פלח כי בזמן התאונה יכולה הייתה רמת האלכוהול להיות גם נמוכה יותר מזו שאותרה בבדיקה [עמ' 10]. אכן, לצרכי הרשעה בעבירת נהיגה בשכרות אין נפקא מינה להיקף החריגה של ערכי האלכוהול מעבר לרף שנקבע בדין. עם זאת ברי, וביטוי לכך ניתן בפסיקתם של בתי-המשפט, שככל שכמות האלכוהול עולה גדלה השפעתה על התנהגות הנהג, ערנות חושיו ויכולתו לשלוט ברכב ולהתגבר על סיכוני הדרך [ע"פ (מח' י-ם) 40085/07 חסידים נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (לא פורסם, 8.7.2007); ת"ת (י-ם) 16231/08 מדינת ישראל נ' השאש (טרם פורסם, 9.8.2009)]. בכך שבדו"ח פינוי הנהג באמבולנס מזירת התאונה לבית-החולים או בדו"ח בדיקתו במיון לא צויין ממצא פוזיטיבי על-אודות שכרות אין כדי ללמד שבעת קרות התאונה לא היה X נתון להשפעת אלכוהול. עדותה של המומחית מטעם התובעת בעניין זה לא חרגה מגדרה של השערה גרידא [עמ' 17]. ללא עדות ישירה של עורכי דו"ח מד"א ותעודת חדר מיון אין במסמכים הללו כדי לבסס ממצא פוזיטיבי על-אודות היעדר שכרות. הם עולים דווקא בקנה אחד עם קביעת המומחית כי מצבו של הנהג היה מצב של שכרות קלה, כזו שאינה טעונה התייחסות דרמטית בתיעוד הרפואי שנערך סמוך לאחר התאונה. בניגוד לטענת הנתבעת לא הסתירה התובעת את תוצאות תיק התעבורה. בעת בירור ההליך שלפני טרם נערכה הקראה בתיק התעבורה וזו נקבעה ליום 10.6.2012, קרי למועד מאוחר מזה בו סיכומו הצדדים טענותיהם בתובענה דנן [ראו גם עדות התובעת בעמ' 25]. לא נעלם מעיני שאגב עדותו מסר X גרסאות סותרות ביחס למוצאותיו של תיק התעבורה. בנשימה אחת הטעים שטרם זומן להליך זה שכן "יש עומס רב בחדרה", ושהיה בבית-המשפט והודה "בכל מה שהיה נכון ואמת". בהמשך אף טען שהורשע בנהיגה תחת השפעת אלכוהול קלה ביותר תוך שהוא מתיימר לצטט מהכרעת-הדין [עמ' 31]. אחר כך חזר בו, מסר שטרם הודה ושההליך הפלילי לא הסתיים [עמ' 32]. כאמור, בעת שנמסרה עדותו זו של X טרם ניתנה תשובתו לכתב-האישום בתיק התעבורה. יש בכך כדי ללמד למד היטב על מידת האמון שאפשר לתת בעדותו. נהיגה תוך שימוש בתרופות נרקוטיות טענת הנתבעת להיעדר כיסוי ביטוחי לפי הפוליסה נסמכה על שילוב של שני גורמים: שתיית אלכוהול מזה ושימוש בתרופות נרקוטיות השקולות לסמים מזה, באופן שהפך את התאונה לאירוע ודאי ולא לאירוע תאונתי-מקרי המבוטח בפוליסה. ברובד העובדתי כשלה התובעת בהוכחת טענתה. במה דברים אמורים? על-מנת להרים את הנטל נדרשה הנתבעת להציג חוות-דעת מומחה שתעיד שלשילוב בין רמת האלכוהול הקונקרטית שאותרה בדמו של X סמוך לאחר התאונה לבין שימוש בתרופות מסוימות שנזכרו בתיקו הרפואי - לגביהן נדרשה ראייה לכך שהוא נוטל אותן על בסיס קבוע - נודעת השפעה שוללת הכרה במידה כזו שהיא עשתה את אירוע התאונה לצפוי ובלתי-נמנע, בבחינת כרוניקה-של-פגיעה-ידועה-מראש. עוד נדרשה הנתבעת לבסס טענתה כי במצב דברים זה היה X שקול למי שנהג תחת השפעת סמים, אף זאת באמצעות חוות-דעת מומחה. חוות-דעת כזו לא הוגשה; המחדל רובץ לפתחה של הנתבעת, שמבקשת להוכיח קיומן של נסיבות המפקיעות את חבותה לשלם למבוטח תגמולים על-פי הפוליסה ובמובן זה מעמדה הוא של 'המוציא מחברו'. כלל הוא שבעל-דין נושא בנטל להוכיח כל טענה המקדמת את עניינו ואין נפקא מינה אם מעמדו הוא מעמד תובע או נתבע [ת"א (מח' חי') 426/02 בני בנימין לקרץ בע"מ נ' דקל הכרמל מהנדסים יועצים בע"מ, בפסקה 9 וההפניות שם (טרם פורסם, 14.2.2006)]. אף לא עלה בידי הנתבעת להשלים את שהחסירה בראיותיה שלה באמצעות חקירה נגדית של מומחית הצד האחר. בחוות-דעתה של מומחית התובעת נאמר בהקשר זה כך: "עפ"י רשימת הטיפול התרופתי של מר משה X הוא נוטל באופן קבוע בנזודיאזפינים (נוגדי חרדה). שימוש בבנזודיאזפינים עלול לפגום ביכולת הנהיגה ברכב והפעלת ציוד ומכונות. הליקוי מוחמר על ידי צריכת אלכוהול. אלכוהול ובנזודיאזפינים פועלים על אותו קולטן (GABA) במערכת העצבים המרכזית ומכאן השפעתם המגבירה זה את פעולתו של זה" [ת/1 עמ' 4]. אלא שהדברים סויגו באורח ניכר ומשמעותי בעדות המומחית לפני. בעדותה לפני הטעימה המומחית, בהתייחס לתרופות שנוטל X על-פי תיעוד רפואי שצורף לחוות-דעתה, שהן אינן נרקוטיות, הגם שברמות מינון מסוימות יכולות לפגוע ברמת ההכרה ולהשפיע על יכולת ההתמצאות בזמן ובמרחב. אשר לתרופה לגביה העיד X שנטל אותה בתכוף לאחר התאונה, אוקסיקונטין, מסרה המומחית שמדובר בתרופה לשיכוך כאבים ולא בתקופה ממשפחת נוגדי החרדה. השילוב בין נטילת נוגדי חרדה לבין שתית אלכוהול הוא שמחמיר את מצב ההכרה; מדובר בתוצאה שתלויה בצריכה בפועל של תרופות כאלה [עמ' 13-12]. המומחית מסרה שלא בדקה אלו תרופות נוטל X בשל מחלת הסרטן שממנה הוא סובל אך לשיטתה אין מדובר בתרופות שאמורות להשפיע על מצב ההכרה. תרופות אחרות שנזכרו בתיעוד הרפואי בעניינו של X ניתנו שנים לפני התאונה ועל כן הן אינן רלוונטיות למצבו בעת התרחשותה [עמ' 16-15]. בעדויות התובעת וX לא היה כדי ללמד על כך שבעת הרלוונטית נטל הנהג באורח קבוע תרופות מן הסוג שנזכר בעדות המומחית ככזה שעשוי להיות בעל השפעה מטשטשת הכרה. אף לא הוכח שהנהג נטל תרופות כאלה ביום התאונה ועובר לה. אכן, גם התובעת וגם X הצהירו על היותו מטופל בתרופות נרקוטיות בשל מצבו הרפואי שקדם לתאונה [סעיף 14 ל-ת/2, סעיף 12(ו) ל-ת/3]. התובעת, אחות במקצועה, הטעימה בעדותה לפני שX נוטל תרופות נרקוטיות בעטיה של מחלת הסרטן, לא על בסיס קבוע שבועי או יומי אלא בהתאם לצורך ועל-פי כאביו [עמ' 18]. עדותה הותירה רושם כן, גלוי ואמין. X עצמו הדגיש שנטל כדורים רק אחרי התאונה, כדי להתמודד עם הכאבים שנבעו מפציעתו בה, אך שלל נטילת כדורים עובר לה [עמ' 35-34]; עם כל הקשיים בעדותו לא עלה בידי הנתבעת לקעקע את דבריו בסוגיה זו, שהיא מהותית להצלחתה בהגנתה, ולהראות שבמועד התאונה היה X נתון להשפעת כדורים מטשטשי הכרה שניטלו בשילוב עם צריכת אלכוהול. הנתבעת לא זימנה למתן עדות מי מהרופאים המטפלים בX בשל מחלתו על-מנת שיעידו על עצם השימוש בתרופות שנזכרו בתיעוד הרפואי שהוצג בהתייחס אליו, תדירות והכרחיות השימוש וקיומו בפועל גם בתקופה שבה ארעה התאונה. בהצהרה כללית לפיה הנהג מטופל בשל נכותו בטיפול תרופתי ונרקוטי אין די כדי ללמד על כך שבעת התאונה היה מצבו שקול לזה של מי שמשתמש בסמים כטענת הנתבעת [ראו סעיף ב(4) לסיכומיה]. משלא הוכח שימוש בתרופות נרקוטיות מטשטשות הכרה בתקופת התאונה, אף לא ביום התאונה, לא כל שכן שימוש תרופתי שהוא שקול לצריכת סמים, נותרה לנתבעת טענת השכרות לבדה. כאמור, על-סמך חוו"ד גופר ועדות מומחית התובעת קבעתי שמדובר בשכרות קלה. עשיית שינוי מבני ברכב וקיומו של מאיץ בו טענה בדבר הכנסת שינוי מבני ברכב תוך שימוש בחומר מאיץ נזכרה בתשובתה של הנתבעת לתובעת טרם הגשת התביעה. טענה זו לא נכללה בכתב-ההגנה ואף לא הוכחה עובדתית [ראו עדות דהן בעמ' 43-42]. X שלל הכנסת שינוי מבני ברכב; כן שלל שימוש בחומר מאיץ או הימצאות בלוני גז ברכב [עמ' 36-35]. בסיכומיה לא חזרה הנתבעת על טענותיה בהקשר זה, וטוב שכך. ג. נהיגה תחת השפעת אלכוהול ותרופות נרקוטיות: הרובד המשפטי הוכח אם כן שבעת התאונה לקה הנהג ברכב התובעת בשכרות קלה. בה בעת לא הוכח שימוש בתרופות נרקוטיות, מטשטשות הכרה, קודם לתאונה ובמהלכה - קל וחומר שימוש בתרופות שהשפעתן שקולה לזו של סמים. על רקע זה יש להידרש לטענות הצדדים במישור המשפטי. עמדת הפסיקה שאלת תחולתה של פוליסה לביטוח מקיף לרכב על נזקי תאונה שנגרמה שעה שנהג הרכב פעל תחת השפעת אלכוהול נדונה בפסיקתם של בתי-המשפט לא אחת. בסוגיה זו התפתחו בפסיקתן של הערכאות הדיוניות גישות שונות שמתקיימות זו לצד זו; בית-המשפט העליון טרם נדרש להכרעה ביניהן. הגישה האחת מקיימת את הפוליסה ומזכה את המבוטח במלוא תגמולי הביטוח. ראו למשל ת"א (של' נצ') 1791/03 רבאח נ' שאקר (לא פורסם, 2.1.2005); ת"א (של' ת"א) 37149/04 י.ד. רכב ותחבורה בע"מ נ' וינקובסקי (לא פורסם, 30.6.2005); ת"א (של' כ"ס) 4304/03 חברת לבידי זהב בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ וההפניות שם (לא פורסם, 24.8.2005) [להלן עניין לבידי זהב]; ת"א (של' ת"א) 67880/06 טרפיק ליס נ' חזן (לא פורסם, 22.7.2007) [במקרה זה לא הייתה מחלוקת על-אודות קיומו של כיסוי ביטוחי לנהיגה במצב שכרות לפי הפוליסה ונדחתה עמדת המבטחת כי ניתן וראוי להפחית את התגמולים במקרה כזה בעילה של אשם תורם חוזי; להלן עניין טרפיק ליס]; ת"א (של' י-ם) 8533/05 דאדו נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 8.1.2008) [שם שילם המבטח תגמול חלקי טרם משפט תוך הפחתה עצמית שלו בשל טענה לנהיגה בשכרות - הפחתה שנדחתה על-ידי בית-המשפט; להלן עניין דאדו]. גישה זו אומצה בע"א (מח' ת"א) 1632/94 פוגריבצקי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, דינים מחוזי כו(7) 548 (1996) [להלן עניין פוגריבצקי]. גישה אחרת מפחיתה את התגמול המגיע לפי הפוליסה באופן שזו עומדת בתוקפה וחלה אך המבוטח יזכה בפיצוי חלקי בלבד על-יסוד דוקטרינת אשם תורם חוזי, או בשל קיום חוזה הביטוח על-ידי המבוטח שלא בתום-לב ובדרך מקובלת, או בשל שני הטעמים הללו יחדיו. ראו: ת"א (של' קר') 4729/01 נוה נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 11.8.2002); ת"א (של' ת"א) 174041/02 ליזיגוב נ' עילית חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 10.8.2003); ת"א (של' ראשל"צ) 1683/04 גול נ' שוורצמן (לא פורסם, 19.9.2004); ת"א (של' ת"א) 31466/03 קשר ליס א קאר בע"מ נ' קוזנדב (לא פורסם, 3.3.2005); ת"א (של' י-ם) 11794/04 ביטוח חקלאי אג"ש מרכזית בע"מ נ' בן שמשון (לא פורסם, 10.11.2005); ת"א (של' ת"א) 48093/05 איוונוב נ' הפניקס הישראלי בע"מ (לא פורסם, 25.5.2006). לצידן של שתי הגישות שנזכרו לעיל מתקיימת גם גישה שלישית אשר שוללת את הפוליסה ומפקיעה תחולתה באופן שהמבוטח לא יזכה לתגמול כלשהו על-פיה. ראו: ת"א (של' ת"א) 172514/02 איי.אי.ג'י ביטוח זהב בע"מ ואח' נ' שלומוב (לא פורסם, 30.12.2004) [במקרה זה בא בית-המשפט לידי מסקנה שבנסיבותיו המיוחדות עלתה התנהגות המבוטח כדי זדון, ולכן אין מדובר בהתנגשות מקרית המכוסה בפוליסה אלא במעשה מכוון שאינו נהנה מכיסוי ביטוחי]; כך היה גם בתא"מ (של' ת"א) 8511-09-09 קובלנקו נ' איי די איי חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 24.11.2010). לגישה השוללת תגמולי ביטוח בגרימת נזק מכוון ראו גם ע"א (מח' ת"א) 4110/04 וייצמן נ' ביטוח אישי ישיר בע"מ (לא פורסם, 17.9.2006) [שם נדונה תאונה שארעה אגב נסיעה ברכב לא תקין שהנהיגה בו נאסרה, ולא נהיגה בשכרות]. דיון והכרעה בפסיקה שנזכרה לעיל נדונו נימוקים שונים לכאן ולכאן בסוגיה שעל הפרק, מהם כאלה שהמבוטח נסתמך עליהם כעילה לאכיפת חוזה הביטוח במלוא היקפו ומהם כאלה שהועלו בטיעוני המבטחת כעילה להפקעת חיוביה לפי הפוליסה או למצער להקטנת חובת התשלום שחלה עליה. לטעמי מצדדים כל הטעמים הללו בגישה המעמידה את חוזה הביטוח במלוא תוקפו מבלי לגרוע בהיקף התגמול שישולם למבוטח מכוחו, אפילו הוכח שבעת התאונה פעל נהג הרכב תחת השפעת אלכוהול. תנאיה של פוליסה לביטוח מקיף לרכב פרטי כזו הנדונה כאן, שייעודה לספק כיסוי ביטוחי לנזקי רכוש ונזקי צד שלישי, נקבעו בתוספת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי) (להלן התקנות והתוספת בהתאמה). סעיף 18(ב)(5) לתוספת מחריג תחולת הפוליסה במקרה של "אבדן או נזק שנגרמו בשל היות נהג הרכב נתון להשפעת סמים"; החרגה דומה לא נקבעה ביחס לנהיגה תחת השפעת אלכוהול. תקנה 4 לתקנות מורה שמבטח אינו רשאי לשנות מתנאי הפוליסה הקבועים בתוספת זולת אם השינוי הוא לטובת המבוטח. אין מחלוקת שהפוליסה שהנפיקה הנתבעת לתובעת תואמת את הוראות התקנות והתוספת ואינה כוללת החרגה בשל נהיגה בשכרות. בכך תואמת הפוליסה דנן את הפוליסה התקנית שאליה כיוון מתקין התקנות. הפוליסה אינה אלא חוזה המגבש את הסכמות הצדדים. יש לזכור שחוזה ביטוח נכרת בענף המוסדר ברגולציה שלו היבטים צרכניים מובהקים. מלכתחילה הגביל מתקין התקנות את חופש החוזים של המבטח מטעמים שבמטרות הביטוח, מתן מענה לפערי כוח בין הצדדים והגנה על ציבור המבוטחים מפני כוח השוק הרב של חברות הביטוח [ראו גם עניין דאדו, פסקה 10]. ברי שמבטח סביר לא ירצה לבטח נהיגה בשכרות, אלא שהדין אינו מתיר לו חירות כזו ומסייג את חופש החוזים שלו בנקודה זו. גם החרגה בשל נהיגה תוך שימוש בתרופות, נרקוטיות או אחרות, לא נזכרת בפוליסה התקנית. נוכח התכליות החברתיות שניצבות ביסוד התקנות ואימוץ הפוליסה התקנית לא מדובר בלקונה שיש להשלימה באופן פרשני אלא בהסדר שלילי. אפילו היה מקום לפרש את הפוליסה, ולטעמי אין זה כך שכן לא נפלו בה עמימות או אי-בהירות הטעונות פרשנות, הרי שיש לעשות כן בהתאם לכלל הפרשנות נגד המנסח, תוך בחירה בתכלית המיטיבה ביותר עם המבוטח ולא עם המבטח שניסח את הפוליסה [ע"א 2016/00 רוזנצוויג נ' רוזנבליט, פ"ד נו(4) 511, 527 (2002)]. בענייננו אין מדובר באי-בהירות בחוזה הביטוח אלא בניסיון של הנתבעת להיתלות בהחרגה קיימת שעניינה נהיגה תחת השפעת סמים ולהרחיבה בדרך פרשנית, בהיעדר בסיס עובדתי או משפטי לכך. כשבחוזה ביטוח עסקינן יש לתת משקל ניכר ומהותי, כמעט מוחלט, למה שנקבע בחוזה בין הצדדים [עניין פוגריבצקי; ראו גם עניין טרפיק ליס, פסקה 20 ועניין לבידי זהב]. זאת ועוד. אפילו קיימת בחוזה ביטוח תניית פטור הנעוצה בהתנהגות המבוטח, כלל הוא שתינתן לה פרשנות מצמצמת. תוקף ומשמעות ינתנו לתניה כזו רק אם המבוטח סטה סטייה ניכרת מרמת ההתנהגות הדרושה והוכח שפעל מתוך מצב נפשי של פזיזות או אי-אכפתיות כך שחזה באפשרות קרובה לכך שהתנהגותו תגרום לנזק. אם לא נכללה בחוזה ביטוח תניית פטור בשל נהיגה תחת השפעת אלכוהול אין להעמיד את המבטח במצב טוב מכפי שהיה לו נכללה בחוזה תניה כזו, שהייתה כפופה לאותה פרשנות דווקנית שתוארה לעיל [ע"א 56/77 לה נסיונל חברה לביטוח בע"מ נ' סטרפלאסט תעשיות (1967) בע"מ, פ"ד לו(1) 337 (1997); ת"א (שלום ת"א) 133272/01 עוזר נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פסקה 28 וההפניות שם (לא פורסם, 1.8.2005); להלן עניין עוזר]. הגדרת הסיכון המבוטח כאירוע תאונתי שהוא בלתי-צפוי, בלתי-מכוון ופתאומי אינה מצדדת במסקנה שתאונה שנגרמה בעת נהיגה תחת השפעת אלכוהול איננה באה בגדרו של סיכון כזה. ראשית, בענייננו הוכח שנהג הרכב לקה בשכרות קלה; לא הוכח שדובר בשכרות שפגעה באורח חמור ומהותי בכושרו של הנהג לשלוט ברכב ולהפעילו והפכה את התאונה לאירוע ודאי, להבדיל מאירוע מקרי. שנית, מקובלים עלי דברים שנאמרו במקרה דומה על-אודות נפקותו של הסיכון שיצר נהג הרכב ותחולת הפוליסה עליו: "אין לקבל ניסיון להצר את פוליסת הביטוח ולקבוע החרגות נוספות באמצעות 'עקרונות כלליים' שעליהם מושתתים חוזי הביטוח, ואף לא על יסוד עקרונות תום הלב. גם אין לקבל את העובדה שהפרת הוראת חוק - ואפילו היא חמורה, כנהיגה בשכרות - צריכה לגרור אחריה אי תחולה של חוזה הביטוח. במקרים רבים מכניס הנהג את עצמו ואת עוברי הדרך האחרים במודע למצב של סכנה. כך למשל ביחס לנהיגה בניגוד לרמזור אדום, חציית קו הפרדה רצוף, נהיגה במהירות מופרזת, עקיפה בדרך לא פנויה ועוד. היעלה על הדעת שבכל אותן נסיבות לא יהיה כיסוי ביטוחי. אכן צריך להלחם בפורעי החוק בדרכים. לשם כך, בכל מדינה מתוקנת מצויים גורמי אכיפה, והחברה מתמודדת עם מי שעבר על החוק באמצעות המשפט הפלילי" [ראו ת"ק (י-ם) 3174/07 ברנה נ' ישיר איי. די. איי. חברה לביטוח בע"מ, פסקה 5 (טרם פורסם, 26.8.2007); ההדגשה במקור]. שאלת תחולתה של דוקטרינת אשם תורם בתחום דיני הביטוח, ביחסים החוזיים שבין מבוטח למבטח, שנויה במחלוקת [עניין עוזר, פסקות 24-23]. כאשר ביטויו של האשם התורם בעצם התרחשות מקרה הביטוח, להבדיל מעניינים אחרים רלוונטיים ליחסי המבטח והמבוטח (כגון מילוי דרישות הפוליסה או מסירת מידע שגוי או חסר בהצעת הביטוח), יש הגורסים שכלל אין תחולה לתורת האשם החוזי [ירון אליאס דיני ביטוח כרך א' סע' 11.26-11.24 (2002)]. נהיגה בשכרות, לגביה נטען שהיא מקלה את התרחשותו של מקרה הביטוח ומקרבת את התממשות הסיכון המבוטח, נמנית על סוג המקרים בהם הובעה דעה השוללת את תחולתה של דוקטרינת אשם תורם. לא-זו-אף-זו, אפילו יש תחולה לדוקטרינת האשם התורם בחוזה ביטוח ובציר היחסים שבין מבוטח למבטח, אין די בהתרשלות גרידא של מבוטח כדי לגרום ליישומה ולהוביל להפחתת תגמולי הביטוח. "הטעם לכך הוא, שהסיכון לפיו יתרחש מקרה הביטוח עקב רשלנותו של המבוטח, הוא ממין הסיכונים הצפויים, והוא מגולם בפרמיות המשולמות לחברת הביטוח" [ראו ע"א (מח' חי') 1307/05 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' פי.וי.בי הדבקות בע"מ, פסקה 25 (לא פורסם, 26.9.2006); להלן עניין פי.וי.בי]. רק התרשלות רבתי של המבוטח הוכרה כעילה לפטור מבטח מאחריות; התרשלות רבתי כזו טעונה הוכחת שני תנאים מצטברים: האחד, כי המבוטח סטה סטייה ניכרת מרמת הזהירות הנדרשת, והשני - כי המבוטח התנהג מתוך מצב נפשי של פזיזות או אי-אכפתיות [עניין פי.וי.בי, שם]. תנאים כאלה לא הוכחו בענייננו כלל. כמה מילים על מדיניות משפטית ראויה שאלת קיומו של כיסוי ביטוחי לתאונה שנגרמה אגב נהיגה בשכרות מערבת שיקולים של מדיניות משפטית ראויה בהתייחס לתופעת השכרות, וכפועל יוצא גם נהיגה בשכרות. לא בכדי נחלקו בה שופטים בערכאות הדיוניות לכאן ולכאן. ברי שאין מקום להכריע בה על-פי עמדה אישית כלפי תופעת השכרות; שיקולי מדיניות משפטית יש להפעיל בדלת אמותיו של הדין הקיים מבלי לפרוץ אגב כך את גבולותיו. ככל שהנושא טעון חשיבה מחדש ראוי שיינתן לכל ביטוי בחקיקה תוך הכנסת התאמות נדרשות בתקנות ובפוליסה התקנית שחלה מכוחן [ראו גם עניין טרפיק ליס, פסקות 27-26]. לא בכדי נקבע שלחברת ביטוח תפקיד של סוכנת חברתית, ממנו נגזרת גם היכולת להקטין מראש את סיכויי התרחשות הנזק באמצעות ניסוח בהיר ומפורש של תחומי חלות הפוליסה, באופן שירתיע מבוטחים לחרוג מגבולותיו של חוזה הביטוח ולהסתכן בחסרון כיס בשל כך. אם נוסחה הפוליסה מלכתחילה באופן שלא הרתיע מפני ההתנהגות הפסולה שהולידה את מקרה הביטוח לא יוכל המבטח להשתחרר מחבותו הכספית בדיעבד, בהצביעו על כך שעניין לנו בהתנהגות פסולה שיש ליצור הרתעה מפניה [דנ"א 4979/02 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' רוזנצוויג (לא פורסם, 3.6.2003)]. כל עוד עומד הדין הקיים בעינו יפים דברים שנאמרו בעניין פוגריבצקי: "מדיניות משפטית נאותה, יכולה להביא להחמרה בעונשם של נהגים שיכורים, לעיכוב בחידוש רישיון למי שנתפס כשהינו נוהג במצב שכרות, וכיו"ב. ספק בעינינו אם מדיניות משפטית נאותה יכולה לחדור לתחום של חוזה שנערך בין שני צדדים פרטיים [...]. לצד הצורך שלא לתת למי שהכניס עצמו למצב שאינו שולט על פעולותיו, כהגדרת בית משפט קמא, ליהנות מפרי התנהגותו, קיים גם הצורך לשמור על חופש החוזים, ועל יציבות בפרשנות חוזים באופן כזה, שאם לא מצוי בפוליסה סעיף מפורש המונע פיצויים במקרה של שכרות, לא יוכנס סעיף לפוליסה בעקיפין [...]". אין בנמצא טעם מן הדין שיפקיע את חוזה הביטוח בין הנתבעת לתובעת או יגרום להפחתת תגמולי הביטוח בהם על הנתבעת לשאת בעטיה של התאונה. ד. שווי הרכב במועד התאונה והיקף הנזק בתכוף לאחר התאונה נבדק הרכב על-ידי שמאי מטעם הנתבעת, מר צדוק נשר (להלן השמאי). בחוות-דעתו מיום 2.2.2009 קבע השמאי את שוויו של הרכב בפועל בסך של 60,273 ₪. סכום זה הפחית מערכו המלא של הרכב על-פי המחירון, 78,000 ₪, סכומים מסכומים שונים בשל נתונים רלוונטיים הקשורים בו (לאמור, בגין אובדן להלכה בעבר 8% - 6,240 ₪, בגין ליסינג בעבר 11% - 6,950 ₪, ובגין חמש 'ידיים' בעבר 7% - 4,537 ₪; עמ' 5 ל-נ/1]. התובעת לא חלקה על חוות-דעת זו, אף ביקשה לאמצה והסתמכה עליה בהגשת התובענה. דא עקא, במועד מאוחר יותר ערך השמאי תוספת לחוות-דעתו הראשונית, בה הטעים שבדיקת עברו הביטוחי של הרכב העלתה שהיה מעורב ביום 11.8.2007 בתאונה נוספת בה נגרם לו אובדן להלכה. בשל אירוע זה, שלא היה ידוע בעת שנערכה חוות-הדעת הראשונה, יש להפחית מערך הרכב סך נוסף של 16,631 ₪ המהווה 28% מערכו. על כן קבע את שווי הרכב במועד התאונה בסך של 42,765 ₪ [ראו נ/2 מיום 14.3.2010]. השמאי נחקר על חוות-הדעת שנתן ועדותו לא נסתרה. קביעתו בחוות-הדעת המשלימה עולה בקנה אחד עם עדות שמסר החוקר מטעם הנתבעת, מר יריב אוחיון, לפיה בדק את עברו של הרכב ומצא שבתאריך 11.8.2007 ניזוק בתאונה והוגדר כאובדן להלכה [עמ' 45]. אחרי אותה תאונה משנת 2007 הועבר הרכב לשיקום [סעיף 16 בנספח א' לתצהיר החוקר, נ/3]. עדויות אחרות שצורפו לתצהיר החוקר מלמדות שהרכב נקנה על-ידי התובעת במועד מאוחר לאותה תאונה [עמ' 2 לנספח א' ב-נ/3]. התובעת לא חלקה על כך שיש לפצותה לפי הפוליסה בהתאם לשווי הרכב במועד התאונה [עמ' 22]. היא אינה חולקת על כך שלפי הפליסה ערך הרכב לצורך חישוב תגמולי הביטוח הוא כנקוב במחירון לוי יצחק וכפוף לסייגים המופיעים במחירון לרבות תאונות קודמות, מספר בעלויות, סוג הבעלות (פרטי/השכרה), מספר הק"מ שגמע הרכב וכיו"ב [עמ' 24]. לדבריה רכשה את הרכב ממגרש מכוניות מבלי שערכה לו בדיקה טרם רכישה ומבלי שנערך הסכם עם המוכר. ברכישת הרכב נאמר לה שמדובר ברכב ליסינג ועל כן הופחת סך שווה ערך ל- 8% מערכו. בה בעת לא ידעה ולא נאמר לה שמדובר ברכב שעבר תאונה [עמ' 23]. עדות X הייתה שונה; לדבריו טרם רכישת הרכב נטל אותו לבדיקה מכאנית "במוסך שאפשר לסמוך עליו" [עמ' 37]. אין יסוד לייחס לתובעת ידיעה על-אודות התאונה בה נפגע הרכב בשנת 2007. בה בשעה מדובר בנתון רלוונטי ומהותי לקביעת שווי הרכב במועד התאונה, זאת על-פי המחירון שהתובעת עצמה ביקשה להסתמך עליו. על כן יועמד שווי הרכב במועד התאונה על סך של 42,765 ₪. על הנתבעת לשלם לתובעת תגמולי ביטוח על-פי הפוליסה בהתאם לסכום זה. שכרו של השמאי בסך 430 ₪ ישולם אף הוא לתובעת בידי הנתבעת. לא הובאו ראיות שיעידו שהתובעת שילמה את הסכומים הנוספים שנזכרו בתביעתה, קרי 550 ₪ בגין גרירת הרכב ו- 1,000 ₪ בגין נטילת הלוואה; לפיכך אין לפוסקם. ה. סיכומם של דברים על-יסוד האמור לעיל אני מקבלת את התביעה בחלקה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים המצטברים שלהלן: סך 43,195 ₪ [=430+42,765] שיישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (13.10.2009) עד יום פסק-הדין, בהפחתת דמי השתתפות עצמית לפי הפוליסה ככל שחלה ובשיעור שחלה; הוצאות ההליך בסך כולל של 6,000 ₪ ליום פסק-הדין; הוצאות הבקשה למתן רשות להתגונן כפי שנפסקו בהחלטת כב' הרשמת בסך 1,500 ₪ ומע"מ כשהן נושאות הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10.12.2009 עד יום פסק-הדין; שכ"ט עו"ד בהליך העיקרי בסך של 15,000 ₪ ליום פסק-הדין. הסכומים הללו ישולמו תוך 30 יום מן המועד בו יומצא פסק-הדין לנתבעת שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד מועד התשלום בפועל.ביטוח מקיףסמיםנהיגה תחת השפעת סמיםמשפט תעבורהרכב