חוב של העירייה על פינוי אשפה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חוב של העירייה על פינוי אשפה: מבוא זוהי תביעה שהגישה התובעת - חברת צבי כהן ואחיו (להלן: "התובעת"), נגד הנתבעת - עיריית קלנסווה (להלן: "העירייה"), לתשלום חוב בסכום של 2,819,660 ₪ שלטענתה היא זכאית לו בגין מתן שירותים שנתנה לעירייה, וכן לתשלום נזקים ופיצויים בסכום של 415,000 ₪ שנגרמו לה, לטענתה, כתוצאה מאי תשלום החוב, ובסך הכל 3,235,259 ₪. העובדות הצריכות לעניין התובעת היא חברה העוסקת, בין היתר, בפינוי אשפה ופסולת באזור השרון. הנתבעת היא עיריית קלנסווה. על-פי הנטען בתובענה, ביום 27.3.2005 נכרת בין התובעת ובין העירייה חוזה לאיסוף וסילוק פסולת בקלנסווה (להלן: "החוזה הראשון" - נספח 1 לתביעה). לפי החוזה הראשון, התובעת התחייבה לבצע פינוי וסילוק אשפה באחד משני אזורים שקלנסווה חולקה להם לצורך נושא הפינוי בעיר, בתמורה חודשית של 37,000 ₪ בתוספת מע"מ. בתובענה נטען כי מכוח החוזה הראשון ביצעה התובעת עבודות לאיסוף וסילוק פסולת בעיר עד סוף חודש מאי 2009. באוגוסט 2009 פנתה העירייה לתובעת וביקשה כי תשוב לבצע עבורה עבודות עד להשלמת מכרז חדש לאיסוף ופינוי פסולת. התובעת נענתה לבקשה וביצעה את העבודות בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2009. בנובמבר 2009 זכתה התובעת במכרז החדש שעשתה העירייה (מס' 5/2009), (להלן: "החוזה השני"). מאותו מועד ועד חודש מאי 2010 ביצעה התובעת עבודות איסוף וסילוק פסולת בעיר מכוח מכרז זה. עיקר טענות הצדדים עיקר טענות התובעת התובעת טוענת כי על אף שהיא ביצעה את העבודות במלואן, העירייה לא שילמה את התמורה המגיעה לה על-פי החוזה הראשון עבור העבודה שביצעה בחודשים אפריל 2008 עד מאי 2009. כמו כן, לא שילמה העירייה את התמורה המגיעה לתובעת מכוח החוזה השני עבור כל תקופת עבודתה על-פיו, למעט מקדמה. לטענת התובעת, בגין החוזה הראשון זכאית היא לתשלום חודשי בסך 99,570.92 ₪. זאת, לאחר שהוחלט אחרי חתימת החוזה הראשון שהיא תבצע את העבודות גם באזור השני של העיר, ולאחר שנקבע על-ידי ראש העיר, בהתייעצות עם היועץ המשפטי של העירייה, כי תשולם לה תוספת של 15% על המחיר שנקבע בחוזה, לאור התייקרות הסולר ובשל העובדה שהתובעת נדרשה לפנות אשפה משטחים נוספים שמחוץ לעיר. התובעת טוענת כי הימנעות העירייה מתשלום מהווה הפרת התחייבות, ומייחסת לעירייה נזקים שנגרמו לה כתוצאה מאי התשלום. התובעת טוענת כי התנהגות העירייה מהווה גם עשיית עושר ולא במשפט, בקבלתה שירותים מבלי לשלם עבורם. עיק טענות הנתבעת טענות ההגנה של העירייה נחלקות לשניים: ביחס לחוזה הראשון, עיקר טענתה הוא כי במהלך תקופת ההתקשרות שולמו על ידה לתובעת סכומים ביתר אותם היא קיזזה, וכן סכומים שהיא נאלצה לשלם לספקים אחרים בגין עבודות שהתובעת לא ביצעה. הנתבעת טוענת כי גזבר העירייה לא חתם על מסמכי החוזה הראשון, ועל כן לא התקיימו לגביו התנאים הקבועים בסעיף 203 לפקודת העיריות ועל כן הוא אינו מחייב את העירייה. הנתבעת טוענת כי החלטת ראש העיר לשלם לתובעת תוספת של 15% למחיר הקבוע בחוזה התקבלה בחוסר סמכות ועל בסיס טעות בחוות דעתם של היועצים המשפטיים מטעם העירייה. לטענתה, תוספת זו מהווה שינוי מהותי של ההצעה שהוגשה על ידי התובעת במסגרת המכרז ועל כן היא פוגעת בעיקרון השוויון ואינה חוקית. כמו כן טוענת הנתבעת, כי ההצעה שהוגשה במסגרת הליכי המכרז היא הצעה פאושלית, וכי ההצעה התייחסה לפינוי אשפה בכל העיר. לכן, אין מקום לטעון כי חלקים מהעיר לא נלקחו בחשבון, במיוחד כאשר התובעת הצהירה כי בדקה את העבודה וביקרה בשטח וכי היא מנועה מלטעון שטעתה בהיקף העבודה. מה גם שלא נחתם בין הצדדים כל הסכם לגבי התוספת הנ"ל. הנתבעת טוענת כי נוכח האמור לעיל החליטה החשבת המלווה מטעם משרד הפנים לקזז את כל הסכומים ששלומו ביתר. עוד טוענת הנתבעת בנוגע לחוזה הראשון, כי התובעת לא עמדה בהתחייבויותיה כלפי העירייה ולא סיפקה מכולות לפינוי פסדים במהלך שנת 2007. לפיכך, נאלצה הנתבעת להוציא כספים נוספים, אשר קוזזו בהמשך מתשלומי התובעת, בהתאם להוראות החוזה. ביחס לחוזה השני טוענת העירייה, כי התובעת לא ביצעה את התחייבויותיה בהתאם להוראות החוזה, ועל כן היא אינה זכאית לקבלת התשלומים על-פיו. הנתבעת טוענת עוד, כי החשבונות לחודשים נובמבר-דצמבר 2009 ולכל שנת 2010 לא אושרו על-ידי התברואן של העירייה ועל-ידי הגזבר. לטענת הנתבעת, התובעת לא עמדה בהתחייבויותיה כקבוע בהסכם ההתקשרות, לרבות העסקת קבלן משנה ללא אישור העירייה, פינוי האשפה פעם בשבוע במקום פעמיים בשבוע וירידה בכמות ההטמנה. לפיכך, טוענת הנתבעת, כי התובעת אינה זכאית לכל תשלום בגין חוזה זה. דיון והכרעה התובעת סיפקה לעירייה שירותי איסוף וסילוק פסולת בין השנים 2009-2005 מכוח החוזה הראשון, ובין השנים 2009- 2010 מכוח החוזה השני. העירייה שילמה לתובעת את התמורה עבור עבודתה במסגרת החוזה הראשון, עד חודש מרץ 2008. עבור העבודות שביצעה התובעת על-פי החוזה השני, לא שילמה העירייה. על כך אין חולק. טענתה העיקרית של העירייה, ביחס לחוזה הראשון, מתייחסת לנושא הקיזוז.העירייה טוענת כי החל מחודש אפריל 2008 הוחלט לקזז מתשלומי התובעת לאחר שקיבלה סכומים ביתר, אשר שולמו לה על-פי החלטת ראש העיר לשלם לתובעת תוספת בשיעור 15% על התשלום החודשי שנקבע בחוזה. לטענת העירייה, התוספת אינה חוקית מאחר שאין כל הסכם שמעגן אותה והיא אינה עומדת בדרישות סעיף 203 לפקודת העיריות. עוד טוענת העירייה כי ההחלטה על התוספת התקבלה בחוסר סמכות והיא פוגעת בהליכי המכרז שמכוחו פעלה התובעת. איני מקבל טענה זו של העירייה. התחייבות העירייה לשלם תוספת בשיעור 15% עבור החוזה הראשון אין חולק כי ביום 20.2.2006 הודיע ראש העיר למר צבי כהן, מנהל ובעלים של התובעת, בכתב, כי הוחלט לאשר לתובעת תוספת למחיר בגין איסוף האשפה בעיר בשיעור של 15% (ת/7). מכתב זה בא בעקבות בקשת התובעת להעלאת המחיר ב-30% בשל הוספת אזור נוסף לאיסוף אשפה מחוץ לקלנסווה שלא נכלל בחוזה המקורי ועליית מחיר הסולר בצורה משמעותית שהתובעת לא יכלה לצפות מראש. מכתבו של ראש העיר לתובעת בא לאחר שקיבל חוות דעת מהיועצים המשפטיים של העירייה ניתחו את המצב המשפטי הנוגע להתקשרות העירייה עם התובעת וכן המשמעויות הכלכליות והמשפטיות הנובעות ממתן התוספת המבוקשת, וקבעו באופן חד משמעי בסוף חוות דעתם כי ”אין מניעה לאשר לקבלן תוספת של עד 15%" (ת/2). יצויין כי ראש העיר כתב במכתבו שההחלטה התקבלה לאחר קבלת חוות הדעת המשפטית, "ועל-פי ישיבת העירייה שהסמיכה את ועדת הכספים להחליט בעניין”. הן ממכתבו של ראש העיר הן מחוות דעתם של היועצים המשפטיים לעירייה, עולה כי אין מדובר בהסכם חדש, אלא בתוספת לחוזה הראשון. מדובר בתוספת בשיעור מסוים על המחיר הקבוע בחוזה ולא בתשלום שונה ונפרד. היועצים המשפטיים גם מתייחסים בחוות דעתם באופן מפורש לחוזה הראשון ומציינים כי התוספת למחיר תעשה תוך שמירה על מסגרת ההסכם, "כאשר תוספת זו תהיה בגין טעות שנפלה עפ"י הסכם המסגרת" (סעיף 3א. וסעיף ה1. למכתבם ת/2). עוד ניתן ללמוד מהמכתבים, כי העירייה ויועציה שקלו היטב את עניין הענקת התוספת לתובעת וכי הייתה מצד העירייה כוונה ברורה להתחייב ולשלם את התוספת האמורה. החל מחודש פברואר 2006, מועד שליחת מכתבו של ראש העיר, ועד אפריל 2008, מועד הפסקת התשלומים לתובעת, תקופה של מעל שנתיים, שילמה העירייה לתובעת את הסכום הקבוע בחוזה כולל התוספת ללא כל טענה. מהאמור לעיל עולה כי הייתה הסכמה מלאה בין הצדדים בעניין התוספת המגיעה לתובעת והעירייה גם שילמה בפועל את התוספת הלכה למעשה בהתאם להסכמה זו. אין ספק שבהיבט החוזי העירייה חייבת לשלם לתובעת את התוספת וכל קיזוז של סכומי התוספת שנעשה מאוחר יותר על-ידי העירייה היה שלא כדין. האם נוכח סעיף 203 לפקודת העיריות, יש מקום להורות לעירייה לקיים את התחייבותה הכספית כלפי התובעת? סעיף 203 (א) לפקודת העיריות קובע כי: "חוזה, כתב התחייבות, הסדר פשרה המוגש לבית המשפט או לבית דין על מנת לקבל תוקף של פסק דין או תעודה אחרת מסוג שקבע השר בתקנות ושיש בהם התחייבות כספית מטעם העיריה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והגזבר". בית המשפט עמד על התכלית שבבסיס סעיף 203 בע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים (טרם פורסם, 22.1.2009) (להלן: "עניין בית הרכב"): "תכלית דרישת הצורה שבסעיף 203 היא הבטחת שימוש זהיר ומבוקר בכספי הציבור... מטרתה ליצור מערכת בקרה שתוודא כי הגוף הציבורי המתקשר בעסקה במשפט האזרחי נהג בזהירות הראויה ובחן את העסקה כראוי. הדרישה מקורה באינטרס הציבורי והיא משקפת רצון להבטיח את חוקיות פעולות העירייה כמו גם הגנה על זכויות תושביה ואמון הציבור בה... אכן, סעיף 203 הוא ביטוי לעקרון שלטון החוק וחוקיות המינהל". (שם, פסקה 22 בפסק דינה של השופטת נאור). בהתאם לתכלית זו נקבע בפסיקה כי דרישת הצורה היא דרישה מהותית קונסטיטוטיבית ולא דרישה טכנית ראייתית [עניין בית הרכב, בפסקה 23; ע"א 487/75 עזרה ובצרון חברה לשיכון בע"מ נ' גליק, פ"ד ל(2) 621, 626 (1976); רע"א 5210/08 עו"ד זרח רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבל מודיעין, (טרם פורסם, 20.12.2010) (להלן: "עניין זרח רוזנבלום")]. מכתבו של ראש העיר לתובעת (ת/7), שבו הוא כותב כי הוחלט לאשר את תשלום התוספת של 15% למחיר, הינו על נייר רשמי של העירייה, נושא עליו את הלוגו של העירייה, חתום עליו ראש העיר בתוספת תוארו כראש העיר, ומתחת לחתימתו מופיעה גם חותמת העירייה. חסרה חתימת הגזבר, הנדרשת אף היא לפי סעיף 203 הנ"ל. חוזה כזה מהווה לכאורה חוזה בלתי בלתי חוקי. בפסק הדין בעניין בית הרכב קבע בית המשפט כי על החוזה המנהלי הפסול יש להחיל את ההסדר הנורמטיבי הקבוע בסעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"). סעיף 30 לחוק החוזים קובע כי "חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל". סעיף 31 לחוק החוזים קובע כי תוצאת הבטלות של חוזה היא השבה. עם זאת, בסיפא של הסעיף נאמר כי כאשר מדובר בחוזה בלתי חוקי, בית המשפט רשאי להפעיל שיקול דעת ולפטור צד מחובה זו. לחלופין, במצב בו צד אחד כבר קיים את חיובו על פי החוזה, רשאי בית המשפט לחייב את הצד השני בקיום התחייבותו הנגדית או חלקה "אם ראה שמן הצדק לעשות כן". בהפעלת שיקול הדעת על-פי סעיף 31 בחוק החוזים נדרש בית המשפט לבצע איזון בין שיקולי צדק "כלליים" המבקשים להרתיע צדדים מכריתת חוזים בלתי חוקיים, לבין שיקולי צדק "פרטניים" בין הצדדים הקונקרטיים לחוזה הבלתי חוקי. (עניין זרח רוזנבלום, פסקה 34 לפסק דינו של השופט דנציגר; עע"מ 5666/09 עיריית פתח תקווה נ' ישיר איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ טרם פורסם, 21.6.2011); דנ"א 4465/98 טבעול (1993) בע"מ נ' שף-הים (1994) בע"מ, פ"ד נו(1) 56, 108-110). לעיתים מתווספת למכלול השיקולים האלו תכלית פרטנית של הוראת חוק החיצונית לחוק החוזים, אשר מבקשת לשלול את אפשרות כריתתו של חוזה על מנת להשיג תכליות חברתיות או ציבוריות ספציפיות. כך במקרה שלפנינו, התכלית הפרטיקולארית של סעיף 203 לפקודה המבקשת לשמור על כספי הציבור ולחייב בפיקוח על הוצאתם. בבג"ץ 6231/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד מט(4) 749 (1995), אומר הנשיא (דאז) ברק, כי במקרה שבו פלוני התקשר עם רשות בחוזה הנוגד את הוראות סעיף 203 לפקודת העיריות למתן שירותים או לביצוע עבודה, והשירות ניתן או העבודה בוצעה, אין מקום להורות לרשות לשלם את מלוא התמורה עליה הוסכם בין הצדדים, שכן מתן מלוא התמורה משמעותה מתן תוקף מלא לחוזה בין הצדדים, תוך מתן משקל עודף לשיקולי הצדק בין הצדדים ומשקל חסר לשיקולי הצדק הכלליים ולתכליתו הפרטנית של סעיף 203. הכרה כאמור בתוקפו של חוזה לא חוקי לא תאזן נאמנה בין השיקולים הנוגדים ותחתור תחת התכלית שבבסיס סעיף 203 עד כדי הפיכתו לאות מתה. עם זאת, בפסק הדין בעניין זרח רוזנבלום קבע השופט דנציגר כי בית המשפט יוכל להורות על מתן קיום צו במקרים חריגים, כאשר שיקולי הצדק הפרטניים מחייבים זאת ובהתקיימם של התנאים המצטברים הבאים: נותן השירות או מבצע העבודה היה תם לב לחלוטין, בעוד התנהלות הרשות חסרת תום לב או עולה כדי מצג שווא או התרשלות; התמורה החוזית אושרה במסגרת התקציב לתקופה הרלוונטית; אי העמידה בדרישות הצורה הקבועות בסעיף 203 אינה יורדת לשורשו של עניין. בבחינת תום לבה של העירייה, אנו רואים כי טענת העירייה בדבר אי החוקיות של התוספת הועלתה על ידה רק במהלך הדיון בענייננו. זאת, לאחר שבמשך כשנתיים שילמה העירייה לתובעת את התמורה בגין השירותים שקיבלה ממנה כולל התוספת בשיעור 15%. כמו כן, ראש העיר כותב במפורש במכתבו כי ישיבת העירייה הסמיכה את וועדת הכספים להחליט בעניין התוספת. גם גזבר העירייה, מר פאיק באסול, אמר בחקירתו שכאשר אישר תשלומים לתובע, הדבר נעשה על סמך חוות הדעת המשפטית של יועציה המשפטיים של העירייה. כאשר נשאל מר צבי כהן בחקירתו מדוע לא תבע את התוספת, ענה שהיא אושרה לו בכל החשבונות ואף אחד מעולם לא טען בפניו שהיא מבוטלת ( פרוט', עמ' , שורות 24-28 ועמ' 41 שורות 1-7). מכל האמור עולה בבירור כי כי העירייה יצרה מצג מובהק כלפי התובעת לפיו האמור במכתבו של ראש העיר מחייב את העירייה בתשלום התוספת. כפי שראינו, כך גם פעלה העירייה תקופה ארוכה. כ העירייה היא האחראית העיקרית לכך שהתחייבותה לא עמדה בדרישות סעיף 203 לפקודת העיריות. נציגיה הם שהיו צריכים להקפיד במסגרת תפקידם על עריכת הסכם עם התובעת העונה על דרישות הדין. התכחשות העירייה והתנערותה היום מן החוזים וההסכמות שעליהם חתום ראש העיר, בגיבוי היועצים המשפטיים של העירייה, הינה חוסר תום לב, לאחר שנתנה לתובעת להמשיך לעבוד ולספק לה שרותים, לרבות בשטחים שהיו מחוץ לעיר, ורק לאחר הגשת התביעה נאחזת היא בדרישת הצורה הקבועה בסעיף 203 לפקודת העיריות. לא ניתן לקבל גישה כזו של העירייה. העירייה העלתה גם טענת אי חוקיות, הנוגעת להליך המכרזי. איני מקבל טענה זו וגם בה יש לטעמי משום חוסר תום לב של העירייה. חוות דעתם של היועצים המשפטיים מתייחסת באופן מפורש להליך המכרזי. כך הם מציינים כי על-פי תנאי המכרז, העירייה הייתה אמורה לקיים סיור היכרות בשטח אך סיור כזה לא התבצע, וכן כי במערך השיקולים נשקלה העובדה כי הסכום המדובר הוא בגדר הסכומים שבהם העירייה זכאית להתקשר ללא מכרז. עוד מציינים היועצים המשפטיים: "נראה כי עקרון השוויון לא הופר...". היועצים המשפטיים אמנם ממליצים בסיכום המכתב חוות דעתם לבדוק את האפשרות של עריכת מכרז חדש, אולם העירייה בחרה שלא לעשות כן. משכך, אין היא יכולה לבוא היום ולטעון כנגד חוקיות המכרז. ברור כי חיוב העירייה בתשלום התוספת, משמעה הוצאת כספי ציבור שלא עברו תחת מנגנון הבקרה הקבוע בסעיף 203 לפקודת העיריות. אולם, כפי שציין ב"כ התובעת, החל מהשנה הרביעית לחוזה הוסכם כי התמורה תוצמד למדד, כך שאין לומר כי התוספת לא הובאה כלל בחשבון בתקציב העירייה, אפילו באופן חלקי. בנוסף, במכתב של ראש העיר אל התובעת נכתב כי ההחלטה התקבלה "על-פי ישיבת העירייה שהסמיכה את וועדת הכספים להחליט בעניין...". מאחר ובקשת התובע לתוספת של 30% נדחתה, ותחת זאת אושרה לתובעת תוספת של 15% בלבד, יהיה זה אך סביר להניח שהעניין נשקל על-ידי הגורמים הרשמיים בעירייה לגופו וכי במסגרת זו הובאו בחשבון גם שיקולי תקציב של העירייה. שקילת מכלול הנסיבות, בשים לב לאיזון בין התוצאה שנראית כתוצאה הצודקת במישור היחסים בין הצדדים הקונקרטיים לסכסוך ולתכליות הכלליות עליהן עמדתי לעיל, מוביל למסקנה כי התובעת זכאית למלוא התמורה בגין השירות שניתן על ידה לעיריית קלנסווה. במיוחד לאור העובדה שהעירייה עצמה אישרה שהייתה שבעת רצון לחלוטין מטיב עבודתה של התובעת בתקופת החוזה הראשון, כפי שמר סובחי זידאן, מנהל מחלקת התברואה והמפקח מטעם העירייה (להלן: "מר זידאן") העיד בחקירתו: "במכרז הראשון העבודה הייתה מושלמת" (עמ' 28, שורה 18). תרופות בגין הפרת החוזה השני טענתה העיקרית של העירייה ביחס לחוזה השני הייתה שהתובעת הפרה את החוזה השני במספר סעיפים ולכן אינה זכאית לתשלום. העירייה טענה כי התובעת לא ביצעה את עבודתה בצורה טובה ועל כן לא אושרו התשלומים על ידי מנהל מחלקת התברואה. עוד טענה העירייה כי התובעת העסיקה קבלן משנה, על אף שהחוזה אוסר זאת. לטענת העירייה היא זכאית לקזזעקב כך מכל תמורה המגיעה לתובעת כל קנס ו/או פיצוי המגיע לה ממנה. קיזוז והפחתה בעניין טענת העירייה הראשונה, העירייה טוענת כי החשבונות לחודשים נובמבר-דצמבר 2009 ולשנת 2010 לא אושרו על-ידי מנהל מחלקת התברואה והגזבר עקב ליקויים בפינוי האשפה, ובין היתר, מאחר שהתובעת לא פינתה את האשפה בזמנים ובמועדים הקבועים במכרז. לטענתה, התובעת פינתה אשפה פעם בשבוע במקום פעמיים בשבוע ובפועל גם כמות ההטמנה ירדה בהתאם. על כן החליטה העירייה על קיזוז התמורה המגיעה לתובעת. סעיף 16 בחוזה השני הוא הסעיף הדן בזכות הקיזוז וההפחתה של העירייה. על-פי סעיף 16.1 בחוזה זה, אם יתגלו ליקויים, כדוגמת הליקויים המפורטים בטבלת הפיצויים המוסכמת מראש, והקבלן לא יתקן את הליקויים בהתאם לדרישות המפקח או המנהל לשביעות רצונם ותוך המועד שנקבע לכך על ידם, המנהל מוסמך להפחית מהתמורה החודשית לקבלן, את הסכום המפורט בטבלת הפיצוי המוסכם מראש, לכל מקרה או מספר מקרים במידת הצורך. עוד נקבע בסעיף 16.2 בחוזה השני, כי מבלי לגרוע מזכותה של העירייה לכל סעד נוסף לפי החוזה או לפי כל דין, העירייה רשאית להפחית או לקזז מכל תמורה המגיעה לקבלן מהעירייה, כל סכום אשר העירייה סבורה לפי שיקול דעתה המוחלט כי הוא מגיע לה מהקבלן, ובכלל זה כל סכום שהעירייה סבורה כי הוא מגיע לה כשיפוי על נזקים שנגרמו לה על ידי הקבלן ופיצויים מוסכמים מראש בגין אי ביצוע העבודות כנדרש, בהתאם לסכומים הקבועים בטבלת הפיצויים המוסכמים מראש. לבסוף, בסעיף 16.4 בחוזה נקבע כי העירייה רשאית בכל עת לקזז ולנכות מסכום כלשהו המגיע לקבלן לפי החוזה או מכל סכום אחר שעל העירייה לשלמו לקבלן, כל סכום שלדעת המנהל מגיע מהקבלן לעירייה ו/או לצד ג' על פי כל חוזה או דין, בין שהוא קצוב ובין שאינו קצוב. טבלת הפיצויים המוסכמים מראש קבועה בסעיף 8.1 בנספח ו' בחוזה. בטבלה נקבע בין היתר כי "אי פינוי כלי אצירה במועד הפינוי" יגרור פיצוי בסך 100 ₪ לכל מקרה, כי "מסירת עבודה לקבלן משנה ללא אישור לכל יום" תגרור פיצוי בסך 1,000 ₪ לכל מקרה, וכי הפרה של הוראה ו/או התחייבות נשוא החוזה שאינה מוגדרת בטבלה תגרור פיצוי בסך 1,000 ₪ עבור "הפרה קלה" ועד 5,000 ₪ עבור "הפרה חמורה". ניתן לראות כי ההפרות מהסוג הנטען על-ידי העירייה נכנסות תחת המקרים הקבועים במנגנון הפיצויים המוסכמים מראש. יתרה מכך, הטבלה אף קובעת פיצויים מוסכמים במקרה של הפרה שאינה מפורטת בטבלה ומגבילה את סכום הפיצויים ב-5,000 ₪ לכל היותר. למרות כל זאת, החליטה העירייה לקזז מהתובעת סכומים אחרים, ולמעשה קיזזה את מלוא תמורתה של התובעת. עיון בסעיף 16 בחוזה השני מעלה כי קיזוז סכומים שאינם על פי טבלת הפיצויים המוסכמים, ייעשה במקרה שנגרם לעירייה נזק כתוצאה מהפרת החוזה. בנוסף נקבע בסעיף כי כל סכום שמקוזז צריך להיות על-פי כל חוזה או דין. משמע, כדי לקזז סכום שאינו על-פי טבלת הפיצויים המוסכמים, הייתה צריכה העירייה להראות כי נגרם לה נזק כלשהו או הוצאות וכי מקור הסכום שקוזז הוא באותו נזק או הוצאות אחרות שנגרמו לה. האמור לעיל מתיישב גם עם סעיף 9.3 בחוזה, הקובע כי אם הקבלן לא תיקן את הטעון תיקון לאחר שקיבל הודעה על כך, העירייה תהא רשאית לבצע את העבודות הנדרשות בכוחות עצמה ו/או על ידי מי מטעמה, ותהא רשאית לקזז את עלות ביצוע העבודות בתוספת של 15% בגין הוצאות מיוחדות, מהתמורה המגיעה לקבלן בגין חוזה זה. העירייה טוענת שהתושבים התלוננו על פינוי לקוי ולעיתים שרפו את האשפה בעצמם. היא לא הוכיחה כי נגרם לה נזק כתוצאה מכך. העירייה גם לא טענה שלקחה קבלן אחר לביצוע העבודות ולא הוכיחה כנדרש קיומן של הוצאות שנגרמו לה. יתרה מכך, אין ספק שגם בתקופת החוזה השני התובעת ביצעה את העבודה, ודאי בחלקה הגדול, שהרי האשפה נאספה ופונתה מהעיר. כך עולה גם מהמכתבים שצירפה העירייה לתצהירם של מר זידאן ומר פאיק בסול, גזבר העירייה. העירייה צרפה, לדוגמא,חשבונית מיום 30.11.2009 שעליה נכתב: "העבודה נעשתה פעם בשבוע במקום 2 פעמים ומשאית אחת במקום 2 משאיות". משמע, שאפילו לשיטת העירייה אין היא יכולה לטעון שהתובעת לא ביצעה כל עבודה. מר זידאן אמר בחקירתו כי התובעת ביצעה את העבודה בחלקה וכי הוא סובר כי מגיע לה תשלום כלשהו (עמ' 29 ,שורות 28-31; עמ' '30 שורות 1-7). קיזוז מלוא התמורה שהגיעה לתובעת, על-ידי העירייה, נעשה, על כן, בניגוד לחוזה. באופן כללי, התנהלותה של העירייה במסגרת ההתקשרות עם התובעת בחוזה השני מעוררת שאלות בנוגע לתום לבה. העירייה המשיכה את התקשרותה עם התובעת, למרות שלכאורה לא הייתה שבעת רצון מהשירותים שקיבלה ממנה. בנוסף, מר זידאן טען בחקירתו שאין זה מתפקידו לחשב כמה מגיע לקבלן עבור העבודה ולכן כאשר העבודה לא בוצעה במלואה הוא לא אישר את החשבונית כלל (עמ' 30, שורות 1-26). אולם, סעיף 16.1 בחוזה קובע, כי במקרה שבו התגלו ליקויים אשר לא יתוקנו "המנהל מוסמך להפחית מהתמורה החודשית לקבלן". סעיף 3 בחוזה קובע כי "מנהל" הוא מנהל מחלקת תברואה בעירייה או כל מי שהוסמך על ידי ראש העיר בכתב לצורך החוזה. היה זה, אפוא, תפקידו של מר זידאן לקבוע מהם הסכומים שצריך לקזז ובהתאם לכך מהם הסכומים שצריך לשלם. במקום זאת הוא מילא תפקידו בצורה תמוהה ביותר, ובניגוד לחוזה מפורש החליט שלא לשלם מאומה. ביטול החוזה סעיף 18.1.8 בחוזה השני קובע, בין השאר, כי העירייה תהא רשאית לבטל לאלתר את החוזה בהודעה בכתב שתימסר לקבלן, ותהא רשאית לסלק את ידי הקבלן מביצוע העבודות, באמצעות קבלן אחר, או בכל דרך אחרת שתיראה לה, כאשר הקבלן הסב את החוזה לאחר או העסיק קבלן משנה בביצוע העבודות בלי הסכמת העירייה מראש ובכתב. העירייה לא ביטלה את החוזה עם התובעת, על אף שהתובעת הפרה לכאורה את סעיף 18.1.8 לעיל. משבחרה העירייה שלא להפעיל את זכות הביטול ולהמשיך בקיום החוזה, ואף לא טענה בפני התובעת נגד העסקת קבלני המשנה, למרות שידעה על כך, היה עליה להמשיך ולקיים את התחייבויותיה שלה. נפגע ההפרה יכול להפעיל את הזכות הנתונה לו ויכול שלא לעשות כן, וכל עוד בוחר הוא בהמשך קיום החוזה, רשאים הצדדים, ואף חייבים הם, לפעול לקיום התחייבויותיהם החוזיות. (השופט ריבלין, בע"א 8741/01 Micro Balanced Products נ' תעשיות חלאבין בע"מ, פ"ד נז(2) 171, 176 (2003)). נוכח כל האמור, נראה כי גם במסגרת החוזה השני התנהלה העירייה בחוסר תום לב בדרך שאינה ראויה לרשות מנהלית. מהי, אם כן, התמורה המגיעה לתובעת בגין עבודתה עבור הנתבעת? החשבוניות שהובאו על ידי התובעת אינן יכולות להחשב כאמינות, לא רק משום שאינן מקור, אלא שנראה כי גם אינן נאמנות למקור.בבדיקתן עלה שעל כולן מופיע מע"מ בשיעור זהה של 16%, בעוד שבמהלך תקופת ההתקשרות בין הצדדים השתנו שיעורי המע"מ מספר פעמים. כן נמצא חוסר התאמה בין הסכום הנתבע והחשבון המופיעים בתצהירו של מר צבי כהן ובין הסכום הנתבע והחשבון המופיעים בכתב התביעה ובסיכומים. מאחר שלא צורפה כרטסת הנהלת חשבונות מסודרת מטעם התביעה, ניתן להסתמך לשם חישוב התמורה על כרטסת הנהלת החשבונות שהגישה העירייה כראיה מטעמה. על פי הכרטסת, בתקופה שבין מרץ 2005 לבין דצמבר 2009 שילמה העירייה לתובעת סכום כולל של 3,839,054 ₪. על פי החוזה הראשון, הייתה צריכה העירייה לשלם לתובעת בכל חודש 74,000 ₪. החל מחודש אוגוסט 2005 הייתה צריכה העירייה לשלם לתובעת תוספת של 15% על ה- 74,000 ₪, דהיינו סכום של 85,100 ₪. כאמור, שיעורי המע"מ השתנו במהלך התקופה. בהתאם לכך השתנו התשלומים החודשיים כמפורט להלן: בתקופה שבין חודש מרץ 2005 לחודש יולי 2005, עמד שיעור המע"מ על 17%. בהתאם לכך הסכום החודשי לתשלום היה צריך להיות 86,580 ₪. באוגוסט 2005 כבר עמד הסכום החודשי לתשלום על 99,567 ₪ (כולל מע"מ בשיעור 17% ותוספת בשיעור 15%). בתקופה שבין חודש ספטמבר 2005 לבין חודש יוני 2006 עמד שיעור המע"מ על 16.5%. בהתאם לכך, הסכום החודשי לתשלום צריך היה להיות 99,141.5 ₪. בתקופה שבין חודש יולי 2006 לבין חודש מאי 2009 עמד שיעור המע"מ 15.5%. בהתאם הסכום החודשי לתשלום היה צריך להיות 98,290.5 ₪. לפיכך, על-פי החוזה הראשון הייתה העירייה צריכה לשלם לתובעת בסך הכל עבור כל התקופה: 4,964,050 ₪. כאמור, על פי הכרטסת, עד דצמבר 2009 שילמה העירייה לתובעת בסך הכל 3,839,054 ₪. על כן נותר חוב לזכות התובעת בסך: 1,124,996. סכום זה גם אינו תואם את סכום הקיזוז הנטען על ידי העירייה. על פי החוזה השני, הייתה צריכה העירייה לשלם לתובעת בכל חודש 188,000 ₪ בתוספת מע"מ. בסך הכל, הייתה צריכה העירייה לשלם עבור כל התקופה סכום של 1,528,440₪. על-פי הכרטסת, בשנת 2010 שילמה העירייה לתובעת 260,000 ₪. מסכום זה יש להפחית 172,420 ₪ ששולמו עבור חודשים ספטמבר-אוקטובר 2009 (עליהם אין מחלוקת בין הצדדים). כלומר, על-פי החוזה השני (בהנחה שהתשלומים עבור חוזה זה שולמו בשנת 2010, שכן נקבע בחוזה שהתשלומים ישולמו לאחר 60 יום), שילמה העירייה לתובעת 87,580 ₪ ונותר לה חוב של 1,440,860 ₪. סך הכל, בגין שני החוזים עומד חובה של העירייה לתובעת על סכום של 2,565,856 ₪. כאמור, על-פי מנגנון הפיצוי המוסכם, ניתן לקזז מתשלומי התובעת בגין "הפרה חמורה" עד 5,000 ₪. מהראיות שהובאו עולה כי התובעת אכן לא ביצעה את עבודתה בצורה תקינה בחודשים נובמבר, דצמבר 2009 וכן בחודשים פברואר ומאי 2009. מאחר שפניותיה החוזרות ונשנות של העירייה לתיקון הליקויים לא נענו במלואן אני מוצא כי מדובר בהפרה אשר נכנסת תחת ההגדרה "הפרה חמורה". בגין כל אחד מהחודשים הנ"ל יכלה העירייה לקזז, על כן, סכום של 5,000 ₪ בלבד מהתשלום לתובעת, ובסך הכל: 20,000 ₪. טענתה של העירייה בדבר הוצאות בגין פינוי פסדים לא גובתה בראיות כנדרש ולא ניתן לקבלה. מנגד, גם הנזקים שטוענת להם התובעת בעקבות אי תשלום הכספים הינם בחלקם כלליים ובחלקם סתמיים, לא הוכחו כיאות, לרבות בקשר הסיבתי הנטען בינם לאי התשלום, ואיני מקבלם. תוצאת האמור היא, שהעירייה חייבת לשלם לתובעת סכום כולל של 2,545,856 ₪. סיכום התביעה מתקבלת, כמפורט להלן: הנתבעת תשלם לתובעת סכום של 2,545,856 ₪. מתוך סכום זה, על הסכום של 1,124,996 ₪ יתווספו ריבית כחוק והפרשי הצמדה למדד מיום 30.5.09 (מועד סיום תקופת החוזה הראשון) ועד התשלום בפועל, ועל הסכום של 1,420,860 ₪ יתווספו ריבית כחוק והפרשי הצמדה למדד מיום 30.5.10 (מועד סיום החוזה השני) ועד התשלום בפועל. הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט, בצרוף ריבית והפרשי הצמדה מיום ההוצאה ועד התשלום, וכן בנוסף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% מהסכום שנפסק(סכום זה כולל מע"מ),בצרוף ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.פינוי אשפהפינויחובפסולתעירייה