תאונות ילדים בחופשה

פסק דין חלקי 1. תביעה על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"). עניינו של פסק דין זה הוא בקביעת סטנדרט הזהירות הראוי, לגבי אורחי ו של מלון. 2. ואלה עיקרי העובדות הצריכות לענין: א. הורי הקטינה "גאיה" (להלן: "גאיה או "הקטינה"),שהו במלון "קראון פלאזה" בים המלח (להלן: המלון" או "הנתבע"). ב. על פי הנטען בתביעה, (לאחר שתוקנה), בתאריך 15.07.06, עת שגאיה היתה בת 3, היא והוריה שהו במלון. בזמן שיצאו משטח הבריכה, במעבר אל תוך המלון, גאיה החליקה "עקב כך שנוצר שביל של מים המעורבים בשמן היוצרים משטח חלק באופן מיוחד..." (סעיף 12.9 לכתב התביעה המתוקן). ג. לקטינה נגרם שבר בראש עצם הרדיוס ושבר ללא תזוזה באולקרנון משמאל. היא נבדקה על ידי ד"ר גד ולן אשר קבע כי נותרה לה נכות בשיעור של 10% עקב מצב אחרי שבר עם שינוי ציר וללא הגבלת טווחי תנועה, וזאת לפי תקנה 41 (5) (ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956. ד. הנתבע הציג חוות דעת נגדית מטעמו של פרופ' נרובאי, אשר העריך את נכותה של הקטינה בשיעו ר של 5% מותאם בחלקו , בגלל שההפרש בזוית הוא "קל מאוד". לדעתו של פרופ' נרובאי , נכות זו היא למשך שלש שנים (מאוגוסט 2012) ולאחר מכן, יש מקום לשוב ולבדוק אם נותרה נכות צמיתה. ה. כתב התביעה המקורי לקה בכשלים ופגמים שונים, ועל רקע זה, הוגש כתב תביעה מתוקן, כשלושה שבועות בלבד (!) קודם המועד שנקבע לשמיעת ראיות. כך קרה, שהראיות נשמעו, עוד טרם שניתנה לנתבעת שהוספה – חברת "שחק" – החברה שעסקה בנקיון במלון, הזדמנות הוגנת להתגונן כהלכה. מטעם זה, הראיות נשמעו רק ביחסים שבין הקטינה למלון. 3. א. כאמור לעיל, הוריה של גאיה טענו, שנפילתה נגרמה כתוצאה מכך , שהיא דרכה על מים שמנוניים והחליקה. טענתם המפורטת יותר היתה, שהם, ההורים, יצאו בשעת צהריים לערך, משטח הבריכה שבמלון. על פי עדותם, המעבר אל תוך המלון, מצוי בקרבת ה"ספא", ששם עושים עיסוים ומשתמשים לצורך כך בשמנים . המעבר היה חלקלק . על פי האמור בתצהירו של האב "שרון": " לאחר המקרה הבנתי שאנשים אשר יוצאים מן הספא, מותירים על רצפת המעבר מים שמנוניים חלקלקים" (סעיף 6) (ההדגשה שלי י.ט) . כך העידה גם האם, שתצהירה כמעט זה לזה של האב. ב. האב נשאל על מה מבוססת טענתו, שבמקום נפילתה של גאיה, היה שמן, והוא השיב כך: "פעם אחת כשהרמתי את הילדה, נגעתי בזה וכל הרצפה היתה כולה חלקה. עובדי המלון בעצמם אמרו, שהם מצטערים, וזה לא פעם ראשונה שזה קורה וזה יטופל. הם נגבו במגבות... זה ספא שאנשים יוצאים ממנו ויוצאים עם שמן שמטפטף מגופם... לבריכה נכנסנו דרך הדלת הזו ולא שמנו לב, כנראה שהיו שמנים, אך לא שמנו לב. סביר להניח שיש מנקים תמידיים באיזור, ובדיוק ניקו כשעברנו..." (עמ' 7 שורות 6-12. ג. האם העידה כך: "היא (גאיה – י.ט) פתאום נפלה. לא ידעתי למה נפלה. לא הפריע לה כלום. אז כשנחבטה, הסתכלתי וראיתי שהרצפה היתה שומנית וחלקה. מימיני היה ספא. לא זוכרת באיזה מרחק" (עמ' 8 שורות 27-28) כשנשאלה אם ראתה שהרצפה היתה חלקה ושומנית, השיבה: "אחרי כן, בחנתי את המצב. בעלי הרים אותה והיתה התקהלות. פתאום קלטתי שהרצפה שומנית ושערתי שזה מזה" (שם, שם) (ההדגש ות שלי – י.ט) כשהתבקשה להסביר כיצד זה, אם באמת היה שם כתם של שמן, רק הקטינה נפלה, השיבה: "אולי כי אנו יותר מבוגרים" (עמ'9 שורה 3). ד. עדותם של הורי הקטינה, מעלה קשיים של ממש. ראשית, רק בעדותו בבית המשפט, האב הוסיף אלמנט חשוב, שמוזר ותמוה מדוע לא בא זכרו בכתבי הטענות ו בתצהירו. מעדותו עולה, שהיתה בעצם הוד את בעל דין באמצעות עובדי המלון, שהתבטאה גם במלל ("זה לא פעם ראשונה שזה קורה") וגם בהתנהגות (נסיון לספוג את השמן באמצעות מגבות). קטע זה של עדותו הוא מרכזי ביותר לקביעת האחריות, וכאמור, קשה להבין , מדוע האב כבש דווקא דברים חשובים אלה בלבו, עת שכתב את תצהירו. שנית, יחוס המצאותו של השמן לספא שנמצא בקרבת מקום, אינו אלה סברה. האב העיד, גם בישיבה מקדמית שהתקיימה ב- 10.07.12, : "על פי מה שהבנתי, אנשים שיוצאים מן הספא, מותירים על רצפת המעבר רטיבות. עוד הבנתי, שרטיבות זו כוללת מרכיבים אולי שומניים" (הדגשות שלי – י.ט). ה. קצין הבטחון של המלון העיד והסביר, שהספא מרוחק כ- 20 מטרים (!) מהמעבר שבו גאיה נפלה. הוא העיד שלא נתקל אף פעם בכך, ששטח המעבר הסמוך לספא, היה שומני. "אולי רטיבות מדי פעם, שמגיעה מן הבריכה" (עמ' 9 ש' 31-32). עוד העיד, שבספא וביציאה לספא, יש שטיחים שנמצאים לכל אורך 20 המטרים המפרידים בין הספא לבין המעבר שבין הבריכה למלון. (עמ' 10). 4. קביעת ממצאי העובדה ביחס לסיבת ההחלקה - אינה קלה. המצאות רטיבות "סתם" במעבר, היא ענין אחד שמוביל למסקנות משפטיות מסוימות , והמצאות רטיבות שומנית, היא ענין לגמרי אחר, המוביל למסקנות משפטיות אחרות. צריך לקחת בחשבון גם את העובדה, שבסופו של דבר , מדובר אולי במעידה סתם של קטינה, ושדרכם של ילדים בגיל שלוש למעוד וליפול גם כשאין סיבה "טובה" לכך. הקושי האמור נובע מכך, שאין ודאות בהמצאות החומר השומני על הרצפה. גם ברור לחלוטין, שלהורים שהם בעצם בעלי דין, יש ענין מובהק בתוצאות ההליך, היה להם אי נטרס "להסביר" מנין החומר השומני. אבל, כאמור , הסברם אינו אלא סברה. אי הוודאות הזו מתעצמת נוכח העובדה, שההורים כבשו בלבם את ההסבר, איך התברר להם שהיה על הרצפה חומר שומני. מאידך, לא ניתן להתעלם מעדותו של קב"ט המלון, שלא שלל באופן נחרץ את האפשרות שמי שיוצא מן הספא לאחר הטיפול, יכול שישאר על גופו שמן שיטפטף עם המים לרצפה (עמ' 11). הקב"ט גם העיד, שכאשר יש אירוע מהסוג הזה, יש תרשומות שנשמרות אצל הקב"ט הראשי במשרדו בקלסר. "יש קלסר עם כל האירועים שקרו במלון. חיפשתי את התרשומת הזו, ולא מצאתי. אין לי מושג למה . לא יודע להסביר" (עמ' 11 שורות 23-25). העדר התרשומת ואי היכולת להציג גרסה נגדית ברורה – עומדת בעוכרי המלון. המצב הראייתי שנוצר הוא אפוא כזה: הורי הקטינה הציגו גרסה. גרסתם זו, אינה "חפה" מתהיות. המלון "הציב בחזית" את הקב"ט, שיכול היה להעיד רק עדות כוללת, ללא התייחסות ספציפית לאירוע הנדון. האירוע הנדון נבדק בזמן אמת בידי המלון, ויש להניח שהעובדות תועדו על גבי תרשומת. התרשומת לא הוצגה. על כורחך אתה בא למסקנה, שההסתברות שנפילת הקטינה, אכן נגרמה כתוצאה מהחלקה על גבי חומר שומני – אף שהיא "בעייתית" כשלעצמה – גבוהה יותר מההסתברות שההחלקה נגרמה כתוצאה מסיבה "תמימה" כלשהי. 5. ידועים דבריו של השופט זוסמן (כתוארו אז) בע"א 358/56 זאב דגני נ' סולל בונה בע"מ ואח' פד"י יא 871, על השאלה איזו הי "סכנה בלתי רגילה": "משהוזמן אדם אל מקום, ובו סכנה אשר בשביל בני אדם מסוגו אינה מן הרגילות – ועל כן, אין המזמין יכול להניח שיזהר מפניה – המזמין צריך לחזות מראש, כי סכנה זו תגרור אחריה תוצאה מזיקה, ואם בעטיה ניזוק המוזמן, כי אז היפר המזמין את חובת הזהירות שחב לו, והתחייב בהטבת הנזק, ואילו נזק שנגרם למוזמן עקב ארוע שלא חרג מגדר הרגיל בשביל אותו מוזמן, על נזק זה אין המזמין חייב, בדרך כלל, לפצות את המוזמן באשר לא יכול היה לראות את הנולד, ולחזות את התוצאה מראש... אלא רשאי היה להניח כי המוזמן ישמר מפניה" (עמ' 876). הדברים צוטטו בהסכמה בפסק הדין המנחה ע"א 683/77 בנימין ברוק נ' עירית תל-אביב יפו פד"י לד (1), 157. האבחנה בין סכנה "רגילה" לבן סכנה "שאינה רגילה", מלווה אותנו מאז ניתנו פסקי הדין האמורים ועד ימינו אלה. בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פד"י לז (1),113 נקבע כי: "כשמדובר בסיכונים טבעיים סבירים ורגילים בפעילות אנוש מקובלת, נקבע, כענין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת... רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. זהו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למונעו... ראו למשל גם פסק דינו של חברי, כב' השופט א. פרקש בת.א (ירושלים) 4960/01 שלומית קליין נ' מלון גולדן טוליפ, פסקאות 14-20 6. מן הדין נשוב לנדון: עובדה היא, שהמלון הניח מרבדים לכל אורכם של אותם 20 מטרים המפרידים בין ה"ספא" לבין המעבר מהבריכה למלון. הנחת המרבדים שם מבטאת, קרוב ל וודאי, את ההבנה שמנהלי המלון הבינו שבקטע הדרך הזו – יש לנקוט באמצעי בטיחות מיוחדים. על פי עדותו של הקב"ט, המלון נקט באמצעי בטיחות גם במעבר שבין הבריכה למלון. ("ריצוף מונע החלקה ועובד שכל הזמן מנגב שם"- עמ' 10, שורות 21-22). אב ל, מתברר בדיעבד, שאמצעי הזהירות האלה, לא היו מספיקים. הקב"ט עצמו הסכים ש "רצפה שומנית וחלקה, זה ענין בטיחותי..." (עמ' 11 שורות 8-10). התברר בדיעבד, שאמצעי הזהירות שננקטו במעבר האמור, לא היו מספיקים, והיה מקום לנקוט גם שם אותם אמצעי זהירות שננקטו ביציאה מן הספא. אמצעי הזהירות שעל המזיק לנקוט הם, אמצעי זהירות סבירים והם פונקציה של האפשרויות הסבירות העומדות לרשותו. (ראו ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' תמר סוהן פד"י מב' (3) 733.742, כאשר יש לבחון את מידת הסכנה, את הקושי למונעה ואת ההוצאה הכרוכה בכך (ע"א 285/73 לגיל טרמפולין וציוד ספורט ישראל בע"מ נ' נחמיאס ואח' פד"י נט (1) 63 74-75. בעבר כבר הוטלה אחריות על מזיק, בגין תאונה שנגרמה לאדם שהחליק במקלחת בחוץ. נקבע שם, שההחלקה היתה בגין סבון ושמן בהם השתמש מעסה מטעם המפעיל, שעשה עיסוי למתרחצים באותה מקלחת ואלה (השמנים) נשפכו והצטברו על הרצפה. (ראו: ע"א 105/71). היה לו איפוא, למלון, לצפות את האפשרות שהשמנים שבספא, יגיעו בדרך כלשהי גם למעבר שבין הבריכה למלון – הנחת מרבדים , או שטיחים גם בקטע הזה, היא ודאי בגדר הוצאה שאינה מכבידה יתר על המידה , ויש בה כדי לתת מענה הולם לסכנה הלא רגילה של המצאות מים מהולים בדרגה כלשהי עם שומנים. לפיכך, אני קובע, כי המלון הפר את חובת הזהירות כלפי הקטינה ועליו לפצותה. (כפוף לברור האחריות של חברת הניקיון) 7. נזקה של הקטינה: נזק מיוחד - תצהירם של שני ההורים בענין הנזק שנגרם להם ולקטינה, הוא סתמי וכללי. לא צורפו כל אסמכתאות התומכות בטענותיהם. ההורים טענו, שהם נאלצו להעדר מהעבודה כדי לסעוד את הקטינה. זו טענה שהגיונה בצידה, גם אם לא צורפו לה אסמכתאות. יש להניח, שההורים נזקקו לימי חופשה וימי מחלה. כיון שלא סופקה תשתית ראייתית מתאימה, אני קובע, כענין של אומדנא דדיינא, שנזקם של שני ההורים בהקשר הזה עולה כדי – 4,000 ₪. לא הובאו ראיות לגבי נזק מיוחד נוסף. הכאב והסבל שנגרמו לקטינה, מוערכים על ידי בסכום כולל של 30,000 ₪. אף על פי שבדרך כלל, מקובל לחשב הפסדי שכר עתידיים של קטינים, על פי אחוז הנכות הרפואית שנקבעה, כפול השכר הממוצע במשק – נראה לי, כי הפעלת הפרמטר הזה בנסיבות הענין דנא, אינה ראויה. על פי חוות דעתו של המומחה גד ולן, לא נגרמה לקטינה כל הגבלה בתנועות. על פי חוות דעתו של המומחה נרובאי, ספק אם לקטינה בכלל נגרמה נכות צמיתה. בסופו של דבר, לקטינה נגרם רק שבר "בנאלי" שהשפעתו על כושר ההשתכרות מועטה. ההנחה כאילו הקטינה תסבול בעתיד, עת שתגיע לגיל שבו תצא להשתכר למחייתה – הפסדי שכר שמקורם בתאונה – אינה אל א פיקציה, שספק רב בעיני, אם בכלל, יש לה עיגון במציאות. צריך גם לזכור, שאפילו נאמר שהקטינה סובלת מהגבלה כלשהי – יש בידה להתאים את עיסוקה למגבלה זו. אני פוסק לה בהקשר הזה , פיצוי גלובאלי בסך 50,000 ₪. פיצוי זה מבוסס על ההנחה , שאולי יהיו ימים אחדים בשנה, שבהם תעדר מעבודתה בקשר עם הפגיעה שנגרמה לה. לא מצאתי לנכון, לפסוק לקטינה פיצוי בגין ראשי הנזק האחרים שנטענו. סיכום: הפיצוי שנפסק לקטינה והוריה, עומד אפוא, על 84,000 ₪. קטינים