תאונת דרכים של נהג חדש, הינה סוגיה אשר נדונה בבית משפט השלום ברמלה, להלן תקציר נרחב של פסק הדין שניתן ע"י השופטת אסתר נחליאלי - חיאט: העובדות הצריכות להכרעה: האם יש בעובדה שבעת שהתרחשה תאונת דרכים, בה היה מעורב הנתבע, 'נהג חדש', ולא ישב מלווה לצידו כמתחייב ברשיון הנהיגה, מפקיעה את חבות חברת הביטוח על פי פוליסת ביטוח חובה - זו השאלה היחידה שנותרה להכרעה בתיק זה. ביום 10.9.00 ארעה תאונת דרכים של נהג חדש, עת נהג הנתבע, יליד 22.11.82 ברכב מסוג פג'ו מ.ר 89-465-46 (להלן: "הרכב"). התאונה נגרמה עקב רשלנותו של הנתבע שהיה בן 17 שנים ועשרה חודשים, במועד התאונה. הנתבע הורשע בעובדות כתב האישום המתוקן על פי הודאתו, בנהיגה רשלנית ובאי מתן זכות קדימה בניגוד לתמרור 'עצור'. (ת.ד 60604/01 תעבורה רמלה -צורף לתצהירי עדות ראשית מטעם צד ג'). בתאונה היה מעורב רכב נוסף, טויוטה מ.ר 23-026-70 שהיה נהוג בידי המבוטחת של התובעת. אין מחלוקת כי הנתבע נהג ברכב ללא מלווה בניגוד לדרישת סעיף 12א' לפקודת התעבורה (נוסח חדש). במועד הרלוונטי לתובענה היה הרכב מבוטח אצל צד ג', על פי פוליסת הביטוח התובענה הוגשה כתביעת שיבוב שהגישה התובעת, המבטחת של רכב הטויוטה, נגד הנתבע. במסגרת התיק העיקרי בתביעה זו (3754/01) הגיעו הצדדים להסכם פשרה חלקי לפיו יוקדם הפיצוי לתובעת, ותוָתר ההכרעה בשאלה מי ישא בפיצוי המוסכם. מאחר שהסוגיה המשפטית העקרונית שנותרה להכרעה היתה תלויה ועומדת בבית המשפט העליון, ביקשו הצדדים לדחות את הדיון מעת לעת עד לקביעה של הערכאה המחייבת ביום 17.6.04 ניתן פסק דין בבית המשפט העליון, בע"א 8183/01 רימה ספיאשוילי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ פ"ד נח(6) 106 - (להלן: "פרשת ספיאשוילי"). עיקרי פסק הדין הרלוונטיים לעניננו, כי הזכות לפיצויים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 (להלן: "הפלת"ד"), של מי שנהג ברכב ללא מלווה בניגוד לדרישת החוק, לא נשללת. על יסוד קביעה זו ביקש הנתבע לגזור גזירה שווה ולהחיל את התוצאה אליה הגיע בית המשפט העליון בפרשת ספיאשוילי על תובענה זו; לעומתו ראה צד ג' לאבחן את עובדות מקרה ספיאשוילי מענייננו וביקש לקבוע כי המאטריה המשפטית השונה (בפרשת ספיאשוילי - חוק הפלת"ד וכאן חוק חוזה ביטוח), מחייבת פרשנות אחרת, ובמילים אחרות, ביקש לקבוע כי הביטוי 'נהג ללא רשיון' מחייב התיחסות שונה עת מדובר בפיצוי בגין נזקי גוף לעומת החבות על פי פוליסה לפצות את הניזוק בגין נזק רכושי יש לציין, כי צד ג' טען בתחילה כי אגרת רשיון הנהיגה שולמה רק לאחר קרות אירוע תאונת דרכים נהג חדש, ולכן אין לו אחריות חוזית על פי הפוליסה, אך עם הגשת נ/4 ממנו עלה כי אגרת הרשיון שולמה בטרם התרחש התאונה, חזר צד ג' מטענה זו דיון: חוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981 (להלן "חוק חוזה ביטוח"), חל על היחסים החוזיים בין הצדדים ו/או חליפיהם (אביו של הנתבע), שכרתו את חוזה הביטוח. בהתאם לפרק ג' סעיף 17 לפוליסת הרכב (הוגשה לתיק המוצגים) : "17. בני אדם הרשאים לנהוג ברכב בני אדם הרשאים לנהוג ברכב יהיו אחד או יותר מהמפורטים להלן, כפי שפורט במפרט ובתנאי שהם בעלי רשיון נהיגה בר תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב מסוג הרכב...." הכיסוי הביטוחי הורחב, ובהתאם לתוספת לביטוח רכב פרטי (נספח א' 2 לתצהיר עדות ראשית מטעם צד ג') הוסכם: "פרטי כיסוי - כל נהג נהג עיקרי: שמואל לוי (אביו של הנתבע- א.נ.ח) .... בנוסף, מורשה לנהוג ברכב כל נהג שגילו מעל 17 שנים מלאות שבבעלותו רשיון נהיגה שתקף פחות משנה (פחות מ- 12 חודשים לפני עריכת הביטוח). כל הנהגים המורשים לנהוג ברכב חייבים להיות בעלי רשיון נהיגה בר תוקף בישראל תוספת זו שינתה את המפרט לפוליסה; לפני ההרחבה היו רשאים היה לנהוג ברכב נהגים שגילם מעל 24 שנים והם בעלי רשיון נהיגה תקף בפרק זמן של למעלה משנה ממועד תחילת הביטוח. בגין הרחבת החבות על פי הפוליסה שולמה פרמיה חדשה - ככפל הפרמיה לעומת הפרמיה ששולמה בגין המפרט המקורי. צד ג', מבקש לקבוע כי נהיגת הנתבע ברכב ללא מלווה כמתחייב בחוק משמעה כי אין בבעלותו "רשיון נהיגה בר תוקף בישראל". לעומתו מבקש הנתבע להסתמך על הלכת ספיאשוילי ולקבוע כי אמנם מדובר בהפרת חובת הליווי של "נהג חדש" - שהיא לכל היותר הפרה של תנאי ברשיון, אך אין בה כדי להפקיע את תוקף הרשיון כל אחד מהצדדים הפנה לפסיקה התומכת בעמדתו (עד כמה שידוע לי טרם הוכרע העניין בבית המשפט העליון). "שאלה זו, מסתבר, טרם נתגלגלה לפתחו של בית המשפט העליון, ואילו עיון בפסיקתם של בתי משפט השלום מלמד כי קיים חוסר תמימות דעים בסוגיה זו: מחד גיסא- בשורה של פסקי דין, שעניינם תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין נזקי רכוש, נפסק כי נהיגה של "נוהג חדש" ללא מלווה, כמוה כנהיגה ללא רשיון כלל, אשר שוללת את הכיסוי הביטוחי מכוח הפוליסה.... מאידך גיסא, ישנם גם לא מעט פסקי דין, בהם נקבע, כי הפרת חובת הליווי של "נוהג חדש" מהווה - גם בתביעה ביטוחית בגין נזקי רכוש- משום הפרה של תנאי ברשיון, אך אין בה כדי לאיין את תוקף הרשיון מעיקרו..." (ת"א (י-ם) 5761/05 סימה מלכה נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, והאזכורים שם). לאחר שעיינתי בסיכומי הצדדים ובפסיקה הרבה שצורפה אליהם אני סבורה כי הדין עם הנתבע וכי נהיגתו של לוי ללא מלווה, אינה מפקיעה את תוקף הרשיון ואינה שוללת את זכותו לפי הפוליסה פרשנות חוזה הביטוח: מבטחת הרואה לסייג את חבותה או להתנות תנאים עושה זאת באופן מפורש. בהעדר סייג לענין נהיגה באמצעות מלווה, או למצער ציון תניה שעניינה נהיגה שלא לפי פרטי רשיון הנהיגה, מביאים למסקנה כי המבטחת לא ראתה לסייג חבותה. מאחר שמדובר בפוליסה תקנית, אין לגרוע ממנה ואין להתנות עליה, אלא אם ההתניה היא לטובת המבוטח. לכל היותר מדובר בפרשנות של התניה בחוזה הביטוח שבין הצדדים הלכה היא כי פרשנות של חוזה ביטוח תעשה במדרג, על פי הכללים שהובאו בפרשת יהודה חסון (ע"א 300/97 יהודה חסון נ' שמשון חברה לביטוח בע"מ נב(5) 746, 756-757): " השאלה העומדת בפנינו היא אפוא כיצד יש לפרש את חוזה הביטוח. ראשית, יש לבדוק את תכליתו של החוזה. תכלית זו כוללת בתוכה הן ממד סובייקטיבי והן ממד אובייקטיבי. הממד הסובייקטיבי הוא אומד-דעתם של הצדדים. חקר הכוונה האמיתית והמשותפת של הצדדים לחוזה כפי שזו באה לידי ביטוי בהתנהגות הצדדים (וראה לעניין זה: דברי הנשיא שמגר בע"א 1395/91 י' וינוגרד ואח' נ' ידיד וערעור שכנגד [1], בעמ' 800 וכן השופט טירקל בע"א 453/80 בן נתן נ' נגבי [2], בעמ' 145). הממד האובייקטיבי של תכלית החוזה הוא המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס שהחוזה שנכרת נועד להגשים (וראה: השופט בך בע"א 552/85 אגסי נ' ח.י.ל.ן. חברה ישראלית לעבוד נתונים בע"מ ואח' [3], בעמ' 245 וכן הנשיא ברק בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ [4]). תכלית זו של החוזה נקבעת על-פי "מהותה של העיסקה" ועל-פי "מטרותיה העסקיות והכלכליות" המונחות ביסודה. תכלית אובייקטיבית זו משקפת את אומד-דעתם של בעלי חוזה "סבירים והגונים" הפועלים על-פי אמות-מידה ראויות, כפי שהן נדרשות מבעל חוזה הפועל בתום-לב (ראה ע"א 5795/90 סקלי נ' דורען בע"מ ואח' [5]). במסגרת תהליך הפרשנות נוכל למנות אבני-בוחן שונות, וננסה להשתמש בהן לצורך פרשנות החוזה שלפנינו. יש לבחון את משמעותו הלשונית הפשוטה של החוזה, לעקוב אחר המשמעות ההגיונית התואמת את רוח החוזה בהיבט המשפטי והכלכלי, לעיין במסגרת העובדתית החיצונית שבה נכרת החוזה, לחקור אחר הפירוש המקובל בהתקשרויות דומות לחוזה נושא הפרשנות, לשקול את האפשרות לפרש את המסמך נגד מנסחו כאשר החוזה אינו ברור וניתן לפירושים מספר, כך גם יש לתת את הדעת להעדפת הפירוש המקיים את החוזה על פני הפירוש המבטל את אותו חוזה מהכלל אל הפרט: בלשונו הפשוטה של חוזה הביטוח לא מצאתי תנית פטור רלוונטית, כך לא מצאתי כי נכתב ואין כל אינדיקציה להסכמה שנסיעה ללא מלווה משמעה העדר רשיון בר תוקף. אין לקרוא לתוך חוזה הביטוח תניות פטור שאינן מצוינות בו (להשוואה ת"א (ת"א) 44694/96 שבת נ' סהר). עיון בתוספת לחוזה הביטוח, מעלה כי כשראתה המבטחת להוסיף תניות, הן הוספו במפורש, כך הוסיפה המבטחת תניות המתירות שימוש ברכב על ידי נהג שגילו מתחת ל- 24 שנים ומעל 17 שנים, וכך גם התירה למי שאינו מחזיק ברשיון מעל 12 חודשים, ובגין אלה שולמה פרמיה נוספת לא היתה תניה בדבר נסיעה בניגוד לתנאי הרשיון (להבדיל מנהיגה ללא רשיון נהיגה תקף). מסעיף 10 לפקודת התעבורה, עליו מסתמכת המבטחת, מודגש ההבדל בין העדר רשיון תקף לבין נהיגה שלא בהתאם לתנאי הרשיון: "10. איסור לנהוג בלי רשיון נהיגה (א)לא ינהג אדם רכב מנועי אלא אם הוא בעל רשיון נהיגה תקף לרכב מאותו סוג, שניתן על פי פקודה זו, ו לא ינהג אדם אלא בהתאם לתנאי הרשיון זולת אם פוטר מחובת רשיון נהיגה ובמידה שפוטר..." (ההדגשה שלי- א.נ.ח.). לפי כללי הפרשנות המקובלים יש לפרש את חוזה הביטוח נגד המבטח, 'המנסח', וכן יש להעדיף פרשנות המקיימת את החוזה; על בסיס כללי הפרשנות יש להעדיף את פרשנות חוזה הביטוח כי גם אם הנתבע לא נסע בלווי מלווה אין בכך להפקיע את רשיונו הפרשנות גם מתישבת עם תוצאת ההליך הפלילי שנוהל בבית המשפט לתעבורה שפסק כי רשיון הנהג ישלל, קרי, כי הרשיון התקף ישלל (=עתיד), ואין לומר כי רשיונו כבר נשלל בטרם תאונת דרכים נהג חדש, כשנהג בניגוד לתנאי הרשיון, והכל בהתאם לפקודת התעבורה כאמור לעיל. יש להעדיף הרמוניה בפרשנות מושגים ומונחים בשטחי משפט שונים בפרשת קרנית נ' מגדל (דנ"א 10017/02 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ פ"ד נח(5), 639 ,עמ' 660-661), קבע בית המשפט העליון כי נהיגה ללא הגה כח (למרות התניה ברשיון הנהיגה) אינה שוללת את רשיון הנהיגה, בהיבט של חוק הפלת"ד תוך התייחסות להיבט של חוזה הביטוח: "25. מסקנתי היא, אפוא כי סעיף 7(3) לחוק אינו חל בשני המקרים בהם אנו דנים ולכן אין לשלול מלוי ומגרינברג פיצויים מכוח החוק. בנסיבות אלה, נותר לבדוק האם נשללה חבות המבטחות לפצות אותם על פי תנאי הפוליסה. בפרשת לוי, הוגבלה תחולתה של פוליסת הביטוח שהיתה בידי המשיב, מכוח תעודת הביטוח, למי שבידו "רשיון בר תוקף בישראל לנהיגת כלי הרכב הנקוב בתעודה...". כמו כן נקבע במסגרתה כי על מספר הנוסעים ברכב להיות כחוק. המבטחות טוענות כי בנסיבות אלה, ומאחר שידיעת החוק הינה בגדר חזקה, מובן שלא נדרש כי תעודת הביטוח תפרט את מגבלת מספר הנוסעים שמותר להסיע ברכב בהתאם לכל דרגת רשיון, ודי בדרישה לקיומו של רשיון נהיגה בר תוקף. דרישה זו כבר טומנת בחובה את פרוט מספר הנוסעים לפי דרישות תקנות התעבורה בפסק הדין בפרשת לוי נדחתה הטענה (בפסקות 28-27 לפסק הדין). צויין שם, בין היתר, כי טענה דומה נדחתה בעבר, אגב אורחא, ברע"א 9524/00 הנ"ל (ראו פסקה 14 ואסמכתאות המובאות שם). עוד צויין שם, כי מקום בו מבקשת מבטחת להגביל את תוקפה של פוליסת הביטוח לרכב, עליה לעשות כן בהוראה ברורה ומפורשת שאינה משתמעת לשתי פנים. כמו כן, כאשר נתונה לשונה על תניה בפוליסת הביטוח לשני פירושים סבירים, יש לבחור בפירוש המיטיב עם המבוטח, ולא עם המבטח שניסח את הפוליסה. עוד מצויין בפסק הדין, כי ראוי לפרש את תנית הרשיון בפוליסת הביטוח מתוך מגמה ליצור התאמה בינה לבין הוראת סעיף 7(3). הפירוש לפיו יש לראות אדם הרשאי לנהוג "בכלי הרכב הנקוב בתעודה" כמי שהוא בעל רשיון לנהוג בכלי רכב מן הסוג הנזכר בתעודה מתיישב עם הפרשנות שהוענק לסעיף 7(3) לחוק. דברים אלה מקובלים עלי. לפיכך, דעתי היא כי הכיסוי הביטוחי של הפוליסה הנדונה חל על נהיגתו של המשיב ברכב. בפרשת גרינברג הוגבלה תחולת הפוליסה שהיתה בידי גרינברג מכוח תעודת הביטוח למי שבידו "רשיון בר תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב מסוג כלי הרכב הנקוב בתעודה...". לטענת המשיבות, יש לפרש את המונח "רשיון" כדורש קיומם של שני התנאים המצטברים שנקבעו בסעיף 10 לפקודת התעבורה, קרי רשיון נהיגה לרכב מאותו סוג ונהיגה בהתאם לתנאי שברשיון. פרשנות זו אינה מתיישבת עם נוסחה המילולי של התניה בפוליסת הביטוח. כמו כן, דינה להידחות גם מהנימוקים שהובאו בפסקה הקודמת" (דנ"א 10017/02 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ פ"ד נח(5), 639 ,עמ' 660-661) תניות מגבילות בחוזה ביטוח חייבות להיות מובלטות ומודגשות בחוזה הביטוח, מכאן שאין לדבר בעניננו על תוקף של תניה שלא רק שאינה מפורטת, אלא שכלל לא היתה קיימת בת"א 2950/00 פנסטר נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, קבע כבוד השופט שילה: "מלשונו הנחרצת של המחוקק, הדורש כי כל תנאי המגביל את חבות המבטח לא רק יפורש אלא גם יובלט בחוזה הביטוח, יש להסיק ראשית כי כל תנאי או סייג שכזה שיופיע בחוזה באותיות רגילות יהיה נטול תוקף. שנית, ומקל וחומר, כי אין להטיל כל סייג או הגבלה על חבות כזו מכח תנאי מכללא, אשר, מטבע הדברים, לא רק שאינו "מובלט" בחוזה אלא מלכתחילה נעדר ממנו הזיקה בין תחומי המשפט השונים : במותב מורחב של שבעה שופטים נקבע בפרשת ספיאשוילי, מפי כבוד השופט אור: "6. הלכה זו מכריעה את הדין אף במקרה הנדון בו עסקינן בהגבלה סטטוטורית הקבועה בפקודת התעבורה. אכן, לפי דיני התעבורה, תוקף הרשיון של נוהג חדש מותנה בליווי בעת הנהיגה. נוהג חדש שמפר הגבלה זו חושף עצמו לסנקציות שמטילה עליו בעניין זה פקודת התעבורה. אולם, מבחינת חוק הפיצויים, אין הוא נחשב כמי שנהג ללא רשיון. זאת, שכן הוא מחזיק ברשיון לסוג הרכב בו נהג. לשון אחר, ההגבלה בנוגע לדרישת הליווי אינה נוגעת למימדיו הפיזיים של הרכב אשר משליכים על דרגת רשיון הנדרשת לצורך נהיגה בו לפי תקנות התעבורה. לאור זאת, סעיף 7(3) לחוק אינו חל על המקרה דנן, המערערת זכאית לפיצויים לפי החוק הוראות הפוליסה : תחולת הפוליסה שכיסתה את הנהיגה ברכב במקרה הנדון אינה חלה על "מי שאינו זכאי לפיצויים מכוח הוראות חוק נפגעי תאונות בדבר הגבלת הזכאות לפיצויים". כפי שהובהר לעיל, המערערת זכאית לפיצויים על פי החוק, ועל כן אין בהגבלה זו כדי להסיר את הכיסוי הביטוחי מהמקרה הנדון. תחולת הפוליסה הוגבלה גם מכוח תעודת הביטוח למי ש"הינו בעל רשיון בר תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב מסוג כלי הרכב הנקוב בתעודה...". בית המשפט המחוזי סבר כי נהיגתה של המערערת ללא מלווה משמעותו שרשיון הנהיגה שלה אינו בתוקף לנהוג ב"סוג הרכב". לפיכך, דעתו היתה כי מצבה של המערערת אינו שונה ממצב של נהג ללא רשיון כלל, שלא עבר מבחן רישוי (פסקה 4 לפסק הדין). אין בידי לקבל גישה זו. פרשנות זו אינה מתיישבת עם נוסחה המילולי של התניה, לפיה על המערערת להיות בעל רשיון לנהיגת כלי הרכב מסוג כלי הרכב הנקוב בתעודה. כאמור, המערערת החזיקה ברשיון לנהוג בסוג הרכב בו נהגה. כמו כן, כפי שהובהר ברע"א 9121/00 יורם ירוחם לוי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(5) 337 (פסקות 28-27), ועל כך חזר בית המשפט בדנ"א 10017/02, 6971/03 הנ"ל (פסקה 25), יש לפרש את תנית הרשיון בפוליסת הביטוח מתוך מגמה ליצור התאמה בינה לבין הוראת סעיף 7(3) לחוק. לפיכך, דעתי היא, כי הכיסוי הביטוחי של הפוליסה הנדונה חל על המקרה הנדון בפרשת מרי אבו (ע"א 1958/05 מרי אבו ואח' נ' אריה חברה לביטוח ואח' (ערעור שהתקבל על פסק דין של הערכאה הראשונה שצד ג' הסתמך עליו לביסוס טענותיו בטרם נהפך -סעיף 12ח' לסיכומי התשובה) קבע כבוד השופט כהן (בדעת רֹב): "... יתרה מזאת, מתקשה אני לקבל קביעותיו של בית המשפט קמא מהטעם שהן מביאות לתוצאה לא טובה מבחינת המדיניות השיפוטית. מפסק הדין של בית המשפט קמא יוצא, כי נהג שנהג במכוניתו תוך הפרת חובת הליווי לא ייחשב כמי שנהג ללא רישיון נהיגה לצורך חוק הפיצויים (שהרי זו היא הלכת ספיאשוילי), אך ייחשב כמי שנהג ללא רישיון נהיגה לעניין נזקי הרכוש שנגרמו לו. המדיניות השיפוטית הראויה, צריכה לשאוף להתאמה בין הפרשנויות השונות היכולות להינתן למצב עובדתי זהה, בזיקה לתחומי המשפט השונים. אמנם, לעיתים לא תמצא התאמה שכזו, אך המקרה שלפנינו אינו נמנה על מקרים אלה, ויש לקבוע, כי דינו של מי שנהג בהפרת חובת הליווי לעניין סעיף 7(3) לחוק הפיצויים, יהיה זהה לדינו של מי שנהג בהפרת חובת הליווי לעניין נזקי הרכוש שנגרמו הגם שבהלכת ספיאשוילי התייחס בית המשפט העליון להוראת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים, אינני סבור שטעמיו הסוציאליים של חוק הפיצויים מצדיקים מתן פרשנות אחרת לעניינו של המערער שלפנינו. המערער החזיק ברישיון נהיגה לסוג הרכב בו נהג, וכשם שיש לראות כמי שנהג ברישיון נהיגה לצורך חוק הפיצויים כך יש לראותו כמי שנהג ברישיון נהיגה לצורך פוליסת הביטוח שהפיקה חברת אריה. במילים אחרות, טעמיה של הלכת ספיאשוילי יפים אף לעניינו של המערער שלפנינו, ההלכה שנקבעה מחייבת אף לעניין שלפנינו, והקביעות שניתנו ביחס למצב המשפטי שנוצר כאשר הנהגת בפרשת ספיאשוילי הפרה את חובת הליווי, יפות אף לעניינו של המערער שהפר את חובת הליווי". אף לטעמי צריכה להיות התאמה בין תחומי המשפט השונים, בודאי כשמדובר בתחום דיני החיובים, נראה כי אין מקום לפרשנות השונה ב'תת תחום' לה מכוון צד ג', קרי, פרשנות שונה לענין נזק רכוש ופרשנות אחרת לענין נזק גוף גם אם הם נובעים מאותה תאונת דרכים נהג חדש אין הדעת יכולה לסבול לטעמי, שמבחינת המדיניות המשפטית יחשב הנתבע כמי שנהג עם רשיון לצורך נזקי גוף וכמי שנהג ללא רשיון עת עולה שאלת הפיצוי בגין נזקי רכוש. משמעה של קבלת מסקנה כזו תהא כי שאלת תוקפו של רשיון נהיגה תבחן לפי תוצאת תאונת דרכים נהג חדש, אם מקרה הביטוח יהיה נזק רכוש כי אז הרשיון אינו תקף וחבות המבטחת לא תקום, אך אם בנזק גוף מדובר, תקום חבות המבטחת; בדרך זו תהא התוצאה אבסורדית אף יותר אם באותה תאונת דרכים נהג חדש יהיו נזקי גוף ורכוש, כי אז תצטרך ההכרעה להיות כי לצורך נזק גוף יהיה הנהג בעל רשיון נהיגה תקף ולא כך לצורך נזק הרכוש, מחד תקום חבות המבטחת ומאידך לענין הרכוש לא תהיה חבות - אין לקבל תוצאה זו חוק חוזה ביטוח - חוק צרכני : צד ג' מבקש לבסס את טענותיו גם על הטענה שתכליתם של החיקוקים שונה קרי כי תכלית חוק הפלת"ד הינה סוציאלית-חברתית ומכילה את רצון המדינה לעזור לנפגע גוף, בשונה מתכליתו של חוק חוזה ביטוח. לטעמי, גם חוק חוזה ביטוח נמנה על החיקוקים הבאים לעזרת 'האיש הקטן'. חוק חוזה הביטוח הוא פועל יוצא של תפיסה הבאה להגן על הצרכנים, ורואה במבוטח את הצד החלש הנזקק להגנת המחוקק פרופ' א. ידין כתב בהסבריו לתכלית החוק (בספרו חוק חוזה ביטוח, התשמ"א - 1981 פירוש לחוקי החוזים, בעריכת ג. טדסקי (התשמ"ד), בעמוד 18): "חוק חוזה הביטוח, נמנה עם "החוקים שבהם מדינת סעד מודרנית באה לעזרת "האיש הקטן", מעין חוק להגנת הצרכן בין שאר החוקים בעלי מגמה זו, כמו חוק הגנת הצרכן, התשמ"א - 1981 ורבים אחרים. מגמתו הכללית של החוק היא לשמור על המבוטח בפני הכוח העדיף של המבטח ובפני הפעלה וניצול של עמדתו העדיפה. בלשון אחר: החוק בא לתקן, ולו במעט, את חוסר השוויון בין הצדדים לחוזה הביטוח". תפיסה זו מסבירה מדוע כולל החוק 18(!) הוראות קוגנטיות, שנועדו לקבוע אמת מידה מינימלית לאופיו של חוזה הביטוח ולתוכנו, ו- 28 הוראות עליהן ניתן להתנות רק לטובת המבוטח או המוטב מבוטח שמוותר על זכויות בחוק חוזה הביטוח ומבקש לעצב את חוזה הביטוח באופן הגורע מהיקף הזכויות, ככל שהן באות בגדר ההוראות הדיספוזיטיביות שבחוק, יוכל לעשות זאת רק אם יגלה רצונו לכך (בניגוד לנטען בסעיף 12ו' לסיכומי צד ג'). אין מדובר בתחולה מלאה של "עקרון חופש החוזים", מאחר שהחוק נועד להגן על זכויות הצרכן המבוטח, והוא כפוף לדין שקבע הוראות קוגנטיות הוראות ה'פוגעות' לכאורה בהיקף חופש ההתקשרות החוזית (או שומרות על הצרכן לפי התפיסה של החוק) (ראה גם במאמר של פרופ' נ' כהן "צורת החוזה" הפרקליט לח כפי שציינתי לעיל, אחד הקווים המנחים בפרשנות חוזה הביטוח, מבטא הגנה על הצד החלש בעסקה (פרופ' ד. פרידמן, פרופ' נ. כהן, חוזים (תשנ"א, חלק א') 59; ראה ע"א 4819/92 אליהו נ. ישר פ"ד מט (2) 749). וכדבריו של פרופ' ידין שהסביר את הרציונל מאחורי כללי הפרשנות האלה: "כאן עומד מצד אחד מבטח שהוא חברה מסחרית גדולה, בעלת יציבות פיננסית, הנזקקת לייעוץ משפטי מקצועי והמסוגלת לעמוד בהתדיינות ממושכת עם לקוחותיה והיא נהנית משיתוף פעולה הדוק עם חברות ביטוח אחרות, ומן הצד השני עומד מבוטח בודד שברוב המקרים אינו נהנה אף מאחד מן היתרונות האלה" (שם, 54; ג' שלו, חובת הגילוי בחוזי ביטוח, הפרקליט מ', תשנ"ב, עמ' 20). מכאן, שגם בהיבט תכלית החקיקה, לא שונה המסקנה שנקבעה בפרשת ספיאשוילי, ויש לטעמי להחיל את ההלכה גם על הענין שלפני קרי, לענין פיצוי מכח חוק חוזה הביטוח מדיניות ציבורית ומשפטית: בטענה נוספת ראתה המבטחת להאחז, בהיבט הציבורי והמשפטי של מלחמה בתאונות הדרכים ובצורך להחמיר עם עברייני התנועה. גם דינה של טענה זו, בהיבט של חוק חוזה הביטוח, להדחות. מדובר בחוזה ביטוח שהוא חוזה לכל דבר ועניין. לו רצתה המבטחת לשלול פיצויים ממבוטח הנוהג בניגוד לתנאי הרשיון, היה עליה לעשות כן במפורש ובמודגש, כדי שהמבוטח ידע איזו התנהלות פוטרת את המבטחת מחובת הפיצוי, אמנם גם אז לא בטוח כי תניה זו היתה מאושרת על ידי הגורמים המתאימים בפרשת אבוחצירה (ת"א (ת"א) 38811/05 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' אבו-חצירה אדמונד נ' הראל חברה לביטוח בע"מ) קבע כבוד השופט בשן את הדברים האמורים: "המבטחת פורטת על נימי האינטואיציה והרגש כשהיא חוזרת ומדגישה את חומרת מעשה הנתבע ואת הסיכון שיצר כשהיא טוענת ל"אשם תורם חוזי" שלו. למעט ההבדל הלשוני, היא למעשה מבקשת שיוחלו על המבוטח שלה שיקולי אשם תורם רגילים של דיני הנזיקין. לשיקולים אלה אין מקום ביחסי מבטח ומבוטח. החלתם על יחסים אלה, ואפילו בדרכי עקיפין, חותרת תחת עילת הקיום של חוזי ביטוח. הצורך של נהג בכיסוי ביטוחי בא לעולם לעתים קרובות דווקא מפני שהיה רשלן. אם נהיגה "ללא מלווה" היא בסיס ל"אשם תורם חוזי" - מה נאמר לגבי מי שמתעלם מאור אדום ברמזור, או מתמרור "עצור", או שנוהג במהירות כפולה מהמותר?... ... מבטח המנסה להשתחרר מחבותו (לפי חוק הפלת"ד או בביטוח רכוש של רכב) בנימוק "שהמבוטח היה רשלן" כלל לא ישמע. והנה, המבטחת כאן (כמו בהלכת ספיאשוילי) נאחזת בטענה קלושה אף יותר מטענת "רשלנות", שכן הקשר הסיבתי בין "הפרת החוק" של המבוטח לבין התאונה, הוא ספקולטיבי לחלוטין. ואם באשם שברשלנות מוכחת לא די כדי לשלול עילת תביעה, הכיצד יהיה די ב"הפרת חוק" שזיקתה הסיבתית לתאונה מעורפלת? דומה ששיקולי ה"אשם", הרלוונטיים להלכת ספיאשוילי ולחוק הפלת"ד תקפים באותו מידה גם לביטוח נזקי רכוש ברכב מן הראוי לפרש כל פוליסת ביטוח (לנזקי גוף או לנזקי רכוש) כדרך שהיה מבין אותה "מבוטח סביר". המבוטח עשוי היה, למשל, לעיין בסע' 10 לפקודת התעבורה ולגלות שהמחוקק הבחין בין נהיגה "ללא רישיון תקף" (כנוסח הפוליסה) לבין "נהיגה בניגוד לתנאי הרישיון" (נוסח שזכרו לא בא בפוליסה) - ולהסיק שמנסח הפוליסה שחרר עצמו מחבות בהתקיים החלופה הראשונה לבדה. "מבוטח סביר" עשוי לדעת, למשל, מקריאה במדורי הרכב והצרכנות בעתונות, שבתי-המשפט הסתייגו מהרחבת תניות פטור בפוליסות בדרך ההיקש והאנלוגיה. יתכן שגונבה לאוזנו השמועה שחברות הביטוח נכשלו שוב ושוב בניסיונות להתנער מחבות לנהיגת שיכורים, על סמך תניות פטור המשחררות אותם מחבות לנהיגה תחת השפעת סמים. אכן, המבוטח הסביר היה מופתע מאוד מעמדת המבטחת. בהלכת ספיאשוילי דחה בית-המשפט העליון את המיון ה"מיכני" (תיאורו של "איסור, כ"תנאי לרישיון") ככלי פרשני לא רלוונטי. במקומו נזקק לאבחנה המהותית: שחוק הפלת"ד התכוון להעניק עילת תביעה לאדם שנמצא כשיר לנהוג באותו סוג רכב. אכן, נראה שכך היה מבין גם המבוטח הסביר את הדרישה לרישיון תקף. הבנתו זו לא היתה משתנה מסוג פוליסה אחד למשנהו. זר נטול אשם ראוי להגנת הדין יותר מצד מעורב הנגוע בעבירה. בחוק הפלת"ד נשלל פיצוי מניזוק, רק אם הוא נגוע במום מוסרי ניכר (ומרשימה סגורה ומצומצמת של מומים). הלכת ספיאשוילי מקלה בבירור עם "בעל מום מוסרי" שכזה. החלת הלכה זו גם בענייננו עומדת על בסיס מוסרי מוצק יותר שכן היא נועדה להגן דווקא על זר תם שניזוק מפגיעת נהג חדש, שלרוב הוא אדם צעיר שאינו בעל הכנסה או נכסים דומה ששיקולי הרמוניה משפטית ומדיניות ציבורית עמדו לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי בחיפה בעת שדן בשאלה שבפני. אכן, קשה שלא לראותם כשיקולים מכריעים: האם ראוי לקיים נורמה משפטית שלפיה יחשב אדם בו בזמן ל"בעל רישיון תקף" כדי לזכות בפיצוי (בשל נזק גוף) עבור עצמו, וגם ל"חסר רישיון תקף" כשהדבר מותיר קורבן זר שלו ללא מקור פיצוי בשל אובדן רכושו? נראה שזו תוצאה מקוממת ולא סבירה". מכל הדברים, אני קובעת כי קיים כיסוי ביטוחי לנהיגת הנתבע שאלת האשם התורם: לטענת צד ג', אם כי נטענה לחלופין ובשפה רפה (חצי שורה- סעיף 14 ה' לסיכומים) יש ליחס לנתבע אשם תורם ולנכות שיעורו בהתאם. אדגיש כי הטענה נטענה לראשונה בסיכומים, וענין לנו בהרחבת חזית אסורה. אולם הייתי רואה לדחות את הטענה גם לגופה. בעניננו לא נטענה הטענה במובן החוזי של פוליסת הביטוח [בשאלת הגילוי ו/או קיום החוזה וכיו"ב (על אשם תורם בחוזים ראה ב- ע"א 3912/90 Exsimin Sa תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנהלה בע"מ, פ"ד מז(4) 64)] אלא נטענה בהקשר הנזיקי - קרי ברשלנות הנתבע בנהיגתו פוליסת הביטוח, מטבעה, באה להגן על המבוטח בהיבט הכלכלי מפני רשלנות, לרבות רשלנות שלו (כל עוד אין היא בגדר רשלנות רבתי - שלא נטענה), ולכן לא הייתי רואה ליחס לנתבע אשם תורם ביחסיו עם המבטחת שלו. אמנם הענין הוא חשוב ומרתק, אך מאחר שמדובר בהרחבת חזית לא מצאתי לפרט, אלא להפנות לחלק מהפסיקה הדנה בסוגיה זו, ולמשל, ת"א (ת"א) 44694/96 שבת נ' סהר; ת"א (כ"ס) 4304/03 חברת לבידי זהב בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ; ספרם של מ' יפרח ור' חרל"פ ששון-דיני ביטוח (פרלשטיין גינוסר, מהדורה שנייה, התשס"א- 2001) בעמ' 154-156; ת"א(נצ') 1564/02 זיאדאת מוסטפא נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, דינים שלום; ת"א (י-ם) 1585/96 דוד פקין בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, דינים שלום; ת"א (ראשל"צ) 1723/99 מגדל שירותי מימון בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, דינים שלום ועוד. לאור האמור סוף דבר : אני מקבלת את הודעת צד ג', ומחייבת את חברת הביטוח איי.איי.ג'י חברה לביטוח בע"מ, לפצות את התובעת תוך 30 יום מהיום, בהתאם לתנאי הפוליסה ולהסכם הפשרה מיום 9.11.2006 שקיבל תוקף של פסק דין חלקי. בנוסף אני מחייבת את צד ג', המבטחת, בהוצאות בסך של 5,000 ₪ ובשכר טרחת עורך דין תאונות דרכים בשיעור של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין משפט תעבורהתאונת דרכיםנהג חדש