טענה כי העירייה מחייבת נישומים שונים בריבית פיגורים, גם בגין תקופה בה לא היה לנישום חוב

טענה כי העירייה מחייבת נישומים שונים בריבית פיגורים, גם בגין תקופה בה לא היה לנישום חוב כלשהו (אלא בעקבות הגדלה רטרואקטיבית של חיוב בארנונה). 3. בתגובה לבקשת האישור, הגישה העירייה הודעה לפיה חדלה מהגבייה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור (להלן - הודעת חדילה). על כן טענה העירייה, כי יש לדחות את בקשת האישור, בלא לדון בה לגופה, בהתאם לסעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס״ו-2006 (להלן - חוק תובענות ייצוגיות). המשיבה הסכימה בתגובה, כי נוכח הודעת החדילה דינה של בקשת האישור להידחות. ואכן, בפסק הדין מושא הערעור קבע בית המשפט לענינים מינהליים מרכז-לוד (כבוד השופטת מ׳ נד״ב) כי דינה של הודעת החדילה להתקבל, שכן העירייה הצליחה להוכיח כי חדלה מהגבייה במסגרת הזמנים הקבועה בסעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות. לפיכך קבע בית המשפט, כי אין מקום לאשר את התובענה הייצוגית. הסוגיה היחידה שנותרה במחלוקת בין בעלות הדין הייתה הגמול ושכר הטרחה שישולמו למשיבה ולבא-כוחה. יצוין, כי סעיף 9(ג) לחוק תובענות ייצוגיות מסמיך את בית המשפט לפסוק גמול ושכר טרחה במקרה בו מתקבלת הודעת חדילה. המחלוקת בין בעלות הדין נגעה בעיקרה להיקף הסעד אליו התייחסה בקשת האישור, היינו להיקף הגבייה העודפת במהלך השנתיים שקדמו להגשת בקשת האישור. המשיבה נקבה בבקשת האישור בסכום של 252,000 ש״ח. סכום זה, כך נטען, מתייחס לשתי קבוצות אשר בשמן הוגשה לטענת המשיבה בקשת האישור. בהתחשב בכך טענה המשיבה כי יש לפסוק סכום שלא יפחת מ-160,000 ש״ח כשכר טרחה וסכום שלא יפחת מ-35,000 ש״ח כגמול. מנגד טענה העירייה, כי החלוקה לשתי קבוצות הינה מוטעית, וכי הקבוצה האחת נבלעת למעשה בתוך הקבוצה השנייה. משכך נטען, כי היקף הגבייה העודפת לא יכול היה לעלות על מחצית הסכום שננקב בבקשת האישור. בהמשך טענה העירייה, כי מבירורים שערכה עולה כי הגבייה העודפת עומדת על כ-90,000 ש״ח. מטעם זה סברה העירייה, כי אין מקום לפסוק למשיבה ולבא-כוחה את הסכומים שנתבקשו על ידי המשיבה. 4. בפסק הדין קבע בית המשפט לענינים מינהליים, לעניין המחלוקת בנוגע לגמול ושכר הטרחה, כי ההליך שהוגש במקרה דנא הינו בעל חשיבות ציבורית וכי הושקעו בהכנתו זמן ומחשבה. עוד קבע בית המשפט, כי יש להניח שאלמלא הוגשה בקשת האישור הייתה העירייה ממשיכה בפעולת הגבייה שבמחלוקת. עוד עמד בית המשפט על כך שהציבור יצא נשכר מהודעת החדילה, וכי ספק אם בקשת האישור הייתה מוגשת אלמלא הציפייה של המשיבה ובא-כוחה לגמול ושכר טרחה. יוער, כי בפסק הדין ציין בית המשפט כי אין הוא רואה לנכון להכריע במחלוקת לגבי היקף הגבייה ביתר של הריבית, היינו האם מדובר בכ-252,000 ש״ח כפי שטענה המשיבה או שמא בכ-90,000 ש״ח כפי שטענה העירייה. בהתחשב בכל האמור לעיל, קבע בית המשפט בסופו של דבר כי על העירייה לשלם למשיבה 18,000 ש״ח כגמול, ולבא-כוחה סך של 125,000 ש״ח כשכר טרחה. מכאן הערעור. 5. סבורים אנו, כי דינו של הערעור להתקבל. הכלל הוא שבהליכים המוגשים לפי חוק תובענות ייצוגיות יש לפסוק, ככל האפשר, שכר טרחה לבא-הכוח המייצג לפי שיטת האחוזים (ראו, ע״א 2046/10 עזבון המנוח משה שמש נ׳ רייכרט 23.5.2012)). על פי שיטה זו, יש לחשב את שכר הטרחה כאחוז מסוים מן הסכום שנפסק לקבוצה או שנקבע במסגרת הסדר פשרה. כל זאת, תוך התחשבות בשיקולים שונים ובהם, בין היתר, נסיבותיו הספציפיות של ההליך, האופן בו הסתיים והתנהלותו הדיונית של התובע המייצג ובא כוחו. לצורך המקרה שלפנינו, ונזכיר כי מדובר בתביעת השבה נגד רשות, הרי ניתן ליישם את שיטת האחוזים מתוך הנחה כי הסכום שהיה נפסק לקבוצה בתום ההליך היה עומד על סכום הגבייה שבמחלוקת. בין אם נקבל את טענת המשיבה כי סכום זה עומד על 252,000 ש״ח, ובין אם נאמץ את גישת העירייה לפיה מדובר בכ-90,000 ש״ח, הרי ברור ששכר טרחה בסך 125,000 ש״ח חורג באופן בולט מאמות המידה שהותוו בפסיקה לצורך יישומה של שיטת האחוזים. זאת, משום שמדובר בשכר טרחה בגובה של כ-50% מסכום התובענה לשיטת המשיבה, וקרוב לכ-150% מן הסכום לפי הערכת העירייה. איננו מתעלמים מכך שעסקינן בבקשה לאישור תובענה ייצוגית אשר ננקב בה סעד כולל בסכום נמוך יחסית, בהשוואה לרוב בקשות האישור המוגשות לבתי המשפט. מקובל עלינו, כי מן הראוי ליישם את שיטת האחוזים באופן שאינו מחמיר, שעה שמוגשת לבית המשפט בקשת אישור ראויה, בסכום נמוך יחסית, וזו מסתיימת בהודעת חדילה, בפשרה או בדרך אחרת (ובלבד, כמובן, שלא קיימים שיקולים נגדיים המצדיקים את הפחתת שכר הטרחה). עוד נציין, כי מקום בו הוגשה הודעת חדילה והוכח קשר סיבתי בין הגשתה של בקשת האישור לבין הפסקת הגבייה, הרי מן הראוי לזקוף זאת לטובת התובע המייצג ובא כוחו, לצורך פסיקת שכר הטרחה והגמול (ראו והשוו, עע״ם 165/11 עירית רעננה נ׳ אקרמן, פיסקה 4 (21.2.2013) (להלן - עניין עירית רעננה)). על כן, ומשלא נמצא דופי בהתנהלותה הדיונית של התובעת המייצגת במקרה שלפנינו, בהחלט היה ראוי לפסוק לטובתה ולטובת בא-כוחה סכומים לא מבוטלים כשכר טרחה וגמול, תוך יישום לא קפדני של שיטת האחוזים. עוד נזכיר, כי אין אנו כערכאת ערעור נוהגים להתערב בסכומים שנפסקו על ידי הערכאה הדיונית כגמול ושכר טרחה בהליכים של תובענה ייצוגית (ראו לדוגמה, ע״א 4714/13 דיאב נ׳ חברת איי דיגיטל סטור בע״מ, פיסקה 7 (29.9.2013); ע״א 3640/13 ארגס נ׳ יונילוור ישראל מזון בע״מ, פיסקה 3 (7.1.2014)). אולם, לצד הדברים האמורים אף איננו יכולים להתעלם מכך שהסכומים שפסק בית המשפט סטו במידה משמעותית מן האופן בו מיושמת שיטת האחוזים במקרים דומים לזה שהתברר לפנינו. נוכל להפנות לשם הדוגמה לפסק דינו של בית משפט זה בעניין עירית רעננה, שם הוערך סכום הגבייה בכ-700,000 ש״ח לפחות. גם במקרה האמור הסתיים ההליך בהודעת חדילה; גם שם נמצא קשר סיבתי בין הגשת בקשת האישור להודעת החדילה; ואף באותו מקרה לא נמצא דופי בהתנהלותה של התובעת המייצגת. בית המשפט המחוזי פסק במקרה האמור 250,000 ש״ח כסכום כולל עבור שכר טרחה וגמול. בית משפט זה התערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי והפחית את הסכום ל-135,000 ש״ח. 6. בהתחשב בכל הנימוקים שהובאו לעיל, הגענו לכלל מסקנה כי יש להתערב בסכומים שנפסקו על ידי בית המשפט לענינים מינהליים כגמול ושכר טרחה, ולהורות כי תחת אותם סכומים תישא העירייה בסך של 15,000 ש״ח כגמול ו-60,000 ש״ח כשכר טרחה. במובן זה הערעור מתקבל. אם הסכום שפסק בית משפט קמא שולם על ידי העירייה, על המשיבה להחזיר את היתרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום. לא ייעשה צו להוצאות בערכאתנו. חובמיסיםעירייהריבית פיגוריםריבית