נטען כי חתימת הבוררים על הדוח הראשון זויפה, וכן כי הדוח השני לא הוגש מעולם

נטען כי חתימת הבוררים על הדוח הראשון זויפה, וכן כי הדוח השני לא הוגש מעולם העותרת מוסיפה כי הבוררים קיימו בסך הכול מפגש אחד בין הצדדים, ובפועל לא התנהל הליך בוררות ראוי לשמו. טענה נוספת היא שאחד מחברי ההרכב בבית הדין האזורי היה מצוי בניגוד עניינים, ועל כן צריך היה לפסול את עצמו. המשיבים, מצידם, טוענים כי אין עילה להתערבות בהחלטותיהם של בתי הדין, אשר התקבלו על פי הדין השרעי ובלא סטייה מכללי הצדק הטבעי. ככלל, לא בנקל יתערב בית משפט זה בהחלטותיהם של בתי הדין השרעיים, שלהם הוקנתה סמכות ייחודית לדון בין היתר בענייני נישואין וגירושין, כבענייננו. בית משפט זה אף איננו משמש כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין השרעיים. במקום זאת, עילות ההתערבות של בית משפט זה מרוכזות בסעיף 15(ג) וסעיף 15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה, ועניינן התערבות למען הצדק או כאשר בית הדן פעל בחוסר סמכות (השוו: בג"ץ 2829/03 פלוני נ' בית הדין הדרוזי לערעורם בעכו (16.1.2006)). בראייה זו, ולאחר שעיינו בכתבי הטענות ובנספחים, עמדתנו היא כי יש לדחות את העתירה דנא על הסף בהעדר עילה להתערבות. באשר לאופן ניהול הבוררות - אין בחומר שהוגש כדי להניח תשתית עובדתית לטענותיה של העותרת. אדרבה, מהחומר עולה כי הבוררים נפגשו עם הצדדים מספר פעמים. כך, בדוח הראשון כותבים הבוררים: "ישבנו עם הצדדים מספר ישיבות וניסינו לפייס ביניהם", אלא ש"היו חילוקי דעות בעניינים חומריים וכספיים ובענייני[ם] משפטיים אחרים". בדוח השני הוסיפו הבוררים כי "הצלחנו להביא את הבעל לביתו, וישב עם ילדיו והיו ביניהם מספר ישיבות, כשלוש פגישות, והייתה שיחה בין בני הזוג" (יצוין כי דוחות הבוררים לא צורפו לעתירה אלא רק לתגובת המשיבים). בדיון שהתנהל בפני בית הדין האזורי העלה בא כוח העותרת טענות כנגד אופן קיום הבוררות, אולם גם שם לא הוצגו ראיות של ממש שיצביעו על כשלים, ומטעם זה קבע בית הדין כי לא נפל כל פגם בהליך. בית הדין לערעורים אימץ, כאמור, את מסקנת בית הדין האזורי. לא מצאנו בחומר שבפנינו תמיכה ראייתית לכיוון ההפוך, אשר תצדיק התערבות של בית משפט זה בקביעותיהם של בתי הדין. באשר לטענה אודות זיוף החתימה על הדוח הראשון - ראשית נראה כי אין צורך להכריע בכך. הטעם הוא שאף אם צודקת העותרת כי חתימתו של אחד הבוררים זויפה, הרי שאין חולק כי בהמשך נשלחו הבוררים לניסיון פיוס נוסף, ובסיומו הגיעו למסקנה כי אין מנוס מפירוק הנישואין. שנית, אף לא מצאתי כי הראיות תומכות במסקנה כי בוצע זיוף. זאת אף אם נלך לפי המבחן של הנטל הרגיל בהליך האזרחי, ובוודאי לא לפי הגישה הדורשת ראיות מוגברות טרם תתקבל טענת זיוף בהליך כזה. באשר לטענת ניגוד העניינים - מהחומר עולה כי הטענה הועלתה לראשונה בפני בית הדין לערעורים. כבר בכך יש טעם רב לפגם. חשוב מכך: בית הדין לערעורים ציין כי דווקא המערערת היא בת דודו של הדיין בבית הדין האזורי, ולא להיפך. טרם סיום, יצוין כי בשולי העתירה נטען שהמשיב נשא אישה שנייה בעודו נשוי לעותרת. לנוכח זאת ביקשה העותרת להורות למשיב לפרט מתי נישא לאשתו השנייה, ובפני איזה בית דין נערכו הנישואין. טענות אלו אינן נוגעות באופן ישיר לעתירה דנא, ומכל מקום ההליך הנוכחי בבית משפט זה איננו המסגרת המתאימה לבירורן. סיכומו של דבר, לא מצאנו כי יש בהכרעותיהם של המשיבים חריגה כלשהי מסמכות, ואף לא מצאנו בעתירה בסיס של ממש להתערב בממצאי המשיבים. לנוכח האמור, העתירה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. מסמכיםיישוב סכסוכים