סמכות הועדה המחוזית - סעיף 109 לחוק התכנון והבניה נטען כי לועדה המחוזית לא היתה סמכות לדון בתוכנית שכן, הסמכות הועברה לועדה המחוזית לפי סעיף 109 ד. לחוק התכנון והבנייה. העורר טוען, כי סמכות הועדה המקומית לדון בתוכנית פקעה, וכי הסמכות לדון בתוכנית עברה לועדה המחוזית לתכנון ובנייה התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק התכנון והבנייה") בהתאם להורת סעיף 109 א. לתוכנית הקובע: (א) מוסד תכנון יחליט לאשר או לדחות תכנית מיתאר מקומית או תכנית מפורטת תוך שלושה חודשים מתום תקופת הפקדתה; ואולם לגבי תכנית מיתאר מקומית החלה על כל מרחב התכנון המקומי יחליט מוסד התכנון תוך עשרה חודשים מתום תקופת הפקדתה; שר הפנים רשאי להאריך את התקופות האמורות עד שלושה חודשים נוספים. ........ (ד) לא החליטה הועדה המקומית בתכנית שבסמכותה כאמור בסעיף 62א במועדים הקבועים בסעיף קטן (א), יעברו סמכויותיה לגבי אותה תכנית לועדה המחוזית אשר תמשיך בהליכים מהשלב שאליו הגיעה הועדה המקומית; על החלטת הועדה המחוזית לפי סעיף זה, יחולו הוראות סעיף 110. לטענת העורר, שלא הוכחשה עובדתית על ידי הועדה המקומית, התוכנית הופקדה ביום 28.2.06. לפיכך תום תקופת הפקדת התוכנית היתה ביום 28.4.06. ביום 3.10.06 פנה העורר באמצעות באי כוחו במכתב לועדה המקומית, עם העתק לועדה המחוזית, בו ביקש העורר להעביר את הדיון בתוכנית לועדה המחוזית לפי הוראות סעיף 109 א. לחוק התכנון והבנייה שכן, חלפו לטענתו למעלה משלושה חודשים מתום מועד הפקדת התוכנית. למרות מכתבו זה של העורר הוא זומן לדיון להשמעת התנגדותו בפני הועדה המקומית ביום 25.10.06. העורר התייצב לדון, טען את טענות התנגדותו ואולם גם בדיון זה טען העורר בפתח הדיון לאי סמכות הועדה המקומית לדון בתוכנית לנוכח טענתו, כי הסמכות צריכה לעבור לועדה המחוזית, משחלפו שלושה חודשים ממועד הפקדת התוכנית כאמור. הועדה המקומית החליטה לקבל חלק מהתנגדויות העורר, ולפיכך היא הורתה למשיבים לתקן את התוכנית. התוכנית המתוקנת אושרה על ידי הועדה המקומית ביום 7.2.07. המשיבים טוענים כי הסמכות של הועדה המקומית אינה פוקעת באופן אוטומטי בחלוף שלושה חודשים ממועד תום תקופת ההפקדה, שאם כך יהיה, הדבר יוצור כאוס תיכנוני שכן, משמעות הדבר היא שכל תוכנית אשר תאושר על ידי הועדה המקומית לאחר חלוף שלושת החודשים האמורים תהיה למעשה תוכנית שאושרה בחוסר סמכות. לפיכך, לטענת הועדה המקומית על הדיון בתוכנית לעבור לועדה המחוזית בפועל על מנת שהסמכות לדון בתוכנית תופקע מהועדה המקומית. עוד טוענים המשיבים כי מטרת סעיף 109 א. היתה לזרז את הליכי התכנון, והעברת הדיון לועדה המחוזית על ידי המתנגד לתוכנית, נוגדת מטרה זו ומביאה לתוצאה הפוכה. אין אנו מקבלים את טענת העורר לחוסר סמכות של הועדה המקומית לדון בתוכנית, וזאת מכמה נימוקים כדלקמן: סמכות הועדה המקומית פוקעת רק כאשר הועדה המחוזית קיבלה על עצמה את המשך הדיון בפועל. הנושא של העברת סמכות הדיון מהועדה המקומית לועדה המחוזית לפי הוראות סעיף 109 א.(א) נדונה בהרחבה בערר 270/05 (מרכז) מאיר אלעזר נ. הועדה המקומית לתכנון והבנייה הוד השרון. מהחלטה זו עולה, כי סמכות הועדה המקומית אינה פוקעת באופן אוטומטי בחלוף שלושה חודשים מתום תקופת ההפקדה, אלא על הסמכות לעבור לועדה המחוזית בפועל, שאם לא כן, תמצאנה תוכניות רבות שאושרו על ידי הועדה המקומית לאחר חלוף שלושת החודשים האמורים חסרות תוקף בשל כך שהן אושרו לכאורה לאחר שסמכות הועדה המקומית כבר פקעה. לפיכך, כל עוד הועדה המחוזית לא קיבלה על עצמה את המשך הדיון בתוכנית, לא פקעה סמכות הדיון מהועדה המקומית. לצורך כך היה על העורר לפנות לועדה המחוזית ולבקש ממנה להמשיך את הדיון בתיק לפי הקבוע בסעיף 109 א.(ד) לחוק התכנון הבנייה ואם הוא היה נוכח לדעת כי הועדה המחוזית נמנעת מלקבל על עצמה את המשך הדיון, יכול היה העורר לעתור לביהמ"ש בעתירה מינהלית על מנת לחייב אותה לעשות כן. במקרה דנן, העורר כתב מכתבים לועדה המקומית, כי עליה להעביר את הדיון בתוכנית לועדה המחוזית, עם העתקים לועדה המחוזית. הועדה המקומית לא נקטה מצידה בפעולה המבוקשת, ואף המשיכה בדיון- כאשר העורר הופיע בפניה (תוך שטען שוב לחוסר סמכות). הועדה המחוזית מצידה לא נקטה בשום פעולה על מנת להמשיך בדיון במקום הועדה המקומית. לפיכך, סמכות הועדה המקומית לדון בתוכנית לא פקעה. כאן המקום לציין כי הועדה המקומית פעלה בסופו של דבר ביעילות יחסית שכן, כאמור, היא דנה בתוכנית ביום ה- 25.10.06, היא קיבלה חלק מטענות העורר בהתנגדותו לתוכנית ונתנה הוראות לתיקון התוכנית, וביום 7.2.07 היא אישרה את התוכנית המתוקנת. דוקטרינת "הבטלות היחסית" גם לו היינו בדעה כי סמכות הועדה המקומית פקעה, ספק רב בעיננו אם הדבר היה מביא במקרה דנן לפסילת החלטת הועדה המקומית, על פי דוקטרינת "התוצאה היחסית" (או "הבטלות היחסית"). לפי דוקטרינה זו לא כל פגם אשר נפל בהחלטה מנהלית, אפילו אם מדובר בפגם של חריגה מסמכות, יביא בהכרח לבטלות הפעולה, כאשר הפגם לא פגע באופן מהותי וממשי בטוענים לבטלות הפעולה. במקרה דנן נשמעו טענות העורר, וחלקן אף התקבלו על ידי הועדה המקומית. גם אם נניח כי סמכות הועדה המקומית פקעה שעה בה העורר ביקש את העברת המשך הדיון לועדה המחוזית, הרי משהועדה המקומית המשיכה לדון בתוכנית, שמעה את התנגדויות העורר וקיבלה חלק מהן, הורתה על תיקון התוכנית בהתאם להוראותיה, ואישרה בסופו של דבר תוכנית מתוקנת, הרי שהעורר לא נפגע מהותית ומעשית מכך שהדיון לא הועבר לועדה המחוזית. בקשה להעברת הסמכות אשר המניע להגשתה אינה זירוז הליך אישור התוכנית בנוסף, העברת המשך הדיון בתוכנית לועדה המחוזית על ידי מי שמטרתו אינה להביא לזירוז ההליכים, נוגדת לדעתנו את התכלית העומדת ביסוד הוראות סעיף 109 א' לחוק התכנון והבנייה. תיקון 43 לחוק התכנון והבנייה קבע מספר "מנגנוני העברה" במקרים שבהם הגוף התכנוני לא עמד בלוח הזמנים לביצוע פעולה תכנונית שבתחום סמכותו: סעיף 157 לחוק קובע, כי אם ועדת הרישוי או הועדה המקומית לתכנון ובנייה לא החליטה לתת היתר תוך שלושה חודשים ממועד הגשת הבקשה, יראו זאת כסרוב. משמעות הדבר- מתן אפשרות למבקש ההיתר לערור לועדת הערר המחוזית בבקשה כי זו תעניק לו את ההיתר המבוקש. סעיף 109 א. (א) לחוק קובע זמנים לאישור תוכנית מתאר מקומית או תוכנית מפורטת, לרבות לענין תוכנית מתאר מקומית החלה על כל מרחב התכנון המקומי. סעיף 109 א. (ב) קובע מה קורה כאשר הועדה המחוזית אינה עומדת בלוח הזמנים שנקבע בחוק- העברת הסמכות לועדה להשלמת תוכניות. סעיף 109 ב. קובע מה קורה כאשר הועדה המקומית אינה עומדת בלוח הזמנים- העברת הסמכות לועדה המחוזית, אשר תמשיך בהליכים מהשלב שאליו הגיעה הועדה המקומית. תיקון 43 לחוק התכנון והבנייה התקבל בכנסת ביום 1.8.95. כותרת הצעת החוק שהוגשה ביחס לתיקון זה (הצ"ח 2307 מיום 4.10.94) הינה: "הצעת חוק התכנון והבנייה (ייעול וקיצור הליכים) (תיקון מס' 4) התשנ"ה- 1994." סעיף 109 א.(ד) להצעת החוק קבע אף הוא לוח זמנים להחלטת הועדה המקומית בבקשה לשנות תוכנית מתאר מקומית או תוכנית מפורטת, והיא קבעה כי במקרה של אי עמידה בלוח זמנים זה, הסמכות תעבור לועדת העררים. בדברי ההסבר לסעיף זה נאמר כי זה נועד על מנת "לקצר ולייעל את התהליכים". גם הפסיקה קבעה כי מטרתו של תיקון 43 הינו לייעל ולקצר את הליכי התכנון והבנייה. ראה בג"צ 5145/00 הועדה המקומית לתכנון ובנייה חוף השרון נ' שר הפנים. גם ביחס לסעיף 109 נפסק, כי מטרת הסעיף, הקובעת כי בתום המועדים הנקובים בו, הסמכות תעבור לועדה להשלמת תוכניות (כאשר מדובר בועדה המחוזית) נועדה על מנת לזרז ולקצר את הליכי התכנון והבנייה. כך נקבע בע"מ 976/96 אלכסנדר כהן ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה מחוז מרכז כי: "...משחלף המועד ולא מונתה ועדה להשלמת תכניות, לא פקעה סמכותה של הועדה המחוזית, ואין לראות כמבוטלת כל החלטה שלה שנועדה לקדם את הליכי התכנון. אחרת, יגרום הדבר אך לתוצאה ההפוכה מזו שלה ייחל המחוקק, דהיינו, לעיכוב הליכי התכנון." לנוכח האמור יש לדעתנו בסיס לטענה, כי מי שיכול ליזום את העברת הסמכות לועדה המחוזית לדון בתוכנית שבסמכות הועדה המקומית הוא מי שמעונין בזירוז התוכנית, שהוא בדרך כלל יוזם התוכנית. הוא זה אשר צריך גם לשקול אם ההעברה תביא בסופו של יום לזירוז הדיון וההחלטה בתוכנית, או דווקא לדחייה נוספת. במקרים רבים, למרות חלוף שלושת החודשים מתום מועד ההפקדה של התוכנית, ההליכים בפני הועדה המקומית הינם בשלב מתקדם, כך שהעברת המשך הדיון בשלב זה לועדה המחוזית עשויה להביא דווקא לדחייה בקבלת ההחלטה בתוכנית. כאן המקום לציין כי המחוקק לא קבע זמן שבו על הועדה המחוזית, שלה הועבר הדיון בתוכנית, לסיים את התוכנית. לפיכך, יתכנו מקרים בהם העברת המשך הדיון לועדה המחוזית תביא לתוצאה הפוכה, של התמשכות הליכי אישור התוכנית. מכאן, ועל יסוד התכלית העומדת בבסיס סעיף 109א.(ד) לחוק התכנון והבנייה נראה לנו, כי הזכות לבקש את העברת הדיון לועדה המחוזית בחלוף הזמן הקבוע בסעיף 109א.(א) אינה נתונה בידי מי שמתנגד לתוכנית שכן, למתנגד זה אין כל עניין בקידום ובזירוז התוכנית. ההפך הוא הנכון נכון. המניע לבקשתו להעביר את התוכנית הינה בדרך כלל הרצון לעכב את התוכנית- מטרה שהינה כאמור הפוכה מהתכלית אשר לשמה נקבע מנגנון ההעברה לועדה המחוזית. את האמור לעיל יש לדעתנו לסייג במצבים בהם המתנגד לתוכנית נפגע גם הוא מהתמשכות הדיון בתוכנית. כך לדוגמא, אם פורסמה הודעה לפי סעיף 78 לחוק התכנון והבנייה, המגבילה את הוצאת היתרי בנייה בתחום התוכנית עד להשלמת הליכי אישורה, וכאשר המתנגד לתוכנית נפגע אף הוא כתוצאה מאותה הודעה, יתכן כי גם למתנגד עניין בזירוז קבלת החלטה בתוכנית, לכאן או לכאן, על מנת לסיים את ההקפאה התכנונית. במקרה הנדון, מי שהגיש את הבקשה להעברת הדיון לועדה המחוזית הינו המתנגד לתוכנית- העורר שבפנינו. לעורר זה אין כל עניין לגיטימי בהעברת התוכנית לועדה המחוזית, ומטרתו בהעברת המשך הדיון לועדה המחוזית אינה זירוז התהליך התכנוני. משנשאל העורר מה האינטרס שלו להעברת המשך הדיון לועדה המחוזית השיב בא כוחו: "מבחינת האינטרס של הלקוח שלי, תמיד עדיף שתוכנית תאושר בועדה המחוזית, שכן, הועדה המקומית, כשהיא ממליצה על תוכנית להפקדה, היא כבר הביעה את עמדתה הבסיסית התומכת בתוכנית כפי שזו הוגשה, ולכן, כאשר נפתח לי פתח בחוק להעביר את הדיון לועדה המחוזית, אז זה לגיטימי שאני אנצל פתח זה על מנת להעביר את הדיון לגוף שלדעתי יבדוק את התוכנית בצורה יותר אובייקטיבית. בנוסף, אני חושב שמבחינת לוח הזמנים לפי החוק, לוח הזמנים הוא אותו דבר. זה שבפועל אומרים לי שזה מתעכב בועדה המקומית, זה לא צריך למנוע ממני. לועדה המקומית יש אינטרס צר." נימוק זה ודאי שאינו מצוי ביסוד תכליתו של סעיף 109 א.(ד). לפיכך אנו מוצאים טעם רב בטענת הועדה המקומית כי העורר לא יכול היה במקרה דנן לבקש את העברת המשך הדיון לועדה המחוזית, שכן הדבר נוגד במקרה הנדון את התכלית העומדת בבסיס סעיף 109 (ד). לחוק התכנון והבנייה. לאור הנימוקים החלופיים דלעיל, ובעיקר לאור הנימוק הראשון, אנו קובעים כי החלטת הועדה המקומית לאשר את התוכנית הינה תקפה. בשולי הדברים נעיר, כי לשיטתו של העורר, כי החלטת הועדה המקומית הינה בטלה (VOID) משום שזו התקבלה בחוסר סמכות, לא היה הוא אמור לערור לועדת הערר, אלא היה עליו לפנות בעתירה מנהלית להצהיר על בטלות התוכנית.בניהועדה מחוזית לתכנון ובניהחוק התכנון והבניהתכנון ובניה