דמי חגים התובעים טענו כי הם זכאים לתשלום עבור העסקה בזמן החגים בסך 11,400₪ לכל אחד מהם. התובעים טענו כי עבדו ב-20 ימי חג אך לא פרטו באילו ימים ומה היו תאריכי העבודה. הנתבעת הכחישה חבותה. בתצהיריהם, חזרו התובעים על הנאמר בכתב התביעה והוסיפו כי הסכום הנתבע הוא שכר יומי של 380 ₪ במכפלת 150% במכפלת 20 ימי חג. לאחר שעיינו בטענות הצדדים ובראיות אנו דוחים את טענת התובעים וזאת מהטעמים שלהלן: התובעים לא פירטו באילו חגים עבדו ומה התאריכים. זאת ועוד, התובעים לא הסבירו האם הם תובעים את חגים לפי הלוח היהודי או לפי הלוח המוסלמי. כאשר נשאל על כך, השיב התובע 1 "לשאלת בית הדין האם קיבלנו חגים עפ"י חגי היהדות או חגי האסלאם אני משיב שמתי שאנחנו עובדים בחג כלשהו ולא משנה של איזו עדה אנחנו צריכים לקבל תשלום עבור כך. אני מתכוון רק לחגים של המוסלמים או לחגים של היהודים" נוסף על האמור, עיון ברישומי התובעים שצורפו לתצהירים המשלמים מטעמם מעלה כי בימי חג התובעים לא עבדו. כך לדוגמה בין התאריכים 18.12.07 ל-22.12.07 נכתב "חג" ולא צוין מקום עבודה כמו בשאר החודש, עיון בלוח השנה מגלה כי בתאריכים אלו חל חג הקורבן, ומכאן הראייה כי התובעים לא עבדו בימי החג. יודגש כי התובעים לא תבעו תשלום עבור ימי חג, אלא תשלום עבור עבודה בימי חג. משעה שלא נמצאה כל ראיה התומכת את גרסת התובעים לפיה הם הועסקו בימי החג, תביעת בגין רכיב זה נידחת. פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת התובעים טענו כי פוטרו מהנתבעת ועל כן הם זכאים לפיצויי פיטורים. הנתבעת הכחישה את טענת התובעים, וטענה כי התובעים עזבו את העבודה מרצונם ולאחר 4 חודשים ומטעמים אלו אינם זכאים לפצויי פיטורים. בעניין הפיטורים העיד התובע 1 כך: ש. כשהוא פיטר אותך איפה עבדת? ת. אם אני לא טועה, התחלתי בחולון. אני לא זוכר איפה עבדתי כשהוא פיטר אותי. ש. למה הוא פיטר אותך? ת. בתקופה האחרונה הייתי במודיעין. אני ביקשתי ולחצתי בקשר לתלושים שנתן לנו חלקים. לגבי האוכל, הוא היה מביא לנו אוכל מהבית ושם את זה על השיש בחוץ והאוכל היה מסריח והוא נתן לנו לאכול את זה. לגבי התקופה שעבדנו במודיעין, הוא השכיר לנו דירה בנעלין והתחיל שם כל הסיפור עם המהומות והיתה סכנה וביקשנו שיעביר אותנו למקום אחר פחות מסוכן, הוא לא רצה ואמר שזה מה שיש ומי שלא רוצה שיצא. אני מבהיר שנעלין נמצאת בשטחים. ש. אז אתה הלכת? ת. אני אמרתי לו שזה לא מתאים לעבודה. הסכנה לחיי ששמו אותנו בנעלין לא התאימה לי לעבודה. לשאלת בית הדין כמה זמן היינו בנעלין אני משיב שבסביבות שלושה, ארבעה חודשים ואז היה המצב שקט. בתקופה האחרונה התחילו המהומות שם והיו יריות ובדירה שהשכרנו אותה היו יריות בחלון ובצלחת הלווין של הדירה ומאז ביקשנו שאנחנו לא מוכנים לישון שם כי יש סכנת חיים. ביקשנו שהוא יעביר אותנו לתחומי ישראל. מעדותו של התובע 1 עולה לכאורה כי התובע 1 התפטר בשל תנאי עבודתו, ולא פוטר כטענתו. התובע 2 מסר בעדותו כך: ש. כשפיטרו אותך איפה עבדת? ת. במודיעין. ש. פיטרו אותך לבד או עם אחיך? ת. אני לא זוכר זה היה לפני כמה שנים. ש. למה הוא פיטר אותך? ת. כי הוא לא רוצה אותי בעבודה, אז הלכתי הביתה. מר סעיד בעדותו חזר על הטענה כי התובעים לא פוטרו אלא עזבו את עבודתם. לאחר שעיינו בעדויות הצדדים, מצאנו כי אין מקום לקבל את תביעת הצדדים ברכיב זה, ובזאת מהנימוקים הבאים: נטל ההוכחה לנסיבות סיום העסקת רובץ לפתחם של התובעים הטוענים כי פוטרו מעבודתם. התובעים בעניינו לא הרימו את הנטל הנדרש ולמעט דבריהם לא נמצא כל סעד ותמך לטענתם. מדבריו של תובע 1 משתמע כי הוא הפסיק את עבודתו מרצונו עקב תנאי העבודה לא נאותים. יצוין כי לא נטען על ידי התובעים בשום שלב כי התפטרו בדין מפוטר. מדבריו של מר קסם מטעם התובעים, עולה כי תובע 2 התפטר מסיבותיו. מר קסם מסר בעדותו: ש. סיפר לך וואהבי למה פיטרו אותו מהעבודה ? ת. הוא סיפר לי שהוא נפל בעבודה כשהוא עבד אצל וואפי, בנו של סעיד ובגלל זה הוא הפסיק לעבוד. לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את תביעת התובעים לפיצויי פיטורים. משעה שקבענו כי התובעים לא הוכיחו שהנתבעת פיטרה אותם, הרי שגם תביעה לדמי הודעה מוקדמת נידחת. פדיון חופשה שנתית התובעים טוענים כי לא יצאו לחופשה בתשלום כל משך תקופת עבודתם, ולפיכך הם זכאים לסך של 7,600 ₪ (לכל אחד מהם), שהם 14 ימים לשנה במכפלת 1.5 שנות עבודה לפי ערך של 380 ₪ ליום עבודה. הנתבעת הכחישה את חבותה. על פי סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, תשי"א - 1951(להלן: חוק חופשה שנתית), מחויב המעביד לנהל פנקס חופשה ולרשום בו, בין השאר, את מועד החופשה. הנתבעת לא ערכה רישום של זכויות התובעים ובתלושי השכר שהוגשו על ידה, לא נרשם דבר במקום בו נכתב "חשבון חופשה". בנסיבות כגון דא, כבר נקבע: "על פי פסיקת בית דין זה, נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה של העובד חל אמנם על המעביד. עם זאת, הצגת תלוש השכר מהווה "ראשית ראיה בכתב" למאזן ימי חופשה המגיע לעובד, בהיעדר ראיה לסתור זאת [דב"ע נה/193-3 חנן זומרפלד - מלון זוהר בע"מ ( 1.5.96); להלן: פס"ד זומרפלד]. במקרה הנדון, לא עולה מכלל החומר שבתיק בית הדין האזורי כי המשיב עמד בנטל המוטל עליו לסתור את האמור בתלושי השכר..." (עדמ 19/07עמוס 3 בע"מ - סלוצקי שי [ניתן ביום 25.11.08] בעמ' 5). במקרה דנן, הוגשו תלושי שכר, אלא שלא נרשם בהם כל פרט לעניין ימי החופשה, לכן הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה לתשלום ימי החופשה, ויותר מכך ניתן לראות בתלושי השכר שהוגשו ראיה לכך שהנתבעת לא ניהלה פנקס כמתחייב, שהרי אילו היה ברשותה פנקס חזקה שהדבר היה מוצא ביטוי במקום המתאים בתלוש השכר. לאור האמור אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובעים פדיון ימי חופשה. אלא שאת זכאותם של התובעים יש לחשב באופן הבא: התובעים עבדו 5 ימים בשבוע ועל כן זכאים ל-10 ימי חופשה בשנה (סעיף 3 לחוק חופשה שנתית). ערכו של יום עבודה הינו 380 ₪, התובעים עבדו 17 חודשים ועל כן התובעים זכאים 5,383 ₪. לאור האמור הנתבעת תשלם לכל אחד מהתובעים סך של 5,383 ₪. דמי הבראה התובעים טענו כי לא שולם להם ימי הבראה, ולכן הם זכאים לתשלום עבור 9 ימי הבראה, ובסך של 3,159 ₪ לכל אחד מהם. הנתבעת הכחישה את חבותה. משעה שקבענו כי התובעים עבדו במשך 17 חודשים, הרי שקמה להם הזכות לקבלת דמי הבראה. עיינו בתיק ולא מצאנו כל ראיה לכך ששולמו לתובעים דמי הבראה. בהתאם לצו ההרחבה בעניין קצובת הבראה (ניתן ביום 13.9.1998) עובד זכאי ל-5 ימי הבראה בשנה הראשונה ול-6 ימים בשנה השנייה. התובעים עבדו במשך 17 חודשים ועל כן זכאים ל-7.5 ימי הבראה. ערכו של יום הבראה בעת סיום יחסי העבודה היה 331 ₪ (עדכון מיום 1.7.08). לאור האמור הנתבעת תשלם לכל אחד מהתובעים סך של 2,482 ₪. סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע 1 את הסכומים הבאים: בגין פדיון ימי חופשה סך של 5,383 ₪ בגין הבראה סך של 2,482 ₪ הנתבעת תשלם לתובע 2 את הסכומים הבאים: בגין פדיון ימי חופשה סך של 5,383 ₪ בגין הבראה סך של 2,482 ₪ לאור התוצאה אליה הגענו לעיל, ובשים לב לעובדה, שכל אחד מהתובעים הגיש תביעה ע"ס 127,389 ₪, וכן בשים לב לסעיף 10 בהחלטתה של חברתי כב' השופטת הדס יהלום מיום 7.3.10, איננו עושים צו להוצאות. כל הסכומים דלעיל יישאו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. דמי חגים