הקמת מפעל לצביעת מתכות וציפויין (גילוון) על חלק מחלקה 6 בגוש 19270 הוועדה המקומית דחתה את הבקשה לאור העובדה כי היא מצאה כי המדובר במפעל הכולל תעשיה מזיקה, אותה התכנית החלה, ג/6342 (להלן: "התכנית") אינה מתירה. הוועדה המקומית אף הקישה מהוראות תכנית מאוחרת, אשר אינה חלה על הקרקע בה התבקשה הבקשה, ג/13011, כי המדובר בתעשיה אשר אסורה כניסתה לאזור התעשיה. 2. לאחר קריאת הערר (הארוך יתר על המידה, והכולל מספר רב של נושאים אשר אינם מענייננו, ועל כן לא נדון בהם כלל, ואף לא נזכירם), ושמיעת הצדדים, הגענו למסקנה כי יש לקבל חוות דעת ברורה מהמשרד להגנת הסביבה (אשר נתן שתי חוות דעת סותרות בעניין), הנוגעת לסיכון אשר עלול להיגרם מהמפעל. לאור זאת, תשובתו העדכנית של המשרד, מיום 31.5.2011, הינה כדלקמן: "א. בהתייחס למפעל הציפויים על פי פרשנותנו, תעשייה מזיקה היא תעשייה שמשתמשת בחומרים או בתהליכים מזיקים, בעלי פוטנציאל לפגיעה באדם או בסביבה. תהליכי ציפוי מתכות המתוכננים במפעל כוללים את התהליכים הבאים: - צריבה: תוך שימוש בחומצה מלחית 14%. - פסיבציה צהובה: מכיל כרום שש ערכי (חומר רעיל ומסרטן). - דיאוקסידייזר: חומצה חנקתית 20%. - אלודיין: מכיל כרום שש ערכי כנ"ל. לפעילויות אלה קיים פוטנציאל נזק לאדם ולסביבה, כתוצאה מתקלות, אירועים וכיו"ב, ולפי כך פעילות זו מוגדרת מבחינתנו תעשייה מזיקה. ההנחיות הסביבתיות למפעלי ציפוי חדשים מחייבות לנקוט בטכנולוגיות הזמינות הטובות ביותר על מנת לצמצם עד כמה שניתן את פוטנציאל הסיכון. עם זאת, לא ניתן לאיין את פוטנציאל הסיכון לחלוטין. בהתייחס לסתירה מול חוות דעתי הקודמת בנדון בתאריך 14.7.10: לדאבוני, בעת כתיבת חוות דעתי הקודמת, לא הייתי מודע לכך שמדובר בתכלית אסורה על פי תקנון תכנית המתאר התקפה, האוסר על הקמת "מפעלי תעשייה מזיקה" במקום. ב. מפעל הצבע על פי התוכניות שנתקבלה במשרדנו, מדובר בתהליך צביעה אלקטרוסטטית, הכולל יישום של אבקת צבע אפוקסי באמצעות מתקן איבוק וקליה בתנור המוסק בגפ"מ. צביעה אלקטרוסטטית, כאשר מבוצעת במתקנים מתאימים, אינה נחשבת על ידנו תהליך מזיק (בהשוואה לצביעה רטובה הכוללת שימוש בממיסים אורגניים). על מנת לבחון ולוודא שאכן המתקן מצויד באמצעים הנדרשים למניעת פליטת חלקיקים, על היזם להעביר אלינו מפרט טכני של המתקן, כולל פירוט ויעילות מתקן הסינון, וריכוז החלקיקים הצפוי בפליטה." 3. חוות הדעת הינה ברורה לחלוטין - מפעל הצביעה ניתן לאישור על פי תכנית ג/6342, אולם מפעל הגילוון הינו אסור, בהיותו תעשייה מזיקה. המשרד להגנת הסביבה אף מסביר כי מבחינתו, תהליך הכולל פוטנציאל נזק לאדם או לסביבה, הוא תעשייה מזיקה, ללא קשר לעובדה כי ניתן להקטין את הסיכונים לפליטות ממנו (דהיינו, המשרד פועל לפי הגישה הדטרמיניסטית, הבוחנת את הסיכונים ולא את שיעור הסיכון). 4. בתגובה, החזירה העוררת תשובה ארוכה, בה ניסתה היא לכלול חוות דעת נוספת מטעמה, על אף שהיא לא ביקשה לצרף מסמך זה, וכמובן שלא קיבלה לכך אישור, ועל כן נתעלם ממנה כליל. בתגובתה טוענת העוררת כי המדובר ב"זיגזוג" של מר דוד יאיר, מנהל תחום תעשיות במשרד להגנת הסביבה, הנובע מלחצים כבדים המופעלים עליו מ"גורמים שונים בעיר סכנין". לטענת העוררת, תכנית ג/6342 מאפשרת תעשיה בעלת פוטנציאל זיהום, ובלבד שזו תהיה בצד המזרחי של אזור התעשייה. לדעתה של העוררת, אין שום חומרים מסרטנים או רעילים במפעל, שכן אילו היה כך הדבר, משרד הבריאות לא היה מאשר את המפעל. כן נטען כי כל תעשייה שהיא כוללת פוטנציאל סיכון כלשהו, ועל פי הגדרת המשרד להגנת הסביבה, כל תעשייה תהיה מוגדרת כמזיקה, ועל כן המדובר במבחן לא מעשי, אותו עלינו לדחות. העוררת אף מנסה לטעון כי המדובר בטענות בעלמא, אשר אין בהן ציון של הנזקים העשויים להיגרם, וכי ביכולתה של העוררת להוכיח כי היא מסוגלת להתגבר על כל תקלה שתיגרם במפעל, והיא אף מסתמכת על כך כי לאחר אישור תכנית ג/6342, אושרה תכנית נוספת (תכנית מתארית), ג/7514, אשר קבעה כי באזור התעשייה מותרים סוגי מלאכה ותעשייה שונים, שלא גורמים נזק סביבתי, כאשר נקבע מפורשות כי לא יותרו תעשיות הגורמות או עלולות לגרום לפליטת זיהום כלשהו לסביבה, אלא אם יוצגו פתרונות לשביעות רצון המשרד לאיכות הסביבה. לדעתה של העוררת, משהיא סיפקה פתרונות מספיקים, יש לאשר את מפעלה, וכי אם היה עומד מר יאיר לחקירה נגדית, היה מקום לדחות את חוות דעתו. 5. ראשית, ההתקפה האישית שלוחת הרסן על עובד הציבור, ראויה לגנאי. המדובר בעניין מקצועי, בו מר יאיר הביע עמדה ברורה ומנומקת. הטענות לגבי לחצים כבדים המופעלים על מר יאיר מגורמים בעיר סכנין, הינם דברים אשר נאמרו מן השפה ולחוץ, ללא כל בסיס עובדתי. כלל לא ברור כיצד עובד המשרד להגנת הסביבה מושפע מאותם גורמים, ואין לקבל התקפה אישית שכזו, כאשר זו אינה מבוססת ולו על תחילת ראיה כלשהי. גם אילו הייתה איזו ראיה בעניין, השלכת רפש בעובד ציבור, אשר ממלא אחר תפקידו נאמנה, וכל חטאו הוא שאינו ממלא אחר רצונה של העוררת, ראוי לדחייה בשאט נפש. לא ייתכן שכל אדם, קל וחומר עובדי ציבור, יהפכו למטרה נוחה על ידי כל מי שאינו מרוצה מהחלטתם המקצועית. 6. גם לגופם של דברים, טענות העוררת הינן קלושות ביותר. ראשית, הטענה כי התכנית מאפשרת כניסתם של מפעלים מזהמים, ובלבד שאלו יתבצעו בצד המזרחי של התכנית, אינה משנה כהוא זה את העובדה שהתכנית מסייגת את כניסתם של המפעלים, לכאלו שאינם מפעלים מזיקים. 7. תכנית ג/6342 קובעת מפורשת כי נאסרה כניסתן של תעשיות מזיקות, וכי כל היתר בנייה יינתן על סמך תסקיר השפעה על הסביבה שיוגש בהתאם לתקנות, או על סמך מסקנות מסמך הערכה סביבתית בהתאם לעניין. כן קובעת היא את ההוראות הבאות, הנוגעות לאזור התעשייה כולו: "עם הפקדת התכנית ופרסום דבר ההפקדה ברשומות, תוגש תכנית פיתוח לכל אזור התעשיה ולאזור הספורט אשר תהווה חלק בלתי נפרד מהת.ב.ע. שבנדון ותכלול, בין היתר, את הנושאים הבאים: 1. חלוקת אזור התעשיה לפי סווג תעשיות בהתאם לאופי פעילותן והשלכותיהן הסביבתיות. 2. מפעלים בעלי פוטנציאל לגרימת מטרדי רעש, זיהום אויר וריח ימוקמו בצד המזרחי של האיזור ובריחוק מבתי המגורים. 3. מערכות דרכים וחניה..." 8. ההוראות הללו יוצרות תמונה ברורה של המותר והאסור באזור התעשייה. תעשייה המוגדרת כמזיקה הינה אסורה בתכלית. יש צורך בתסקיר השפעה על הסביבה, או במסמך הערכה סביבתית, הנוגעים לעניין התעשיות, אולם הדבר נוגע לתעשיות שאינן מזיקות, אשר אותן יש לסווג לפי אופי פעילותן והשלכותיהן הסביבתיות, ומיקומם בהתאם לתכנית הפיתוח אותה היה צורך לערוך. דהיינו, אם נמצא כי קיימת תעשייה שאינה מוגדרת כמזיקה, על אף שהיא מייצרת מטרדי רעש, זיהום אוויר במידה שאינה עולה כדי נזק לציבור או לסביבה, או מטרדי ריח, יש מקום לאפשרה, בצד המרוחק מאזורי המגורים (הצד המזרחי), על פי תכנית הפיתוח. מאידך, אם המדובר בתעשייה המוגדרת כמזיקה, היא אסורה. 9. המשרד להגנת הסביבה אינו מותיר מקום לספק - תעשיית גילוון המתכות הינה תעשייה העונה על ההגדרה של תעשייה מזיקה. היא כוללת שימושים בחומרים רעילים ומסרטנים, ועל כן אין המשרד מוכן לאשר את קיומן. 10. הטענה כאילו החומר "כרום שש ערכי" אינו יכול להיות מוגדר כרעיל או מסרטן, שכן משרד הבריאות אישר את המפעל, הינה טענה שאין לה יסוד. ראשית, המומחיות בעניין רעלים נתונה למשרד להגנת הסביבה (ועל כן הוא זה המוציא היתרי רעלים), וקביעתו בעניין אינה יכולה להיסתר על ידי טענה כי משרד אחר נתן אישור על פי השיקולים המקצועיים שלו. שנית, וחשוב מכך, בשנת 2002 תוקנו תקנות הבטיחות בעבודה (איסור עבודה בחומרים מסרטנים מסוימים), התשמ"ה-1984, ונקבע בו כי החומר "כרום שש ערכי" הנמצא בכל תכשיר לשימור או לחיסון עץ, הינו אחד החומרים המסרטנים אשר השימוש בהם מצריך היתר מאת מפקח עבודה אזורי. על כן, השאלה האם החומר הנ"ל נחשב מסרטן, קיבלה למעשה תשובה בחקיקת המשנה המקצועית הרלוונטית. 11. על כן, אין ספק כי המפעל כולל שימוש בחומרים רעילים ומסרטנים (שכן השימוש בחומרים הללו עולה מהמסמך שהוגש על ידי העוררת), בדיוק כפי שציין מר יאיר. על כן, מצא הוא כי הפעילות הנ"ל אינה מתאימה לאזור תעשייה בו נאסרה תעשייה מזיקה, על בסיס העובדות שנמסרו לו על ידי העוררת עצמה, ולאחר שהבהיר מהי עמדת המשרד בעניין זה (אשר אינה קשורה בעוררת דווקא). זוהי מסקנה הגיונית וסבירה, ואין מקום להתערב בה, קל וחומר כאשר המדובר במסקנה מקצועית אשר ניתנה על ידי איש מקצוע נטול פניות. 12. טענתה של העוררת כאילו על פי הגדרתו של מר יאיר כל תעשייה תיחשב מזיקה, נסתרת בחוות הדעת של מר יאיר עצמו. בחוות הדעת קיימת אבחנה ברורה בין סוג תעשייה מזיקה (גילוון המתכות) לבין תעשייה אשר יכולה להתקיים באזור, כאשר היא מבוצעת במתקנים מתאימים. אלא שהעובדה כי קיימת אבחנה ברורה בין סוגי התעשיות, לא מנעה מהעוררת מלטעון כי על פי גישת המשרד להגנת הסביבה, כל התעשיות יהיו מוגדרות כמזיקות. נשגב מבינתנו כיצד ניתן לטעון זאת, כאשר המשרד דווקא מאפשר את קיום חלק מהפעילות אותה מבקשת העוררת לקיים באזור התעשייה. 13. הטענה כאילו ניתן להתגבר על כל תקלה שתיגרם במפעל, הינה טענה שאין לשעות לה. ייתכן וכך הדבר, אולם זהו אינו הקריטריון בתכנית. עצם העובדה כי המדובר בתעשייה מזיקה, מאיינת את האפשרות להקימו במקום. הגישה בה נוקט המשרד להגנת הסביבה, הגישה הדטרמיניסטית, הינה גם זו הקבועה בתכנית (הגם שהמדובר בתכנית ישנה מאוד). היא אינה קובעת כי נאסרת קיומה של תעשייה מזיקה אלא אם זו מסוגלת להתגבר על תקלות בתחום המפעל, אלא אוסרת על קיומה באופן גורף, בתחום אזור התעשייה הנ"ל (קיימים אזורי תעשייה בהם לא קיימת מגבלה זו, כמובן). גם ההוראה בתכנית המתאר ג/7514 אינה מסייעת לעוררת בשום צורה. המגבלה הקיימת בתכנית המתאר, אשר הינה מגבלה נוספת על זו הקיימת בתכנית לאזור התעשייה ג/6342, הינה כי באזור התעשייה מותרים סוגי תעשייה שאינם גורמים לנזק סביבתי, וכי הפליטה של זיהומים תמנע את כניסת המפעל למקום, אלא אם יוצגו פתרונות כיצד ניתן למנוע זאת, אשר יאושרו על ידי המשרד להגנת הסביבה. המגבלה כאן אינה שונה מזו שקיימת בתכנית לאזור התעשייה - תעשיות מזיקות הינן אסורות, ויש מגבלות על הזיהומים אשר נפלטים מתעשיות לא מזיקות. הא ותו לא. 14. אנו למדים כי כל מה שנטען על ידי העוררת, אינו רלוונטי לעובדה כי המשרד להגנת הסביבה סבור כי המדובר בתעשייה מזיקה, אשר אין להתירה במקום המוצע. ראוי גם לציין, כי המדובר במגרש באזור תעשייה הנמצא פחות מ-200 מ' מבתי מגורים. לא בכדי בתכניות מאוחרות יותר, כבר חודדו המגבלות על אזור התעשייה אף יותר מכך. כך, לדוגמה ההוראות בתכנית ג/13699, הגובלת בחלקה, בה נקבע כי ההשפעות הסביבתיות של התעשיות והמלאכות המותרות בה, אינן יכולות לחרוג מדרישות המשרד להגנת הסביבה באזור מגורים! 15. קביעתו של המשרד להגנת הסביבה כי המדובר בתעשייה מזיקה, נמצאת בגדר סמכותו המקצועית. היא מנומקת וברורה, ומתיישבת גם עם הוראות התכנית החלה על החלקה, ועל הדרך בה ראוי לפרש את התכנית בהתחשב גם בקרבתו של האזור לאזורי המגורים, בעובדה כי לאחר מכן אושרו תכניות ברורות יותר, אשר אסרו מפורשות על סוג התעשייה הנ"ל במקום, ואף החמירו בהרבה את האפשרות להכניס לחלקה הגובלת תעשיות אשר להן השפעות העולות על אלו של בתי מגורים. לפיכך, אין מקום להתערב בקביעה המקצועית של המשרד להגנת הסביבה, כי המדובר בתעשייה מזיקה שאינה ניתנת לאישור באזור התעשייה. 16. למותר לציין כי כל האמור לעיל נוגע לעניין הגילוון. המשרד להגנת הסביבה מאפשר את הקמת מפעל הצביעה על החלקה. על כן, אם העוררת מבקשת להקים את המפעל לצורך צביעה בלבד, היא יכולה להגיש בקשה מתוקנת הכוללת אך ורק את החלק הנוגע לצביעה. אין להתיר את הפעילות הנוספת, של גילוון, בשל היותה מזיקה. 17. לפיכך, ובכפוף לאמור בסעיף 16, הערר נדחה. בניהמתכתמפעלועדה מקומית לתכנון ובניה