מסירה כדין / המצאה כדין של המרצת פתיחה

מסירה כדין / המצאה כדין של המרצת פתיחה מונחת לפני בקשה לביטול פסק הדין שניתן על ידי במעמד צד אחד ביום 13.7.11 בהמרצת הפתיחה שבכותרת, שבמסגרתו ניתן סעד הצהרתי לפיו המבקשים זכאים להירשם בפנקסי המקרקעין כבעלים בחלקים שווים של 400/3600 חלקים מהמקרקעין הידועים כחלקה 39 בגוש 6954 וכבעלי זכות שכירות ל-999 שנה בדירת הגג ובשטח הגג הצמוד לה, כמפורט בתשריט המצורף לפסק הדין, שנערך על ידי השמאי יעקב פטל והמסומן מ/1 ע"ג המקרקעין הידועים כחלקה 39 בגוש 6954. הבקשה הוגשה על ידי המשיבים 1-12, שהינם הבעלים במשותף של המקרקעין (במושע) ונטען בה, כי המדובר בפסק דין שניתן במעמד צד אחד שלא כדין, בין היתר בהעדר ביצוע המצאה כדין של המרצת הפתיחה לרוב המכריע של המשיבים 1-12. המשיבים 13-19 הינם משיבים פורמאליים בבקשה. 1. רקע הדברים המבקשים בהמרצת הפתיחה (הם המשיבים בבקשה שלפני), יהודה קרשין ונורית ברוש, הינם ילדיו של מר פנחס קרשין, ז"ל. התובענה שבכותרת הוגשה בשנת 2009 ובגדרה עתרו המבקשים לקבלת סעד הצהרתי שלפיו הם הבעלים של דירת הגג המצויה בבניין שברחוב דיזינגוף 170 בתל-אביב, הידוע גם כחלקה 39 בגוש 6954 וכי הם זכאים להירשם בפנקסי המקרקעין כבעליה. התובענה הוגשה במקור כנגד המשיבים 1-12, שהינם, כאמור, הבעלים במשותף של המקרקעין (מושע) אשר טרם נרשמו כבית משותף, וכן כנגד המשיבים 13-16. בתובענה נטען, כי הזכויות בגג הבניין נמכרו לאביהם המנוח של המבקשים, מר פנחס קרשין, ז"ל, על ידי מר אפרים דב הינדס, ז"ל והגב' שרה הינדס, ז"ל. זאת, לאחר שבני הזוג הינדס רכשו את הזכויות בדירת הגג מהקבלן אברהם שלמה זילבר, ז"ל. על פי הטענה, בשנת 1953, לאחר רכישת הזכויות בגג, בנה אביהם המנוח של המבקשים דירה על גג הבניין, שאותה ירשו ילדיו, המבקשים. לטענת המבקשים, אביהם המנוח לא דאג בזמנו לרישום זכויותיו בפנקס רישום המקרקעין ולכן החלק היחסי שלהם בנכס לא רשום בפנקס. ביום 30.12.09 הוגשה תשובת המשיבים 13-15 להמרצת הפתיחה. ביום 2.5.10 הגישו המבקשים בקשה למתן פסק דין, לאחר שהמשיבים 1-12 לא הגישו כתב תשובה מטעמם להמרצת הפתיחה. במסגרת החלטתי מיום 3.5.10 הורתי, כי יש צורך באישורי מסירה וכי לאחר המצאת אישורי מסירה תינתן החלטה. רק ביום 5.12.10, לאחר עיכוב שמקורו בסכסוך שנתגלע בין המבקשים לבין בא כוחם דאז, עו"ד שמריה מלכה, הומצאו אישורי המסירה לתיק בית המשפט. ביום 5.1.11 הורתי, כך: "מהבקשה עולה כי מקור הזכויות הנטענות הוא בחלקו של הקבלן מר אברהם שלמה זילבר (נספח ג' לבקשה) שהעביר את זכויותיו לזוג הינדס. בהמרצה נטען שכל הצדדים הרלבנטיים (הקבלן, המוכרים, הקונים) נפטרו. אולם, יש מקום לצרף ולהמציא את הבקשה ליורשי הקבלן מר אברהם שלמה זילבר וליורשי המוכר אפרים דב הינדס וגב' שרה הינדס. ב"כ המבקשים יבהיר האם מבין המשיבים צורפו היורשים האמורים, ואם לא, יצרפם. אלו הם למעשה המשיבים הנדרשים בבקשה. ב"כ המבקשים יודיע כאמור בתוך 30 יום מהיום.." ביום 1.2.11 התקבלה הודעה מטעם המבקשים, שבה נטען כי בא כוחם אינם מייצג אותם עוד. ביום 3.3.11, לאחר שבא כוחם של המבקשים, עו"ד עופר שרגיל, החל לייצגם, הוגשה מטעם המבקשים בקשה להוספת יורשי המנוח הינדס אפרים ז"ל, יורשי המנוחה הינדס שרה ז"ל ויורשי המנוח אברהם שלמה זילבר ז"ל, כמשיבים מס' 17-19 להמרצת הפתיחה וכן בקשה למתן רשות לביצוע תחליף המצאה למשיבים אלו. בהחלטתי מיום 16.3.11 הורתי, כך: "אין די בפרטים בבקשה ובתצהיר. ניתן לקבל פרטי זיהוי ממשרד הפנים ולנסות לבצע חיפוש אחרי אותם משיבים. אני מאפשרת למבקשים להודיע לבית המשפט בתוך 60 יום מה עשו כדי לאתר את יורשי הקבלן ויורשי הזוג הינדס." ביום 24.3.11 הגישו המבקשים בקשה למתן הוראות, שבגדרה התבקש בית המשפט להורות למשרד הפנים, רשם המקרקעין בתל-אביב, הרשם לענייני ירושה בתל-אביב ומשרדי מיסוי מקרקעין בתל-אביב, להמציא לבא כוחם של המבקשים כל מידע המצוי ברשותם הנוגע לפרטי יורשי המשיבים 17-19. ביום 29.3.11 נעתרתי לבקשה. ביום 5.3.11 הגישו המבקשים בקשה למתן החלטה בתובענה ולחילופין בקשה למתן הוראות. בבקשה נטען, כי מבירור שנערך למול הרשם לענייני ירושה הסתבר כי גם יורשיו של הקבלן המנוח אברהם שלמה זילבר ז"ל אינם בין החיים. עוד נטען בבקשה, כי לאחר בדיקה אותר בנם היחיד של בני הזוג הינדס המנוחים, הוא ד"ר נפתלי הדס, אשר על פי הטענה הודיע כי אין לו כל עניין בתובענה. בהחלטתי מיום 18.5.11 הורתי, כי לאור האמור יוגש פסק דין לחתימתי. ביום 26.5.11 התקבלה הודעה מטעם המבקשים, שבגדרה הודיעו המבקשים, כך: "לנוכח מורכבות אופן רישום הזכויות, לאור העובדה כי נכון להיום מחולקות כל הזכויות בבית בין הבעלים בשלמות (3200/3200) נזקק הח"מ לפרק זמן של כ- 30 יום על מנת לגבש ביחד עם המפקחת על רישום המקרקעין בתל-אביב ורשמת המקרקעין בלשכת רישום המקרקעין בתל-אביב את הנוסחה המתאימה שתופיע בפסק-הדין ותאפשר את יישומו הלכה למעשה בספרי המקרקעין בדרך של רישום הזכויות בדירה/במקרקעין על שמם של המבקשים." בו ביום נעתרתי לבקשה. ביום 3.7.11 התקבלה הודעה מטעם המבקשים, שבה הבהירו כי על פי הנחיות סגן רשם המקרקעין בתל-אביב, יש לערוך את פסק הדין תוך התבססות על נתונים שמאיים ביחס לחלק היחסי של זכויות המבקשים ביחס לכלל הבניין. לאור זאת, צירפו המבקשים חוות דעת של השמאי יעקב פטל, אשר הבהיר בחוות דעתו, כי מאחר שכיום מחולקות כל הזכויות בבניין בין הבעלים בשלמות (3200/3200), יש ליצור "יש מאין" על מנת לרשום את חלקם היחסי של המבקשים בבניין. השמאי ציין בחוות דעתו, כי כיוון שהגג משתרע על שטח של קומה טיפוסית שבה יש שתי דירות כאשר לכל דירה יש כ-1/8 חלקים ברכוש המשותף במושע, הוא הגיע לכלל מסקנה שלנכס של המבקשים יהיו לאחר איזון אותם חלקים שיש לדירה טיפוסית, ובמילותיו: "כיוון שהגג משתרע על שטח של קומה טיפוסית שבה יש 2 דירות כאשר לכל דירה יש כ-1/8 חלקים ברכוש המשותף במושעא, הגעתי לכלל דעה שלנכס של ה"ה קרשין-ברוש יהיו לאחר האיזון אותם חלקים שיש לדירה טיפוסית, היות ומצד אחד בשטח חלקם היחסי יש דירה והיתר גג צמוד שניתן לממש בו בעתיד זכויות בנייה עתידיות לפי תמ"א 38, או לפי ת.ב.ע נקודתית שניתן ליזום בבניה על הגג שכאמור נרכש ע"י אביהם המנוח של ה"ה קרשין-ברוש [ומצד שני] הדירה בקומת הגג משתרעת חלק משטח הגג כולו. לכן, החלק היחסי של ה"ה קרשין-ברוש בנכס ובמושעא צריך להיות כשווי מחצית מחלקם היחסי של שתי הדירות הבנויות בקומה טיפוסית כאשר לכל דירה כיום יש 1/8 חלקים ברכוש המשותף." לאור זאת קבע השמאי, כי לאחר שקלול הזכויות יש להגדיל לשנות את המכנה המשותף במקרקעין נשוא ענייננו מ-3,200 חלקים ל- 3,600 חלקים, שיכללו גם את חלקם של המבקשים, כך שמצבת הזכויות בנכס, לאחר האיזון, תהא כדלקמן: מס' שם הבעלים החלק היחסי במקרקעין (ישן) החלק היחסי במקרקעין (החדש) X על יסוד האמור, ניתן על ידי ביום 13.7.13 פסק דין הצהרתי, שלפיו המבקשים זכאים להירשם בפנקסי המקרקעין כבעלים בחלקים שווים של 400/3600 חלקים במקרקעין הידועים כחלקה 39 בגוש 6954 וכבעלי זכות שכירות ל-999 שנה בדירת הגג ובשטח הגג הצמוד לה כמפורט בתשריט המצורף לפסק הדין שנערך על ידי השמאי יעקב פטל והמסומן מ/1 ע"ג המקרקעין הידועים כחלקה 39 בגוש 6954. במסגרת פסק הדין הורתי לרשם המקרקעין בתל-אביב לרשום את הזכויות כאמור על שם המבקשים בפנקסי המקרקעין בכפוף לעמידת המבקשים בדרישות הדין לעניין הרישום וכן לתקן את רישום הזכויות הקיים ביחס לבעלות המשיבים 1-12 במקרקעין על מנת לאפשר את הרישום על שם המבקשים, באופן שהמכנה המשותף של סך כל הבעלויות בחלקה יהיה 3600 (במקום 3200), כמפורט בחוות דעת השמאי יעקב פטל. על מנת לאפשר את הוצאת הרישום אל הפועל הורתי על מינויו של ב"כ המבקשים, עו"ד עופר שרגיל, ככונס נכסים לצורך חתימה בשם המשיבים 1-12 על כל מסמך שיידרש לצורך הוצאתו של פסק הדין אל הפועל. ביום 25.7.13 הוגשה מטעם המבקשים בקשה לתיקון פסק הדין מיום 13.7.13. בבקשה צוין, כי התיקון מתבקש לנוכח דרישת רשם המקרקעין בתל-אביב לכלול בפסק הדין את החלקים היחסיים של כל אחד מהבעלים האחרים, כפי שיתקבלו לאחר התיקון, כמתחייב מפסק הדין. לבקשה צורף נוסח של פסק הדין המתוקן, הכולל רשימה של הבעלים וחלקיהם היחסיים החדשים במקרקעין. בהחלטתי מיום 12.9.13 הורתי, כך: "המבקש, כונס הנכסים, ביקש לתקן את פסק הדין וליתן פסיקתא כדי להוציא לפועל את פסק הדין. זאת, בעקבות מכתב של רשם המקרקעין בתל אביב ולפיו יש לקבל פסק דין ובו רשום בדיוק כמה חלקים יש לרשום לטובת כל אחד מהבעלים הקיימים. אולם, בנוסח פסק הדין שהוגש לחתימתי, ובו טבלה המפרטת את חלקי הנכס, נפלו מספר טעויות, בחלקן חמורות. אפתח במבקשים. בפתח פסק הדין המתוקן מתבקש בית המשפט להורות לרשם המקרקעין לרשום את יהודה קרשין ונורית ברוש כבעלים בחלקים שווים של 400/3600 חלקים במקרקעין. לעומת זאת בטבלה הם מופיעים כשלצד כל אחד מהם רשום חלק של 200/3600. על פי האמור ברישא המבקשים אמורים להופיע יחד כשלצדם 400/3600, אחרת יש סתירה בין הרישא של הפסיקתא המבוקשת לבין הטבלה. התקלה השנייה היא תקלה חמורה יותר. אותו מספר תעודת זהות - X - מופיע לצד X איילת מריון (מס' 3 ברשימה); דנציגר אורית (מס' 6 ברשימה) וX-דנציגר אורית (מס' 7 ברשימה). לגבי הנשים המופיעות במספר 6 ו-7, לאור השמות, עולה תהייה אם מדובר באותה אישה, אך בוודאי לא יתכן שגם X איילת, מס' 3 ברשימה היא בעלת אותו מספר זהות. בנוסף, גב' X X מופיעה (עם אותו מספר ת.ז) גם במספר 1 ברשימה וגם במספר 5 ובכל פעם מופיעה כבעלת 72/3600 בנכס. יש להבהיר האם החלקים לצד שמה מצטברים או שמדובר בסך הכל ב- 72/3600. לסיכום, ואולי החמור מכל, שמחברים את כל החלקים של הבעלים (לרבות הגב' X X המופיעה פעמיים, והגברת המופיעה בסעיפים 6 ו-7 שיתכן שמדובר באותה אישה עצמה), מגיעים לסכום של 3426 חלקים מתוך 3600. כונס הנכסים יגיש בקשה מתוקנת בתצהיר ובה יבהיר כיצד נפלו כל הטעויות האמורות בבקשה לפסיקתא שהגיש. כן יפרט האם גב' דנציגר אורית לבית X המופיעה כמספר 6 ברשימה וגב' X דנציגר אורית (מספר 7 ברשימה) הם אותה אישה אם לאו; מהו חלקם של המבקשים (400 במשותף או 200 לכל אחד); מהו חלקה של גב' X X, וכן יגיש טבלה מתוקנת בה יופיעו כל חלקי הנכס.." ביום 22.10.13 הגישו המבקשים תצהיר ובקשה מתוקנת, שבה נטען כי לאחר בדיקה נמצא כי הטעות היחידה בבקשה הנה בכך שבסעיף 3 לטבלת החלקים בבקשה לתיקון פסק הדין מופיע השם "איילת" במקום השם "אורית". אשר לגב' X דנציגר מריון אורית המופיעה 3 פעמים ברשימה, הבהירו המבקשים כי האמור נובע מהעובדה שהגב' X רכשה את הזכויות בדירה בשלושה שלבים. אשר לגב' X X, המופיעה פעמיים ברשימה, הבהירו המבקשים כי לאחר פטירתו של בעלה נרשמה הגב' X גם כבעלים של חלקו. המבקשים הבהירו, כי דירתם אמנם מהווה 400/3600 חלקים מתוך המקרקעין, אך לצורך הרישום מתבקש רישום בנפרד של כל אחד מהם, כפי שהדבר נעשה ביחס לכל יתר בעלי הזכויות במקרקעין, וזאת על מנת להקל ולאפשר לכל אחד מהבעלים במשותף לבצע עסקאות בזכויותיו בלא תלות בשותף אחר. בטרם היה סיפק בידי ליתן החלטה בבקשה המתוקנת, הגישו המשיבים 1-12 את הבקשה המונחת עתה לפני, לביטול פסק הדין שניתן על ידי ביום 13.7.11. לפני שאתייחס לבקשה, אציין כי גם לאחר קבלת הבהרות כאמור מב"כ המבקשים נראה כי קיימת סתירה בלתי מוסברת בין חלקה היחסי החדש במקרקעין של הגב' אורית X דנציגר, כפי שמופיע בבקשה המתוקנת, לבין חלקה היחסי החדש במקרקעין, כפי שמופיע בחוות דעת השמאי (174/3600 חלקים ברשימה שצורפה לבקשה המתוקנת לעומת 348/3600 חלקים בחוות דעת השמאי). 2. הבקשה לביטול פסק הדין כאמור, ביום 30.12.13 הגישו המשיבים 1-12 בקשה לביטול פסק הדין מיום 13.7.11. בבקשה לביטול פסק הדין נטען, כי יש להורות על ביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד כנגד המשיבים 1-12, בין היתר בהעדר ביצוע המצאות כדין על ידי המבקשים לידי הרוב המכריע של המשיבים. לעניין זה נטען, כי לתשעה מתוך שנים עשר המשיבים כלל לא בוצעה מסירה, כי ביחס לעשירי (הוא המשיב 9, יוסף מגן, ז"ל) כלל לא ניתן לדעת האם בוצעה לידיו מסירה כדין בשל פטירתו, וכי שניים מתוך תשעת המשיבים שכלל לא קיבלו את המסירה הם תושבי חוץ המתגוררים דרך קבע בחו"ל (משיב מס' 7, דרור זהבי, ומשיבה מס' 11, ויולט אליהו). על פי הטענה, המבקשים אמנם המציאו תצהיר בחתימת השליח מטעמם, אולם המדובר במצהיר שהינו אחיו של בא כוחם של המבקשים דאז, עו"ד שמריה מלכה, אשר התנהלותו, כך לשיטתם, "מעוררת תמיהות ביחס לאמינותו שכן ב"אופן מפתיע", כל ההדבקות שכביכול הצהיר כי ביצע - לא הגיעו לשום מקום. יותר מכך גם אם נניח שהוא אמר אמת שביקר במקום כפי שטען מדוע כל הניסיונות היו בערך באותה שעה - כולן היו בסביבות השעה 18:00 או ב- 15:00. אף אחת מהן לא הייתה בשעות אחרות, כך שעל פניו נראה שהשליח לא התאמץ במיוחד לבצע מסירות ממש." בבקשה פורטו הנסיבות הרלבנטיות לכל אחד מהמשיבים שעל פי הטענה לא בוצעה להם המצאה כדין, הם המשיבים 1, 2, 4, 6, 7, 8, 9, 10, 11 ו-12; ביחס למשיבה 1, הגב' X X, נטען, כי אמנם על פי תצהירו של השליח בוצעה ביום 17.9.09 הדבקה של כתבי בית הדין בבית מגוריה של המשיבה 1 ברחוב רופין 24 בתל-אביב, לאחר ששלושה ביקורים קודמים (ביום 15.9.09 בשעה 18:30, ביום 16.9.09 בשעה 18:00 וביום 17.9.09 בשעה 18:30), לא נשאו כל פרי. אולם, המשיבה 1 כלל לא התגוררה באותה עת בכתובת האמורה, שאותה עזבה עוד בחודש אוגוסט 2009 לטובת מגורים בעיר ראשון לציון, כפי שעולה מספח תעודת הזהות שלה, אשר הודפס במשרד הפנים ביום 9.9.09, כאשר ניסיונות המסירה לכתובת הישנה החלו רק ביום 15.9.09. לתמיכה בעובדות האמורות צורף תצהירו של מר דב X, בנה של המשיבה 1, שהינה קשישה בת 90 שנה, וכן עותק מהספח של תעודת הזהות של המשיבה 1, שהונפק ביום 9.9.09. ביחס למשיב 2, מר משה גולדשמיד, נטען, כי אמנם על פי תצהירו של השליח בוצעה ביום 17.9.09 הדבקה של כתבי בית הדין בבית מגוריו ברחוב נורדאו 28 בתל-אביב, לאחר ששלושה ביקורים קודמים (ביום 15.9.09 בשעה 18:00, ביום 16.9.09 בשעה 18:30 וביום 17.9.09 בשעה 15:45), לא נשאו כל פרי. אולם, לגרסת המשיב 2 לא זכור לו כי מצא על דלתו הדבקה של המסירה הנטענת ולא זכור לו שקיבל את התובענה או ההזמנה לדין. המשיב 2 מדגיש, כי הינו קשיש בן 89 שנה הנמצא בביתו מרבית שעות היום, כך שתמוה עד מאד הכיצד לא עלה בידי השליח לאתרו בביתו באף לא אחד מבין שלושה הביקורים שערך, כביכול, במקום. לתמיכה בעובדות האמורות צורף תצהיר של המשיב 2. ביחס למשיב 4, מר אדריאן רוזנר, נטען, כי אמנם על פי תצהירו של השליח בוצעה ביום 15.9.09 הדבקה של כתבי בית הדין על דלת דירתו ברחוב דיזינגוף 170, לאחר ששלושה ביקורים קודמים (ביום 13.9.09 בשעה 18:00, ביום 14.9.09 בשעה 18:30 וביום 15.9.09 בשעה 15:30), לא נשאו כל פרי. אולם, לגרסת המשיב 4 הוא לא זכה לראות את ההדבקה האמורה ולא קיבל בדרך כלשהי את התובענה וההזמנה לדין. המשיב 4 מדגיש, כי הינו קשיש בן 89 שנה הנמצא בביתו במרבית שעות היום, כך שתמוה עד מאד הכיצד לא עלה בידי השליח לאתרו בביתו באף לא אחד מבין שלושה הביקורים שערך, כביכול, במקום. לתמיכה בעובדות האמורות צורף תצהיר של המשיב 4. ביחס למשיב 6, ד"ר מיכאל וינטר, נטען, כי אמנם על פי תצהירו של השליח בוצעה ביום 15.9.09 הדבקה של כתבי בית הדין ברחוב דיזינגוף 170, לאחר ששלושה ביקורים קודמים (ביום 13.9.09 בשעה 18:00, ביום 14.9.09 בשעה 18:30 וביום 15.9.09 בשעה 15:30), לא נשאו כל פרי. אולם. לגרסת המשיב 6 כלל לא יתכן כי השליח היה במקום ביום 13.9.09 וביום 15.9.09 ולא מצא אותו, שכן בהתאם ליומנו הוא נכח בימים אלה במרפאת השיניים שלו המצויה בבניין, שבה הוא נמצא דרך קבע בימים א ו-ג' משעה 15:30 עד 20:00. על פי הטענה, המשיב 6 מעולם לא מצא הדבקה כלשהי של כתבי בית הדין על דלת מרפאתו והוא מעולם לא קיבל את כתבי בית הדין. לתמיכה בעובדות האמורות צורף תצהיר של המשיב 6. ביחס למשיב 7, מר דרור זהבי, נטען, כי אמנם על פי תצהירו של השליח בוצעה ביום 13.9.09 המצאה של כתבי בית הדין למשיב 7, שאף אישר, כביכול, בחתימתו, את קבלתם. אולם, לגרסת המשיב 7 הוא תושב חוץ המתגורר בברלין מזה שנים רבות, שאמנם מגיע ארצה לביקורים, אך הוא כלל לא שהה בארץ בחודש ספטמבר 2009. לתמיכה בעובדות האמורות צורף מכתב של המשיב 7, שבו אישר האחרון, כי הוא אמנם ביקר בארץ בשנת 2009, אולם זאת לימים בודדים בכל פעם, בחודשים מרץ ונובמבר. ביחס למשיבה 8, הגב' טוני גבסו, נטען, כי אמנם על פי תצהירו של השליח בוצעה ביום 15.9.09 הדבקה של כתבי בית הדין על דלת דירתה ברחוב דיזינגוף 170, לאחר ששלושה ביקורים קודמים (ביום 13.9.09 בשעה 18:00, ביום 14.9.09 בשעה 18:30 וביום 15.9.09 בשעה 15:30), לא נשאו כל פרי. אולם, לגרסתה של המשיבה 8 היא כלל לא מתגוררת ברחוב דיזינגוף 170, כי אם ברחוב נחל הבשור 1 ביפו, שהיא גם כתובתה הרשומה במשרד הפנים. על פי הטענה, מאחר שהמשיבה 8 כלל לא מתגוררת ברחוב דיזינגוף 170 כלל לא היה מקום לנסות למסור לה את כתב התביעה בבניין או להדביקו שם ומובן מאליו כי היא לא קיבלה את כתב התביעה או כל מסמך אחר הקשור בתובענה. לא צורף כל תצהיר לתמיכה בעובדות האמורות. ביחס למשיב 9, מר יוסף מגן, ז"ל, נטען כי מאחר שהמשיב 9 נפטר בינתיים, כלל לא ניתן לקבל את גרסתו. לתמיכה בעובדות האמורות צורף צו קיום צוואה מיום 14.7.13. ביחס למשיב 10, מר יחזקאל מגן, נטען, כי אמנם על פי תצהירו של השליח בוצעה ביום 17.9.14 המצאה של כתבי בית הדין לאשתו של המשיב 10, דבורה. אולם, המשיב 10 מעולם לא קיבל את כתב התביעה או את ההזמנה לדין. לתמיכה בעובדות האמורות צורף תצהיר של המשיב 10. ביחס למשיבה 11, הגב' ויולט אליהו, נטען, כי אמנם על פי תצהירו של השליח בוצעה ביום 25.10.09 המצאה של כתבי בית הדין לעו"ד יונה מושקוביץ', בא כוחה, כביכול. אולם, האחרון מעולם ייצג את המשיבה 11, שהינה תושבת חוץ, הוא כלל אינו מוכר לה וממילא הוא לא הוסמך לקבל מסמכים בשמה. לתמיכה בעובדות האמורות צורף תצהיר של ד"ר אודליה יעקב, בתה של המשיבה 11. ביחס למשיב 12, מר מאיר בן חמו, נטען, כי אמנם על פי תצהירו של השליח בוצעה ביום 14.9.09 המצאה של כתבי בית הדין למשיב 12, אשר סירב לקבלם. אולם, לגרסתו של המשיב 12 השליח מעולם לא ביקר בכתובתו וממילא לא מסר לו דבר והוא מעולם לא קיבל את כתבי בית הדין או כל מסמך אחר הקשור בתובענה. לתמיכה בעובדות האמורות צורף תצהיר של המשיב 12. המשיבים 1-12 טוענים בבקשתם לביטול פסק הדין, כי מאחר שתשעה מתוך שנים עשר המשיבים כלל לא קיבלו את כתב התביעה ואת ההזמנה לדין, הרי שיש להורות על ביטול פסק הדין מחמת הצדק, וזאת אף מבלי להידרש לסיכויי התובענה. על פי הטענה, על ביטול פסק הדין לחול כלפי כל המשיבים, וזאת לאור סיפא תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 הקובעת, כי "החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם." לעניין זה נטען, כי מאחר שפסק הדין מתייחס גם לזכויות של כל אחד מהמשיבים ברכוש המשותף, ברי כי לא ניתן להותירו על כנו ביחס לחלק מהמשיבים. בבקשה נטען עוד, כי גם אם היה מקום לקבוע בענייננו כי פסק הדין אינו פגום וכי בוצעה מסירה כדין למשיבים 1-12, הרי שיש מקום לבטל את פסק הדין בשים לב לסיכויי ההגנה של המשיבים 1-12, כאשר על פי הטענה יש לדחות את התובענה הן בשל התיישנותה והן בהיותה חסרת כל בסיס. אשר לטענת ההתיישנות נטען, כי גם בהנחה שתקופת ההתיישנות הרלבנטית הינה 25 שנה, בהתאם לסעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958, הרי שהתובענה התיישנה זה מכבר, שכן לגרסתם של המבקשים הזכויות בגג הבניין נרכשו על ידי אביהם המנוח בשנת 1954. נטען גם, כי המבקשים החמיצו את המועד לערעור על לוח הזכויות והמרשם כקבוע בפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט - 1969 ובחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 וכי גם מטעם זה התיישנה התביעה. לגופם של דברים נטען, כי המדובר בתביעה חסרת כל בסיס וכי גג הבניין, לרבות חדר הכביסה שבנוי עליו ומה שמכנים המבקשים במרמה "מרפסת גג", הם בבחינת רכוש משותף ומשכך אין לאף אחד מבעלי הדירות זכות ייחודית בהם. על פי הטענה, המבקשים מחזיקים בצריף הכולל חדר, הול, שירותים ומטבח בשטח כולל של כ- 15 מ"ר, הבנוי על חלק קטן ביותר מגג הבניין, כאשר יתרת הגג כוללת חדר כביסה ושטח גג לא בנוי. נטען, כי המדובר בדירה שנבנתה על ידי הורי המבקשים לאחר שהאחרונים השתלטו על חלק מגג הבניין ואילו המבקשים לא הסתפקו בכך ובמסגרת התובענה שהגישו הם ביקשו להשתלט על גג הבניין כולו, בשטח של כ- 150 מ"ר, לרבות זכויות בניה לפי תמ"א 38. בתגובתם לבקשה לביטול פסק הדין טוענים המבקשים, כי יש להורות על סילוק הבקשה על הסף, ככל שעסקינן במשיבים 3, 5, 7, ו-9, שכן לכל המשיבים הנ"ל בוצעה מסירה כדין של התובענה ולא הוגש כל תצהיר לתמיכה בבקשתם לביטול פסק הדין. אשר למשיבה 1 נטען, כי אין להסתפק בתצהיר של בנה, מקום בו לא ניתן כל הסבר על שום מה אין המשיבה 1 מצהירה בעצמה ואף לא צורף תיעוד רפואי בדבר היעדר כשרות. נטען, כי אם אכן המשיבה 1 לא כשירה להצהיר, הרי שלא ניתן לדעת שהיא לא ידעה או שלא קיבלה את התביעה שהודבקה כדין על דלת דירתה, או כי עזבה את הדירה שברחוב רופין בדיוק 17 יום לפני מועד ההדבקה, תוך ניתוק כל קשר עם הדירה. בנסיבות אלה, כך נטען, יש לקבוע כי המסירה למשיבה 1 בוצעה כדין. אשר למשיבים 2 ו-4 נטען, כי בנסיבות שבהן משיבים אלה מצהירים כי הם "אינם זוכרים" שקיבלו לידיהם את התובענה, הרי שיש מקום לקבוע, כי גם למשיבים אלה בוצעה מסירה כדין. נטען גם, כי מתצהירו של השליח עולה, כי המידע אודות המשיב 4 נמסר לו על ידי המשיבה 5, המשמשת כנציגות הבית. אשר למשיב 6 נטען, כי מאחר שהאחרון מאשר כי הוא מנהל מרפאת שיניים בבניין ומאחר שהמידע אודות המשיב 6 נמסר, אף הוא, על ידי המשיבה 5, יש לראות במסירה שבוצעה לו המצאה כדין. אשר למשיבה 8 נטען, כי גם המידע אודות מגוריה בבניין נשוא עניינו נמסר לשליח על ידי המשיבה 5 ומשכך יש לראות במסירה שבוצעה לה המצאה כדין. אשר למשיב 10 נטען, כי האחרון כלל אינו מתייחס בתצהירו לעובדה שהתובענה הומצאה לאשתו ומשכך יש לקבוע כי התובענה נמסרה כדין גם למשיב 10. אשר למשיבה 11 נטען, כי בהעדר תצהיר מטעמה ומשאין כל פירוט בתצהיר שניתן על ידי בתה מיהו נציגה של המשיבה 11 בישראל, יש לקבוע כי המסירה בוצעה כדין. לבסוף, באשר למשיב 12 נטען, כי הלה אינו מכחיש כי הוא התגורר במען המצוין באישור המסירה וכי טענתו מחייבת בירור בבית המשפט וחקירת המוסר ומשכך לא ניתן לקבוע, בשלב זה, כי לא בוצעה לו מסירה כדין. המבקשים טוענים עוד, כי אף שתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984 מתנה את זכות הביטול בהגשת בקשת ביטול בתוך 30 יום מהיום שבו נמסרה למבקש ההחלטה אותה הוא מבקש לבטל, הרי שתצהירי הביטול שניתנו בתמיכה לבקשה לביטול כלל אינם נוקבים במועד שבו נודע למבקשים על פסק הדין. על פי הטענה, בנסיבות אלה יש לסלק את הבקשה על הסף. המבקשים מוסיפים וטוענים בתגובתם לבקשה, כי סיכויי ההגנה של המשיבים 1-12 אפסיים וזאת בשים לב לעובדה שבמשך 60 השנים האחרונות המשיבים 1-12 לא עשו דבר בקשר עם הפלישה, כביכול, לגג הבניין, בניית הדירה וסיפוח הגג. בנסיבות אלה, כך נטען, לוקות טענות ההגנה של המשיבים 1-12 בשיהוי והתיישנות והמשיבים 1-12 אף מנועים מלהעלות כל טענה בשלב כה מאוחר לאחר שהמבקשים שינו את מצבם לרעה. עוד נטען, כי בעקבות הגשת הבקשה ובדיקת תיק הבניין בעירייה, נתגלו למבקשים עובדות ומסמכים נוספים, המאששים ומחזקים את טענותיהם, לרבות מכתב חתום על ידי כל הבעלים המשותפים של הבניין ובו הסכמתם לבניית דירה על הגג על ידי אברהם שלמה זילבר; מכתב מעוה"ד בר-שירה מיום 18.7.52 ובו אישור רכישת הזכויות בגג על ידי ה"ה זילבר כולל הזכות לבניית דירה מה"ה זילבר לה"ה הינדס; תנאי יתר בעלי הדירות בבניין לאישור הבנייה על הגג כמפורט במכתבם מיום 17.11.52; המלצת מ"מ ראש העיר מיום 3.3.53 למתן רישיון לבנייה על הגג למר זילבר; רישיון הבנייה למר זילבר ופרטיכל בקרה בגמר הבנייה, שבו מצוין "בעל הבית ובעלי הדירה, פנחס קרשין; גר במקום"; הודעה על סידור משפט כנגד ה"ה זילבר וקרשין, בו מצוין כי "פנחס קרשין - בעל הדירה והקבלן"; אסמכתא מספרי רכוש לפיה בעל הזכות בדירה הוא פנחס קרשין; בקשת רשות ערעור של יתר כל בעלי הזכויות בבניין מיום 19.1.53 (נספחים א'-ט' לבקשה). בתשובתם לתגובת המבקשים מדגישים המשיבים 1-12, כי בפסק הדין מיום 13.7.11 קיבלו המבקשים הרבה מעבר לסעד ההצהרתי שנתבקש בהמרצת הפתיחה, שבגדרה התבקש סעד הצהרתי ביחס לדירה בלבד, כאשר רק בהמשך נתבקש סעד הצהרתי ביחס לגג כולו. על פי הטענה, במצב דברים זה יש הצדקה לביטול פסק הדין מחמת הצדק גם ביחס למשיבים הבודדים שהמרצת הפתיחה אכן הומצאה לידיהם, שכן אלו כלל לא יכולים היו לשער שפסק הדין שיינתן יכלול גם את הזכויות בגג. יש לציין, כי לתשובה לתגובה צורף תצהיר של המשיבה 3, שאין חולק כי המרצת הפתיחה הומצאה לה כדין, שבו הצהירה האחרונה כי למקרא כתב התביעה היא סברה שהמבקשים עתרו רק לסעד הצהרתי ביחס לזכויותיהם בדירה; תצהיר של המשיבה 5, שעל פי הנטען בתצהיר השליח מסרה לשליח פרטים אודות חלק מהמשיבים 1-12, בו הכחישה המשיבה 5 את המיוחס לה; תצהיר מטעם אחותו של המשיב 7, שבו הצהירה כי המשיב 7 כלל לא שהה בארץ במועד שבו נמסרו לו, כביכול, כתב התביעה והזימון לדין; תצהיר מטעם המשיבה 8 אשר נשמט, בטעות, מהבקשה המקורית, שבו הצהירה המשיבה 8 כי היא מעולם לא התגוררה בדירה ברחוב דיזנגוף 170; תצהיר מטעם המשיבה 11, שבו הצהירה המשיבה 11 כי הנה תושבת חוץ, כי בעת הגשת התובענה לא היה לה כל נציג רשמי בישראל לצורך קבלת כתבי בית דין וכי היא אינה מכירה את עו"ד יונה מושקוביץ', שלו הומצאה ההמרצה. 3. ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד - המסגרת הנורמטיבית לדיון כאשר פסק דין שניתן במעמד צד אחד הוא פגום - ובדרך כלל נובע הפגם מהיעדר המצאה כדין למבקש - יבוטל פסק הדין בלי שבית המשפט יידרש לטענות בדבר אי ההתייצבות וסיכויי הצלחתה של ההגנה. ביטול כזה נעשה "מתוך חובת הצדק", שהרי בידי כל אדם קנויה הזכות שלא יינתן נגדו פסק דין, אפילו פסק דין נכון וצודק, אלא בדרך משפטית תקינה. כאשר פסק הדין שניתן במעמד צד אחד איננו פגום, סמכותו של בית המשפט לבטל את פסק הדין היא ברשות ונתונה לשיקול דעת ובית המשפט יבחן את סיבת מחדלו של המבקש להתייצב או להתגונן ואת סיכויי ההצלחה שהגנתו תתקבל (ראו א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי ((תשע"ג- מה' 11), עמ' 677-676; רע"א 9565/09 מרגוליס נ' גנץ (2010)). בענייננו, טענתם המרכזית של המשיבים הינה שלא הייתה מסירה כדין למרביתם ועל כן נפל פגם בפסק הדין. טענה לביטול פסק דין מחובת הצדק היא עניין שאין להקל בו ראש, ויש אף הרואים בכך זכות בעלת אופי חוקתי, כפי שהבהירה כב' השופטת א' פרוקצ'יה ברע"א 8864/99 אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח בע"מ (2000)): "ביטול החלטה עקב פגם מהותי בהליך נעשה מתוך חובת הצדק ex debito iusitiae, והפגם בהליך מהווה עילה לביטול ההחלטה.. בנסיבות אלה לא נכנס בית המשפט לבחינה האם ההחלטה נכונה וצודקת לגופה, ואין הביטול נתון לשיקול דעתו אלא עליו לבטלה כדי להבטיח הליך דיוני תקין. כבר קבעה ההלכה הפסוקה מקדמת דנא כי 'פסק דין אשר ניתן שלא כהלכה - דרך משל: מבלי שהנתבע הוזמן כחוק - רשאי הנתבע לדרוש את ביטולו מתוך חובת הצדק ... פסק דין כזה פגום הנהו ומשום כך אין לקיימו, תהא אשר תהא הגנת הנתבע לגופו של ענין שכן בידי כל אדם קנויה הזכות שלא ינתן נגדו פסק-דין אפילו פסק דין נכון וצודק, אלא בדרך משפטית תקינה' (דברי השופט זוסמן בע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פד"י ח(1) 395, 397)... יש הרואים בזכות הביטול של פסק דין מ'חובת הצדק' משום זכות בעלת אופי חוקתי הכרוכה בעקרון היסוד בדבר ההזדמנות השווה שיש ליתן לכל בעל דין להגיע למערכת השיפוטית ולטעון בה את טענותיו." מאחר שטענה זו גוזרת את היקף שיקול הדעת של בית המשפט לעניין הבקשה לביטול, הרי שיש לבררה עד תום (ראו והשוו לרע"א 8186/13 ציפורה גלעדי נ' שרגא פייבל (פיליפ) ברג ז"ל (2.2.14)). בענייננו, לגבי שניים מהמשיבים 1-12, הן המשיבות 8 ו-11, נראה על פני הדברים כי לא בוצעה המצאה כדין; המשיבה 8 הגישה תצהיר ממנו עולה כי היא מעולם לא גרה בדירה ברח' דיזינגוף 178, והמשיבה 11, תושבת חוץ, הצהירה שלא היה לה נציג בארץ לקבלת כתבי בי דין, ואינה מכירה כלל ועיקר את אותו עורך דין לו נמסרה הבקשה. כיון שכך, על פני הדברים יש מקום לבטל את פסק הדין. ב"כ המבקשים יודיע בתוך 14 ימים מהיום האם הוא מעונין לחקור את המשיבות על תצהיריהן שאז ייחקר, כמובן, גם השליח, או שבנסיבות העניין המבקשים מסכימים לביטול פסק הדין, שאז לא יינתן צו להוצאות. המצאת כתבי בי דיןהמרצת פתיחה