תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין מכוח סעיף 42 לחוק המקרקעין

תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין הוגשה מכוח סעיף 42 בחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969 רקע עובדתי 1. הנתבע הוא הבעלים הרשום של המקרקעין הממוקמים ברחוב דישראלי 61 חיפה, עליהם בנויים שני מבנים: מבנה אחד- ממוקם בחזית הרחוב, בן שתי קומות המכיל שתי יחידות דיור (דירה בכל קומה) אשר מוחכרות לתובעים (להלן- "המבנה הראשון"). מבנה שני- במבנה יחידת דיור אחת הממוקמת בחלקו העורפי של המבנה הקדמי, בה מתגורר הנתבע (להלן- "המבנה השני"). סבתו של הנתבע, הגב' מרים וילנד ז"ל הייתה הבעלים המקורי של המקרקעין. ביום 19.11.1952 החכירה הגב' וילנד חלק מהמקרקעין למר אהרון בן צבי קריפר ז"ל - חתנה של הגב' וילנד. בשטר החכירה המקורי (ת/2), נקבעה תקופת החכירה למשך 250 שנים. לשטר החכירה צורף מסמך שכותרתו "תנאים מיוחדים" (להלן- "התנאים המיוחדים"), ולפיו תקופת החכירה הינה למשך 999 שנים. ביום 29.3.60 העביר מר קריפר את זכות החכירה למנוחים חיים וטובה לבובסקי ז"ל (להלן- "המנוחים") וזכותם זו נרשמה בפנקס רישום המקרקעין, החל מיום 30.3.1960. על חלק מהשטח המוחכר, שכונה על ידי לעיל המבנה הראשון, בנו המנוחים את בית מגוריהם. 2. חיים לבובסקי ז"ל נפטר ביום 13.1.85 וטובה לבובסקי ז"ל נפטרה ביום 14.8.00. התובעים הינם יורשי המנוחים. בהתאם לצוואות המנוחים שהוצגו בפני, התובעים ירשו את זכויות המנוחים בשתי הדירות הבנויות במבנה הראשון, בתנאי הבא: "בתנאי מפורש כי בד בבד עם רישום הדירות על שם צאצאי הנ"ל יובטח, ע"י רישום הערת אזהרה או בדרך חוקית אחרת, כי אסור יהיה לצאצאי הנ"ל ולצאצאיהם אחריהם למכור את הדירות, או להחכירן ו/או לשעבדן בכל צורה שהיא". טענות התובעים 3. לטענת התובעים, לאחר שהוצאו צווי קיום הצוואות של המורישים, ביקשו הם, באמצעות מנהל העיזבון, לפעול לרישום בית משותף על המקרקעין, אשר יורכב משני המבנים ולכל מבנה יוצמד השטח השייך לו. לטענת התובעים, לאחר שהנתבע הביע את הסכמתו והפנה את מנהל העזבון לבא כוחו עוה"ד זיו פוקס, פנה מנהל העיזבון למודד, הוכן תשריט הבית המשותף וכל המסמכים הדרושים לרישום הבית המשותף הוגשו למפקחת על הבתים המשותפים, כל זאת בידיעתו והסכמתו ב"כ הנתבע. לטענת התובעים, המפקחת על הבתים המשותפים אישרה את תקינותם של המסמכים, אך היא הורתה על שינויים שיש לערוך בהם. לאחר שנעשו התיקונים והוגשו לעו"ד פוקס, עו"ד פוקס דרש שינויים נוספים, כגון התחייבות התובעים לתשלום כל ההיטלים וההוצאות הצפויות לחול על בעלי המקרקעין בעקבות רישום הבית המשותף. לאחר שמנהל העיזבון ועו"ד פוקס סיכמו ביניהם את כל השינויים שיש לערוך במסמכים, עו"ד פוקס, כך הטענה, לא העביר למנהל העיזבון את המסמכים החתומים, על אף דרישותיו החוזרות של מנהל העיזבון. 4. לטענת התובעים, קמה להם זכות שבדין לבקש את פירוק השיתוף, בהתאם לאמור בסעיף 37(א) בחוק, לפיו כל שותף במקרקעין משותפים זכאי, בכל עת, לתבוע את פירוק השיתוף. לטענתם, יש לראותם כשותפים במקרקעין, שכן לשון הסעיף אינה מחייבת כי שותף במקרקעין יהא בעלים, ומכאן חוכר רשאי לדרוש את פירוק השיתוף. לשם ביסוס טענתם, הפנו התובעים לפסקי דין, בהם חוכרים ניהלו תביעות לפירוק השיתוף במקרקעין, ללא כל הסתייגות של בית המשפט בדבר זכותם של חוכרים לדרוש את פירוק השיתוף (ע"א 52403-09-11 סטרולוביץ ואח' נ' לזרוביץ ואח' (ניתן ביום 6.2.12); רע"א 9552/06 סטרולוביץ ואח' נ' לזרוביץ ואח' (ניתן ביום 25.5.08); ע"א 2774/07 הולס ואח' נ' ביאלוסטוצקי ואח' (ניתן ביום 12.4.05)). בנוסף נטען, כי לאור העובדה שהחכירה הינה למשך שנים רבות, ולאור העובדה כי שטר החכירה והתנאים המיוחדים העניקו לחוכרים זכות לנהוג במקרקעין כרצונם, יש לראות בתובעים כבעלים בחלקה, לצורך הגשת בקשה לפירוק השיתוף. בנוסף, נטען, כי במקרה הנידון יש להעדיף את פירוק השיתוף, על פני השארת המצב הקיים, זאת לאור הפסיקה המבכרת את פירוק השיתוף במקרקעין על פני קיום שותפות בלתי רצויה, זאת במטרה למנוע שותפות המכבידה על סחירותם ופיתוחם של המקרקעין בישראל, והלכה היא כי פירוק השיתוף מעודד, בדרך כלל, את המגמה הרצויה של פיתוח מקרקעין. טענות הנתבע הנתבע טען בראש ובראשונה, כי הוא מתנגד לרישום בית משותף במקרקעין, ובהיותו הבעלים היחיד של החלקה, אין מקום לכפות עליו את פירוק השיתוף. הנתבע ציין, כי הוא הבעלים הרשום היחיד של החלקה והתובעים מעולם לא ירשו זכות בעלות בחלקה, אלא זכות חכירה בלבד. משכך, כך הטענה, אין המדובר ב"מקרקעין משותפים" כהגדרתם בחוק, התובעים הם לא בבחינת "בעלים במשותף" ועל כן אין להם זכות שבדין לתבוע את פירוק השיתוף בחלקה. הנתבע הפנה לאמור בספרו של י' וייסמן בעלות ושיתוף, שם צוין כי: "קיומה של בעלות משותפת מותנה בכך שלשותפים זכות זהה בנכס, שהזכות האמורה היא בעלות וכי הנכס, נשוא זכותם של הבעלים המשותפים, זהה. על זכותם של השותפים להיות זהה כדי שתיחשב כמשותפת". לאור דברים אלו, טען הנתבע כי זכותם של התובעים- חכירה, אינה זהה לזכותו בחלקה- בעלות, ועל כן אין להם כל זכות משותפת במקרקעין. לטענת הנתבע, עמדת התובעים, לפיה חוכרים לדורות של חלקה, יכולים לכפות על הבעלים של החלקה את פירוק השיתוף, בניגוד לרצונו, אינה מעוגנת בדין, והיא חסרת כל בסיס. לטענתו, לאור העובדה כי הוראת סעיף 42(א) משאירה שיקול דעת בידי בית המשפט, על בית המשפט להנחות את עצמו על פי הוראות סעיף 143 לחוק, לפיהן "בדירה המוחכרת בחכירה לדורות או בחכירת משנה לדורות צריך שהבקשה תוגש גם על ידי המחכיר לדורות או מחכיר המשנה לדורות". מכאן, שרישום בית כבית משותף יכול להיעשות רק בהסכמת הבעלים. 6. באשר לטענת התובעים, כי הנתבע הסכים לרישום הבית כמשותף, אך בסופו של יום, עו"ד פוקס לא העביר למנהל העיזבון את המסמכים החתומים, הסביר הנתבע, כי, אכן, תחילה הוא לא התנגד לרישום הבית כמשותף, אך תמונת המצב שונה לחלוטין מזו שהוצגה על ידי התובעים. לטענת הנתבע, עוד בשנת 2001 פנה אליו לראשונה מנהל העיזבון, בבקשה לרשום את שני המבנים בחלקה כבית משותף. הנתבע שכר את שירותיו של עו"ד פוקס והביע הסכמתו, באופן כללי, לשיתוף פעולה. ביום 6.3.01 שלח עו"ד פוקס מכתב לעו"ד הרפז (נ/1), ב"כ התובעים, בו פירט את התנאים בהם יסכים הנתבע לרשום את הבית כמשותף (תנאים כגון: תשלום הוצאות, היטלים, אגרות וכיו"ב). לטענת הנתבע, זמן קצר לאחר שליחת המכתב, התקבלה תשובתו של מנהל העיזבון בכתב (נ/2), בה נדחו התנאים שהציב עו"ד פוקס במכתבו, ומאז לא נוצר כל קשר בין מנהל העיזבון לנתבע. לטענת הנתבע, רק בשנת 2010, לאחר שחלפו 9 שנים, פנה מנהל העיזבון פעם נוספת לנתבע, בבקשה לרשום את המבנים כבית משותף. הנתבע הביע את הסכמתו והפנה את מנהל העיזבון לעו"ד פוקס. לטענת הנתבע, כאשר מנהל העיזבון העביר לעו"ד פוקס את מסמכי הרישום שהוכנו לצורך הגשתם למפקחת על הבתים המשותפים, התברר לנתבע כי התובעים ניסו לבצע מחטף מאחורי גבו, שכן במסמכים הנ"ל התובעים רשמו עצמם כבעלים של החלקה, תוך ניסיון לבטל את החכירה ולהעביר את זכות החכירה לזכות הבעלות בדירות שירשמו בבית המשותף, כל זאת מבלי לומר דבר בעניין זה לנתבע. בנוסף, התברר לנתבע כי במסמכים הנ"ל התובעים חילקו את הזכויות במקרקעין, לרבות הזכויות ביתרת אחוזי הבנייה בחלקה, בניגוד למצב הקיים בחלקה, בניגוד לדין, ואף מבלי שטרחו ליידע אותו. לטענת הנתבע, התנהלות זו של התובעים ומנהל העיזבון, עולה כדי חוסר תום לב, ויש בה משום ניסיון להונות אותו ולנשל אותו מזכויותיו בחלקה. לטענת הנתבע, התובעים ומנהל העיזבון התנהלו בחוסר תום לב לאורך כל הדרך, הן בתהליך הכנת המסמכים לרישום הבית המשותף, כמפורט לעיל, והן במסגרת ההליכים בתיק זה, כאשר מחד, טענו כי ברצונם לרשום את הדירות על שמם בלשכת רישום המקרקעין, מפני שהעדר רישום בית משותף פוגע בסחירות הדירות, ומאידך, העלימו ממנו ומבית המשפט את העובדה כי על פי הצוואה, התובעים כלל לא יכולים למכור את הדירות, לא יכולים להחכירן ולא לשעבדן. לאור דברים אלו, טען הנתבע כי אין לו אמון בתובעים או במנהל העיזבון ואין מקום לחייבו לחתום עם התובעים על הסכמים, על תקנון מוסכם וכיו"ב. לטענתו, אם נכונה טענת התובעים, כי מטרתם בתביעה זו היא לרשום את זכויותיהם על פי הצוואה בלשכת רישום המקרקעין, הרי שהם יכולים להשיג מטרה זו על ידי יצירת חכירות משנה לכל אחת מדירותיהם, על פי תשריט, או על ידי רישום הסכם שיתוף בין התובעים, שהוא למעשה הסכם חלוקה ראשונית בין יורשים, הניתן לרישום יחד עם צו קיום הצוואה. 7. בנוסף טען הנתבע, כי בהתאם לשטר החכירה המקורי, החכירה הייתה למשך 250 שנה בלבד, ולא למשך 999 שנים כפי שצוין בנספח התנאים המיוחדים. הנתבע טען בעניין זה, כי האמור בשטר החכירה גובר על האמור בתנאים המיוחדים שצורפו אליו, שכן שטר החכירה נחתם על ידי הצדדים ונרשם בלשכת רישום המקרקעין. לטענתו, בין אם תקופת החכירה הינה למשך 250 שנה ובין אם למשך 999 שנה, אין חולק כי שטר החכירה והתנאים המיוחדים שצורפו אליו לא העבירו את הבעלות בחלקה לתובעים בשום מקרה ובשום שלב, ומשכך אף אם הוקנתה לתובעים זכות חכירה לתקופה מאד ממושכת, עדיין ברור כי המחכיר נותר בעל הנכס. 8. אלו, בתמצית, טענות הצדדים לתובענה. אציין, כי התביעה המקורית הוגשה לבית משפט השלום בחיפה. ביום 13.4.11 הוגשה מטעם הנתבע בקשה לדחייה על הסף של התובענה, בטענה כי התובעים לא זכאים לתבוע את פירוק השיתוף, לאור היותם חוכרים, ובטענה להעדר סמכות עניינית. ביום 25.12.11 ניתנה החלטה בבקשה על ידי כב' סגן הנשיא, השופט י' וגנר. כב' השופט וגנר קיבל את הבקשה, תוך שהוא קובע כי אין לבית המשפט השלום סמכות עניינית לדון או להכריע בתביעה להכרזת התובעים כבעלים של מקרקעין, והורה בהתאם לסמכותו, לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט, על העברת הדיון לבית משפט זה. בית משפט השלום הבהיר, כי במקרה דנן עסקינן בתביעה שעניינה הבעלות במקרקעין ולא פירוק שיתוף כפי שהיא כונתה על ידי התובעים, זאת לאור העובדה שבכתב התביעה ביקשו התובעים סעד הצהרתי לפיו הם בעלי זכות להירשם כבעלים של הדירות במבנה הראשון. בנוסף נקבע, כי התובעים אינם זכאים על פי דין לסעד של פירוק השיתוף בהיותם חוכרים ולא בעלים. בין היתר, כך קבע בית המשפט קמא: "ער אני להלכה הפסוקה בה נקבע כי לבית משפט השלום סמכות שבגררא לדון במסגרת תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין גם כן במחלוקת לעניין הבעלות בה, אולם הלכה זו כוחה יפה כאשר הדבר מתעורר בדרך אגב ולא כבמקרה דנן שבו לב ליבה של התביעה הוא עניין זכויות הבעלות במקרקעין (ראה: ת.א. (י-ם) 8106/06 קרויזר ואח' נ' עיזבון אפשטיין חנה שרה ז"ל ואח' - וכן ראה: ת"א (שלום חי') 22877-09-09 אניס שיתי נ' אליאס זיתון משיעל, תק-של 2009(3), 29784 , 29785 (2009)). בספר חדש שיצא לאור השנה (תשע"א 2011) של אמיר קמינצקי "חכירה לדורות" בהוצאת בורסי, נעשה ניסיון להתמודד עם מה שמכונה "חכירה לצמיתות". המחבר סבור כי קיומה של חכירה לצמיתות מנוגדת למהותה של השכירות על פי הדין הישראלי שכן מסממניה המובהקים של זכות הבעלות הינה נצחיותה ואילו השכירות אינה יכולה להיות נצחית ולצמיתות (עמ' 383-450 לספר הנ"ל) ואומנם בתמיכה לאמור, קבע ביהמ"ש העליון כי לא תיתכן במשפט הישראלי שכירות לצמיתות (ע"א 46/74 מורדוב נ' שכטמן פ"ד כט(1) 477, שם נפסל הסכם שכירות לצמיתות בהיותו נוגד את הדין הישראלי, וכן ראו; פס"ד חדיש יותר רע"א 1784/98 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' מנדה פ"ד נג(4) 315) על עמדה זו יש בקורת של מלומדים (מ' דויטש, "דיני קניין" ב' (התשנ"ז) עמ' 317 אולם ההלכה לא שונתה. יתכן והגיע הזמן לקבוע כי דווקא לנוכח האומור לעיל, חכירה ל-999 שנים כמוה כזכות בעלות אולם קביעה כזאת איננה בסמכותו העניינית של ביהמ"ש זה. 9. משכך פני הדברים, יש לקבל את עמדת המבקש כי המשיבים אינם זכאים עפ"י דין לסעד של פירוק שיתוף במקרקעין בהיותם חוכרים ולא הבעלים. וכל זמן שלפי אופי החכירה ארוכת הטווח שבידיהם, הם לא הוכרזו כ"בעלים" של המקרקעין הכרזה שהינה בסמכות ייחודית של ביהמ"ש המחוזי, בהתאם לסעיף 40(1) ו - 51 (3) לחוק בתי המשפט, אין לביהמ"ש זה סמכות עניינית לדון בבקשה לפירוק שיתוף המקרקעין. אוסיף ואומר כי מבחינה מעשית, בנסיבות מקרה זה שלפנינו, עדיף כי המשיבים יקדימו תביעה לבית משפט המחוזי לבירור טענותיהם לגבי זכויות הבעלות בחלקה, שכן קרוב לוודאי כי ההכרעה באותה תביעה, ככל שתוגש, תייתר את התביעה לפירוק שיתוף או לכל הפחות תייתר דיון והכרעה בחלק נכבד מהסוגיות המועלות בה כפי שהוגשה בפניי" (ההדגשה לא במקור). דיון 9. כאמור, התובעים השתיתו את תביעתם על סעיף 42 בחוק, הקובע כדלהלן: "42(א) היה עיקר המקרקעין המשותפים בית הראוי להירשם כבית משותף, רשאי בית המשפט, לאחר שקיבל חוות דעת של המפקח, לצוות על פירוק השיתוף בדרך של רישום הבית בפנקס הבתים המשותפים והקצבת דירות לשותפים לפי חלקיהם. (ב) היה פירוק השיתוף כאמור בסעיף קטן (א) אפשרי רק אם ישולמו תשלומי איזון משותף לשותף, רשאי בית המשפט לחייבם בתשלומים כאלה, אם נראה לו הדבר יעיל וצודק בנסיבות הענין; על תשלומי האיזון יחולו הוראות סעיף 25, בשינויים המחוייבים". סעיף 37(א) בחוק קובע, כי: "כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף". הסעיף קובע, אם כן, את זכותו של כל שותף במקרקעין לדרוש, לפי רצונו, את פירוק השיתוף. סעיף זה מבטא את ההנחה כי שיתוף במקרקעין אינו מצב רצוי, וכי יש לעודד את סיומו (ראו יהושע ויסמן דיני קנין, בעלות ושיתוף 278 (תשנ"ז), מיגל דויטש קנין כרך א 595 (תשנ"ז); ע"א 623/71 גן בועז בע"מ נ' הרב אנגלנדר, פ"ד כז(1) 334). סעיף 27 בחוק קובע מהם מקרקעין משותפים ומהי בעלות משותפת, כך: "מקרקעין שהם של כמה בעלים, בעלותו של כל אחד מהם לפי חלקו מתפשטת בכל אתר ואתר שבמקרקעין ואין לשום שותף חלק מסוים בהם". סעיף 45 בחוק קובע כי: "הוראות הסימן הקודם והסימן הזה, ככל שהן נוגעות לענין, יחולו, בשינויים המחויבים, גם על זכויות אחרות במקרקעין כשהן של כמה בני אדם". מן הוראות החוק עולה, כי על מנת שביהמ"ש ייתן סעד של פירוק השיתוף על דרך של רישום בית כמשותף, צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים: הראשון, המדובר במקרקעין משותפים. השני, מבקש הפירוק הינו שותף במקרקעין. 10. בנידוננו, אין המדובר בבעלות משותפת במקרקעין, המקרקעין הינם בבעלות של הנתבע. שטר החכירה המקורי קבע כי החכירה תהא למשך 250 שנה בלבד. אמנם, התנאים המיוחדים שצורפו לשטר החכירה קבעו תקופה של 999 שנה עם אופציה ל 999 שנים נוספות, בנוסף מעניקים התנאים לחוכרים זכויות רבות לעשות במקרקעין כבשלהם, כגון: להשכיר בשכירות משנה, להעביר את זכות החכירה לאחר- כל זאת מבלי שלמחכיר יש זכות להתנגד לכך. בנוסף ניתנה לחוכרים זכות לבנות על המקרקעין ואף למשכן את זכות החכירה. עם זאת, שטר החכירה קובע בפירוש כי הבעלות נותרה בידי המחכיר בזו הלשון: "המשכיר הנ"ל מודיע בזה שהוא הנהו בעל הנכסים המשכרים [צ"ל מושכרים] כפי שהם מתוארים ברשימה דלקמן". כמו כן, בסעיף 11 בתנאים המיוחדים, הצהיר החוכר כי ידוע לו שהחלקה ממושכנת בשלמותה להבטחת חוב לחברת דרום אפריקה בנין למשכנתאות בע"מ, כן הצהיר כי הוא יודע ומסכים לכך שזכויות המשכנתה קודמות לזכות החכירה. בנוסף, בסעיף 8 נקבע כי במקרה שהחוכר ימשכן את זכות השכירות, יהיו כל זכויות השכירות כפופות לשטר המשכנתה הנ"ל. לאור דברים אלו, נראה כי במועד החתימה על שטר החכירה והתנאים המיוחדים, הגב' וילנד ז"ל שמרה על זכות הבעלות ומר קריפר ז"ל ידע כי הוא רוכש זכות שכירות בלבד, לה קודמות זכויות אחרות במקרקעין. משכך, אין המדובר בזכויות זהות במקרקעין, וכפי שציטט הנתבע מספרו של וייסמן "קיומה של בעלות משותפת מותנה בכך שלשותפים זכות זהה בנכס, שהזכות האמורה היא בעלות וכי הנכס, נשוא זכותם של הבעלים המשותפים, זהה. על זכותם של השותפים להיות זהה כדי שתיחשב כמשותפת. כך, אם לאחד, דרך משל, זכות בעלות בחלקת אדמה, ולאחר זיקת הנאה שתוכנה מעבר על פני החלקה, אך הזכות הזאת מושתת לגבי כל אחד מהם על יסודות שונים. האחד זכאי למעבר מכוח היותו בעל, ואילו השני מכוח היותו בעל זיקת הנאה. אף שלשניים זכות בו- זמנית למעבר בנכס אין זה מצב של שיתוף. מערכת דינים שונה חלה על כל אחד מן השניים. על זכות המעבר של האחד יחולו דיני הבעלות ואילו על זכות המעבר של השני יחולו דיני זיקת הנאה. אין, על כן, לראותם כ"שותפים" בזכות" (עמ' 125). מן האמור לעיל עולה, כי כאשר צד אחד מחזיק בזכות הבעלות והאחר בזכות חכירה, תהא תקופה החכירה ארוכה ככל שתהא, אין המדובר בשותפים. יצוין, כי בהתאם לסעיף 45 בחוק, שיתוף יכול שיתקיים הן בזכות שכירות, הן בזכות המשכנתה, זכות חכירה ועוד. כל עוד בעלי הזכויות מחזיקים באותה זכות במקרקעין, יש לראותם כשותפים במקרקעין, ובעלי זכויות אלו יוכלו לדרוש את פירוק השיתוף. כך היה בפסקי הדין אליהם הפנו התובעים: בעניין סטרולוביץ נ' לזרוביץ, דובר על פירוק השיתוף בין שני חוכרים, כאשר הבעלים של המקרקעין, מנהל מקרקעי ישראל, לא התנגד לפירוק השיתוף. בעניין הולס נ' ביאלוסטוצקי גם דובר על פירוק השיתוף בין חוכרים. זהו, כאמור, לא המצב בענייננו. מכל הנימוקים דלעיל, מסכים אף אני למסקנתו של בית המשפט קמא, כי התובעים אינם זכאים על פי דין לסעד של פירוק שיתוף במקרקעין, על דרך רישום בית משותף, בשעה שמעמדם הוא מעמד של חוכרים במקרקעין, ובשעה שהבעלות שייכת לאחר. 11. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי אף אם הייתה לתובעים הזכות לדרוש את פירוק השיתוף, על פי סעיף 42 בחוק, ספק אם ניתן היה להושיע להם משעה שלא התקיימו כל התנאים הקבועים בסעיף 42 בחוק, לפיהם "רשאי בית המשפט, לאחר שקיבל חוות דעת של המפקח, לצוות על פירוק השיתוף בדרך של רישום הבית בפנקס הבתים המשותפים...". בנידון, לא הוגשה חוות דעת של המפקחת על הבתים המשותפים, וכל שהוגש זוהי הבקשה לרישום הבית כבית משותף, שהוגשה למפקחת. הבקשה לא חתומה על ידי הצדדים, ובוודאי שלא על ידי המפקחת. ב"כ התובעים טען בעניין זה, כי למפקחת הוגשו כל האישורים הנדרשים וכי המפקחת "אישרה את תקינותם הורתה על מספר שינויים מינוריים שיש לערוך בהם". טענה זו לא נתמכה בראיות, לא הוצג בפני כל אישור שכזה מאת המפקחת, ובכלל, לא הוצג בפני מסמך מאת המפקחת על הבתים המשותפים, לא הוגשה בתיק חוות דעת של המפקחת וחזקה על התובעים בעניין זה כי אם הייתה ניתנת חוות דעת המפקחת בעניין, הם היו מציגים אותה. משאלו הם פני הדברים, חוששני כי אין מנוס מדחיית התביעה. התובעים יישאו בשכ"ט עורך דינם של הנתבע, בסך של 10,000 ₪. פירוק שיתוף במקרקעיןחוק המקרקעיןמקרקעיןפירוק שיתוף