תביעה לחייב את הנתבע בתשלום צריכת גז ובגין הפרת חוזה כבר עתה יוער כי המחלוקת בין הצדדים נסבה על החיוב בגין הפרת חוזה וכי אין מחלוקת באשר לרכיב החיוב בגין צריכת הגז. העובדות הצריכות לעניין : 2. הנתבע, המתגורר בבית משותף ברחוב אלמליח 1 בבת ים, צרך גז מהתובעת מאז עבר להתגורר בבניין בשנת 1991. 3. ביום 19/12/08 נכרת בין התובעת לנתבע הסכם לרכישת מחמם מים (להלן: "ההסכם") לפיו מעניקה התובעת לצרכן הנחה בסך של 850 ₪ במחיר מחמם המים וכן נושאת על חשבונה בעלויות ההתקנה של מחמם המים אצל הצרכן בסך של 500 ₪, וזאת בכפוף להתחייבותו לצרוך גז ולרוכשו מהתובעת באופן בלעדי במשך שישים חודשים ממועד ההתקנה של מחמם המים (סעיף 3 להסכם), והתחייבותו לחתום על הרשאה בלתי חוזרת לחיוב חשבון הבנק או כרטיס האשראי לפירעון כל התחייבויותיו על פי הסכם זה (סעיף 4 להסכם). סעיף 5 להסכם קובע כי באם לא יקיים הצרכן את התחייבויותיו על פי ההסכם, ובכלל זה לא יצרוך גז מאת החברה במשך שישים חודשים מכל סיבה שהיא, או לא ישלם את כל התשלומים להם התחייב בהתאם להסכם, אזי יחזיר לידי החברה את מחיר ההנחה שניתנה לו ואת עלות ההתקנה. וזו לשונו של הסעיף: "מוסכם בזאת כי באם לא יקיים הצרכן איזה מהתחייבויותיו על פי הסכם זה במלואן ובמועדן, לרבות אך לא רק, באם לא יצרוך הצרכן מהחברה גז באופן בלעדי במשך שישים חודש מכל סיבה שהיא, לרבות אך לא רק, בעקבות פסיקה של כל ערכאה שיפוטית ו/או באם לא ישלם הצרכן לחברה את כל התשלומים להם התחייב בהסכם זה במלואם ובמועדם ו/או יבטל את ההרשאה, אזי, יחזיר לחברה את מחיר ההנחה אותה נתנה החברה ללקוח במסגרת המבצע ואת עלויות התכנון והפיקוח בצירוף ריבית והצמדה החל מתאריך הסכם זה, וזאת מבלי לגרוע מאיזו זכות העומדת לחברה על פי כל דין". 4. אין חולק כי בבית המשותף בו מתגורר הנתבע התקבלה החלטה על ידי רוב בעלי הדירות, בהתאם להוראת סעיף 59ד לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969, על מעבר לצריכת גז מספק גז אחר, חברת גז יגל. ביום 28/9/10 שלחה חברת גז יגל, בשם דיירי הבניין, הודעה לתובעת על סיום חוזה אספקת הגז עמה ועל החלפת ספק הגז. לאור ההודעה, חדלה התובעת מלספק גז לדיירי הבניין וכל החוזים של התובעת מול כלל הדיירים הגיעו לסיומם. 5. בחשבונית החיוב האחרונה ששלחה התובעת לנתבע, מיום 26/10/10, נכלל חיוב בגין צריכת גז עד למועד הניתוק וכן חיוב בגין "הפרת חוזה", הכולל תשלום בעבור עלות ההתקנה וההנחה שניתנה, וזאת בשל העובדה כי הנתבע חדל לצרוך גז מהתובעת בטרם חלפו 60 חודשים ממועד ההתקנה של מחמם המים, כאמור בהסכם. יוער כי הגם שעל פי ההסכם רשאית התובעת, במקרה כזה, לחייב הנתבע במלוא עלות ההנחה, אין התובעת דורשת מהנתבע להשיב לה את מלוא סכום ההנחה כנקוב בהסכם אלא השבה יחסית בלבד בגין התקופה מאז הסתיימה ההתקשרות ועד למועד שנותר לסיומה, קרי אך בגין התקופה בה לא צרך הנתבע גז מהתובעת. 6. הנתבע שלל מכל וכל את דרישת התובעת ביחס לחיוב בגין הפרת החוזה וביקש לשלם אך על צריכת הגז. ראוי לציין כבר כעת כי לנתבע עצמו אין "עניין" בתביעה זו ובתוצאותיה, שכן חברת גז יגל היא העומדת מאחורי הנתבע בניהול ההליך והיא זו שהתחייבה כלפיו לשאת בכל עלויות ההליך ובתוצאותיו. תמצית טענות הצדדים: 7. לטענת הנתבע, התביעה לחייבו בתשלום בגין "הפרת החוזה" הוגשה בחוסר תום לב ובניגוד לחוק כדלהלן: בעת החתימה על ההסכם לרכישת מחמם המים הודיע לו נציג התובעת מפורשות כי הסעיף בהסכם, ביחס להפרת החוזה, אינו רלוונטי לגביו מאחר וההחלטה על החלפת ספק הגז אינה בשליטתו כדייר בבית משותף וכי גם לו היה רוצה לקיים את ההסכם ולהמשיך לצרוך גז מהתובעת, לא יכול היה לעשות כן עקב דרישת רוב דיירי הבית המשותף להחליף ספק גז. עוד טוען הנתבע כי בהחתמתו על הסכם המחייב אותו להיות קשור לתובעת במשך 60 חודשים, מכבידה התובעת על יכולתו לסיים את ההתקשרות עמה וזאת בניגוד להוראות הדין אשר באות למנוע התקשרויות ארוכות טווח בתחום משק הגז ואוסרות הטלת קנסות על צרכנים בגין מעבר מחברה לחברה. דרישת התשלום של התובעת הינה הלכה למעשה קנס שהוטל עליו בשל מעבר לספק גז אחר. בנוסף טוען הנתבע כי הוטעה על ידי התובעת אשר הפרה את הוראות סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן. 8. התובעת טוענת כי מדובר בתביעה לאכיפת הסכם. העסקה לרכישת מחמם המים הינה עסקה מסחרית רגילה ושכיחה ממנה נהנים שני הצדדים. התובעת מעודדת את צרכניה לרכוש מחממי מים באמצעות גז ובכך להגדיל את צריכת הגז, וכפועל יוצא את רווחיה, משכך, מציעה לצרכן הנחה במחיר מחמם המים ודחיית גביית התשלום בגין התכנון וההתקנה וזאת כנגד התחייבותו של הצרכן לצרוך ממנה גז למשך 60 חודשים. כיבד הצרכן התחייבותו, ההנחה במחיר מחמם המים תהפוך לסופית והדחיה בתשלום עבור ההתקנה והתכנון תהפוך לאי תשלום. עוד טוענת התובעת כי העסקה למכירת מחמם המים בוצעה עם הנתבע בביתו, באמצעות איש מכירות של התובעת. בעת כריתת החוזה הוצגו בפני הנתבע עקרונות העסקה והנתבע חתם על החוזה, לאחר שקרא אותו והבין את ההיגיון העסקי העומד מאחורי הוראותיו. לטענתה, הנתבע, בחוסר תום לב, מנסה לקשור בין דיני הגז וזכותם של צרכנים פרטיים לעבור לצרוך גז מחברת גז אחת לאחרת, לבין חובות חוזיות מפורשות שלו כמי שרכש מכשיר לחימום מים הפועל על גז. אין כל קשר בין התחייבותו החוזית של הנתבע לתובעת בגין עסקת רכישת מחמם המים לבין ההוראות בדין העוסקות בהחלפת ספק הגז. למעשה, מדובר במאבק מסחרי בין אמישרגז שהשקיעה ברכישת מחמם מים ומכירתו במחיר מוזל ובתכנון והתקנה ללא חיוב, לבין חב' גז יגל שמנסה לקטוף כפרי בשל את הצרכן עם מחמם המים מבלי לשאת בהוצאות הנדרשות לשם כך. גז יגל נוהגת לפנות לצרכני התובעת ולשכנעם לסיים החוזים עם התובעת ולעבור לצרוך גז ממנה, כאשר צרכני התובעת אשר רכשו מחממי מים הם הצרכנים המועדפים על חב' גז יגל, ומשכך, נוהגת גז יגל, כפי שנעשה בענייננו, להבטיח לצרכנים אלה לשלם את כל ההוצאות שיגרמו להם עקב החלפת ספק גז ולרבות הוצאות כתוצאה מהפסקת החוזה לרכישת מחמם המים. 9. בדיון בפני העיד מר הורוביץ שמעון, מנהל שיווק אצל התובעת, והנתבע בעצמו, והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה. דיון והכרעה : 10. בין הצדדים נכרת הסכם לרכישת מחמם מים הכולל הטבות שניתנו על ידי התובעת לנתבע, הצרכן, בכפוף לעמידה בהתחייבויותיו בהתאם להסכם, ובכלל זה לצרוך גז מהתובעת במשך 60 חודשים ממועד ההתקנה, אחרת יחזיר לתובעת את עלות ההנחה שקיבל ואת עלות ההתקנה בה נשאה התובעת. אין מחלוקת כי בהתאם להחלטת רוב דיירי הבית המשותף, חדל הנתבע לצרוך גז מהתובעת בטרם חלפו 60 חודשים ממועד ההתקנה. הנתבע אינו חולק על האמור בהסכם, אשר יש לציין כי לשונו ברורה וחד משמעית, ומודה כי חתם על ההסכם לאחר שקרא אותו ואף הבין את תוכנו ואת משמעות ההוראות הכלולות בו. אלא, שבפי הנתבע שתי טענות כנגד דרישת התשלום של התובעת; האחת, כי במעמד ההתקשרות הציג בפניו איש המכירות של התובעת מצג שונה מזה הקבוע בהסכם והשנייה, כי מדובר בהסכם כובל המנוגד לדין, אשר מונע ממנו להחליף ספק גז ובכך אף פוגע בתחרות במשק הגז. לאחר ששמעתי טיעוני הצדדים ושקלתי את הראיות שפני, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות טענות הנתבע ולקבל התביעה במלואה. 11. אין בידי לקבל את טענת הנתבע לפיה בעת החתימה על ההסכם נאמר לו על יד איש המכירות של התובעת כי הסעיף בהסכם, המחייב אותו לצרוך גז מהתובעת במשך 60 חודשים כלל אינו חל לגביו וכי התובעת לא תעמוד על קיום הסעיף. הנטל להוכחת הטענה מוטל על הנתבע. גרסת הנתבע הינה בגדר עדות יחידה של בעל דין, היא נטענת בניגוד להוראות המפורשות של ההסכם, היא אינה נתמכת בראייה חיצונית כלשהי, אינה סבירה והגיונית בנסיבות העניין ואף נסתרה מאליה, הכל כמפורט להלן: טענת הנתבע אינה עולה בקנה אחד עם לשון ההסכם הקובעת מפורשות כי סעיף 5 יחול מקום בו לא יצרוך הצרכן גז מהתובעת במשך 60 חודשים מכל סיבה שהיא. מקובלת עלי טענת התובעת כי הביטוי "מכל סיבה שהיא" נועד, בין היתר, לצרכנים הדרים בבתים משותפים, בהם ההחלטה על בחירת ספק הגז אינה נתונה לצרכן הבודד. זאת ועוד. אף כי הנתבע מאשר כי הבין את לשון ההסכם וההתחייבות הגלומה בו בחר לטענתו, להסתמך על הבטחת איש המכירות שניתנה בעל פה ולא טרח לשנות את פרטי ההסכם. 12. כמו כן טענת הנתבע כי סעיף זה אינו חל ביחס לדייר בבית משותף אינה עולה בקנה אחד עם ההגיון העסקי העומד מאחורי העסקה המסחרית וזאת גם בהינתן כי לצרכן, כדייר בבית משותף, אין כל שליטה על ההחלטה האם להמשיך ולצרוך גז מהתובעת. יצרוך הצרכן גז למשך כל התקופה הנקובה בהסכם, תרוויח התובעת מצריכת הגז והצרכן יהנה ממלוא ההנחה ועלות ההתקנה. לא יצרוך גז במשך כל התקופה, מכל סיבה שהיא, אזי ישיב את ההנחה שניתנה לו וישא בעלות ההתקנה. לו תתקבל טענת הנתבע כאמור, הדבר יביא לתוצאה לפיה יוכל דייר בבית משותף לחדול מלצרוך גז מיד בסמוך לאחר החתימה על ההסכם ועל אף זאת יהנה ממלוא עלות ההנחה וההתקנה, בעוד שאין הדבר כך ביחס לצרכן אשר אינו דייר בבית משותף. מר הורוביץ, מנהל שיווק אצל התובעת, העיד לעניין מדיניות התובעת בהסכמים מול צרכנים בבית משותף וכיצד מתודרכים אנשי המכירות בתובעת. לעניין העסקה הספציפית עם הנתבע, העיד כי שוחח עם איש המכירות אשר הבהיר לו כי אינו זוכר את פרטי המקרה. בהקשר זה אציין אין בידי לקבל את עמדת ב"כ הנתבע לפיה די בהיעדר עדות איש המכירות הסותרת את גרסת הנתבע, כדי לקבלה. לא ניתן לצפות כי בחלוף השנים יזכור איש המכירות, את פרטי כל העסקאות שביצע, וממילא יש לבחון את סבירותה של גרסת הנתבע במכלול הנסיבות. 13. יתרה מכך, טענה זו של הנתבע נסתרה מתוך עדותו של הנתבע עצמו. טוען הנתבע כי סמך על הבטחתו של איש המכירות לפיה הסעיף בהסכם כלל אינו חל לגביו וכי התובעת לא תעמוד על קיום הסעיף. מכאן עולה כי לשיטת הנתבע, באם יוחלט על ידי רוב דיירי הבית המשותף על החלפת ספק הגז, הוא לא יידרש לשלם לתובעת כספים בגין אי קיום ההסכם לרכישת מחמם המים. דא עקא, כי מעדות הנתבע עלה כי בעת שהתקבלה החלטת הדיירים על מעבר לחב' גז יגל ועוד בטרם נשלחה לנתבע דרישת תשלום מהתובעת, ממנה ניתן היה ללמוד כי התובעת עומדת על סעיף 5 להסכם, ידע הנתבע כי יידרש לשלם כספים לתובעת בהתאם להסכם לרכישת מחמם המים. ביום 28/9/10 ניתנה הודעת גז יגל לתובעת על החלפת ספק גז לה צורפו חתימות רוב דיירי הבית המשותף. מעדות הנתבע עלה כי הנתבע סירב לחתום על הבקשה למעבר לגז יגל : "... אני אמרתי לדיירים שאני לא מוכן לחתום על הבקשה במעבר לחב' גז אחרת בגלל שיש לי את ההסכם עם התובעת שכולל את ההנחה, אבל מכיוון שרוב הדיירים רצו לעבור, נאלצתי גם לעבור ואת זה כתבתי במכתב" (עמ' 5-6 לפרוטוקול). עוד העיד הנתבע כי נפגש עם נציגה של חב' גז יגל עוד לפני המעבר, הסביר לה את הבעיה שלו בהחלפת הספק ואף הגיע עימה להסכם : " סיכמנו שאם במידה אני אדרש לשלם את התשלום שהתובעת דורשת, גז יגל לא זוכר אם היא אמרה שהם יממנו, ישתתפו או ישלמו את הסכום שאני אדרש לשלם". (עמ' 6 לפרוטוקול). הנתבע אישר בעדותו כי הפגישה עם נציגת גז יגל הייתה עוד לפני המעבר ועוד לפני המועד בו נשלחה לו דרישת החיוב של התובעת. יוצא מן האמור, כי בטרם קבלת ההחלטה על המעבר לספק הגז, גז יגל, וממילא בטרם נשלחה דרישת התשלום מאת התובעת, היה מודע הנתבע להתחייבותו על פי ההסכם וכי יידרש לשלם כספים לתובעת וזאת בניגוד לטענתו כי סמך על הבטחתו של איש המכירות. 14. גם טענת הנתבע, כי מדובר בהסכם כובל העומד בניגוד להוראות החוק הרלוונטיות, דינה להידחות כמפורט להלן: סעיף 17 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) תשמ"ט- 1989, אשר חוקק כחלק מהרפורמה במשק הגז, מאפשר לצרכן לסיים באופן חד צדדי חוזה התקשרות קיים ולהתקשר עם ספק גז חדש ואילו ספק הגז לא יהיה רשאי לאכוף על הצרכן המשך ההתקשרות. מטרתו של הסעיף הינה במתן אפשרות לצרכנים לעבור באופן חופשי מספק לספק. בדרך זו ספקים קודמים לא ימשיכו לאחוז בצרכנים בכוח החוזה, ולמנוע מהם את פרי הרפורמה, היינו רכישת גז בתנאים כלכליים משופרים כיאה לשוק תחרותי. (ראה עא (מרכז) 3695-08-07 פזגז 1993 בע"מ נ. גזגל השרון (1992) בע"מ). אין בידי לקבל את הטענה כי ההסכם עומד בניגוד לסעיף 17. התובעת לא רק שלא אכפה על הנתבע המשך ההתקשרות עימה, אלא שנהפוך הוא. היא כיבדה את ההודעה על החלפת ספק הגז ובהתאם להוראות החוק פירקה את הציוד והביאה את החוזים עם הדיירים לסיומם. 15. סעיף 17ד, אשר חוקק במסגרת תיקון מס' 13 תשס"ח- 2008 קובע כדלהלן: "בלי לגרוע מהוראות סעיף 17 א ו-17 ב, ספק גז לא יכלול בחוזה להספקת גז תנאים שיש בהם כדי להכביד על יכולתו של צרכן גז ביתי להחליף ספק גז או שיש בהם כדי לפגוע בתחרת במשק הגז, לרבות תנאי של דרישת תשלום בשל החלפת ספק גז". ספק בעיני אם סעיף 17ד חל בענייננו, שעה שאין עסקינן בחוזה להספקת גז אלא בהסכם לרכישת מחמם מים, גם אם כלולה בו התחייבות לצריכת גז באופן בלעדי מספק הגז. ודוק, אין חולק כי בנוסף להסכם לרכישת מחמם המים קיימים חוזים נפרדים להספקת גז. ואולם, גם אם לצורך הדיון אניח כי יש להחיל את סעיף 17ד גם ביחס להסכם לרכישת מחמם המים, הרי שאיני סבורה כי הנתבע הוכיח כי ההסכם עומד בניגוד להוראות הסעיף האוסר על הכללת תנאים שיש בהם כדי להוות הכבדה על יכולתו של צרכן גז להחליף ספק גז או שיש בהם כדי לפגוע בתחרות במשק הגז. על מנת שניתן יהא לומר כי ההסכם כולל תנאי מכביד יש לצאת מנקודת הנחה כי הצרכן חופשי להחליט על החלפת ספק הגז. ואולם, סעיף 59ד לחוק המקרקעין ממילא מגביל את חירות הדייר הבודד בבית המשותף לבחור את ספק הגז באופן עצמאי ומכפיף אותה להחלטת רוב בעלי הדירות בבית המשותף. מאחר ואין ההחלטה על המעבר בשליטתו של הנתבע, הרי שאין בכוחו של התנאי הקבוע בהסכם לגרום לנתבע להמשיך ולצרוך גז מהתובעת כנגד רצונו. משכך, אין לראות בתנאי זה כתנאי המכביד על המעבר. האפשרות כי הצרכן הבודד בבית המשותף ישפיע על יתר הדיירים להישאר עם ספק הגז הנוכחי, על אף שלכאורה קיבלו הצעה טובה יותר מספק גז מתחרה, הינה אפשרות רחוקה אשר יכול ומתקיימת מקום בו לחלק ניכר מהדיירים הסכמים לרכישת מחממי המים, מה שלא נטען וממילא לא הוכח בענייננו. בענייננו, הלכה למעשה, התנאי בהסכם לא הכביד על הנתבע במעבר לספק גז אחר וממילא אף לא היה בו כדי למנוע את כניסתה של גז יגל כספק גז בבית המשותף תוך פגיעה בתחרות. טענת ב"כ הנתבע לפגיעה בתחרות במשק הגז נטענה בעלמא בלבד ולא הובאה כל ראיה שהיא להוכחתה. למעשה, נהנה הנתבע מההנחה שניתנה לו ע"י התובעת, עבר לספק גז אחר, אשר ככל הנראה הציע הצעה זולה יותר במחירי הגז לדיירי הבית המשותף, ואף אינו נושא בעלויות אי קיום ההסכם מול התובעת. 16. איני מקבלת טענת הנתבע לפיה דרישת התשלום הינה, למעשה, קנס אשר הוטל עליו בגין המעבר. עצם העובדה כי ההחלטה על התקשרות עם ספק הגז, או מעבר לספק גז, כלל אינה בידו של הנתבע ואף התובעת מודעת לכך, מעידה כי אין מדובר בקנס. גם העובדה כי הנתבע חויב בתביעה בתשלום אך בעבור החלק היחסי בו לא צרך גז מהתובעת, ולא בגין מלוא עלות ההנחה, מעידה כי אין מדובר בקנס שרירותי כי אם בשיפוי התובעת בעבור השקעתה. 17. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי בצד האינטרסים העומדים ביסוד סעיף 17, קרי ההגנה על הצרכן המבקש לנתק הקשר עם חברת הגז עמה התקשר ואינטרס עידוד התחרות במשק הגז, עומדים עקרונות דיני החוזים הכלליים, ובכלל זה חירות הפרט להתקשר בחוזים והעיקרון של כיבוד הסכמים. במסגרת קידום הרפורמה במשק הגז, התערבות המחוקק בעיקרון חופש החוזים היתה מחויבת המציאות לאור השינוי המהותי והיסודי הנדרש במשק הגז. משכך, אפשר המחוקק לצרכנים לסיים את חוזי ההתקשרות עם ספק הגז ולעבור באופן חופשי מספק לספק. (ראה לעניין זה רע"א 2512/90 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ. תופיני סער ואח'). לאחר פתיחת משק הגז לתחרות חופשית בין ספקי הגז הרי שאין הצדקה, ככלל, לפגיעה או להתערבות בעקרונות חופש החוזים, ויש לפרש את הוראות החוק הרלבנטיות, ובכלל זה סעיף 17ד, באיזון הראוי בין מטרתן של הוראות אלו לבין עקרונות דיני החוזים הכלליים. בענייננו, לא הייתה כל מניעה כי הנתבע יוותר על ההנחה שניתנה, ישלם את מחירו המלא של מחמם המים ואת עלות ההתקנה וזאת מבלי שיתחייב לצרוך גז מהתובעת למשך 60 חודשים. לא היתה גם כל מניעה כי הנתבע, אשר העיד כי בדק מחירי מחממי מים טרם ההתקשרות, ירכוש מחמם מים שלא באמצעות התובעת. מדובר, אם כן, בהוראה חוזית הוגנת ומקובלת שהנתבע לא היה חייב להסכים לה בעת כריתת החוזה. סבורני כי בנסיבות העניין בפני עקרון חופש החוזים וכיבוד הסכמים ממילא גובר. אכן, יכול ומטרות הרפורמה במשק הגז טרם הושגו במלואן והדרך למשק גז תחרותי הפתוח לכל עדיין ארוכה. יחד עם זאת, מתן האפשרות לצרכן כאשר ההתקשרות נעשית בתנאי שוק תחרותי ופתוח להשתחרר מחוזה בכל עת, ללא כל מגבלה, איננה מגנה על הצרכן אלא מזיקה לו, שכן היא עלולה להביא לאנרכיה, לתחרות בלתי הוגנת בין ספקים, ל"גניבת" לקוחות ע"י ספקים ועוד כנה וכהנה תופעות, אשר בראייה כוללת, מביאות לצרכן נזק ולא תועלת. (ראה בשא (חי) 13493/03 נהמ"א בע"מ נ. סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ). 18. טענת הנתבע להטעיה מכח חוק הגנת הצרכן לא הוכחה כלל ומשכך נדחית. 19. סוף דבר, התביעה מתקבלת במלואה. אני מחייבת הנתבע לשלם לתובעת סך של 1,194.91 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כמפורט בכתב התביעה, מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, יישא הנתבע בתשלום אגרת בית המשפט בסך של 743 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך של 7,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הפרת חוזהחוזהגז