עיקול רכב שנרכש בייבוא אישי במסגרת עסקת ליסינג: בפני תובענה אשר עניינה עיקול אשר הוטל על ידי המשיב על רכב מסוג ב.מ.וו, הרשום על שם המבקשת (להלן - הרכב). הרכב נרכש בייבוא אישי במסגרת עסקת ליסינג עם חברת בלו ליס בע"מ (להלן - חברת הליסינג) בהתאם להסכם מיום 28.06.2010 (נספח ד' לנספח י' לבקשה). המבקשת היא בת זוגו של מר ס'. על פי טענת המשיב, במועדים הרלוונטיים להטלת העיקול, מר ס' חב למשיב, פקיד שומה ירושלים 1, סך של כ- 150,000 ₪ (להלן - החייב). בנסיבות שאינן רלוונטיות לתובענה זו, נחקרה המבקשת במשטרת ישראל ביחס לחייב. ממצאי החקירה הועברו למשיב אשר סבר, כי יש בהם כדי להצביע על כך, שבפועל, הרכב אינו בבעלותה של המבקשת למרות שהוא רשום על שמה, כאשר הבעלים האמיתי של הרכב הוא החייב. בנסיבות אלו, הטיל המשיב עיקול על הרכב. המבקשת פנתה למשיב על מנת שיסיר את העיקול ומשכשלו המגעים, הגישה את התובענה. במסגרת התובענה מתבקש סעד הצהרתי לפיו: הרכב שייך למבקשת בלבד והוא בבעלותה ובחזקתה הבלעדית; כי העיקול שהוטל על הרכב על ידי המשיב בגין חובות נטענים של החייב אינו כדין ודינו להתבטל. לתת כל הצהרה אחרת או נוספת כפי שיימצא לנכון. על פי המבקשת, היא הבעלים והמחזיק היחידי של הרכב אשר נרכש על ידה. לטענת המבקשת, העיקול אשר הוטל על ההרכב הוטל שלא כדין. המבקשת אינה חבה דבר למשיב הוא אינו רשאי לנקוט בהליכי גבייה נגד רכושה. על פי גרסת המבקשת, הרכב נרכש מכספה, באמצעות כספים אותם קיבלה במסגרת גירושיה, ממכירת רכב קודם שלה ובסיועה של הלוואה על סך 350,000 ₪, אותה נטלה בעצמה מחברת הביטוח איילון, באמצעות חברת הליסינג. המבקשת טוענת, כי ההלוואה משולמת על ידה מחשבונה הפרטי בבנק יהב. על פי גרסת המשיב, מעדות המבקשת במשטרה עלה, כי המבקשת לא רכשה את הרכב בכוחות עצמה וכי תשלומי ההלוואה החודשיים גבוהים בהרבה משטענה המבקשת במשטרה, כי המקדמה בגין הרכב שולמה על ידי החייב ואין כל הוכחה שהמבקשת החזירה סכום זה לחייב. על פי טענת המשיב, מהכנסות המבקשת, כפי שפורטו בהודעתה במשטרה, לא ניכר, כי יש ביכולתה לעמוד בהחזר ההלוואה. המבקשת אף פרסה תמונה חלקית בהודעתה. על פי טענת המשיב, רישום הרכב על שם המבקשת אינו משקף את המצב העובדתי לאשורו. בנסיבות אלו הטיל המשיב עיקול על הרכב. לטענת המשיב, גם כאשר ביקשה המבקשת להסיר את העיקול, לא פרסה בפניו את התמונה המלאה ואף נמנעה מלהציג את כלל המסמכים אשר התבקשו ממנה. במסמכים אלה יש כדי להראות, כי את התשלומים עבור הרכב היא משלמת באמצעות כספים שמעביר אליה החייב. על פי טענת המשיב, נוכח האמור לעיל ובשים לב לכך, שהמבקשת לא שיתפה פעולה עם המשיב ולא הציגה בפניו או בפני בית המשפט כל מסמך אשר תומך בגרסתה ומכאן המסקנה היא, כי המבקשת אינה רוכשת הרכב בפועל, כי אם החייב. דיון אין מחלוקת בין הצדדים, כי הרכב רשום על שם המבקשת. ההלכה הפסוקה קבעה, כי הרישום במשרד הרישוי כשלעצמו אינו יוצר בעלות. הרישום במשרד הרישוי אינו מהווה אקט קונסטיטוטיבי אלא דקלרטיבי בלבד (רע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט, פ"ד נא(4) 464, 472). זכות הבעלות לפי דיני הקניין היא אשר קובעת ולא הרישום הפורמאלי במשרד הרישוי (דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, מהדורה שביעית, 2009, בעמ' 553; להלן - בר-אופיר). השאלה על מי מוטל הנטל להוכיח את מהות הזכות ברכב, האם על הנושה, על החייב או על הבעלים הרשום, לא הוכרעה באופן חד משמעי בהלכה הפסוקה. מחד, קיימת אמרה לפיה הנטל מוטל על החייב או על הבעלים הרשום להוכיח את מהות הזכות ברכב (בר אופיר, בעמ' 553). מאידך ניתן להבין, כי הנטל הוא על המבקש לסתור את נכונות הרישום (ע"א 1680/03 לוי נ' ברקול, פ"ד נח(6) 941, 948; להלן - עניין לוי). עוד נפסק, כי "דרך ההוכחה בנויה על קיומם של אותות של מרמה (Badge of Fraud), שהם חזקות שבעובדה שפותחו במשפט האנגלו-אמריקני, אשר אם נותרים הם ללא מענה מצביעים הם על מירמה. באלה ייכללו למשל חדלות-פירעון של מעביר הבעלות, קשרים בין המעביר לנעבר, חריגה מדרך מקובלת לניהול עסקאות, שמירת החזקה בנכס ועוד" (עניין לוי, עמ' 946). ככל שמצטברים אותות כאלה, כך עובר הנטל לחייב להפריכם (בר אופיר, בעמ' 553, 624). אותות מרמה יכול שיהיו קשרים בין המעביר לנעבר; חדלות פירעון של מעביר הבעלות; איום בתביעות שתוגשנה נגד החייב; חשאיות; שמירת הנאה למעביר ושמירת החזקה בידיו ועוד. הכוח הראייתי של אותות אלה הוא בהעברת הנטל לחייב ועליו להראות, כי העסקאות נעשו בתום לב או להסבירן באופן שיניח את הדעת. אמנם, נטל השכנוע נותר על כתפי הנושה, אולם ככל שהמידע מצוי בידי החייב, וככל שהנושה יראה יותר אותות מירמה ונסיבות עובדתיות המצביעות על מירמה מצד החייב, ניתן יהיה להפחית את הנטל המוטל על הנושה (ה"פ (מחוזי, תל אביב) 1823/92 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' סבג, בעמ' 433). לעניין נטלי הוכחה יש גם לזכור את הכלל הראייתי בדבר מידע המצוי ברשותו של צד להליך. לעניין בעלות, מכיוון שהפרטים העובדתיים הנוגעים לבעלות נמצאים, מטבע הדברים, בידי החייב או בידי מי שעל שמו רשום הרכב, עליהם להראות את מהות זכותם בו (בר אופיר, עמ' 553-554). מחומר הראיות עולה, כי רכישת הרכב בוצעה במימונו של החייב. המבקשת העידה על כך בחקירת משטרה בעניין החייב, אליה זומנה, כדלהלן: ש: שאלה: מתי נרכש רכב זה, היכן, על ידי מי, כיצד שולם? תשובה: הרכב נרכש על ידי לפני כשלושה חודשים ועלה 445,000 ₪. שילמנו 125,000 ₪ ואת היתרה לקחנו בתשלומים. מי שעשה לי את המימון זה בלו ליס. שאלה: מי שילם עבור הרכב? תשובה: יוסי בן זוגי נתן לי את המקדמה על האוטו של 125,000 ₪, כי לא היה לי ואמרתי לו שכשאמכור את המרצדס אני אחזיר לו. שאלה: מי משלם את התשלומים עבור הרכב? תשובה: הליסינג של האוטו יורד ממני אבל יוסי עוזר. התשלומים הם לחמש שנים 6,500 ₪ בחודש. בינתיים ירד רק תשלום אחד אבל יוסי אמר שיעזור לי" (נספח א' לכתב התשובה, גיליון מס' 2-3). המבקשת אמנם טוענת, כי השיבה לחייב את כספי המקדמה, אך לא נמצאה לכך כל ראייה. שוכנעתי גם, שהתשלומים החודשיים משולמים על ידי החייב. הדבר עולה הן מעדותה של המבקשת במשטרה והן מחקירתה הנגדית. יצוין, כי אמירותיה במשטרה סותרות את האמור בתצהירה לפיו התשלומים החודשיים משולמים על ידה - "ההלוואה משולמת על ידי מחשבוני הפרטי בבנק יהב". (סעיף 20.6 לתצהיר) וזאת מבלי לציין, כי המשיב מסייע לה בהחזרת ההלוואה. כמו כן, נשאלה המבקשת בחקירתה הנגדית, האם החייב חתם על שטר ביטחון או ערבות מול חברת הליסינג אשר מימנה את התשלומים על הרכב ותשובתה הייתה - "יכול להיות" (עמ' 8 לפרוטוקול). תשובה מתחמקת זו פוגעת באמינות גרסת המבקשת, אשר ניתן היה לצפות, כי תדע האם בן זוגה, ערב לחוב אותו לטענתה לקחה על עצמה בסך של כמה מאות אלפי שקלים. בחקירתה הנגדית נשאלה המבקשת, האם החייב הוא שטיפל במכירת רכב מסוג מרצדס אשר היה בעבר בבעלותה. המבקשת השיבה בשלילה (עמ' 8 לפרוטוקול). תשובתה זו עומדת בסתירה לאמור בחקירתה במשטרה, שם נשאלה אודות רכבים שהיו בבעלותה בעבר ובאותו מועד. המבקשת הסבירה, כי בעבר היה בבעלותה רכב מסוג מרצדס וכי מכרה את הרכב, בעזרתו של החייב אשר טיפל בדבר. המבקשת נשאלה, "מי זה יוסי ולמה הוא מטפל ברכב שלך"? המבקשת השיבה - "ס' הוא בן הזוג שלי ... נתתי לו לטפל לי ברכב כי אני לא נוהגת לטפל בכלי הרכב שלי" (גיליון מס' 2). מהשוואת עדות המבקשת במשטרה ובחקירתה הנגדית ניתן לראות גם אי-בהירות בדבר סכום התשלום החודשי. כאשר נשאלה על כך במשטרה השיבה המבקשת, כי התשלומים החודשיים עומדים על סך של 6,500 ₪ בחודש. זאת, בעוד שבהסכם הליסינג עצמו הועמדו התשלומים החודשיים על סך של 8,695 ₪ "הקרן והריבית ייפרעו ב-48 תשלומים חודשיים שווים ורצופים בסך 8,695 ₪" (סעיף 5 להסכם הליסינג). עיינתי גם בדפי חשבון הבנק של המבקשת ומהם ניתן ללמוד, כי התשלומים לחב' בלו ליס נעו במהלך השנים בין סך של כ- 8,900 ₪ ועד לכ- 9,200 ₪. המבקשת נשאלה על כך בחקירתה הנגדית ולא הייתה בפיה תשובה משכנעת (עמ' 10 לפרוטוקול). על כך יש להוסיף, כי מהרגע שהחלו להיפרע מחשבון המבקשת תשלומי ההלוואה, החלו להופיע הפקדות במזומן של סכומים גבוהים, אשר לא נעשו קודם לכן, על פי דפי החשבון. כך גם ביחס למשכורתה של המבקשת ודמי המזונות החודשיים אותם היא מקבלת, כאשר הסכומים עליהם הצהירה במשטרה, אינם "מסתדרים" עם הנתונים העולים מדפי חשבון הבנק של המבקשת. כל האמור לעיל מטיל ספק רב באמינות גרסת המבקשת לפיה, הרכב מצוי בבעלותה הבלעדית, מוחזק על ידה באופן בלעדי ומשמש אותה ואת ילדיה (סעיף 20 לתצהיר) ובגרסתה בתצהיר אשר הוגש על ידה למס הכנסה לפיו, "הרכב המעוקל נרכש על ידי בלבד, נרשם על שמי ונמצא בחזקתי הבלעדית ומשמש לצרכיי שלי ושל ילדיי" (נספח י' לבקשה, סעיף 8). נוכח "אותות" אלה קשה לתת משקל מכריע לגרסת המבקשת ולרישום הרכב על שמה. על מנת להפיג ספק זה, ניתן היה לצפות, כי המבקשת תגיש ולו בדל של ראייה, כי היא המחזיקה ברכב והיא עושה בו שימוש בלעדי. המבקשת לא עשתה כן. המבקשת הגישה מסמכים לפיהם ביטוח הרכב רשום על שמה וקבלות המתייחסות לטיפול ברכב. מסמכים אלה לא נמצאו בעיני כבעלי משקל מהותי בסוגיית הבעלות והחזקה ברכב. המבקשת לא הביאה הוכחה לטענה בדבר יכולתה לעמוד בתשלום החזר ההלוואה בגין הרכב. ראיות לעניין זה ניתן היה לצפות שתביא המבקשת ואין בידי לקבל את הטענה לפיה, "מנסה המשיב לשכנע את כבוד בית המשפט באמצעות הטענה הסתמית כי המבקשת איננה יכולה לממן את החזר ההלוואה בעצמה וללא כל עזרה מהחייב, הגם שלא ידוע כי ישנו איסור על חייבים לסייע ו/או ליתן מתנות כלשהן לקרוביהן. המשיב מבלי שבדק את חוסנה הכלכלי של המבקשת, את מצבת הנכסים שלה ואת היקף תוכניות החיסכון שלה, בחר להציג בפני כבוד בית המשפט תמונה חלקית מהכנסותיה והוצאותיה של המבקשת..." (סעיף 10 לסיכומי התשובה). ככל שלמבקשת חוסן כלכלי ויכולת כלכלית, היה עליה להוכיח זאת. הדבר לא נעשה על ידה. לאחר שקילה לטובת מי מוטה כף המאזניים הגעתי למסקנה, כי כף המאזניים מוטה לטובת המשיב ולחובת המבקשת. המשיב השכיל לערער משמעותית את ההנחה, כי ככל שהרכב רשום על שם המבקשת הוא גם בבעלותה. מחומר הראיות עולה, כי המבקשת לא מימנה בעצמה את רכישת הרכב אלא עשתה זאת בעזרת המשיב. גרסת המבקשת מלאה סתירות והותירה רושם לא מהימן, כך שלא ניתן לסמוך על גרסתה ועל טענתה, שהיא הבעלים של הרכב ובהעדר כל ראייה אחרת לכך, דינה להידחות. בנסיבות אלה יש לדחות את הבקשה למתן פסק דין הצהרתי, שהרכב שייך למבקשת בלבד והוא בבעלותה ובחזקתה הבלעדית. כמו כן, יש לדחות את הבקשה לסעד הצהרתי, כי העיקול שהוטל על הרכב אינו כדין ודינו להתבטל. סוף דבר התובענה נדחית. כל צד יישא בהוצאותיו.רכבליסינגיבואעיקול