תאונת דרכים בישראל עם רישיון נהיגה זר (גרמני)

התובעת טוענת שאין לראותה כמי שנהג ללא רישיון. היא נהגה בארץ משנת 2007, כשתוקף רישיונה הישראלי פג, ועד זמן מה לאחר התאונה כשהיא משתמשת ברישיונה הגרמני בלבד. כשנעצרה לביקורת שיגרתית מדי פעם, הציגה את הרישיון הגרמני לשוטרים. בבואה לערוך את הביטוח, הציגה לחברת הביטוח את רישיונה הגרמני. התובעת טוענת כי בהתאם לאמור בסעיף 7(3) לחוק הפלת"ד נהיגה ללא רישיון תקף כאשר תוקפו פג רק מחמת אי תשלום אגרה, לא תיראה כנהיגה ללא רישיון אשר מוחרגת מתחולת החוק. הפוליסה מחריגה כיסוי במקרה של פקיעת תוקף רישיון הנהיגה אך לטענת התובעת יש לפרש החרגה זו בצמצום. התובעת מתבססת על האמור ברע"א 4874/04 רביבו נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ שממנו היא מסיקה הלכה לפיה במקרים קיצוניים, כאשר לנהג אין רישיון תקף זמן ממושך שיכול להעיד על שינוי שנגרם לעצם כשירותו לנהיגה, רק אז ייקבע כי הוא נהג ללא רישיון לצורך פרשנות חוק הפלת"ד. המבחן לטענת התובעת הוא מבחן מהותי ולא מבחן טכני. השאלה שיש לשאול היא האם במשך הזמן בו רישיונה לא היה תקף נולדה סיבה בגינה לא היה מחודש הרישיון אוטומטית לו הייתה מבקשת לחדשו. בפועל, התובעת מצביעה על העובדה שהיא לא הפסיקה לנהוג לאחר שתוקף רישיונה פג ולא התרחשו אירועים שישפיעו על כשירותה לנהיגה. כ שבאה לחדש את רישיון הנהיגה הישראלי, לא התבקשה לעבור מבחנים או מבדקים מיוחדים וכעת יש בידה רישיון ישראלי תקף. בנוסף, מבקשת התובעת להחיל את הרציונלים החלים במקרה של נהיגה בשלילה גם על המקרה דנן. לאור פרשנות מצמצמת של המקרים בהם ייראו אדם נוהג ללא רישיון כאשר רישיונו פג מפאת אי תשלום אגרה בלבד, יש לראות בתניה המרחיבה את ההגדרה בפוליסה כבטלה. בנוסף, טוענת התובעת כי אף לו הייתה נוהגת ללא רישיון באופן שמחריג את התאונה מתחולת חוק הפלת"ד אין להחרגה זו נפקות אלא אם ידעה שהיא נוהגת ללא רישיון. על פי ההלכה הנהוגה לגבי מי שנהג לאחר שרישיונו נשלל, לא די בידיעה קונסטרוקטיבית ויש צורך בהוכחת ידיעה של ממש. התובעת טוענת שלא ידעה וגם לא יכולה הייתה לדעת על דרישת משרד הרישוי לתשלום עבור חידוש הרישיון. באותה תקופה, רישיונה בכלל היה מופקד בקונסוליה הישראלית בגרמניה. היא בילתה את רוב זמנה בגרמניה ובפועל באמת לא קיבלה כל דרישה, גם אם זו בכלל יצאה ממשרד הרישוי. לבסוף, טוענת התובעת כי יש לראות בחברת הביטוח כמי שניהלה את ענייניה שלא בתום לב. הנתבעת ביטחה בפועל את התובעת למרות שרק רישיונה הזר הומצא לעיון הנתבעת. תוך כדי ידיעה שהתובעת מסתמכת על רישיונה הזר גבתה הנתבעת פרמיות ביטוח ויצרה מצג כאילו התובעת מבוטחת. כעת, טוענת התובעת שאין לאפשר לנתבעת להתנער ממצג זה. התובעת מצביעה על כי הנתבעת יכולה הייתה להמציא את תיק החיתום כדי להוכיח טענות עובדתיות אחרות אך בהיעדר תיק החיתום, יש לראות בנתבעת כמי שמודה שהיא התבססה על הרישיון הזר בלבד. הנתבעת עומדת על טענתה שהתובעת נהגה ללא רישיון תקף ועל כן, אין היא מכוסה בפוליסה. במישור העובדתי הנתבעת טוענת שהתובעת הייתה תושבת ישראל בזמן קרות התאונה. שליחותה של התובעת הסתיימה בשנת 2005, הרבה לפני התאונה. מאז שנת 2005 התובעת מתגוררת בארץ עם בעלה. בחקירתה הודתה התובעת שהם נוסעים כ- 3 פעמים בשנה לגרמניה לביקורים קצרים (וכך עולה גם מתיעוד משרד הפנים). מאז שנת 2007 התובעת מנהלת עסק עצמאי בישראל. לאחר התאונה התובעת חידשה את תוקף הרישיון הישראלי שבידה אבל נאלצה לעבור לשם כך מבחן עיוני בהתאם להוראות תקנה 172א לתקנות התעבורה שקובעת כי חידוש רישיונו של מי שרישיונו לא היה בתוקף במשך תקופה שעולה על שנה אחת מחויב במבחנים ובבדיקות. במישור המשפטי טוענת הנתבעת בהתאם להלכה שנפסקה בע"א 4231/97 צור שמיר חברה לביטוח בע"מ נ' נאוה יחיאל כי עניין לנו בשני תנאים מצטברים. כדי שייקבע שהתובעת הייתה מבוטחת עליה להוכיח ראשית כל שהיא נהגה בתנאים בהם חל חוק הפלת"ד ושנית, עליה להוכיח שאין בפוליסה הוראה אחרת שמחריגה את נהיגתה. בכל הנוגע לתוקף הרישיון לצורך החלת חוק הפלת"ד טוענת הנתבעת שהתובעת נהגה ללא רישיון תקף באופן ששולל את תחולת החוק. על פי האמור בתקנה 567 לתקנות התעבורה אדם יכול לנהוג בארץ כשהוא משתמש ברישיון נהיגה זר אם הוא אינו תושב ישראל אך היתר זה יהיה בתוקף, ככלל, במשך שנה בלבד מיום כניסתו לארץ. התובעת נהגה ללא רישיון ישראלי תקף במשך כשלוש שנים במהלכן היא הייתה תושבת ישראל. סעיף דומה, 567א לתקנות התעבורה, חל על מי שכן תושב ישראל או מי שרשאי לשבת בישראל דרך קבע אך מגביל, גם הוא, את השימוש ברישיון הנהיגה הזר לשנה מיום הכניסה לישראל. סעיף 567 חל, אם כן לגבי תייר ואילו סעיף 567א חל לגבי עולה חדש אך התובעת לא הייתה תיירת ואף לא הייתה עולה חדשה. היא הייתה תושבת ישראל שהשתמשה ברישיון נהיגה גרמני כ- 3 שנים לפני התאונה. הנתבעת מתבססת בדבריה על ההלכה שנקבעה בע"א (מחוזי ירושלים) 13328-07-11 פארס ערידה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ. לטענתה של התובעת לפיה רישיונה לא חודש מחמת אי תשלום אגרה בלבד משיבה הנתבעת תוך שהיא מצטטת מהאמור ברע"א 4874/04 רביבו נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, שם נקבע כי "לא ניתן להכשיר באמצעות הסיפא של ס' 7(3) השתמטות ארוכת טווח מחידוש רישיון העולה כדי נהיגה ללא רישיון כלל". התובעת מנסה לאבחן את פסק הדין מהמקרה דנן. היא טוענת שפסק הדין ניתן ביחס למי שנהג ללא רישיון תקף כ- 20 שנים ואילו היא נהגה רק שלוש שנים אולם בע"א (מחוזי ירושלים) 2612/08 מאיה כהן נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ נקבע כי ההלכה תקפה גם ביחס למי שנהג 19 חודשים בלבד ללא רישיון. בכל הנוגע לשלילת הזכאות מכוח פוליסת הביטוח טוענת הנתבעת כי גם אם ייקבע כי התאונה נכנסת לגדרי חוק הפלת"ד, הרי שהתובעת עצמה לא עומדת בדרישות הפוליסה למתן כיסוי ביטוחי. סעיף 7 של תעודת הביטוח קובע שני תנאים חלופיים ותנאי שלישי מצטבר למתן הכיסוי הביטוחי. שני התנאים החלופיים דורשים שהנהג יהיה בעל רישיון נהיגה "בר תוקף בישראל" או שהנהג יהיה בעל רישיון כזה בתקופה הקודמת לתאונה בתנאי שאין היא עולה על שנה אחת. התנאי השלישי המצטבר דורש שהנהג לא נפסל מלהחזיק ברישיונו. לטענת הנתבעת, אין חולק על כי התובעת לא החזיקה ברישיון נהיגה כנדרש בפוליסה וכי רישיונה שכן היה מוכר לצורך מתן כיסוי ביטוחי פקע כשנתיים ועשרה חודשים לפני התאונה. הנה כי כן, טוענת הנתבעת שאין התובעת באה בגדרי אף אחד משני התנאים החלופיים. הנתבעת מצביעה על כך כי ההוראה שבבסיס התניה שבסעיף 7 לפוליסת הביטוח היא דווקא הוראה מיטיבה ואין לקבל את טענות התובעת כאילו יש לבטלה. סעיף 7 לפוליסה יכול היה להסתיים בקביעת המובן מאליו לפיו מי שאין לו רישיון נהיגה בר תוקף בישראל לא יכוסה אולם הוא הרחיב את הכיסוי הביטוחי והחיל אותו גם ביחס למי שהחזיק רישיון תקף במשך השנה שקדמה לשנת התאונה. הסעיף הוא בעצם סעיף מיטיב וגם בו לא עמדה התובעת. שנת החסד שניתנה על פי פוליסה זהה לשנה המוכרת על ידי תקנות התעבורה ומקורה בדרישת מחוקק המשנה שמי שמחדש רישיון לאחר שנה חייב במבדקים ובמבחנים ואחרת ייראו בו כמי שלא כשיר לנהיגה. בכל מקרה, גם אם היה סעיף 7 לפוליסה מחמיר יותר מהחוק, אין בכל כדי לאין אותו. הוא מציב תנאי שבנקל ניתן לעמוד בו. בע"א 420/83 אשור נ' נגדל חברה לביטוח בע"מ כבר נקבע כי תנאי כזה, שהשתכללותו תלויה בפעולה פשוטה אותה יכול לבצע המבטח, תקף. בכל הנוגע לטענות התובעת להשתק מכוח דיני תום הלב טוענת הנתבעת שכבר הוכרע ב5405/10 אסף תאסירי נ' הפול שאין לדרוש ממבטחת לבדוק קיום רישיון נהיגה תקף. החובה לנהוג עם רישיון תקף מוטלת על הנהג לבד. הכרעה האם רישיונה של התובעת היה תקף בישראל לצורך חוק הפלת"ד? סעיף 7(3) לחוק הפלת"ד קובע: נפגעים אלה אינם זכאים לפי חוק זה: ... (3) מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה או מחמת הגבלה שהוטלה לפי פרק ו'1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967; הסעיף לא מפרש מתי ניתן לומר על אדם שהוא נוהג ברכב "כשאין לו רשיון לנהוג בו". את המענה לשאלה זו נבקש בדיני התעבורה בזוכרנו שלתובעת היה רישיון נהיגה ישראלי שפג תוקפו וגם רישיון גרמני תקף. תקנה 567 ותקנה 567א לתקנות התעבורה מורות: 567. מי שאינו תושב ישראל ואינו תושב אזור כהגדרתו בתקנה 578 ובידו רישיון נהיגה זר בר תוקף, יראו אותו כבעל רישיון נהיגה בר תוקף בישראל בדרגה המקבילה לדרגת רישיון הנהיגה שלו, אם נתקיימו בו כל אלה: (1) תנאי הגיל האמורים בתקנות 188 עד 190; (2) אם הוא נוהג רכב כאמור - (א) בתקנות 176 עד 181 - שהותו בישראל, מיום כניסתו האחרונה, אינה עולה באופן מצטבר על שנה, אלא אם כן הוא יצא מישראל במשך תקופה זו ליותר משלושה חודשים, באופן מצטבר; (ב) בתקנות 182 עד 185 - שהותו בישראל, מיום כניסתו האחרונה, אינה עולה באופן מצטבר על שלושה חודשים אלא אם כן הוא יצא מחוץ לישראל בתקופה זו ליותר מ-30 ימים באופן מצטבר. 567א. עולה חדש, אזרח ישראל או תושב ישראל הרשאי לשבת בישראל ישיבת קבע, אשר שהה מחוץ לישראל במשך תקופה של שנה רצופה אחת לפחות לפני יום כניסתו האחרונה לישראל, רשאי לנהוג ברישיון נהיגה זר, ברכב המתאים לדרגת רישיונו, במשך תקופה של שנה מיום כניסתו לישראל ובלבד שנתקיימו בו תנאי הגיל האמורים בתקנות 188 עד 190. אף שהתקנות מציגות חלופות אחדות לנסיבות שבהן יתכן שתושב ישראל או אזרחי ישראל ינהג בישראל על סמך רישיון זר, לא הוכיחה התובעת כי היא נכנסת בגדר אחת מהחלופות: מאז שנת 2005 מרכז חיה בישראל. אף שהיא נוסעת מדי פעם לחו"ל תקופות שהייתה שם ומשך שהייתה שם אינם מכניסים אותה בגדר אף אחת מהחלופות שבתקנות. מכאן, שאף שרישיון הנהיגה הגרמני של התובעת היה תקף בגרמניה, היא לא היתה רשאית להסתמך עליו בנהיגתה בישראל. במובן זה הוא לא היה "רישיון תקף" בישראל (ולא בשל אי תשלום אגרה). תוקפו של הרישיון הישראלי של התובעת פג כשנתיים ועשרה חודשים לפני התאונה. אין בתקנות התעבורה "תקופת חסד" לגבי רישיון נהיגה ישראלי שפקע תוקפו. מהרגע שפג תוקפו של הרישיון (מכל סיבה) עובר הנוהג עבירה פלילית. חוק פלת"ד הקל יותר. כפי שראינו סעיף 7(3) קבע כי החוק לא יחול על "מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה..." בלשון הסעיף לא נזכר מימד הזמן כלל. האם זו לקונה הטעונה השלמה, או הסדר שלילי? ברע"א 487/04 רביבו נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ נקבע כי "לא ניתן להכשיר באמצעות הסיפא של סעיף 7(3) השתמטות ארוכת-טווח מחידוש רישיון העולה כדי נהיגה ללא רישיון כלל". עובדות המקרה בענין רביבו היו זהות לעובדות ענייננו, למעט תקופת הזמן המדוברת. שם התובע החזיק ברישיון אמריקאי תקף אך רישיונו הישראלי לא היה בתוקף מזה כ- 20 שנים. בית-המשפט פנה להשלמת החסר לדיני התעבורה. תקנה 172א לתקנות התעבורה קובעת שחידוש רישיון נהיגה לאחר שעברה שנה מיום פקיעתו מותנית בעריכת מבדקים ומבחנים תהא סיבת הפקיעה אשר תהא. רשות הרישוי אמנם מוסמכת לפטור את המבקש מהמבדקים או המבחנים אך במתן פטור כזה בדיעבד אין להכשיר את הנהיגה ללא הרישיון (וגם התובעת נדרשה לבחינה עיונית בטרם קיבלה שב את רישיונה). איני סבור שיש מנוס מהפתרון שנקבע בפרשת רביבו. הזקקות למבחן אחר, "גמיש" יותר, תוביל בהכרח ל"מדרון חלקלק", שסופו שחיקה מוחלטת של הדרישה להחזיק ברישיון ישראלי תקף. התובעת נהגה ברכב כשרישיונה הישראלי לא תקף במשך תקופה העולה על שנה אחת מיום פקיעתו. לפי פירושו הנכון של סעיף 7(3) לחוק פלת"ד אין חוק זה חל עליה. כפי שהתברר גם פוליסת הביטוח קבעה מבחן זהה וגם היא אינה מעניקה כיסוי ביטוחי לנהג שרישיון הנהיגה שלו פקע לפני יותר משנה. התובעת טוענת שלא ידעה שתוקף הרישיון הישראלי שלה פג. היא טוענת שיש לגזור גזירה שווה מההלכות שניתנו בעניינם של מי שנהגו לאחר שרישיונם נשלל. על פי ההלכה נשללת תחולת חוק פלת"ד על נהג שרישיונו נשלל רק אם הוא ידע אודות שלילת הרישיון בפועל (ולא די בידיעה קונסטרוקטיבית). התובעת טוענת שלא ידעה על דרישת המדינה לחדש את הרישיון ואין לראות בה בנסיבות אלה כמי שנהגה ללא רישיון. טענה זו יש לדחות. כאשר נשלל רישיון הנהיגה של אדם עלול להתעורר ספק אם היה מודע לשלילה (סיטואציה אפשרית כאשר הנהג לא נכח במעמד שבו נשלל רישיון הנהיגה שלו). לא כן, כאשר מועד פקיעת הרישיון כתוב על גבי הרישיון עצמו (וכדי להקל על הזכרון הוא חופף ליום הולדתו של הנהג). אדם אינו זקוק להודעה של רשות הרישוי שתוקף רישיון הנהיגה שבידיו (ושיש לו חובה חוקית להחזיק בעת שהוא נוהג) עומד לפקוע. כשם שהתובעת מצופה לעקוב אחר לוח הזמנים לחידוש ביטוח הרכב שלה, או מבחן הרישוי שלו, כך גם מוטלת עליה חובה לשים לב למועד חידוש רישיון הנהיגה. התובעת טוענת ששלחה לסוכן הביטוח שלה את רישיון הנהיגה הגרמני שלה, כשביקשה לבטח את מכוניתה. לאור זאת אני מתקשה להאמין שהיא באמת חשבה שיש לה רישיון ישראלי תקף. הרושם שנותר הוא שהתובעת סברה שיש יתרון כלשהו בנהיגה עם רישיון זר ופעלה במודע. בדיוק כפי שהתובעת אינה יכולה "לגלגל" את חובתה לשים לבה לכך שהיא נוהגת עם רישיון תקף אל כתפי רשויות המדינה (שהיו אמורות כביכול לגלות לה את מה שחובתה לדעת בעצמה), היא אינה יכולה להעבירה אל חברת הביטוח שלה. חברת הביטוח אינה אמורה לנחש את נסיבות חיה ואת מידת ההצדקה שיש (או אין) לה לנהוג עם רישיון זר ולא עם רישיון ישראלי. לאור זאת התביעה נגד נתבעת 2 נדחית. התובעת תשיא בהוצאותיה בסך 10,000 ₪. התובעת תודיע תוך 45 יום כיצד היא מבקשת להמשיך בתביעה מול הנתבעת 1. ת"פ 29.12.13. רישיון נהיגהתאונת דרכיםמשפט תעבורה