ההסכם לבצע עבודות עפר ופיתוח עבור הנתבעות לפי תוכנית אדריכלית תוכנית אדריכלית לא הוצגה בפני על ידי מי מהצדדים. 2. עבודות הפיתוח היו אמורות להתבצע על ידי כלים וציוד הנדסי של התובעת כאשר הסולר שצורכים הכלים יסופק על ידי התובעת והצדדים יישאו בעלותו בחלקים שווים. 3. התמורה לעבודות שיבוצעו על ידי התובעת הינה העפר שהתובעת תכרה מהמגרש, תוך כדי עבודה עליו. ע.ת. 1 הסביר כי אותה עת הוא ביצע עבודות בכביש 90 ליד אילת והיה זקוק לעפר ולכן סוכם מה שסוכם בהסכם. התובעת החלה בעבודות ביום 27.03.12. ביום 16.05.12 הופסקו העבודות במגרש 24 מכוון שהוצא על ידי עיריית אילת צו הפסקה מנהלי ולאחר מכן הוצא גם צו שיפוטי ולמעשה ניתן היה לחזור לעבוד במגרש רק לאחרונה, בחודש אוקטובר 2013, משניתן היתר בנייה ובוטל צו הפסקת העבודה, כשנה וחצי לאחר שהוצא צו ההפסקה המנהלי (פרו' מיום 12.11.13 עמ' 17 שו' 10). התובעת טוענת שלא שולם לה מה שסוכם, מחצית מעלות הסולר שהשתמשה בו לעבודות על המגרש, כאמור בהסכם. 6. הנתבעות מסרבות לשלם את הסכום הנתבע משני טעמים: א. התובעת לא סיימנה את העבודות שהייתה אמורה לבצע על פי ההסכם. ב. החשבון שערכה התובעת בגין צריכת הסולר אינו נכון. 7. אשר לסיום והשלמה של העבודות, התובעת הסבירה (פרו' 12.11.13 עמ' 2 שו' 28) כי בזמנו, כשנחתמה העסקה, היא הייתה טובה לשני הצדדים, אולם כיום לאחר כשנה וחצי היא אינה זקוקה לעפר שמהווה את התמורה לעבודה. ובינתיים היא נאלצה לרכוש עפר ממקום אחר בגלל שלא יכלה להמשיך את העבודות ולכרות עפר וזה עלה לה הרבה יותר ולכן היא אינה מסכימה להמשיך את ההסכם כמו שהוא. 8. בנקודה זו הנני מסכים עם התובעת. על פי סעיף 3 להסכם, העבודה היתה אמורה להסתיים תוך 120 יום,. התובעת החלה לעבוד כמוסכם ועבדה באופן רצוף, לרבות בימי שישי, ערבי חג וחול המועד(ע.ת. 3, שם, עמ' 14 שו' 1) עד אשר העבודות הופסקו ביום 16.05.12 בצו מנהלי. משהוסכם על תנאים התקפים למועד מסוים, לתקופה של 120 יום, ומשביצועו של ההסכם סוכל כתוצאה מדבר התלוי בנתבעות, גם אם לא ללא כוונה מצידן, לא ניתן לחייב את התובעת להשלים את העבודות באותם תנאים שהיו טובים לאותו מועד ואינם טובים כיום, לאחר כשנה וחצי. לפיכך הנני קובע שעל הנתבעות לשלם לתובעת את עלות מחצית הסולר שנצרך בגין העבודות שבוצעו במגרש 24. 9. אשר לחשבון הסולר, הנתבעות החזיקו במגרש אדם מטעמם, ע.ת. 3, אשר נכח במגרש כל עת ביצוע העבודות ורשם כל תדלוק ותדלוק שבוצע לצורך ביצוע העבודות והנתבעות אינן מתכחשות לרישומיו של העובד מטעמן (שם, עמ' 16 שו' 1 - 6), אלא שהן טוענות שעל פי רישומיו של ע.ת. 3 היו מקרים בהם הוא לא ראה במו עיניו את התדלוק. ע.ת. 2 הסביר בעדותו כי היו מקרים בהם רכב התדלוק לא היה זמין ולכן המשאיות תודלקו אצלו בחנייה והדברים נרשמו על ידי ע.ת. 3 במדויק (שם, עמ' 10 שו' 16). 10. ע.ת. 3 הסביר שכמעט כל התדלוקים בוצעו בנוכחותו והוא רשם את הנתונים הרלוונטיים בדוחות, נספח ב' לכתב התביעה. במקרים מעטים התדלוק לא נעשה בפניו אלא אצל התובעת (מה שתואם את דברי ע.ת. 2), אולם גם כאשר התדלוק לא נעשה בפניו ממש, הוא יודע להעריך את כמות הסולר הנצרכת בעבודה במגרש, כפי שהסביר (עמ' 2 שו' 6). 11. הנתבעות טוענות שעל פי ההסכם הרכבים והציוד המכני של התובעת היו אמורים להשאר כל הזמן במתחם העבודות ומכוון שהיו מקרים בהם יצאו רכבים מהמתחם ונסעו למקום עסקה של התובעת, הם נסעו מספר ק"מ על חשבון הסולר המשותף. סעיף 2 להסכם מנוסח באופן לא לגמרי ברור, אולם נכון שאחד הפירושים הסבירים הוא שהרכבים אמורים היו להשאר במגרש 24. יחד עם זאת, כפי שהוסבר לעיל, היו מקרים בהם הרכבים נאלצו לצאת מהמגרש לצורך תדלוק, ובכל אופן, העיר אילת אינה כל גדולה והמרחק מקצה לקצה העיר הוא קטן על פי כל קנה מידה, כך שמדובר בזוטות. ע.ת. 2 הסביר כי כשכתוב "מחצבה" כך הכוונה למקום החנייה הקבוע של רכבי התובעת (עמ' 9 שו' 12). 12. הנתבעות לא ערכו חישוב כלשהו ולא בדקו מה מגיע לתובעת למרות שאין ספק, גם אליבא דנתבעות, שרובו המכריע של הסולר שנצרך הוא עבור העבודות שבוצעו על פי ההסכם, כפי עדותו של ע.ת. 3 (שם, עמ' 17 שו' 30). ההלכה היא ש"החייב הולך אחר הזוכה" ולפיכך מקום שהנתבעות מודות שמגיע לתובעת כסף היה עליהן לערוך חישוב מטעמן ולשלם את מה שאינו שנוי במחלוקת. הסברו של ע"ה 1 לאי התשלום (שם, עמ' 17 שו' 30 עד עמ' 18 שו' 9) אינו מקובל עליי, לאור האמור בסעיף 8 לעיל. ע.ת. 2 התייחס לסוגיה והעיד שהתובעת מוכנה להפחית מסכום התביעה 5% בשל אותן סטיות (שם, עמ' 10 שו' 14). 13. לנתבעות טענות נוספות, כגון טענתן שהתובעת מסתמכת בחישוביה על "דו"ח איתורן" שהוגש כחלק מנספח ב' לכתב התביעה והצביעו על שגיאות באותו דו"ח אלא שהתובעת חזרה והדגישה כי היא אינה מסתמכת על אותו דו"ח שנעשה לצרכים אחרים, אלא היא מסתמכת על הדוחו"ת שנרשמו על ידי ע"ת 3, שהוא נציג הנתבעת בשטח (ע"ת 1, שם, עמ' 6 שו' 32, ע"ת 2 עמ' 7 עד עמ'8). 14. לשני הצדדים טענות פרוצדוראליות הנוגעות לסדר הדין אולם אינן משרתות את הדין, ההפרות הפרוצדוראליות לא גרמו לעיוות הדין ולא פגעו במי מהצדדים ולפיכך דחיתי טענות אלה. 15. לנתבעות טענה שנושא צו המניעה המנהלי שניתן והפסיק את העבודות לא הועלה בכתב התביעה ולפיכך הינו בגדר "הרחבת חזית". אינני מקבל טענה זו הואיל ומדובר בעובדה שהיא אקט שיפוטי או מעין שיפוטי שאינה נמצאת במחלוקת והיתה ידועה היטב לשני הצדדים. התובעת העלתה נושא זה בתצהיריה (שם, עמ'2 שו' 10) והנושא עלה בחקירתו הנגדית של ע"ה 1 (שם, עמ' 16 שו' 16 עד עמ' 17 שו' 9). 16. הנתבעות טוענות גם כנגד "תיקון כתב התביעה" שנעשה לא על דרך בקשה אלא במסגרת תצהירו של ע"ת 2, אולם כל שנעשה במקרה זה הינו לטובת הנתבעת, שכן ע"ת 2 הודיע בתצהירו כי בבדיקה נוספת שערכה התובעת נמצא כי יש להקטין את סכום התביעה בסכום של 1,263.55 ₪. 17. מכל האמור לעיל הנני פוסק כי על הנתבעות לשלם לתובעת, יחד ולחוד, את סכום התביעה (לאחר ההפחתה כאמור בתצהירו של ע"ת 2) בסך 57,391 ₪ בניכוי 5% כאמור בעדותו של ע"ת 2, 54,521 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 13.2.13 ועד התשלום בפועל ובצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. 18. הואיל והתרשמתי שבשני הצדדים אנשי עסקים רציניים המנהלים עסקים בסכומי כסף עצומים, גבוהים לאין מונים מסכום התביעה, מומלץ להם שיישבו ויפתרו את המחלוקות שביניהם ברוח טובה, לרבות את נושא סיום העבודות במגרש. הערתי זו הינה בבחינת המלצה בלתי מחייבת לחלוטין כמובן, והיא נאמרת מתוך מחשבה על טובת שני הצדדים כאחד. חוזהאדריכלותעבודות עפר