טוענים כי הנתבע לא עמד בחובתו לבקש מהעירייה פטור מארנונה

טוענים כי הנתבע לא עמד בחובתו לבקש מהעירייה פטור מארנונה בגין הנכס אשר פונה מאחרון שוכריו בסמוך ליום 31.7.99, לא אוכלס עוד מאז ואף מהווה מבנה מסוכן שלא ניתן ואסור לאכלסו. בשל רשלנות זו של הנתבע, התובעים חויבו לשווא בגין ארנונה למן מועד פינוי המוסך על ידי השוכר האחרון, יום 31.7.99 ועד ליום 1.1.04, מועד בו ממנו והלאה פטרה העירייה את הנכס מתשלום ארנונה וזאת בעקבות ביקור אקראי של פקח העירייה בנכס, ביום 29.8.04. התובעים מוסיפים וטוענים כי העירייה הגישה תביעה כנגד המנוח בגין חוב הארנונה לתקופה 31.7.99 עד 1.1.04. בסופו של דבר, לאחר כישלון בהמצאת התביעה ולאחר שבית המשפט התיר את תיקון שם הנתבע לעיזבון המנוח, כמו גם עיזבון אמו המנוחה, העירייה זנחה את התביעה והיא נמחקה מחוסר מעש (יצוין כי לגרסת הנתבע, שנתמכה באסמכתאות, העירייה הגישה בקשה להפסקת התובענה). מכל מקום, לאחר מכן, בחודש דצמבר 2005, מונה לבקשת התובעים מנהל עיזבון חדש (עו"ד דוד הורוביץ, המייצגם בתביעה דנא). בשלב זה, משסירבה העירייה לבקשתו של עו"ד הורוביץ להנפיק אישור בדבר העדר חובות ללשכת רישום המקרקעין, ללא תשלום חוב הארנונה בגין השנים 1999 עד 2003, הגיש עו"ד הורוביץ עתירה מנהלית כנגד העירייה, לפטור את הנכס מחוב ארנונה לתקופה 31.7.99 עד 1.1.04. בהתאם להסכם פשרה שהושג בעתירה, שילמו התובעים לעירייה 289,580 ₪ ביום 15.3.10 (במקום סכום גבוה בהרבה, שעליו עמד החוב, כ-523,000 ₪ נכון לשנה לפני כן). התובעים עותרים לחייב את הנתבע בסכום הנ"ל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 15.3.10 ובסה"כ 327,492 ₪ נכון למועד הגשת התביעה דנא. תביעת התובעים הוגשה ביום 23.6.13 לבית המשפט השלום בפ"ת. הנתבע הגיש ביום 4.7.13 בקשה להעברת הדיון מחמת חוסר סמכות מקומית. ביום 8.7.13 ובטרם ניתנה החלטה בבקשה להעברת הדיון, הגיש הנתבע בקשה למתן ארכה להגשת כתב הגנה עד שלושים יום לאחר הכרעת בית המשפט בבקה לדחייה על הסף, אשר נטען כי היא מוגשת במקביל לבקשת הארכה. ביום 10.7.13 הגיש הנתבע את הבקשה לדחייה על הסף, הלא היא הבקשה נשוא החלטתי זו. לאחר מתן הוראות להגשת תגובות ותשובות, בית המשפט השלום בפ"ת נתן ביום 15.7.13 החלטה בבקשה להעברת הדיון וקבע כי יש להעביר את התיק לבית משפט זה, תוך שהוא קובע כי מן הראוי כי בית המשפט הנעבר ידון בבקשת הארכה. בו ביום הגיש הנתבע לבית משפט זה, בקשה לפסיקת הוצאות בגין קבלת בקשתו להעברת הדיון. ביום 16.7.13 קבעתי כי יש מקום למתן הארכה המבוקשת להגשת כתב ההגנה, תוך שהוריתי על הגשת תגובה ותשובה הן ביחס לבקשה לדחייה על הסף והן ביחס לבקשה לפסיקת הוצאות. תמצית טענות הצדדים הנתבע טוען כי התביעה התיישנה, בין היתר, משום שלפי גרסת התובעים עצמם, מחדלו החל כבר ביום 31.7.99, עת לא ביקש מהעירייה לפטור את הנכס מארנונה. כמו כן, טוען הנתבע כי הוא סיים את תפקידו כמנהל עיזבון בשנת 2005, מעל שבע שנים לפני מאז הגשת התביעה דנא. התובעים טוענים כי יש למנות את תקופת ההתיישנות למן המועד שבו נודע להם על קיום חובות ארנונה בשל מחדל הנתבע, שהוא יום 16.11.06, מועד שבו העירייה הגיבה לבקשתו של עו"ד הורוביץ, שוגשה לבית המשפט המחוזי בתיק העיזבון, לחיוב העירייה להמציא דו"ח על רישום מחזיקים בנכס. לפיכך, ומאחר והתביעה הוגשה ביום 23.6.13, לא חלה התיישנות. התובעים מוסיפים וטוענים כי הנתבע החמיץ בכל מקרה את ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת ההתיישנות, שכן לא טען אותה במסגרת הבקשה להעברת הדיון. הנתבע בתשובתו טוען כי ממכתביו של עו"ד הורוביץ עצמו כמו גם מתשובת העירייה למכתביו, עולה כי התובעים ידעו על עילת התביעה כנגד הנתבע עוד קודם לכן וכבר ביום 31.7.05. כמו כן, לפי טענתו, לא היה מקום וצורך להעלות את טענת ההתיישנות במסגרת הבקשה להעברת הדיון. הנתבע מוסיף וטוען כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל השתק פלוגתא. לטענתו, התובעים העלו בדיוק את אותה טענה של רשלנות הנתבע מלבקש פטור מארנונה במסגרת כתב ההגנה שהגישו לתביעת שכר הטרחה שהגיש התובע כנגדם בת.א. 151088/09. לטענתו, טענתם זו נדחתה וגם בערעור שהוגש על ידי התובעים לא השתנה דבר בעניין זה. התובעים מנגד טוענים כי הגם שהעלו את הטענה בכתב ההגנה, לאחר מכן ביקשו במפורש מבית המשפט שלא לדון בה וזאת על רקע כוונתם להגיש תביעה נפרדת בנושא. התובעים מוסיפים כי בית המשפט בתיק הנ"ל לא שם ליבו לטענתם זו, שכן מצא לנכון לאזכר את טענת הרשלנות במסגרת פסק הדין, אולם מנגד בכל מקרה לא הכריע ולא דן לגופה בטענה זו. דיון לאחר שעיינתי בתיק ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה לדחות את התביעה על הסף בשל התיישנות להתקבל. אין ממש בטענה שהנתבע החמיץ את ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת ההתיישנות. בבקשה להעברת הדיון, לא העלה הנתבע טענות לגופו של עניין (כך גם בתצהיר התמיכה לבקשתו, שם אמנם תיאר בקצרה את מערכת היחסים שלו עם התובעים ואת תביעת שכר הטרחה שהגיש כנגדם, אולם לא הזכיר ולו במילה את טענותיו כנגד התביעה הנוכחית שהגישו התובעים כנגדו). משכך הדבר, אין לראות בבקשה זו כהזדמנות ראשונה להעלאת טענת ההתיישנות (ראה בעניין זה מקרה זהה ביחס לעובדות הרלוונטיות לעניינינו בע"א (ת"א) 2697/04 גלמן אורלי נ' כהן פיתוח דרעד שותפות מוגבלת ופסקי הדין שאוזכרו שם). בבקשה הבאה שהגיש הנתבע, ביום 8.7.13, למתן ארכה להגשת כתב הגנה, כבר מוזכרת טענת ההתיישנות, כמו גם, כמובן, בבקשתו לדחייה על הסף, נשוא החלטתי זו, שהוגשה ביום 10.7.13. לגופה של טענת ההתיישנות, יש ממש בטענת הנתבע כי הנטל על התובעים להוכיח שהתביעה לא התיישנה. מסקנה זו נגזרת מהעובדה הבלתי מעוררת, כי לפי גרסת התובעים עצמם, המועד שבו כבר היה מחויב הנתבע להגיש את הבקשה לפטור מארנונה, החל כבר בסוף חודש יולי 1999, עם פינוי המוסך על ידי השוכר האחרון. מאז ועד הגשת התביעה, ביום 23.6.13, כבר חלפו הרבה מעל שבע שנים. משמעות הדבר, כי התביעה התיישנה לכאורה. במצב זה, לכל היותר, יכולים, אפוא, התובעים להסתמך על סעיף 8 לחוק ההתיישנות,תשי"ח-1958 שקובע כך - "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". דא עקא, הוכח לפניי כי התובעים ידעו את העובדות שמהוות את עילת התובענה כבר לפני יום 23.6.06, היינו יותר משבע שנים לפני הגשת התביעה דנא. עובדה זו אני למד ממכתביו של עו"ד הורוביץ עצמו, ששימש בזמנו כבא כוחם של התובעים ומנהל העיזבון החדש ואשר צורפו לתשובת הנתבע ואשר לא באה כל טענה כנגדם מצד התובעים. מיותר לציין כי ידיעתו של עו"ד הורוביץ כמוהם כידיעת התובעים עצמם, שכן עו"ד הוא שלוח של לקוחו ושלוחו של אדם כמותו. ממכתב עו"ד הורובץ מיום 24.7.05 נספח ה' לתשובת המבקש, שנשלח אל העירייה, עולה כי הוא פנה לעירייה במועד זה, כבא כוחם של התובעים וביקש לדעת, בין היתר, מה הוא חוב הארנונה בגין הנכס ובגין איזה שנים הוא הוטל, כמו גם האם נשלחה אי פעם הודעה על כך שהנכס אינו ניתן לשימוש. ביום 31.7.05 מציין עו"ד הורוביץ, בין היתר, במכתב נוסף ששלח, הפעם לעו"ד שפרבר, בא כוח העירייה, כי למיטב ידיעתו מאז 1999 אין שוכר במבנה שהוכרז עוד בשנת 2004 על ידי העירייה כמבנה מסוכן. במכתב נוסף לעירייה מיום 13.3.06, נספח ו' לתשובת הנתבע, מציין עו"ד הורוביץ כי הוא מבקש למכור את הנכס ורוצה לדעת מה הסכום שיש לשלם כדי לקבל אישור עירייה לטאבו. כמו כן, מציין עו"ד הורוביץ במכתב זה כי על פי בירורים שערך, הנכס לא ראוי לשימוש משנת 1999 ולפיכך, ככל שקיימים חובות הם כנראה בגין השנים 1990 - 1998. כמו כן, מזכיר עו"ד הורוביץ את מכתבו מיום 24.7.05 שלא נענה. בתגובה למכתב זה, משיבה העירייה לעו"ד הורוביץ, במכתבה מיום 9.4.06 נספח ו' לתשובת הנתבע (המכתב התקבל אצל עו"ד הורוביץ ביום 16.4.06, כעולה מחותמת ה"נתקבל" שלו, המתנוססת על מכתב זה), כי הוגשו בקשות לנכס שאינו ראוי לשימוש החל משנת 2004, כי הנכסים זוכו מארנונה לשנים 2004 עד 2006 בהתאם ויהיו במעקב וכי חוב התובעים לעירייה בגין ארנונה עומד על 371,522 ₪ נכון ליום 30.4.05. לנוכח ההתכבויות הנ"ל, ברור הדבר כי לכל המאוחר ביום 16.4.06, ידע בא כוח התובעים כי קיימים חובות לשנים 1999- 2003 (ראה מכתב בא כוח התובעים הנ"ל מיום 31.7.05 סעיף 1) וכי לא נשלח כל הודעה על נכס שאינו ראוי לשימוש לפני שנת 2004 (מכתב העירייה הנ"ל מיום 9.4.06). עובדות אלה, יחד עם העובדה שהנתבע שימש בשנים 1999 - 2004 כמנהל העיזבון והיה אמון לפי טענת התובעים גם על ניהול הנכס וכפועל יוצא מכך גם על מתן הודעה לעירייה בדבר אי השמישות של הנכס והגשת בקשה לפטור מארנונה בשל כך, עובדה שהייתה כמובן גם היא ידועה לתובעים כבר אז, הן העובדות שמהוות את עילת התביעה הנוכחית של התובעים (ראה ס' 3 לתביעה). מקום שידיעת התובעים אודות העובדות המהוות את עילת תביעתם הנוכחית והעיתוי של ידיעה זו מוכחים ממכתבי בא כוחם, היינו מעובדות בלתי שנויות במחלוקת, פשיטא כי אין צורך או מקום לאפשר ניהול חקירות ועדויות בעניין שאלת העיתוי של ידיעת התובעים זה, לא במסגרת הבקשה לדחייה על הסף וודאי לא במסגרת ניהול התיק העיקרי, כפי שביקשו התובעים בתגובתם. מסקנה זו נכונה ביתר שאת, שעה שהתובעים נמנעו מלתמוך תגובתם בתצהיר, למרות שנושא הידיעה הנו עניין עובדתי מובהק וכן עניין קריטי להגנתם מפני טענת ההתיישנות. למעלה מן הדרוש אציין כי גם אלמלא מסקנתי הנ"ל, בדבר ידיעת התובעים את כל העובדות שמהוות את עילת התביעה קודם לשבע שנים לפני הגשתה, דין התביעה להידחות מפאת התיישנות וזאת מהטעם הפשוט שהתובעים לא עמדו בנטל להוכיח כי העובדות שמהוות את עילת התביעה נעלמו מהם "...מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן...". תובע המסתמך על סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לא די לו שיראה כי נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התביעה (דבר שלא הוכח במקרה שלנו ואף להפך, כאמור לעיל), אלא עליו להראות, בנוסף לכך, כי לא ידע על העובדות "...מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן...". דא עקא, אין בתגובת התובעים כל התייחסות לעניין זה. התובעים מציינים בכתב התביעה כי אמו המנוחה של המנוח נפטרה ביום 6.2.99 ומאז הפכו הם ליורשי העיזבון. הם מציינים כי השוכר האחרון עזב את המוסך ביום 31.7.99 וכי מאז המוסך היה ריק, נטוש ובלתי ניתן לשימוש. עם זאת, התובעים לא טוענים בתגובתם כי לא ידעו עובדות אלה (היות הנכס ריק ונטוש) במהלך השנים או כי עובדות אלה נודעו להם רק לאחרונה. התובעים אמנם טוענים כי נודע להם לראשונה על קיומם של חובות הארנונה ביום 16.11.06 (ס' 24 לתגובתם), אולם לא רק הם לא צירפו תצהיר לתמיכה בטענה זו (דבר האומר דרשני ומכל מקום מרוקן כמעט מתוכן את טענתם זו), אלא שהוכח כאמור ממכתביו של בא כוחם כי הם ידעו על כך כחצי שנה קודם לכן וכבר ביום 16.4.06. התובעים גם לא מסבירים מדוע לא היו יכולים לברר בעירייה כבר בשנים 1999 עד 2003 אם ישנו חיוב בגין ארנונה עבור המוסך והאם הנתבע שלח הודעה ובקשה לפטור מארנונה בגין הנכס אם לאו. כאמור, על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לא די שנעלמו מהתובע העובדות, אלא יש להוכיח כי אלה נעלמו מסיבות שלא תלויות בו ושלא יכול היה למנוע אותן בזהירות סבירה. בנסיבות, חזקה כי ניתן היה לברר בקלות אם ניתנה הודעה לעירייה ואם ישנו חיוב בגין ארנונה וכך היו התובעים מונעים את היעלמותן של העובדות הללו, אשר מהוות את עילת התובענה. אמנם, התובעים מסרו את הטיפול לנתבע, שכיהן כמנהל העיזבון, אולם עובדה זו לא משחררת אותם מחובתם להתעניין מעת לעת לגבי מצב הנכס, לרבות החובות שמוטלים עליו על פי דין. טוענים התובעים כי ניסיונו של עו"ד הורוביץ להפחית את הארנונה, דחה את המועד להיווצרות העילה, שכן הניסיון הצליח בחלקו ומחצית החוב נמחלה להם. לפיכך, לטענת התובעים, מועד היווצרותה עילה הנו יום 25.5.09, מועד מתן פסק הדין בפשרה בעתירה המנהלית. תביעה לפני כן הייתה מוקדמת, לטענת התובעים. גם טענות אלה דינן להידחות. לא ברור מה היא האסמכתא המשפטית שעל בסיסה נטענת הטענה הנ"ל ולא בכדי אין כל הפניה לאסמכתא זו בתגובה. אין כל הוראה בחוק ההתיישנות או בדין אחר שמאפשרת בנסיבות שתוארו לעיל את דחיית מועד היווצרות העילה. העובדה שהתובעים פעלו להקטין את הנזק שנגרם להם על ידי מחדלו הנטען של הנתבע, אינה עילה להארכת תקופת ההתיישנות. חוק ההתיישנות (ס' 9), אמנם מאפשר דחייה כאמור, מקום שהנתבע מודה בקיום הזכות או עושה מעשה שיש בו משום קיום מקצת הזכות, אולם בנסיבות המתוארות לעיל, לא הנתבע הוא זה אשר הודה בדבר, אלא הייתה זו העירייה שהסכימה למחול על מחצית החוב, כך שגם סעיף 9 לחוק ההתיישנות אינו יכול לסייע לתובעים. בנסיבות אלה, ומשדין התביעה להידחות מפאת התיישנות, איני רואה מקום וצורך לדון בטענת הדחייה על הסף בגין השתק פלוגתא. לעניין בקשת הנתבע לפסיקת הוצאות בגין בקשתו להעברת הדיון, אשר התקבלה, משלא נפסקו הוצאות על ידי המותב בבית המשפט השלום בפ"ת שנתן את ההחלטה, איני סבור שיש מקום כי בית משפט זה ידון בכך (גם אם לא הייתה בהחלטה הנ"ל התייחסות מפורשת לנושא ההוצאות). הנתבע יכול היה לפנות בבקשה למותב שנתן את ההחלטה או להגיש ערעור עליה. סוף דבר אשר על כן, התביעה נדחית מפאת התיישנות. בנסיבות, ישלמו התובעים לנתבע את הוצאות הבקשה בסך של 7,500 ₪ וזאת תוך 30 יום מקבלת פסק הדין. ארנונהעירייה