פיצוי מרכבת ישראל על כרטיס חופשי חודשי בזמן שביתה

פיצוי מרכבת על כרטיס חופשי חודשי בזמן שביתה 1. בתקופה הרלבנטית לתביעה המונחת בפני, היו התובעת ובעלה בעלי כרטיסי "חופשי- חודשי" אצל הנתבעת - רכבת ישראל. התובעת החזיקה בכרטיס לקו חדרה-חיפה ואילו בעלה החזיק בכרטיס לקו חדרה-תל אביב. ביום 8.2.12 בשעה 06:00 הכריזה הסתדרות העובדים על שביתה כללית במשק ובמסגרת זו הושבתה תנועת הרכבות בכל רחבי הארץ. התובעת טוענת כי משרכשה מוצר, לא קבלה את התמורה שעבורה היא שילמה, ומעבר לכך במשך 3 ימי השביתה, נאלצו היא ובעלה "למצוא דרכים חלופיות להגעה אל מקום העבודה ולשלם סכומים לא מבוטלים עבור נסיעות אלו", הרי שמגיע להם פיצוי הכולל את החזר הוצאות הנסיעה שהיו להם בימים אלה, הוצאות יום חופש והוצאות בית משפט, בסה"כ - 638.20 ₪. 4. אל כתב התביעה צרפה התובעת מכתב דרישה שלה אל מחלקת פניות הציבור של הנתבעת לקבלת החזר מלא עבור הנסיעות בימי השביתה, צילום של כרטיסי ה"חופשי-חודשי" שלה ושל בעלה, מכתב תשובה שקבלה מהנתבעת אשר דחתה את דרישתה בנימוק ש"שביתות מעצם טיבן, נועדו לפגוע במעבידים ובציבור הרחב לשם הגנה על זכויותיהם של עובדים במקומות עבודה מאורגנים", מכתב נוסף שלה אל הנתבעת ומכתב תשובה נוסף בו מסבירה לה הנתבעת כי "רכבת ישראל כגוף ממשלתי יכולה לפצות רק על פי התקנות שנקבעות במשרד התחבורה והמקרה היחיד הוא איחור רכבת". 5. להגנתה, תוך הסתמכות על הוראות החוק הרלבנטיות וההלכה הפסוקה במקרים דומים, במשפט הישראלי וגם במשפט האמריקאי, טענה בשעתו הנתבעת את הטענות המשפטיות שלהלן: מעשה השביתה ננקט על ידי אישיות משפטית נפרדת, היא הסתדרות העובדים הכללית ולכן הנתבעת איננה בעל הדין הנכון בתביעה זו. לא מתקיימת מערכת יחסים חוזית בין גוף הנותן שירותים על פי דין, דוגמת נתבעת, לבין צד ג' הנפגע משביתה . גם אם קיים חוזה בין הנתבעת לבין נוסעיה, הרי שזה סוכל בגין השביתה שננקטה ועל כן פטורה היא מפיצוי כלשהו. שביתה, לפי טבעה וטיבה, נועדה להשפיע על הציבור ולהשתמש בו כדי ליצור לחץ על המעביד, שיוביל לשיפור מעמד העובדים ותנאי העסקתם. לכן, לא יתכן שתהיה לצד ג' עילת תביעה כנגד העובדים השובתים. על אף השביתה שארכה 3 ימים, הכרטיס החופשי-חודשי משתלם יותר לנוסע בהשוואה לחלופה של רכישת כרטיס בודד או כרטיסייה. 6. לטענות אלה, השיבה התובעת כי מדובר ב"מיחזור טענות שנדחו על ידי בתי המשפט, בהליכים להם היתה הרכבת עצמה צד", וטענה, בהתאמה לטענות הנ"ל, כדלקמן: בפסק דין שניתן ע"י כב' השופטת רות רונן בת"א (ת"א) 1694/07 שגית פן (בן מרגי) ואח' נ' רכבת ישראל בע"מ, הביעה היא את דעתה בשאלה מי צריך לשאת בנזקים שנגרמים עקב שביתה - האם המעביד, קרי הרכבת, או הציבור הרחב, המשתמש בשירותיה, וכתבה כי היא סבורה ש"ככלל, מי שצריך לשאת בנזקי השביתה הוא המעביד וכי אלמלא נוהל הפיצוי, היו נוסעי הרכבת זכאים לתבוע את מלוא נזקיהם בגין האיחורים של הרכבות, הגם שאיחורים אלה נגרמו מן השביתה". על פי דיני החוזים, לעניין תביעתו של צד ג', שביתה נחשבת כהפרת חוזה ולכן רכבת ישראל (המעביד) ולא איגוד עובדי הרכבת או ההסתדרות, היא הנתבע הנכון. פריצת שביתה במשק הינה בדרך כלל מסוג האירועים שלא ניתן לטעון לגביהם כי הם אינם צפויים להתרחש, ולכן לא תישמע במקרים אלה מצד המפר, כי לא יכול היה לצפותה מראש בעת כריתת ההסכם. הנתבעת כחברה ממשלתית, פועלת משיקולים עסקיים להשאת רווח וחל עליה המשפט הפרטי ולכל היותר גם המשפט הציבורי. כרטיס חופשי-חודשי הינו כלי שיווקי של הרכבת להגדלת היקף הנוסעים ורכישת קהל נוסעים קבוע ולכן, גם מבחינה זו מתקיימת כאן הפרת חוזה המזכה בפיצוי. לעניין הכדאיות - התובעת היתה זכאית לנסיעה ברכבת בכל ימי תקופת הכרטיס, לרבות בימי השביתה ולכן היא זכאית לפיצוי, בגין הצורך לממן תחבורה חליפית בימים אלה. 7. בהידרשי אל הסוגיות המשפטיות אליהן התייחסו הצדדים בכתבי טענותיהם, במסגרת כתיבת פסק הדין בתיק זה, הסתבר לי אז, כי באותם ימים תלוי היה בבית המשפט העליון ערעור שהוגש על פסק הדין בת"א (ת"א) 1694/07 הנ"ל. מאחר שחלק מהשאלות הבסיסיות שבמחלוקת בתיק שלפני והן שאלת קיומם של יחסים חוזיים בין הרכבת לבין נוסעיה ושאלת יכולתו של נוסע לתבוע את הרכבת גם במקרים החורגים מ"נוהל הפיצוי", עמדו להכרעה בפני בית המשפט העליון כאמור ומכיוון שההכרעה בהן נראתה לי חיונית להכרעתי בתיק זה, החלטתי להמתין להחלטת בית המשפט העליון והודעתי על כך לצדדים בהחלטה מיום 30.3.13. 8. בסופו של דבר, ביום 27.6.13 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 9494/08 שגית פן ואח' נ' רכבת ישראל. במסגרת קבלת הערעור בוטלה קביעת בית המשפט המחוזי לפיה "נוהל הפיצוי" מהווה הסדר פיצוי ממצה בין הרכבת לנוסעיה. משמעות הדבר היא כי נוסעי הרכבת יכולים לתבוע ממנה פיצויים גם מעבר לאלה הקבועים בנוהל. 9. במצב דברים זה, ומשקביעת בית המשפט המחוזי במקרה הנ"ל לפיה קיימים יחסים חוזיים בין הרכבת לבין נוסעיה נותרה על כנה, נותר לי עוד לבחון את השאלה האם השביתה נשוא התביעה עומדת בתנאי הגנת ה"סיכול"? סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970(להלן: "חוק התרופות") קובע כדלקמן: "18. (א) הייתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים. (ב) במקרים האמורים בסעיף-קטן (א) רשאי בית המשפט, בין אם בוטל החוזה ובין אם לאו, לחייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה או, על פי בחירה כאמור בסעיף 9, לשלם לו את שוויו, ולחייב את המפר בשיפוי הנפגע על ההוצאות הסבירות שהוציא ועל ההתחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר לשם קיום החוזה, והכול אם נראה לבית המשפט צודק לעשות כן בנסיבות העניין ובמידה שנראה לו". 10. אמנם בסעיף 9 לכתב ההגנה שהוגש מטעמה, טענה הנתבעת כי יומיים לפני פרוץ השביתה פורסם בכלי התקשורת כי מסתמנת שביתה כללית במשק ולדעתי, במציאות בה אנו חיים במדינת ישראל, אף בעת כריתת החוזה - דהיינו בשלב שבו רכשו התובעת ובעלה אצל הנתבעת את כרטיסי ה"חופשי חודשי", היה על הנתבעת לקחת בחשבון את האפשרות שביום מן הימים תיתכן שביתה שכזו, הפוקדת את המשק הישראלי מעת לעת. ואולם יחד עם זה נדמה כי אין להתווכח על העובדה שהנתבעת לא יכולה היתה למנוע את השביתה. כבר נפסק לא אחת כי שביתה ובמיוחד שביתה המשביתה את המשק באופן כללי, גורמת לנזקים אדירים וכי תוצאה בלתי נמנעת במקרים שכאלה היא שחלק ניכר מהנזק נופל על כתפי אזרחים תמימים, אשר אין להם מזור. אכן, הנתבעת לא יכולה היתה לקיים את החוזה עם התובעת ובעלה ולהסיעם ולהסיע בימי השביתה, אלא שלנוכח הוראת סעיף 18(ב) לחוק התרופות הנ"ל, המותיר לבית המשפט שיקול דעת נרחב להורות על השבה ועל שיפוי הנפגע בגין הוצאותיו הסבירות לשם קיום החוזה מצידו, אני סבורה כי משהציגה התובעת ראיות להפסד סכום כולל של של 381.20 ₪ שהוצא על ידה ועל ידי בעלה בגין נסיעות לעבודה ובחזרה בימי שביתת הרכבת באמצעי תחבורה חלופיים, לצד התשלום ששולם על ידם לנתבעת בעד כרטיס ה"חופשי חודשי" תשלום המהווה את קיום החוזה מצידם, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לה סכום זה. טענות הנתבעת בדבר היותו של הכרטיס ה"חופשי חודשי" משתלם לתובעת ולשכמותה בהשוואה לכרטיס רגיל, אינן רלבנטיות בעיני, בהקשר זה. 10. התוצאה היא אם כן, שאני מחליטה לקבל את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 381.20 ש"ח בתוספת הוצאות בסך 300 ₪, סה"כ 681.20 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמד וריבית עד ליום התשלום בפועל. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, בתוך 15 ימים. שביתהפיצוייםתעופה