פגיעה בהולך רגם עם אופניים

מואשם בכך שבעת נהיגתו באופניים ברחוב דיזינגוף בתל אביב, בהתקרבו למעבר חציה, נהג בקלות ראש ופגע בהולכת רגל, לאחר שהחלה בחציית הכביש במעבר חציה. בפני בית המשפט נשמעו עדי התביעה, בוחן תאונות דרכים של משטרת ישראל והולכת הרגל גברת שרה שרפי . התביעה הגישה באמצעות בוחן המשטרה,בין היתר, תרשים, סקיצה, נספח לסקיצה, ולוחות תצלומים, לא נערך דוח בוחן על ידי הבוחן המשטרתי. מטעם ההגנה העיד הנאשם התביעה בסיכומיה ביקשה להרשיע את הנאשם במיוחס לו בכתב האישום. לדברי התביעה במקום היתה ראות טובה, מעבר חציה בולט ומוכר על ידי הנאשם, על הנאשם היה לנקוט בפעולות זהירות כדי להמנע מהתאונה כגון האטה נוספת של מהירות רכיבתו ובמידת הצורך היה עליו אף לעצור. ב"כ הנאשם ביקש לזכות את הנאשם. הסניגור התייחס לכשלי חקירה משמעותיים. לדברי הסניגור התאונה ארעה כאשר הנאשם על מעבר חציה והולכת הרגל שלא ראתה אותו כלל "פשוט ירדה ופגעה באופניים". הנאשם עשה כל שיכול היה לעשות כדי למנוע את התאונה, ולא ברור לסניגור "מה נדרש ממנו לעשות במהירות הנסיעה האיטית בה היה" (סיכומי ההגנה). דיון והכרעה בכל הנוגע לנתונים אשר בתאונה זו, כפי שיתואר להלן, אין לנו אלא את עדויות המעורבים, ובית המשפט לאחר ששמע עדויות אלו מוצא את הנתונים שנמסרו על ידי המעורבים (הולכת הרגל והנאשם), ובהעדר ראיות לשלול, כמהימנים . השאלה שעל בית המשפט לשאול את עצמו הינה האם בהתבסס על נתונים אלו רובצת אשמה לפתחו של הנאשם אם לאו. אופן ומרחק חציית הולכת הרגל. מתארת הולכת הרגל בהודעתה במשטרה (ת/6) כדלקמן: "המקרה ארע בדיוק בתחילת מעבר חציה רק הורדתי את הרגל ימין ונפגעתי" (שורות 17-18). הולכת הרגל מפרטת בעדותה אף יותר מכך ומוסרת בחקירתה הראשית: "עוד לא הספקתי לשים את הרגל במעבר חציה ופתאום האופניים באו והפילו אותי". על אף דברים ברורים אלו, נשאלה הולכת הרגל בשנית בחקירתה הראשית בענין זה ותשובתה היתה: "אמרתי... עוד לא הספקתי לשים את הרגל ואני לא יודעת מאיפה הוא הגיע". בחקירה הנגדית מסרה ש"הורידה רגל", ובהמשך מסרה "...ושמתי את הרגל הגוף עדיין היה במדרכה". אופן רכיבת הנאשם הנאשם מוסר בעדותו בבימ"ש כי רכב על אופניו ברחוב דיזינגוף במהירות של 7 קמ"ש לערך, כאשר רכיבתו היתה "כמה שקרוב למדרכה". הנאשם מוסר שהבחין בהולכת הרגל בהיותה על המדרכה, והיו עוד אנשים נוספים שהיו באותו קטע רחוב. הנאשם מסביר בחקירתו הראשית כי "אני תוך כדי נסיעה כל הזמן מנתח את כל העצמים שנמצאים בדרך". בחקירתו הנגדית הסביר שישנה במקום תחנת אוטובוס כאשר אנשים רבים יורדים וממתינים, במקום ישנן חנויות. הנאשם מתאר שדה ראיה פתוח וללא כל הפרעה. הנאשם אם כן מבחין בהולכת הרגל ועל אף זאת ממשיך בנסיעתו משום שהולכת הרגל הפתיעה אותו ואופן התנהלותה לא גרם לו לצפות שהיא תחל בחציית הכביש באופן כה פתאומי. כאשר הולכת הרגל הושיטה את רגלה לכביש היה הנאשם במרחק של 2 מטרים ממנה, הוא הספיק לבלום וזאת לאחר שהבין שלא יצליח לחמוק מפגיעה בהולכת הרגל, ואולם בלימה זו לא הספיקה ונוצר מגע בינו לבין הולכת הרגל. מגע אשר גרם להולכת הרגל לאבד את שיווי משקלה וליפול על הכביש (עמוד 17 שורות 21-22). הנאשם מתאר שאופניו נעצרו כאשר "הגלגל הקדמי עצר על מעבר חציה, לא חלפתי אותו" (עמוד 20 שורה 28). האם הנאשם אחראי לקרות התאונה ? האם התאונה נמנעת ? אין חולק שמהבחינה החישובית התאונה בלתי נמנעת בעליל. הולכת הרגל הספיקה רק להושיט רגל אחת לכיוון הכביש, ספק אם הספיקה להניח רגל זו על הכביש, וללא ספק גוף הולכת הרגל היה עדיין על המדרכה (עדות הולכת הרגל בחקירה נגדית) וזאת כאשר הנאשם נמצא במרחק של כשני מטרים ממנה, בנסיבות אלו בוודאי והנאשם לא יכול היה למנוע את התאונה. יתרה מזאת תגובתו המהירה של הנאשם אשר הספיק בזמן כה קצר לקלוט את תמונת המצב, לבלום ולהעצר על מעבר החציה ,מלמדת על ערנותו לנעשה בדרך, על תגובותיו המהירות, ועל מהירותו האיטית (הנאשם אף התייחס ליכולותיו הספציפיות בתשובותיו לחקירה נגדית{עמוד 20 שורות 7-12}). זכות קדימה במעבר חציה לאחר שקבענו שהתאונה בלתי נמנעת, השאלה שעל בית המשפט לשאול את עצמו הינה האם היה על הנאשם להוסיף ולהאט (מעבר למהירותו האיטית ממילא) ואולי אף לעצור כליל את אופניו לפני מעבר החציה ? תקנה 67 (א) לתקנות התעבורה קובעת כי : "נוהג רכב המתקרב למעבר חציה והולכי רגל חוצים במעבר יאפשר להם להשלים את החציה בבטחה ואם יש צורך בכך יעצור את רכבו לשם כך". בעת התקרבותו של הנאשם למעבר חציה, בוודאי שלא ניתן לומר שהולכת הרגל "חצתה במעבר" שהרי כפי שאמרנו ספק אם הספיקה אפילו להניח רגל אחת על המעבר, וללא ספק גופה היה עדיין על המדרכה. יתרה מזאת הנאשם מסביר שהולכת הרגל לא נראתה כמי שבכוונתה לחצות את מעבר החציה. לדברי הנאשם הולכת הרגל לא הסתכלה לכיוונו, ותמיכה לכך בעובדה שאכן הולכת הרגל כלל לא ראתה את רוכב האופניים, וזאת למרות שהנאשם ואופניו היו במרחק של מטרים ספורים ממנה. בנוסף לכך מסביר הנאשם כי "הפנים והכיוון לא נתנו לי רמז שהיא עומדת לחצות" (עמוד 19 שורה 20). בסיכומם של דברים אלו מוסר הנאשם "לפני כן לא היה חשש או אינדיקציה על כך שהיא עומדת להפתיע אותי" (עמוד 20 שורה 26). מאחר וכאמור מקבל אני את גירסתו של הנאשם כמהימנה, ואף אין כל ראיה לשלול גירסה זו, לא מצאתי שהוכח בפני שרוכב האופניים נהג בחוסר זהירות ודאי שלא ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי. מהירות רכיבתו היתה מלכתחילה איטית, בהתקרבותו למעבר חציה לא היתה כל אינדיקציה לכך שבכוונת הולכת הרגל לחצות את מעבר החציה, ובוודאי שלא ניתן לומר שהולכת הרגל חצתה במעבר החציה . על כן אין לומר שהעדר עצירת אופניו מהווה בנסיבות אלו חוסר זהירות או עבירה על תקנה 67(א) לתקנות התעבורה. לאור המצוין לעיל, ועל אף מהירות רכיבתו האיטית ( על אף שבימ"ש איננו מומחה לענין, נדרשת ברכיבה על אופניים מהירות מינימלית על מנת לשמור על שיווי משקל), הנאשם הופתע מהתנהלותה של הולכת הרגל אשר הושיטה רגל לעבר מעבר החציה וזאת כאשר הנאשם במרחק של 2 מטרים בלבד ממנה . בנקודת זמן זו לא היה ביכולתו של הנאשם לעשות דבר כדי למנוע את התאונה. למותר לציין קיומה של רשלנות מצד הולכת הרגל שלא בחנה את הכביש טרם חציתה. הולכת הרגל אמנם מסרה שהסתכלה ימין ושמאל אולם כיצד לא הבחינה כלל ברוכב האופניים למרות שלא היה מוסתר והיה בתחום שדה ראייתה מחדלי חקירה למקום התאונה הגיע לאחר מספר שעות הבוחן המשטרתי. הבוחן ערך סקיצה ותרשים, ואולם מסיבות שאינן ברורות לא נערך דוח בוחן. תשובותיו של הבוחן לענין זה (עמוד 4 שורה 20), לא הניחו את דעתו של בית המשפט. לא נערך שחזור. כאשר ב"כ הנאשם שאל את הבוחן בדבר קצב החציה של הולכת הרגל תשובתו היתה "מדובר במעבר חציה, וכבר דיברנו על קצב החציה, זה לא עניין אותי" (עמוד 10 שורה 3). הבוחן המשטרתי לא התייחס למאפיינים המיוחדים של תאונה זו כאשר הרכב הפוגע הינו אופניים, וקיימת חשיבות לקביעת זמני תגובה ומרחקי עצירה ובלימה. לא נעשה ניסיון לבדוק האם ישנם עדי ראיה לתאונה. מדובר בתאונת דרכים שתוצאותיה בכל הנוגע לחבלות שנגרמו להולכת הרגל אינן קלות כלל ועיקר, וניתן היה לצפות מגורמי החקירה שיבדקו את מירב הנתונים שביכולתם לבדוק, וזאת לא נעשה. כידוע מחדלי חקירה כשלעצמם לא מובילים בהכרח לזיכויו של נאשם שהרי על בית משפט לבחון את אשמת הנאשם על פי הראיות שהובאו בפניו, ואולם כאשר נתונים רבים ומשמעותיים חסרים הדבר מתווסף ליתר קביעותיו של בית המשפט כפי שנסקרו לעיל. לאור האמור, אני מזכה את הנאשם ,מחמת הספק, מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. אופניים