עניינה של החלטה זו בהבחנה בין מעצר ארעי למעצר ביניים בהליכי בקשה למעצר עד תום ההליכים. ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 15.10.09 (כב' סגן הנשיא השופט יצחק כהן), בפ"ח 151/09 (ב"ש 2196/09), לפיה הורה בית המשפט המחוזי, במסגרת בקשה למעצר עד תום ההליכים, על מעצרו של העורר עד להחלטה אחרת. כתב האישום והבקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים 1. נגד העורר הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בנצרת ביום 15.10.09, המייחס לו שורה של עבירות חמורות, לרבות עבירת רצח (להלן: כתב האישום). האישום הראשון מייחס לעורר מעורבות במעשה רצח שבוצע ביום 22.9.01, שבמהלכו נרצחו שלושה אנשים בחוף שלדג בטבריה. על פי עובדות כתב האישום, העורר המתין ברכב כדי למלט את שני מבצעי הרצח, אך עזב את המקום לאחר ששוטר שנזדמן  למקום שאל אותו לפשר מעשיו. בשל כך מיוחסות לעורר עבירות כדלהלן: ניסיון לסיוע לרצח – עבירה לפי סעיף 300(א)(2) בצירוף עם סעיפים 31 ו-25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); קשירת קשר לביצוע פשע – עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין; הסתייעות ברכב לביצוע פשע – עבירה לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. האישום השני מייחס לעורר עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. על פי כתב האישום, העורר רצח ביום 10.11.01 את אחד ממבצעי הרצח שנזכר באישום הראשון, על רקע סירובו של הנ"ל לשלם לו את המגיע לו. באישום השלישי מיוחסת לעורר עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, לאחר שבחודש מרץ 2003 דקר פעמיים את פלוני בסכין בגבו על רקע סירובו של הנדקר לתת לו כסף. 2. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים בעילה של מסוכנות וחשש להימלטות. בבקשה נאמר כי העורר לא היסס לאיים בנוכחות שוטרים על אותו פלוני שנדקר על ידו ואף תקף את השוטרים ואיים עליהם במהלך חקירתו. בנוסף, העורר יצא מן הארץ בדרכון מזויף לאחר ביצוע הרצח המיוחס לו באישום השני, וחזר כעבור כשנה לארץ בדרכון מזויף אחר, מה שמעלה חשש ממשי להימלטותו מן הדין. כרונולוגיה של הליכי המעצר והמשפט  3. ביום 15.10.09 התקיים בבית המשפט המחוזי בנצרת דיון בבקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו (ב"ש 2196/09) וכן בבקשתה של המדינה להאריך המועד להמצאת תעודת חסיון (ב"ש 2198/09). בדיון הצהיר בא-כוחו של העורר באותה עת, עו"ד רועי אטיאס, כי בשלב זה הוא מייצג את העורר לעניין המעצר בלבד והוא מבקש ארכה לצלם את החומר. לאחר מכן, ובהתייחס לבקשת התביעה להאריך המועד להגשת תעודת חסיון ב-90 יום נוספים, ביקש עו"ד אטיאס כי בית המשפט יקצר את התקופה המבוקשת. בהחלטתו של כב' סגן הנשיא השופט י' כהן בתום הישיבה נכתב "אני נעתר לבקשה למעצר עד תום ההליכים בב"ש 2196/09 וקובע את התיק, לאור אילוצי היומן כפי הסניגור (כך במקור – מ.ע.) ליום 29.11.09 שעה 12:30" (כ- 45 ימים ממועד מתן ההחלטה – י.ע.). בהמשך, האריך בית המשפט  ב-60 יום את המועד להמצאת תעודת החיסיון ובסיפא להחלטה נאמר "המשיב יוותר במעצר עד להחלטה מוסמכת אחרת ויובא באמצעות הליווי". 4. הישיבה שנקבעה ליום 29.11.09 נדחתה על פי החלטתה של  כב' השופטת א' הלמן מיום 25.11.09, עקב בקשה בהסכמה שהוגשה על ידי עו"ד יובל זמר, בא-כוחו החדש של העורר, לביטול המועד שנקבע. בבקשה לדחיית הדיון נטען כי טרם הומצא להגנה כל חומר החקירה כך שההגנה אינה יכולה להיערך כדבעי לדיון בבקשת המעצר. בהחלטה נקבע כי הצדדים יגישו רשימת מועדים מוסכמים. בהסכמת בא כוח העורר, העניק בית המשפט ארכה של 30 ימים נוספים להמצאת תעודת חיסיון.   5. לאחר שהצדדים הגישו מועדים מוסכמים, ניתנה ביום 6.12.09 החלטה כי הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים ייערך ביום 23.12.09. אלא שגם ישיבה זו בוטלה בהחלטה מיום 22.12.09 (כב' השופט ד' צרפתי), עקב בקשה לדחיית מועד הדיון שהוגשה באותו יום על ידי התביעה, בהסכמת בא-כוחו של העורר. בבקשת הדחייה נאמר כי בחומרי החקירה שעל חלקים מהם תוצא בעתיד תעודת חסיון, כלולים גם תמלילי חקירותיו של עד המדינה, שלא ניתן בשלב זה להעבירם להגנה וממילא לא ניתן להציגם בפני בית המשפט בדיון בבקשת המעצר ולכן "לא ניתן יהיה לקיים דיון אפקטיבי בנושא קיומן של ראיות לכאורה בשלב זה". בהחלטתו הורה בית המשפט לצדדים למסור רשימת מועדים מוסכמים להמשך הדיון עד ליום 15.1.10. 6. בשלב כלשהו, התפטר עו"ד זמר מייצוגו של העורר, ועו"ד נהרי, שקיבל לידיו את הייצוג בתיק, הגיש את הערר דנן בטענה כי העורר מוחזק מזה כשלושה חודשים במעצר בלתי חוקי, באשר עד היום טרם נתקיים דיון לגופו בבקשה למעצר עד תום ההליכים. בעקבות הגשת הערר, הגישה המשיבה ביום 10.1.10 בקשה דחופה לבית המשפט המחוזי בנצרת, לקבוע כבר למחרת דיון במעצרו של העורר. בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ז' הווארי), קבע בהחלטתו מיום 11.1.10, כי לא ניתן לקבוע את הבקשה לדיון בזמן כה קצר, וכי לאחר שתוגש לו רשימת מועדים מתואמת, יקבע את הדיון בבקשה. 7. הדיון בערר דנן נערך בפני ביום 12.1.10 ובתום הדיון הוריתי לבית המשפט המחוזי בנצרת לקיים בהקדם האפשרי דיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים. דיון כאמור נתקיים ביום  14.1.10 והשהיתי מתן החלטה זו עד לאחר הדיון שם. [במאמר מוסגר: ביני לביני התקדם הטיפול בתיק העיקרי. ביום 2.11.09 התקיימה ישיבת הקראה (בפני כב' הרכב השופטים נ' מוניץ, ש' אטרש וע' עילבוני). לבקשת המדינה, בוצעה הקראה פורמלית של כתב האישום, עו"ד נוי, שהתייצב בשמו ומטעמו של עו"ד זמר, הצהיר כי העורר מכיר את כתב האישום והוסיף כי "לא נטען כנגד חלוף שלושים הימים לעניין המעצר". בישיבת הקראה נוספת שנערכה בפני ההרכב ביום 7.12.09, השיב עו"ד זמר בשם העורר, כי בשלב זה העורר כופר באישומים נגדו כפירה כללית וכפירה מפורטת תינתן לאחר שההגנה תקבל את כל  חומר החקירה. בית המשפט קבע את המשך הדיון בתיק העיקרי ליום 25.1.10]. טענות העורר והמשיבה 8. לטענת העורר, נפל פגם מהותי בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 15.10.09 לפיה הוארך מעצרו ב-45 יום, מעבר ל-30 הימים המותרים מכוח סעיף 21(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). העורר הלין על כך, שנוכח הדחיות הרבות כפי שנסקר לעיל, הוא עצור כארבעה חודשים (כחודש במעצר ימים וכשלושה חודשים במעצר לאחר שהוגש כתב האישום), מבלי שנערך דיון לגופה של בקשת המעצר. לטענתו, בית המשפט קבע בהחלטתו מיום 15.10.09 – אגב שנדרש לשאלת הארכת תוקף המועד להמצאת תעודת חיסיון – כי הוא נעתר לבקשת המעצר עד תום ההליכים, מבלי שהתקיים דיון לגופה של בקשה בכלל ובשאלת קיומן של ראיות לכאורה בפרט, ומבלי שהוצג בפני בית המשפט ולו "ניצוץ" של ראיות לכאורה. זאת, בניגוד להוראת סעיף 21(ב) לחוק המעצרים הקובעת כי בית המשפט לא ייתן צו מעצר, אלא אם כן נוכח, לאחר ששמע את הצדדים, שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה. בנסיבות אלה, טען העורר כי  מעצרו הוא בלתי חוקי, וכי יש להורות על שחרורו מהמעצר לאלתר. המשיבה טענה שכל הארכות המעצר נעשו בהסכמת באי כוחו דאז של העורר, ומשכך, אין מקום להעלאת הטענה. על מעצר ארעי ומעצר ביניים 9. עודנו באים לבחון את עניינו של העורר, נקדים מילים מספר בנושא שבפנינו. מושכלות יסוד כי יש להבחין בין מעצר טרם הגשת כתב אישום לבין מעצר לאחר הגשת כתב אישום. שלב המעצר טרם הגשת כתב אישום (מעצר לימים) מעוגן בסעיף 13 לחוק המעצרים ושלב המעצר לאחר הגשת כתב אישום (מעצר עד תום ההליכים) מעוגן בסעיף 21 לחוק המעצרים. סעיף 17(ד) לחוק המעצרים מסמיך את בית המשפט להורות על מעצר כדי לגשר על תקופת הביניים בין סיום החקירה המשטרתית ועד הגשת כתב האישום  (ראו בש"פ 6829/07 פרנקל נ' מדינת ישראל ( 9.8.07) (להלן: פרנקל).  לאחר הגשת כתב אישום, מתעוררת השאלה מה מקור סמכותו של בית המשפט להורות על מעצרו של הנאשם לתקופה עד למתן החלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים. לעניין זה, הוכרו בפסיקה שני מסלולים: מסלול אחד של "מעצר ארעי" או "מעצר מוקדם" המעוגן בסעיף 21(ד) לחוק המעצרים, והמסלול השני, של "מעצר ביניים" שלא בא זכרו בחוק המעצרים (ראו, לדוגמה, החלטתו של כב' השופט א' רובינשטיין בבש"פ 8896/06 ניסים בוסקילה נ' מדינת ישראל ( 15.11.06) להלן: בוסקילה). 10. השימוש בסמכות למעצר ארעי או מעצר מוקדם לפי סעיף 21(ד) לחוק המעצרים, הוא מעשה של יום ביומו בבתי המשפט. ברגיל, כאשר מוגשת בקשה לעצור את הנאשם עד תום ההליכים, הבקשה כוללת סקירה תמציתית של הראיות לכאורה כנגד הנאשם. מאחר שחומר הראיות נחשף לראשונה בפני ההגנה רק בשלב זה של הגשת כתב האישום, מבקשת ההגנה לדחות את הדיון בבקשת המעצר על מנת ליתן לה סיפק לצלם את החומר וללמוד אותו. למצב דברים שכיח זה, נתן המחוקק מענה בסעיף 21(ד) לחוק המעצרים, שיש לקראו בהקשר ובסמיכות להוראות סעיף 21 בכללותו: "21(ב) בית המשפט לא יתן צו מעצר לפי סעיף קטן (א) אלא אם כן נוכח, לאחר ששמע את הצדדים, שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה, ולענין סעיף קטן (א)(1), לא יצווה בית המשפט כאמור, אלא אם כן נתקיימו גם אלה: (1)  ... (2) לנאשם יש סניגור, או שהנאשם הודיע שברצונו שלא להיות מיוצג בידי סניגור. (ג) .... כל עוד לא נתמנה סניגור, רשאי בית המשפט לצוות על מעצרו של הנאשם לתקופות שלא יעלו על 7 ימים כל פעם, ובלבד שסך כל התקופות לא יעלו על 30 ימים. (ד) על אף הוראות סעיף קטן (ב) רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנאשם או סניגורו, לדחות את הדיון, כדי לאפשר לנאשם או לסניגורו לעיין בחומר החקירה ולצוות שהנאשם יהיה במעצר לתקופה שלא תעלה על 30 ימים". מעצר ארעי נועד אפוא לאזן בין הצורך של הנאשם או סניגורו ללמוד את חומר הראיות לבין אינטרס הציבור שהנאשם ימשיך לשהות במעצר. על פי לשון הסעיף, מעצר זה לא מותנה בקיומן של ראיות לכאורה או בקיומה של עילת מעצר והוא אפשרי אך ורק על פי בקשת הנאשם או בא כוחו. תקופת מעצר הארעי יכול ותהא, על פי בקשת הסניגור ויומנו של בית המשפט, בין דקות או שעות ספורות ועד לתקופה של  30 יום, עוד טרם התחיל הדיון בבקשה לגופה. וכך נאמר בבש"פ 6190/98 מדינת ישראל נ' שושני, פ"ד נב(4) 515 (1998) (להלן: שושני) (שם, עמ' 526): "בית המשפט רשאי להורות על החזקת נאשם במעצר לפני התחלת הדיון בבקשה העיקרית, מבלי לבחון דבר קיומה של תשתית ראייתית לכאורית להוכחת האשמה נושא האישום. זוהי סמכות מעצר יוצאת דופן, הנעוצה בבקשת דחייה לצרכי לימוד חומר החקירה; כאשר בית המשפט הנעתר לה, סומך על ההנחה שלבקשה העיקרית יש תשתית לכאורית נאותה להוכחת האשמה נושא האישום". עוד על מעצר ארעי, ראו החלטת השופט י' דנציגר בבש"פ 8015/09 גיורגי קוניוף נ' מדינת ישראל ( 24.10.09), בפסקה 17 להחלטה (להלן: קוניוף). 11. באיזה שלב נכנס "מעצר הביניים" לתמונה? מעצר הביניים נכנס לתמונה מייד לאחר תחילת הדיון בבקשה לגופה, ותחילת הדיון יכול ותהיה לאחר תקופה של מעצר ארעי שכאמור, יכולה להימשך, בין דקות ושעות ספורות לעד 30 יום. מעצר הביניים יכול ויתקיים גם מבלי שקדמה לו תקופה של מעצר ארעי, מקום בו מתקיים מייד דיון לגופה של הבקשה למעצר עד תום ההליכים.  נניח, לשם הדוגמה, כי בית המשפט נעתר לבקשת הסניגור לדחות את הדיון בחודש ימים, ועד למועד הדיון הבא מורה על מעצרו של הנאשם במעצר ארעי לפי סעיף 21(ד) לחוק המעצרים. בישיבה שלאחר מכן, מתארך הדיון ויש צורך בישיבה נוספת להשלמת הדיון, או שהסניגור מבקש לדחות את הדיון עד לקבלת תסקיר מעצר, או שמדובר בחומר ראיות רב היקף ונבצר מבית המשפט ליתן החלטתו על אתר. או-אז רשאי בית המשפט להורות על המשך מעצרו של הנאשם מכוח סמכותו להורות על "מעצר ביניים" עד למתן החלטתו בבקשה. ההנחה היא, שהסמכות להורות על מעצר עד תום ההליכים טומנת בחובה גם סמכות נגזרת/סמכות משנית/סמכות עזר להורות על מעצר ביניים. סמכות זו, מתחייבת מן השכל הישר ומעוגנת ומושרשת בפרקטיקה כסמכות "שבלעדיה אי אפשר" בשל כורח המציאות. הסמכות למעצר ביניים הוכרה בבש"פ 1289/91 הררי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 759 (1991) (להלן:  הררי). שם נקבע כי משהתחיל הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים וטרם נסתיים, רשאי בית המשפט לדחות את המשך הדיון ולהורות על מעצר ביניים עד למתן החלטתו. תכליתו של מעצר הביניים היא לקדם את פני הסיכון הכרוך באי החזקתו של הנאשם במעצר עד למתן החלטה בבקשה גופה. להבדיל ממעצר ארעי, הרי שלמעצר ביניים לא נקבעה בחוק מגבלת זמן, והוא נמשך עד למתן החלטת בית המשפט בבקשה לגופה. בעניין שושני נדונה השאלה, האם לאור חקיקת חוק המעצרים, עומדת על כנה הסמכות למעצר ביניים. כב' השופט קדמי דחה את הטענה כי סעיף 21(ד) לחוק המעצרים קובע הסדר שלילי השולל קיומה של הסמכות להורות על מעצר ביניים, וכיום אין עוררין על קיומה של סמכות זו. 12. להבדיל ממעצר ארעי, הרי שבמעצר ביניים, על בית המשפט לבחון, בנוסף לקיומה של עילת מעצר, כי הובאה בפניו לפחות תשתית כלשהי לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה. לצורך תשתית זו, לא סגי בכתב האישום ובבקשה למעצר עד תום ההליכים. עמד על כך בית המשפט בעניין הררי: "משהחל הדיון יכול השופט לדחות את המשכו וליתן צו על מעצרו של החשוד עד שייגמר הדיון ותינתן החלטתו. אך כל זאת בתנאי שהדיון אכן החל ושהובאה בפני השופט לפחות תשתית כלשהי לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה... חובה על השופט, בטרם יצווה על מעצר, אפילו לתקופת ביניים, לקבל מהתביעה פרטים מלאים יותר בדבר הראיות, אשר היא רואה בהן משום הוכחה לכאורה, או לעיין בתיק החקירה בעצמו". מכאן, שלהבדיל ממעצר ארעי, על בית המשפט לערוך בדיקה עצמית תוך עיון בתיק החקירה או לדרוש ולקבל פרטים נוספים מהתביעה על מנת לעמוד על קיומן של ראיות לכאורה, כאשר לצורך זה די ב"קיום 'ניצוץ' של ראייה (scintilla), דהיינו ראייה לכאורה המתבססת על חומר החקירה טרם עמידתה בביקורת הסנגוריה" (ראו החלטת כב' השופט י' אנגלרד בבש"פ 5863/98 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 503, עמ' 512 מול האות ב' (1998) (להלן: כהן)). מובן כי הנטל של התביעה להראות "ניצוץ ראייתי", קל יותר מן הנטל הנדרש לצורך ההחלטה לגופה בבקשה למעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים (ראו החלטת כב' השופט י' דנציגר בבש"פ 10776/08 בן חמו נ' מדינת ישראל ( 18.1.09) (להלן: בן חמו). לשם אותו "ניצוץ" ראייתי, בית המשפט לא נדרש לבקר ולבחון את חומר הראיות על רקע טענות ההגנה, ואלו נשקלות בהחלטה לגופה של הבקשה למעצר עד תום ההליכים  (ראו החלטתו של כב' השופט רובינשטיין בבש"פ 10900/08 גהאלין נ' מדינת ישראל ( 15.11.06, קוניוף לעיל בפסקה 17). יש הגורסים כי ה"ניצוץ הראייתי" בו מדובר, הוא אותו רף ראייתי הנדרש לצורך הארכת מעצר עוד טרם הגשת כתב אישום, בתקופת הביניים לפי סעיף 17(ד) לחוק המעצרים (ראו החלטתה של כב' השופטת ארבל בעניין פרנקל לעיל). אין בית המשפט יוצא ידי חובתו במתן הוראה למעצר ביניים עד למתן החלטה בבקשה, ועליו לנמק החלטתו בהנמקה מפורשת המבהירה את הטעמים העומדים בייסוד מעצר הביניים, על מנת שניתן יהיה להעביר את ההחלטה תחת שבט ביקורתה של ערכאת הערעור (ראו: החלטתה של כב' השופטת ארבל בבש"פ 3133/05 אוקסנקרוג נ' מדינת ישראל ( 29.3.05) בפסקה 8; החלטתה של כב' השופטת פרוקצ'יה בבש"פ 3196/00 אברג'יל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 236, 240-239 (2000)). 13. האם הסכמת הסניגור פוטרת את בית המשפט מלבחון את קיומן של ראיות לכאורה?  נראה כי בפסיקה יש מחלוקת בעניין זה. כך נאמר בעניין שושני על ידי השופט קדמי (שם, עמ' 527, הדגשה שלי – י.ע.): "כפי שכבר נאמר, עשיית השימוש בסמכות המשנית האמורה אינה נגזרת מבקשת הנאשם ואינה מותנית בהסכמתו, והיא נתונה לשיקול-דעתו של בית-המשפט, על רקע הצגתו הבסיסית של חומר הראיה על-ידי התביעה. עם זאת, מקום שנאשם נותן הסכמה – ברורה ומפורשת – למעצר ביניים, רשאי בית-המשפט לראות בכך "הצהרה" מצדו, כי לצורך ההחלטה בעניין זה מקובל עליו שיש בחומר המצוי ברשות התביעה אותה תשתית ראייתית ראשונית המספיקה למעצר כזה, ובדרך זו מתייתר הדיון בעניין זה". מנגד, בעניין כהן (שם נדונה אותה פרשה נשוא הדיון בעניין שושני), נאמר על ידי כב' השופט י' אנגלרד: "... לכן, בתום שלושים הימים אין די בהסכמתו של הנאשם כדי להסמיך את בית המשפט להאריך את מעצרו...". בהמשך אתייחס למחלוקת זו. 14. נסכם בקצרה את הדברים: מעצר ארעי לבקשת הסניגור או הנאשם הוא לתקופה של עד תחילת הדיון בבקשת המעצר לגופה ועד לתקופה מכסימלית של 30 יום, מבלי שבית המשפט נדרש לבחון עילת מעצר וקיומן של ראיות לכאורה. ככלל, לא רצוי לנצל את כל מגבלת 30 הימים, ואם תיק החקירה אינו כולל חומר רב וההגנה מסוגלת ללמוד את החומר תוך זמן קצר, שומא על בית המשפט לדחות את הדיון בימים ספורים, ולעיתים ניתן אף להסתפק בדקות או בשעות ספורות (ראו החלטתה של כב' הנשיאה ד' ביניש בבש"פ 5831/01 יצחק חדיף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 167, 172 (2001) (להלן: חדיף). מעצר ביניים הוא לאחר תחילת הדיון בבקשה לגופה, לאחר שבית המשפט נוכח בקיומן של ראיות לכאורה, הוא אינו מוגבל בזמן ונמשך עד למתן ההחלטה לגופה. בעניין כהן נאמר כי ככלל, מעצר הביניים על פי הלכת הררי הוא חריג, וההארכה מעבר ל-30 יום של מעצר הארעי חייבת להצטמצם לתקופה קצרה של ימים ספורים בלבד. נוכח חזקת החפות ונוכח חשיבותה של הזכות לחירות כפי שבאה לידי ביטוי גם בחוק המעצרים, בו ניכרת המגמה לצמצם ככל שניתן את הפגיעה בחירות,  ראוי להפעיל סמכות זו במשורה ולהורות על מעצרו של נאשם מכוחה לתקופה קצרה ככל הניתן (ראו בן חמו לעיל) ברם, המציאות מוכיחה כי לעיתים אין מנוס ממעצר ביניים לתקופה החורגת אף באופן ניכר מעבר ל-30 יום מאז הגשת כתב האישום (שהיא כאמור התקופה המכסימלית למעצר ארעי). כך, לדוגמה, מקום בו ההגנה מבקשת דחייה מן הטעם שטרם נתקבל כל חומר הראיות. או כאשר מדובר בתיק מורכב עם חומר ראיות רב היקף המצריך מספר ישיבות או זמן ממושך לכתיבת ההחלטה. בהתחשב בעומס המוטל על בתי המשפט, קשה לקצוב מידה ושיעור למשך הזמן הנדרש עד למתן החלטה, אך ברי כי ראוי לבית המשפט לזרז את מתן החלטתו בבקשה ככל שניתן. בפסיקה אף מצינו כי " ... בדרך כלל, ובלי לנסות לשער מראש את כל המצבים העלולים להתהוות - אין לדחות את מתן ההחלטה, כאשר הנאשם נתון במעצר, לפרק זמן העולה על עשרה ימים" (ראו החלטתו של כב' השופט טירקל בבש"פ 1871/00 אייזן נ' מדינת ישראל ( 19.3.009). כן ראו החלטתה של כב' השופטת נאור בבש"פ 5735/05 וליצקו נ' מדינת ישראל ( 20.6.05), שם דחה בית המשפט המחוזי מתן החלטתו בבקשה למעצר עד תום ההליכים ב-17 יום והורה על מעצרם של העוררים עד מתן ההחלטה, ובית המשפט העליון הורה לו ליתן החלטתו תוך פרק זמן קצר יותר.   15. בפרקטיקה אנו עדים לעירוב בין שני המסלולים. כך, למרות שבמעצר ארעי לפי סעיף 21(ד) לחוק המעצרים, בית המשפט פטור לכאורה מלבחון קיומה של עילת מעצר, בפועל, נבחנת עילת המעצר ב"מבט מלמעלה", שלא יימצא אדם נעצר לשווא לתקופה של עד 30 יום. כך, למרות שעל פי לשון סעיף 21(ד) לחוק המעצרים, בית המשפט פטור מלבחון את הראיות לכאורה, נוהג רווח במקומותינו, שבית המשפט נכנס למספר דקות בנעלי הסניגור ו"מרפרף" בחומר הראיות - מבלי להתעמק בחומר אלא כעיון ראשוני בלבד - על מנת להתרשם בדבר קיומן של ראיות לכאורה. פרקטיקה זו מצאה ביטויה בפסיקה כהוראה מחייבת, כפי שעולה מהחלטתה של כב' הנשיאה ד' ביניש בעניין חדיף: "חשוב להדגיש, כי הכלל הוא שבית המשפט יקבל את בקשת הדחייה ויאריך את מעצרו של הנאשם רק לאחר עיון בחומר החקירה, ולאחר שימצא כי יש בידי המדינה תשתית ראייתית לכאורה למעצרו של הנאשם, הגם שתשתית זו טרם נבדקה על ידי סניגור" (שם, בעמ' 172). לטעמי, יש להתברך בפרקטיקה זו, ושומא על בית המשפט לעיין בחומר הן כדי לקבל התרשמות ראשונית מהראיות המרכזיות והן כדי להתרשם בעצמו מהמסוכנות הנטענת לגבי הנאשם. לעיתים חומר הראיות עצום ורב, והדברים נכונים במיוחד בתיקי פשע חמור או בתיקים של עבירות כלכליות, שחומר הראיות נע בין מספר קלסרים לבין מספר ארגזים של קלסרים. ברי כי בשלב זה, בעוד בית המשפט דן בתיקי המעצרים המובאים בפניו, אין אפשרות של ממש אפילו "לרפרף" על כל חומר הראיות, ואין לבית המשפט אלא לסמוך על האמור בבקשה למעצר עד תום ההליכים, בצירוף הבהרות מצד התביעה לגבי הראיות המרכזיות בתיק. כשלעצמי, אני סבור כי כאשר מדובר בתיקים "כבדים", טוב תעשה התביעה אם תמציא את חומר הראיות לבית המשפט זמן קצר לפני הדיון, תוך ריכוז והפנייה אל הראיות המרכזיות בתיק. בדרך זו, יתאפשר לבית המשפט לעיין עוד קודם לדיון בתשתית הראייתית הבסיסית ולהתרשם בעצמו מחומר הראיות ומהמסוכנות הנטענת.  על מנת להימנע מתקלות, שומא על בית המשפט הדן בבקשה למעצר עד תום ההליכים, לזכור בכל שלב ושלב באיזה מסלול הוא נמצא, ועל מנת למנוע תקלה ואי בהירות, טוב יעשה בית המשפט אם יציין בהנמקתו ובהחלטתו אם הארכת המעצר נעשית כמעצר ארעי במסגרת סעיף 21(ד) לחוק המעצרים או כמעצר ביניים (ראו החלטת השופט י' דנציגר בבש"פ 10776/08 בן חמו נ' מדינת ישראל ( 1.1.09) סעיפים 11-10 להחלטה). בנקודה זו אני מגיע לערר שבפני. החלטת בית משפט קמא על הארכת מעצרו של העורר 16. בהחלטה מיום 15.10.09 נעתר בית המשפט לבקשת הסניגור לדחות את הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, והורה על מעצרו של העורר ועל דחיית הדיון ב-45 יום. זאת, בניגוד לסעיף 21(ד) לחוק המעצרים, לפיו מעצר ארעי לא יימשך מעבר ל-30 יום. מכאן, שבנקודת זמן זו, העורר שהה כ-15 יום במעצר בלתי חוקי. שורה של דחיות, בהסכמת שני באי כוחו הקודמים של הנאשם, הביאה לכך שמשך כשלושה חודשים לא נערך דיון לגופה של בקשה, וכל אותה עת הוחזק העורר במעצר מכוח ההחלטה מיום 15.10.09 שקבעה כי יישאר במעצר עד להחלטה אחרת. כל אותה עת, לא הונחה בפני בית המשפט תשתית כלשהי מעבר לכתב האישום והבקשה למעצר עד תום ההליכים. האם יש בהסכמת באי כוחו דאז של הנאשם לדחות את הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, כדי לרפא פגם זה? ככלל, אני סבור כי הסכמה של הנאשם או הסניגור למעצר ביניים, מהווה הצהרה מצד הנאשם כי מקובל עליו שיש בחומר המצוי ברשות התביעה תשתית ראייתית לכאורית כנדרש למעצר הביניים. בכך אני מאמץ את דעתו של כב' השופט קדמי בעניין שושני. על פני דעתו של כב' השופט אנגלרד בעניין כהן. ההגנה מסכימה לעיתים למעצר ביניים, ואפילו לתקופה ארוכה, משיקוליה שלה. לדוגמה, כדי לנסות לגבש הסדר טיעון עוד טרם יאמר בית המשפט את דברו לגבי חומר הראיות בתיק בהחלטה לגופה, או כדי לגבש בפרק הזמן עד לדיון חלופת מעצר סבירה, או כדי לבקש תסקיר מעצר עוד טרם מתן ההחלטה, או כדי להמתין לכל חומר החקירה, או משיקולים אחרים השמורים עם ההגנה. מעשה של יום ביומו, שבדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, ההגנה מצהירה כי בכוונתה להתמקד בעילת המעצר או בחלופת המעצר מבלי לטעון כלל במישור של ראיות לכאורה. פרקטיקה זו ראויה לשבח, באשר יש בה כדי לייעל את הדיון ולחסוך משאבים שיפוטיים ניכרים מקום בו ברור כי יש ראיות לכאורה כנגד הנאשם. אם ניתן לקבל הצהרה מעין זו של ההגנה לצורך מתן החלטה לגופה של בקשה למעצר עד תום ההליכים, ניתן לקבל הצהרה זו גם לצורך הארכת מעצר הביניים, ואיני סבור כי יש מקום ל"פטרנליזם" מצד בית המשפט. לכך יש להוסיף, כי נוכח חזקת ההגינות בה אנו מעמידים את התביעה, חזקה עליה כי בבקשה למעצר עד תום ההליכים לא בדתה ראיות שאינן קיימות בחומר החקירה, ואם נכתב בבקשה כי חומר הראיות כולל עדות של עד מדינה, תימצא עדות כזו בחומר הראיות. רוצה לומר, כי בחינת ה"ניצוץ הראייתי" לצורך מעצר ביניים, ממילא אינה חורגת בהרבה מסקירה ראשונית של הראיות שפורטו בבקשה למעצר עד תום ההליכים. לכן, רשאי בית המשפט לקבל את הסכמת ההגנה כתחליף לעיון ראשוני של בית המשפט בחומר הראיות (ומבלי לגרוע מהמלצתנו דלעיל, כי גם במצב דברים זה, טוב יעשה בית המשפט אם יעיין בחומר) . עם זאת, הסכמת ההגנה למעצר ביניים צריכה להיות ברורה ומפורשת, ולא התרשמתי כי כך היה בענייננו. העורר נעצר בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 15.10.09 ומני אז נדחה הדיון מספר פעמים, אמנם בהסכמת ההגנה, אך מבלי שנאמר במפורש על ידי ההגנה כי ההסכמה לדחיית הדיון בבקשה מהווה גם הסכמה למעצר ביניים. ולא רק זאת, אלא שבאף אחת מהחלטות בית המשפט לא ניתנה הנמקה כלשהי למעצר הביניים. מכאן, שגם בהמשך מעצרו של העורר נפל פגם. 17. הנה כי כן, מעצרו של העורר הוארך מלכתחילה שלא כדין מעבר ל-30 יום של מעצר ארעי, ובהמשך, הוארך בניגוד להנחיות ההלכה הפסוקה לגבי מעצר ביניים. מכאן השאלה, מה נפקות הפגם בענייננו. הפסיקה חזרה והדגישה כי בכל הקשור לחירותו של חשוד או נאשם יש לדקדק בהוראות החוק קלה כבחמורה. עם זאת, החזקה שלא כדין של עצור או נאשם, היא אך נתון אחד במכלול השיקולים שעל בית המשפט לבחון בבואו להכריע בבקשה מחודשת להארכת מעצר (ראו, לדוגמה, החלטתה של הנשיאה ביניש בבש"פ 9997/07 גיאורגזדה נ' מדינת ישראל ( 10.12.07)). סיטואציה דומה לזו שבפנינו נדונה בעניין בוסקילה. גם שם, לא נערך דיון לגופה של בקשה למעצר עד תום ההליכים, בשל בקשת המדינה להאריך המועד להמצאת תעודת חסיון. נטען כי העורר היה עצור 54 ימים מבלי שהתקיים כל דיון לגבי קיומה של תשתית ראייתית לכאורה ומבלי שהוצג לבית המשפט במהלך כל התקופה "ניצוץ ראייתי". בהחלטתו, התייחס כב' השופט א' רובינשטיין לאיזון בין המעצר הבלתי חוקי לבין אינטרס הציבור: "האם יש במאזן השיקולים כדי להביא לשחרורו של העורר? זכויותיו במקומן, אך הציבור מה יהא עליו? כיצד ניתן ליתן ביטוי לאי הנחת מן ההתנהלות, ועם זאת להגן על האינטרס הציבורי? בית המשפט המחוזי ציטט את דברי השופט ריבלין בבש"פ 11657/05 בן לוי נ' מדינת ישראל כי "את התקלה שהביאה לכך שעניינו של העורר לא טופל כהלכה בשלבים הקודמים, אין 'לרפא' על ידי הותרת  העורר משוחרר לחלופה כאשר כל הנסיבות מצביעות  על היותו סוחר סמים בעל מעורבות עמוקה בתחום זה, אשר סכנתו לציבור רבה, ואשר צפוי להמשיך ולנסות לסחור בסם, גם בתנאי מעצר בית, אם יוסיף ויהיה משוחרר". בפרשת בוסקילה, הורה בית המשפט להזמין תסקיר מעצר על מנת לבחון אפשרות לחלופת מעצר ומבלי לקבוע מסמרות לגבי התוצאה. במקרה שבפנינו, מסוכנותו של העורר נלמדת מאליה מהתנהגותו בעת חקירתו במשטרה, במהלכה לא היסס לאיים ולתקוף את השוטרים, אך בראש ובראשונה מהעבירות המיוחסות לו: רצח, נסיון לסיוע ברצח של שלושה ותקיפה חבלנית. לכך יש להוסיף את החשש הממשי להימלטות מן הדין, וכפי שנכתב בבקשה למעצר עד תום ההליכים, העורר הוכיח כי ידו רב לו בשימוש בדרכונים מזויפים. אין מתקנים עוול בעוול. אין להעניש את הציבור או לסכן את בטחונו אך ורק בשל תקלה שנפלה, ויש לבחון את עוצמת הפגם על רקע כלל השיקולים הצריכים לעניין. עמדנו על כך שהבקשה לדחיית הדיון בבקשה למעצר העורר עד תום ההליכים נעשתה בהסכמתם של הסניגורים שייצגו בשעתו את העורר, ומבלי שאלו טענו בלהט כנגד המעצר, כמו בא כוחו הנוכחי של העורר שאך זה מקרוב נכנס לתמונה. יש בכך כדי להקהות באופן משמעותי את עוצמת הפגם. בהצטרף לכך שיקולי המסוכנות והחשש להימלטות מן הדין, הוריתי אפוא בהחלטתי מיום  12.1.10 כי הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים ייערך בהקדם האפשרי. ואכן, במהלך הדיון שנערך ביום 14.1.10 בבית המשפט המחוזי בנצרת, פירטה התביעה באריכות את חומר הראיות בעניינו של העורר, ובאת כוחו הצהירה כי היא מסכימה לכך שיש תשתית ראייתית לכאורית לצורך מעצר הביניים עד למתן החלטה בבקשה לגופה. בהחלטת בית המשפט מאותו יום הורה בית המשפט על מעצרו של העורר לאור הסכמת הצדדים (קרי, מעצר ביניים), לאחר שנוכח כי התשתית הראייתית הלכאורית שנפרסה בפניו קושרת את העורר לעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בכך נרפאו בדיעבד הפגמים עליהם הצבענו לעיל.  [במאמר מוסגר אציין כי יש להצר על כך שהמשך הדיון בבית המשפט המחוזי בבקשת המעצר, נדחה לצורך שמיעת טיעוני ההגנה, כמעט בחודש נוסף עד ליום 14.2.10. בהתחשב בתקופה בה העורר כבר שוהה במעצר, ראוי היה לקבוע את המשך הדיון בטווח זמן קצר או יותר]. 18. שתי הערות לפני סיום: א. דומה כי עיקר מעייניהם של התביעה ושל בתי המשפט נתונים כיום להוראת סעיף 60 לחוק המעצרים, לפיה יש לשחרר ממעצר מי שמשפטו לא התחיל תוך 30 יום מעת הגשת כתב האישום. בשל תקלות שארעו בעבר, התחדדה המודעות להוראת סעיף זה וניכרת הקפדה על ביצוע הקראה, גם אם פורמלית, תוך 30 יום מהגשת כתב האישום. המקרה שבפנינו מוכיח כי תקלה יכולה לחול גם עקב אי הבחנה בין מעצר ארעי למעצר ביניים, ועקב התמשכות מעצר הביניים. טוב יעשו העוסקים במלאכה, אם יפעלו להגברת המודעות גם בנושא זה על מנת למנוע תקלות בעתיד. ב. סיבה שכיחה להתמשכות הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, היא  טענת ההגנה כי טרם נתקבל כל חומר החקירה, בין היתר, בשל עיכובים בהמצאת תעודת חסיון כפי שאירע במקרה דנן, מה שהביא בסופו של דבר לתקלה עליה עמדנו לעיל. המדובר בתופעה לגביה נמתחה ביקורת חוזרת ונשנית בפסיקתו של בית המשפט העליון, ואין לי אלא להצטרף לכך. סופו של דבר, שאני דוחה את הערר. שאלות משפטיותמעצר