## א. תיאור של בעלי הדין ## 1. התובעת 1, "אורות נדל"ן בע"מ" ח.פ. _________, הינה חברה פרטית המאוגדת כדין בישראל, אשר עיסוקה העיקרי הוא ייזום ושיווק פרויקטים בתחום הנדל"ן ברחבי הארץ. התובעת 1 פועלת מזה שנים רבות וצברה מוניטין רב בתחומה, והיא נחשבת לאחת החברות המובילות בענף. 2. התובעת 2, גב' ענבר זהבי, ת.ז. _________, הינה המנכ"לית ובעלת השליטה בתובעת 1. גב' זהבי הינה אשת עסקים מוכרת ומוערכת, בעלת ניסיון עשיר ומוכח בתחום הנדל"ן, אשר הובילה את התובעת 1 להישגים משמעותיים ולצמיחה מתמדת. 3. הנתבע 1, מר איתי כהן, ת.ז. _________, עבד בעבר בתובעת 1 כמנהל שיווק. 4. הנתבע 2, מר דניאל לוי, ת.ז. _________, עבד בעבר בתובעת 1 כסמנכ"ל כספים. 5. הנתבע 3, מר רועי מזרחי, ת.ז. _________, עבד בעבר בתובעת 1 כמנהל שיווק ומכירות. 6. הנתבעת 4, גב' שירן פרץ, ת.ז. _________, עבדה בעבר בתובעת 1 כסוכנת מכירות. 7. הנתבע 5, מר יונתן שקד, ת.ז. _________, עבד בעבר בתובעת 1 כסוכן מכירות. 8. כל הנתבעים סיימו את עבודתם בתובעת 1, ככל הנראה על רקע פיטורין, והגישו תביעה לבית הדין לעבודה כנגד התובעות. ## ב. הסעד המבוקש ## 9. כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום פיצויים בסך כולל של 2,550,000 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לתובעות כתוצאה מפרסום לשון הרע, כמפורט להלן. 10. כבוד בית המשפט מתבקש להורות לנתבעים לפרסם התנצלות פומבית וברורה בעיתון "דה מרקר" ובכל כלי תקשורת אחר בו פורסמו הדברים, וכן באתר האינטרנט של התובעת 1, בנוסח שיאושר על ידי התובעות, וזאת בתוך 7 ימים ממועד מתן פסק הדין. 11. כבוד בית המשפט מתבקש להוציא צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לפרסם או להפיץ כל פרסום נוסף, בכתב או בעל פה, אשר יש בו משום לשון הרע כנגד התובעות, או כל פרסום אחר העלול לפגוע בשמן הטוב ובמוניטין שלהן. 12. כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעים בהוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בתוספת מע"מ כחוק. 13. כבוד בית המשפט מתבקש ליתן כל סעד נוסף ו/או אחר אשר יראה לנכון בנסיבות העניין. ## ג. העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה ומתי נולדה ## 14. ביום 2.2.11 הגישו הנתבעים תביעה לבית הדין לעבודה כנגד התובעות, בה עתרו לקבלת זכויות שונות, לרבות תשלום בגין שעות נוספות, הפרשות סוציאליות ועמלות, שלטענתם לא שולמו להם. 15. ביום 4.2.11, יומיים בלבד לאחר הגשת התביעה לבית הדין לעבודה, פורסמה בעיתון "דה מרקר" כתבה תחת הכותרת "אורות נדל"ן מנוהלת בדרך של כיבוי שריפות" (להלן: "הכתבה"). 16. הכתבה כללה ציטוטים מפי הנתבעים, אשר ייחסו לתובעת 2 ולתובעת 1 אמירות חמורות ופוגעניות, כדלקמן: "חמשת העובדים טוענים כי ענבר זהבי מתנהלת באופן אימפולסיבי, והחלטות שמתקבלות תוך שניות ספורות הסותרות החלטות קודמות, או זלזול בעובדים..." וכן: "התנהלות העבודה של החברה היא בדרך של כיבוי שריפות', אומרים התובעים, אין הליך של ניהול חברה, אין חשיבה לטווח רחוק וחלוקת עבודה מסודרת. ברגע שקורה משהו היא מקבלת החלטה אחת ורגע לאחר מכן היא מקבלת החלטה אחרת הסותרת אותה." 17. האמירות המיוחסות לנתבעים בכתבה, אשר פורסמו ברבים, מהוות לשון הרע חמורה כנגד התובעות, פגעו קשות במוניטין שלהן, במעמדן ובשמן הטוב, וגרמו להן נזקים כספיים ותדמיתיים כבדים. 18. עילת התביעה בגין לשון הרע נולדה ביום 4.2.11, מועד פרסום הכתבה בעיתון "דה מרקר". ## ד. העובדות המקנות סמכות לבית המשפט ## 19. התביעה דנן עניינה בלשון הרע, עוולה אזרחית המוסדרת בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. 20. סכום התביעה הכולל עומד על סך של 2,550,000 ₪, סכום העולה על סמכותו העניינית של בית משפט השלום. 21. על כן, הסמכות העניינית לדון בתביעה זו נתונה לבית המשפט המחוזי. 22. מקום מושבן של התובעות וכן מקום פרסום הכתבה, אשר גרמה לנזקים, מצויים בתחום שיפוטו של בית המשפט המחוזי. 23. על כן, הסמכות המקומית לדון בתביעה זו נתונה לבית המשפט המחוזי. ## ה. פירוט הטענות ## ## פרסום לשון הרע והגדרתו ## 24. התובעות תטענה כי האמירות שפורסמו בכתבה, המיוחסות לנתבעים, עולות כדי לשון הרע כהגדרתה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, שכן יש בהן כדי לבזות את התובעות, להשפילן בעיני הבריות, לעשותן מטרה לשנאה, לבוז או ללעג, ולפגוע במשרתן, בעסקן או במשלח ידן. 25. התובעות תטען כי הנתבעים, באמצעות הציטוטים המיוחסים להם בכתבה, הציגו את התובעת 2 כמי שמתנהלת באופן אימפולסיבי, חסר שיקול דעת ומזלזל בעובדים, ואת התובעת 1 כחברה המתנהלת בחוסר סדר, ללא חשיבה ארוכת טווח ובאופן של "כיבוי שריפות", ובכך פגעו קשות בתדמיתן המקצועית והעסקית. 26. התובעות תטען כי הפרסום אינו בגדר הבעת דעה לגיטימית, אלא מדובר בקביעות עובדתיות שליליות, שקריות ומכפישות, אשר נועדו לפגוע בתובעות ולערער את מעמדן ואת האמון הציבורי בהן, וזאת ללא כל בסיס עובדתי מוצק. 27. התובעות תטען כי הפרסום נעשה בכוונה לפגוע, או למצער, מתוך אדישות פושעת לתוצאותיו ההרסניות, וכי הנתבעים היו מודעים היטב לפוטנציאל הנזק הטמון באמירותיהם, במיוחד כאשר הן מפורסמות בכלי תקשורת בעל תפוצה רחבה. 28. התובעות תטען כי עצם פרסום הדברים בעיתון כלכלי מוביל כמו "דה מרקר", המגיע לקהל יעד רחב של משקיעים, לקוחות ושותפים עסקיים, מעצים את חומרת לשון הרע ואת היקף הנזק שנגרם לתובעות, הן במישור התדמיתי והן במישור הכלכלי. ## פגיעה במוניטין ובשם הטוב ## 29. התובעות תטען כי הפרסום הפוגעני גרם לפגיעה חמורה במוניטין המקצועי והעסקי של התובעת 1, אשר נבנה בעמל רב לאורך שנים רבות, ועלול להרתיע לקוחות, משקיעים ושותפים פוטנציאליים מלהתקשר עמה. 30. התובעות תטען כי הפגיעה בשמה הטוב של התובעת 2, גב' ענבר זהבי, הינה קשה במיוחד, שכן היא מזוהה באופן אישי עם הצלחת החברה, והאמירות המייחסות לה התנהלות אימפולסיבית וזלזול בעובדים פוגעות ישירות במעמדה כמנהיגה עסקית מובילה. 31. התובעות תטען כי הפגיעה במוניטין אינה רק תדמיתית, אלא מתורגמת לנזקים כלכליים ממשיים, כגון אובדן עסקאות, ירידה בערך המותג ופגיעה ביכולת לגייס הון או לשתף פעולה בפרויקטים עתידיים, אשר קשה לכמתם במלואם בשלב זה. 32. התובעות תטען כי המוניטין הוא נכס בלתי מוחשי בעל ערך כלכלי עצום, ובמיוחד בתחום הנדל"ן התחרותי, פגיעה בו עלולה להיות קטלנית ולהוביל להשלכות ארוכות טווח על יכולת ההתפתחות והצמיחה של התובעות. 33. התובעות תטען כי הפרסום יצר עננה של ספק וחוסר אמון סביב התובעות, אשר עלולה להשפיע לרעה על יחסיהן עם גורמים פיננסיים, ספקים ורשויות, ובכך לפגוע ביכולתן לתפקד באופן יעיל ומוצלח בשוק. ## היעדר הגנה מכוח סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע ## 34. התובעות תטען כי הגנת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, המעניקה חיסיון לפרסומים שנעשו "תוך כדי דיון", אינה חלה במקרה דנן, שכן האמירות הפוגעניות לא נאמרו במסגרת הליך משפטי או כצעד נדרש לו. 35. התובעות תטען כי הנתבעים בחרו לפרסם את טענותיהם באמצעות ראיון עיתונאי, מחוץ לכותלי בית הדין לעבודה, ובכך ויתרו על ההגנה המוענקת לפרסומים הנעשים במסגרת הליך משפטי, אשר נועדה להבטיח חופש ביטוי בתוך הדיון המשפטי עצמו. 36. התובעות תטען כי הפסיקה קבעה כי הגנת סעיף 13(5) חלה רק על פרסומים הקשורים ודרושים להליך השיפוטי, ואין לראות בראיון עיתונאי, גם אם הוא מתייחס להליך משפטי, כחלק אינטגרלי מהדיון המשפטי עצמו. 37. התובעות תטען כי מטרת הנתבעים בפרסום הכתבה לא הייתה קידום ההליך המשפטי בבית הדין לעבודה, אלא הפעלת לחץ ציבורי ותקשורתי על התובעות, ובכך חרגו מתכלית ההגנה הקבועה בחוק. 38. התובעות תטען כי פרשנות מרחיבה של סעיף 13(5) באופן שיכלול פרסומים עיתונאיים, תרוקן מתוכן את חוק איסור לשון הרע ותאפשר לבעלי דין להכפיש יריבים מחוץ לבית המשפט בחסות ההליך המשפטי, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם תכלית החוק. ## סמכות בית המשפט המחוזי ## 39. התובעות תטען כי הסמכות העניינית לדון בתביעה זו נתונה לבית המשפט המחוזי, שכן סכום התביעה עולה על סמכותו של בית משפט השלום, ואין מדובר בסכסוך עבודה מובהק המצוי בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. 40. התובעות תטען כי יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו מספר חודשים לפני פרסום הכתבה, וכי עילת התביעה בגין לשון הרע אינה קשורה באופן ישיר ליחסי העבודה שהתקיימו בעבר, אלא נובעת מפרסום חיצוני ועצמאי. 41. התובעות תטען כי תיקון מס' 38 לחוק בית הדין לעבודה, המעניק סמכות ייחודית לבית הדין לעבודה לדון בתביעות לשון הרע "בקשר ליחסי עבודה", אינו חל במקרה זה, שכן הפרסום אינו "בקשר ליחסי עבודה" אלא מהווה הכפשה כללית של התובעות. 42. התובעות תטען כי פרשנות מרחיבה של סעיף 24(1ד) לחוק בית הדין לעבודה, באופן שיכלול כל סכסוך בין עובד לשעבר למעסיק לשעבר, תרוקן מתוכן את סמכותם של בתי המשפט האזרחיים ותפגע בעקרון ההתמחות של בתי הדין לעבודה. 43. התובעות תטען כי הפסיקה שהתייחסה לסמכות בית הדין לעבודה לאחר סיום יחסי עבודה, עוסקת לרוב בתביעות הנובעות ישירות מהזכויות והחובות שנוצרו במהלך יחסי העבודה, ולא בתביעות נזיקין כלליות כמו לשון הרע, שאינן קשורות באופן מהותי למהות יחסי העבודה. ## חומרת הפרסום והשפעתו ## 44. התובעות תטען כי חומרת הפרסום אינה נמדדת רק במילים שנאמרו, אלא גם בהקשרן, בזהות המפרסמים (עובדים לשעבר המכירים את החברה מבפנים) ובפלטפורמת הפרסום (עיתון כלכלי מוביל), אשר יחד יוצרים פגיעה קשה ואמינה לכאורה. 45. התובעות תטען כי האמירות בדבר "התנהלות אימפולסיבית", "זלזול בעובדים" ו"כיבוי שריפות" אינן בגדר ביקורת לגיטימית, אלא מהוות הכפשה מכוונת של שיטות הניהול וההתנהלות העסקית של התובעות, ועלולות להיתפס כהוכחה לחוסר מקצועיות וחוסר אחריות. 46. התובעות תטען כי גם אם הנתבעים סברו כי מדובר בהבעת דעה, הרי שגם הבעת דעה יכולה להוות לשון הרע אם היא מבוססת על עובדות שקריות או אם היא נאמרת בזדון ובכוונה לפגוע, כפי שקרה במקרה זה. 47. התובעות תטען כי הפרסום יצר רושם מוטעה בקרב הציבור, כאילו התובעות מתנהלות באופן כושל ובלתי מקצועי, דבר העלול לפגוע קשות ביכולתן לקיים פעילות עסקית תקינה ולשמר את מעמדן בשוק. 48. התובעות תטען כי הנזק שנגרם לתובעות אינו רק נזק ממוני, אלא גם נזק בלתי ממוני משמעותי, הכולל עוגמת נפש, פגיעה בשם הטוב, במוניטין ובכבוד, אשר מצדיק פיצוי הולם ומשמעותי. ## כוונת הנתבעים לפגוע ## 49. התובעות תטען כי עיתוי הפרסום, יומיים בלבד לאחר הגשת תביעת הנתבעים לבית הדין לעבודה, מעיד על כוונה ברורה לפגוע בתובעות ולהפעיל עליהן לחץ פסול, ולא על רצון לדווח על עובדות אובייקטיביות. 50. התובעות תטען כי הנתבעים, כעובדים לשעבר, היו מודעים היטב לרגישות המידע ולפוטנציאל הנזק הטמון בפרסום אמירות שליליות על התובעות, ובחרו לעשות זאת באופן מכוון וזדוני. 51. התובעות תטען כי הנתבעים ניצלו את מעמדם כ"מקורבים" לשעבר לחברה על מנת להעניק לאמירותיהם נופך של אמינות, ובכך הגבירו את הפגיעה בתובעות ואת הנזק שנגרם להן. 52. התובעות תטען כי גם אם הנתבעים סברו כי הם מביעים דעה לגיטימית, הרי שהדרך בה בחרו לעשות זאת – באמצעות ראיון עיתונאי מכפיש – מעידה על כוונה לפגוע מעבר לביקורת עניינית. 53. התובעות תטען כי הנתבעים פעלו מתוך מניעים פסולים של נקמה או רצון להפעיל לחץ על התובעות במסגרת סכסוך העבודה, ובכך חרגו מכל גבול של התנהגות הוגנת וסבירה. ## היעדר תום לב מצד הנתבעים ## 54. התובעות תטען כי הנתבעים פעלו בחוסר תום לב מובהק כאשר בחרו לפרסם את טענותיהם בתקשורת, במקום להעלותן במסגרת ההליך המשפטי המתנהל בבית הדין לעבודה, שהוא הפורום המתאים לבירור סכסוכים מסוג זה. 55. התובעות תטען כי הנתבעים ניצלו את הבמה התקשורתית על מנת להכפיש את התובעות באופן פומבי, תוך התעלמות מהנזק העצום שעלול להיגרם להן, ובכך הפרו את חובת תום הלב המוטלת על כל אדם. 56. התובעות תטען כי הנתבעים לא פעלו באחריות עיתונאית או מוסרית, ולא ניסו לאזן את דבריהם או להציג תמונה מלאה ומאוזנת של המצב, אלא התמקדו בהכפשה ובביקורת שלילית בלבד. 57. התובעות תטען כי התנהלות הנתבעים, אשר כללה פרסום אמירות פוגעניות וחסרות בסיס, מהווה שימוש לרעה בחופש הביטוי, ואינה עולה בקנה אחד עם עקרונות תום הלב וההגינות. 58. התובעות תטען כי הנתבעים היו מודעים לכך שהפרסום עלול לפגוע קשות בתובעות, ובחרו לעשות זאת מתוך אדישות או כוונה לפגוע, ובכך הפרו את חובת תום הלב המוגברת המוטלת עליהם כעובדים לשעבר. ## נזקים שנגרמו לתובעות ## 59. התובעות תטען כי כתוצאה מפרסום לשון הרע, נגרמו להן נזקים ממוניים משמעותיים, הכוללים, בין היתר, פגיעה בהכנסות, אובדן עסקאות פוטנציאליות, ירידה בערך המותג ועלויות שיקום תדמית. 60. התובעות תטען כי בנוסף לנזקים הממוניים, נגרמו להן נזקים בלתי ממוניים כבדים, הכוללים עוגמת נפש רבה, פגיעה קשה בשם הטוב, במוניטין ובכבוד, וכן פגיעה ביכולת לנהל את עסקיהן בראש שקט. 61. התובעות תטען כי קשה לכמת את מלוא הנזקים שנגרמו להן בשלב זה, שכן השפעות הפרסום עלולות להיות ארוכות טווח ולהתגלות במלואן רק בעתיד, ועל כן סכום התביעה משקף הערכה סבירה של הנזקים. 62. התובעות תטען כי סכום הפיצויים הנתבע, בסך 2,550,000 ₪, הינו סכום סביר והולם בנסיבות העניין, ונועד לפצות את התובעות על מלוא הנזקים שנגרמו להן, הן הממוניים והן הבלתי ממוניים. 63. התובעות תטען כי יש לחייב את הנתבעים בפיצויים לדוגמה, לאור חומרת הפרסום, כוונת הזדון וההתנהלות חסרת תום הלב, וזאת על מנת להרתיע אותם ואחרים מלבצע מעשים דומים בעתיד. ## דחיית טענת SLAPP ## 64. התובעות תטען כי התביעה הוגשה בתום לב ומתוך רצון אמיתי להגן על שמן הטוב ומוניטין שלהן, ואין מדובר בתביעת SLAPP (Strategic Lawsuit Against Public Participation) שנועדה להשתיק את הנתבעים. 65. התובעות תטען כי הנזקים שנגרמו להן כתוצאה מפרסום לשון הרע הינם אמיתיים וממשיים, וכי סכום התביעה, הגם שהוא גבוה, משקף את חומרת הפגיעה ואת היקף הנזקים שנגרמו לחברה מובילה בתחומה. 66. התובעות תטען כי זכותן של התובעות להגן על שמן הטוב ומוניטין שלהן אינה פחותה מזכותם של הנתבעים לחופש ביטוי, וכי יש לאזן בין הזכויות תוך מתן משקל הולם לחומרת הפגיעה. 67. התובעות תטען כי עצם העובדה שהתביעה הוגשה בסמוך לפרסום הכתבה, מעידה על בהילות התובעות להגן על זכויותיהן ולמנוע נזקים נוספים, ואין לראות בכך אינדיקציה לתביעת סרק. 68. התובעות תטען כי בית המשפט אינו אמור לסלק תביעה על הסף רק משום שהיא יוצרת רושם ראשוני של תביעת סרק, אלא עליו לברר את העובדות לעומקן וליתן לתובעות את יומן בבית המשפט. ## חובת זהירות של הנתבעים ## 69. התובעות תטען כי על הנתבעים, כעובדים לשעבר, חלה חובת זהירות מוגברת שלא לפגוע במעסיקם לשעבר, ובמיוחד שלא לפרסם אמירות מכפישות ושקריות העלולות לגרום לו נזק. 70. התובעות תטען כי הנתבעים הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם, כאשר בחרו לפרסם את האמירות הפוגעניות בתקשורת, מבלי לבדוק את אמיתותן ומבלי לשקול את ההשלכות ההרסניות של מעשיהם. 71. התובעות תטען כי הנתבעים היו צריכים לצפות כי פרסום אמירות מסוג זה, בכלי תקשורת בעל תפוצה רחבה, יגרום נזק לתובעות, ובחרו לפעול בחוסר אחריות ובזדון. 72. התובעות תטען כי חובת הזהירות חלה גם על הבעת דעה, שכן גם דעה יכולה להיות מבוססת על עובדות שקריות או להיות מנוסחת באופן פוגעני ובלתי סביר, ובכך להוות לשון הרע. 73. התובעות תטען כי הנתבעים לא נקטו בכל אמצעי סביר על מנת למנוע את הנזק שנגרם לתובעות, ובכך הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם בדין. ## אחריות אישית של הנתבעים ## 74. התובעות תטען כי הנתבעים אחראים באופן אישי לפרסום לשון הרע, שכן האמירות הפוגעניות יוחסו להם באופן ישיר בכתבה, והם אלה שמסרו את הדברים לכתבי העיתון. 75. התובעות תטען כי אין בטענה שהנתבעים פעלו כקבוצה כדי לפטור אותם מאחריות אישית, שכן כל אחד מהם תרם לפרסום לשון הרע והיה שותף למעשה העוולה. 76. התובעות תטען כי הנתבעים לא פעלו תחת כפייה או אילוץ, אלא בחרו מרצונם החופשי למסור את הדברים לכתבי העיתון, ובכך נטלו על עצמם את האחריות לתוצאות מעשיהם. 77. התובעות תטען כי גם אם הנתבעים לא התכוונו לפגוע באופן ישיר, הרי שהם היו צריכים לצפות את הפגיעה שתיגרם לתובעות כתוצאה מפרסום דבריהם, ועל כן הם אחראים לנזקים שנגרמו. 78. התובעות תטען כי יש לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום הפיצויים, שכן הם פעלו במשותף לפרסום לשון הרע וגרמו במשותף לנזקים לתובעות. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, יהא זה מן הדין ומן הצדק לקבל את התביעה על כל חלקיה.כתב תביעהמסמכיםלשון הרע / הוצאת דיבהעובד לשעבר