להלן פסק דין בשאלה האם לקוח של עורך דין נחשב "צרכן" לפי חוק הגנת הצרכן ? האם נכרת הסכם שכר טרחה תוך ניצול מצוקה של "הצרכן" בהתאם לסעיף 3 לחוק הגנת הצרכן ? 1. מונחת לפניי תביעה לביטול הסכם שכר טרחה שנחתם בין התובע לנתבע והשבת הכספים ששולמו על ידי התובע לידיו. הנתבע עו"ד במקצועו. 2. בקליפת אגוז יאמר כי התובע שכר את שירותיו של הנתבע לצורך הגשת תביעה שעניינה פגיעה בפרטיות ולשון הרע. לאחר מספר ימים התובע חזר בו וביקש לבטל את ההסכם ולהשיב לו את מרבית הכספים ששילם בטענה כי הנתבע הטעה אותו וכי אינו מרוצה מאופן התנהלותו. הרקע לתביעה 3. התובע הגיע אל הנתבע דרך פורום אותו מנהל הנתבע במרשתת. במסגרת זו, שאל התובע שאלות והנתבע השיב כי קיימת לתובע עילת תביעה בגין העובדות אותן תיאר והזמין אותו לפגישה במשרדו. משבושש התובע לתאם את הפגישה, פנה אליו הנתבע בשנית והציע לו לקיים את הפגישה. השניים תיאמו מועד, והתובע הגיע מירושלים לעיר נתניה על מנת להיפגש עם הנתבע. במהלך הפגישה הציג התובע חומרים רבים, ובכלל זה מספר דיסקים בהם היו הקלטות הרלוונטיות לנושא התביעה. טענות הצדדים 4. לטענת התובע, לנוכח הדברים שעלו בשיחה בעניינו, חזר הנתבע והבהיר לו כי סיכוייה של התביעה גבוהים במיוחד, אולם יש להזדרז להגישה משמועד ההתיישנות קרב. לאחר מספר שעות ולאחר שהתובע חכך בדעתו, החליט כי הנתבע עושה עליו רושם של 'עורך דין נמרץ ומהיר ואף מוכשר' ועל כן גמר בדעתו להתקשר עם הנתבע בהסכם ולא לבחון אפשרויות נוספות. בה בעת, חתם התובע על הסכם שכר הטרחה ואף העביר לנתבע את שכר הטרחה כולו באופן מיידי באמצעות העברה בנקאית על סך של 26,000 ₪ כולל מע"מ. לטענתו, בחר לשלם תשלום מלא ומיידי מיידי משעקב זאת קיבל מהנתבע הנחה משמעותית. התובע חתם על ההסכם הכולל התחייבות בלתי חוזרת. 5. ביום למחרת, שלח הנתבע דואר אלקטרוני אל התובע אליו צירף חשבונית בעבור שכר הטרחה ששולם יום קודם לכן ואף ציין כי 'טיוטת התביעה כמעט ומוכנה, ואולם זאת ביחס למסמכים שמסרת עד כה". התובע התפלא על זריזותו של הנתבע ושלח אליו הודעות בדואר האלקטרוני על מנת לברר מדוע לא הפנה אליו שאלות לעניין התביעה ואף הבהיר כי קיימים חומרים נוספים. בשלב זה יוער כי הנתבע בפגישתו עם התובע הבהיר כי אין מדובר בפגישת ייעוץ עת ביקש להציג לפניו חומרים. הנתבע השיב כי כאמור בשיחתם (הטלפונית, לטענת התובע), ייתכן והתובע יידרש לשלם למומחה 'לצורך קבלת חוות דעת תמלול של כל ההקלטות' וכן מבקש לתאם פגישה נוספת במשרדו. לטענת התובע, בשיחת הטלפון שהתקיימה בין הצדדים ביקש הנתבע סכום כסף נוסף בסך של 4,000 ש"ח בשל כמות החומרים הרבה. כמו כן, וכאמור, הציע את עניין תמלול הקלטות. 6. הנתבע שלח לתובע עותק מטיוטת כתב התביעה. לאחר מספר שעות, השיב התובע לנתבע במייל כי לנוכח התנהלותו ולאחר קריאת הטיוטה גמר בדעתו לסיים את ההתקשרות עמו. התובע הודה כי התנהג בפזיזות "הייתי פזיז מידי שסגרתי על אתר את ההתקשרות ביננו, ובוודאי כששילמתי את הכל מראש" ומבקש לסכם על סכום אותו ישלם לנתבע והשאר יושב לו. הנתבע השיב לתובע כי הוא חתם על הסכם שכר טרחה לפיו "במקרה של הפסקת טיפול על ידי הלקוח שכר הטרחה לא יושב אלא ישולם במלואו". התובע הודה שאכן כך חתם, אולם בשל העובדה שחזר בו אך לאחר מספר ימים בודדים סבר כי בכל זאת ניתן לסיים את ההתקשרות ביניהם בדרך זו שכן הרושם שקיבל הוא כי תוגש בעניינו "תביעה לא רצינית, ולא אוכל להמשיך כך". הנתבע סירב ובשל כך הוגשה התביעה דנן. 7. הנתבע מנגד, מבקש לדחות את התביעה. לטענתו, אין במקרה דנן שום עילת ביטול של חוזה מחייב ואף לא ביטול תוך זמן סביר. לדבריו, התובע מעלה שלל של טענות הסותרות זו את זו כעילה לביטול החוזה, ואין ממש באף אחת מהן. כך למשל, התובע עצמו מודה ומאשר בסעיף 2 לתביעתו המתוקנת כי גם כיום הוא סבור כי קיימת לו עילת תביעה בלשון הרע וגם בגין פגיעה בפרטיותו, ומשכך יש בזאת לסתור את טענתו כי נוכח לדעת לאחר ייעוץ עם עורכי דין כי אין סיכוי לתביעתו. על כן, הכיצד יטען כי הוא "הוטעה" ע"י ידי הנתבע כי קיימת עילת תביעה כאשר הוא עצמו מאשר כי קיימות לו עילות תביעה חמורות. עוד טען, כי התובע קיבל טיוטת תביעה עוד בטרם בחר שלא כדין להפסיק את הטיפול ללא סיבה והוא עצמו כבר עמל וטרח רבות במשך שישה ימים רצופים בהאזנה להקלטות המהוות בסיס לכתב התביעה ופעל ללא לאות עקב חשש מהתיישנות התביעה. מכל מקום, וזה העיקר, התובע חתם על הסכם שכר טרחה ברור המסדיר מפורשות את סוגיית שכר הטרחה מקום בו התובע מפסיק את ההתקשרות וקובע כי במקרה של הפסקת טיפול, שכר הטרחה ישולם במלואו. התובע קרא את הסכם שכר הטרחה בעיון, שאל שאלות לגבי תוכנו ואף ניהל מו"מ לגבי שכר הטרחה ובכלל זה קיבל גם הנחה, כאשר התובע הוא הוא אשר הציע לשלם מראש את שכר הטרחה. משהתובע ביצע תשלום ביום שלאחר ההתקשרות, יש בדבר להצביע על כך שנהג בגמירות דעת מלאה. דיון 8. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על צורפותיהם ובמלל הרב שהובא לעיוני באמצעות תשובות לתגובות והשלמות למיניהן, ושמעתי את הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה. אכן, לשון הסכם שכר הטרחה הוא נהיר וברור ומנוסח בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. התובע חתם על ההסכם הכולל התחייבות בלתי חוזרת, כלומר שכר הטרחה ששולם לא יוחזר בשום מקרה. בעניין זה כבר נשמע בפסיקה, כי "אין להתעלם מפרשנות חוזים, בכלל, ולאחר תיקון מס' 2 לחוק החוזים הכללי, בפרט. כפי שחזר בית משפט העליון והבהיר, בנוגע לפרשנות חוזה, הרי זו מתחילה ונגמרת בלשון. לא רק שלשון החוזה תוחמת את פרשנות הטקסט החוזי, אלא גם מגבילה את המתחם הפרשני של אותו חוזה, וכאשר לשון החוזה ברורה, כך ש"אומד דעתם" של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש זה בהתאם ללשון המפורטת שם" (ראו רת"ק 47068-10-12 בן גיא נ' לוין עו"ד). 8. זאת ועוד, בשים לב לחוזה מסוג הסכם שכר טרחה בין עו"ד ללקוח, נפסק להלכה בעניין בייניש-עדיאל (ע"א 136/92 ביניש-עדיאל-עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז (5) 114) כי: "(ג) בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טרחתו" (שם, בעמ' 124). בית המשפט ציין שהבסיס הנורמטיבי לקביעת שכר ראוי מעוגן בהוראת סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, אשר מקורה בדיני עשיית עושר ולא במשפט, והגיונה טמון בעיקרון שאדם זכאי לשכר בגין עמלו. ודוק; במקרה דנן "הוסכם במפורש אחרת". בסעיף 3 להסכם שכר הטרחה הובהר, מיניה וביה, כי "שכר טרחה ששולם לא יושב בשום מקרה גם במקרה של הפסקת טיפול מצד הלקוח...", היינו, גם במצב בו יופסק הייצוג לפני סיום העבודה וכאשר השירות המשפטי לא הושלם – ישולם שכר הטרחה במלואו. 9. בעניין קורפו (ע"א 8854/06 קורפו נ' סרוצקין), התייחס בית המשפט העליון לדבריו בעניין ביניש-עדיאל, וקבע כך: "דעתנו היא כי אין לקרוא דברים אלו באופן שיאפשר לרוקן מתוכן את חובתם של מתקשרים בחוזה לקבלת שירותים משפטיים מעורך דין לנהוג בתום לב. אומנם, חוזה מסוג זה מבוסס על אמון הדדי, וברי כי מקום בו לקוח אינו מעוניין עוד בשירותיו של עורך הדין וסיבתו להפסקת חוזה הינה סיבה הוגנת, לא יטיל עליו בית המשפט לשלם לעורך דינו פיצויי ציפייה. זאת, מתוך הבנה כי יש לשמר את אותו יסוד אמון ולהבטיח כי ימשיך להתקיים ביחסים שבין עורכי דין לבין לקוחותיהם. החשש הוא, כי אם יידע לקוח, מבעוד מועד, כי בכל מקרה ומקרה יחוייב בתשלום פיצויי ציפייה לעורך דינו, הרי שיימנע מהלפסיק את הייצוג וימשיך בהתקשרות שאינה רצויה לו, גם באותם מקרים בהם יסוד האמון של הלקוח בעורך דינו אינו קיים עוד. ...אכן, במקרים ...בהם הלקוח אינו מעוניין עוד בפרוייקט שלשמו התקשר עם עורך הדין, יש לקרוא תנאי מכללא לתוך ההסכם לפיו לא יהיה זכאי עורך הדין לפיצויי ציפייה...ואולם יש להבדיל בין שימרו יסוד האמון לבין הפיכת ההסכם בין עורך הדין ללקוח לנייר אשר הינו בגדר המלצה בלבד עבור הלקוח. אין מקום לאפשר ללקוח להתשחרר מן ההסכם אותו כרת עם עורך דין פלוני מבלי להיות חייב בתשלום פיצויי ציפייה, רק משום שהגיעה אליו הצעה מפתה יותר מעורך דין אלמוני" (שם, פסקאות 18-17). כך, "כל עוד לא מועלות על ידי הלקוח טענות, המובססות עובדתית, כי הוא אינו שבע רצון מהטיפול המקצועי הניתן לו על ידי עורך דינו (דבר שהתובע סתר עצמו, משפעם טען כי הנתבע אינו מסוגל לעמוד במטלת התובענה וכי אינו בקיא בפרטיה ובתחומה ובפעם אחרת טען "זה לא שלא הייתי מרוצה" – עמ' 4, ש' 21), כאשר בעניין זה דומה כי יש להידרש לזמן סביר וליתן הזדמנות סבירה כדי לבחון זאת, כאשר ברי ששבוע ימים אינו מהווה זמן סביר לבחינת מקצועיותו זו – א"מ), וכל עוד המטרה למענה שכר את עורך דינו עדיין קיימת, לא יוכל אותו לקוח להשתחרר מההסכם באופן חד צדדי מבלי שיחויב בפיצויי ציפייה, אלא אם יוכיח כי לולא השתחררות זו לא היה יכול, באמצעים סבירים, להגשים את אותה מטרה" (שם, בעמ' 19). זאת, בין היתר, מן הטעם "אין לקבל את הקלות הבלתי נסבלת של הפסקת הייצוג המשפטי הפוטרת את הלקוח מהחובות שנטל עליו מכוח ההסכם. אין די בכך שהלקוח מוצא שעורך הדין אינו לרוחו כדי שיתאפשר לו לפטרו באופן שיפטור אותו משתלום שכר הטרחה שהתחייב לשלם" (ראו תק 1128-11-14 גוזלן נ' אילון אורון חברת עורכי דין, פסקה 14. להלן: עניין גוזלן). במקרה שלפניי, לא הונחה תשתית ראייתית מספקת לקבוע כי הנתבע ייצג את התובע באופן לקוי או רשלני ולא מקצועי. יכולתו של הלקוח להשתחרר מהמשך התקשרות עם עו"ד אין משמעותה באופן 'אוטומטי' השתחררות מחובתו של הלקוח להמשיך ולשלם את מלוא השכר המוסכם אלא אם, וכאמור, קיימת סיבה מוצדקת להפסקת ההתקשרות תוך הפעלת הזכות בתום לב ולא ממקום של ניסיון התחמקות, כאמור, מתשלום לעורך הדין. יובהר, כי במקרה הנדון אין מדובר בהצעה "מפתה" יותר, או אז מדובר בטעות "בכדאיות העסקה" שאינה מזכה בביטול החוזה בהתאם לסעיף 14 (ד) לחוק החוזים. התייעצותו של הנתבע עם עורכי דין אחרים הובילה, לטענתו, לייתור התובענה באופן שאינו מעוניין בפרוייקט שלשמו התקשר ולכאורה מקרה זה עשוי להיות מנוי על המקרים בהם העו"ד לא זכאי לפיצויי ציפייה. אולם, התייתרות הפרוייקט לא נבעה מעניין אובייקטיבי אלא עניין סובייקטיבי שניתן היה לדעת עליו קודם לביצוע ההתקשרות ולא להתייחס לחתימה על ההסכם 'כהמלצה' שניתן לבטלה משהקדים את המכה לפני התרופה. כל שכן, בכתב תביעתו טען התובע כי הוא כן מאמין בעוצם תביעתו. יוטעם, כי התובע ביקש ליזום הליכים ולא להתגונן כלפיהם. רוצה לומר, כי התובע הוא הוא אשר ביקש ללדת את התביעה ולא ביקש להגן על עצמו בבחינת "הקדמת תרופה למכה" באופן שאין לו מנוס אלא לנהל הליכים (ראו והשוו: תק (ראשל"צ) 62456-05-17‏ ‏אושרית בראל נ' עו"ד מירי דדה. להלן: עניין אושרית בראל), ומשכך, הייתה בידו יכולת בחירה ואוטונומיה מלאה לבחור את נותן השירות. 10. על מנת להכריע אם יש מקום לביטול חוזה באופן מלא או חלקי, יש לבחון את נסיבות הפסקת ההתקשרות, ולצד זה, איזו עבודה ביצע הנתבע עד כה. כפועל יוצא, במצב בו לא היה מקום לבטל באופן מלא את העסקה וכנגד זאת לא לשלם כלל ועיקר - יש לקבוע האם משלא ניתן לאכוף את ההסכם (משמדובר בהסכם למתן שירות אישי כמשמעותו בסעיף 3 (2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה)), יש להותיר את התשלום על כנו כפי שנרשם בהסכם או שמא יש לפסוק לנתבע שכר ראוי בגין עבודתו שכבר בוצעה, הגם שלא הוגשה חוות דעת מטעמו לעניין שכר הטרחה הראוי. 11. נסיבות הפסקת ההתקשרות בוטאו בתכתובות בין הצדדים. לשם חשיבות הדברים, יובאו הדברים כהווייתם: ביום 30.10 התובע כתב לנתבע כי בידיו של הנתבע מצויים כל המסמכים. הוא מלין על כך שלא נשאל על הרקע האישי שלו, "על רקע מה חפצו אותם אתרי תקשורת להשמיץ אותי, למה זה מעניין מה דיברתי, מאיזה קווים ומה תוכנם הם גנבו את ההקלטות שלי, אני מניח שתגיע לזה בהמשך, שכן זה כמעט הלב של התביעה...לגבי ההקלטות, יש עוד המון, שאין לי אותם זמין ואצטרך לאתרם...עומדת השאלה וגם ניצבת כמה צריך עכשיו לפנות זמן לטרוח למצוא את כל ההקלטות שנצרף בתביעה, הלא לכאורה די לציין את הרעיון ולציין תווך (טווח-צ"ל) תאריכים בו נגנבו הקלטות ופורסמו ברבים". ביום 1.11.2017 התובע שלח מייל לנתבע "מה קורה, מתקדמים?". מאוחר יותר, בערב אותו היום, צירף הנתבע "טיוטת תביעה גולמית אשר הספקתי להכין עד כה, וזאת בהסתמך על החומרים הרבים שהעברת אליי עד כה. כמו כן, האזנתי לדיסקים שהשאר אצלי בעותקים פיזיים ובנוסף האזנתי במשך שעות גם להקלטות ששלחת לי במייל ואולם אודה כי טרם הספקתי להאזין לכולם שכן אמרת שאורכן המצטבר עשרות שעות וכי יש עוד הקלטות נוספות שטרם העברת אליי. נא העבר אליי שאר ההקלטות והחומרים ואני אמשיך ואתקן את התביעה ואעביר אליך נוסח מתוקן. כפי שהסברתי לך בשיחתנו וכבר בפגישה הראשונית ייתכן כי תידרש לפנות לשלם למומחה לצורך קבלת חוות דעת תמלול של כל ההקלטות. אם יש לך הערות לטיוטא המצורפת, נא במייל חוזר ותוך הפנייה למספר הסעיף. לאור כמות החומרים וההקלטות אני הייתי במקש כי תתאם במשרדי פגישה נוספת וזאת על מנת להשלים את הכנת הטיוטא והגשת התביעה בפועל בהקדם האפשרי". באותו הלילה, לאחר כ-3.5 שעות, השיב התובע: "עם כל הכבוד וההערכה, קריאת הטיוטה חיזקה אצלי את ההחלטה. מאחר ומדובר בתביעה רצינית ביותר, של אתרי תקשורת גדולים, שפגעו בזכויותיי באופן חסר תקדים, ולדעתי מדובר כאן בתביעה רצינית ביותר, איני יכול לשחק כאן בתביעה לא רצינית מספיק. אודה ולא אבוש, הייתי פזיז מידי שסגרתי על אתר את ההתקשרות בינינו, ובוודאי ששילמתי את הכל מראש. לאחר מעשה ומחשבה, הדיבורים וההת(ע)כבות בשבוע החולף, וכן הטיוטה המצ"ב, הגעתי למסקנא כי אני מבקש להפסיק את ההתקשרות בינינו. מקווה שתהיה הוגן, ונסכם על סכום אותו תקזז ממה ששולם, ואת היתר אקבל בחזרה". על כך השיב הנתבע לאחר מספר דקות כי לפי הסכם שכר הטרחה , במקרה של הפסקת טיפול על ידי הלקוח, שכר הטרחה לא יושב אלא ישולם במלואו, והדבר נכתב במפורש. לכך ענה התובע: "אני מבין. אני גם מבין שחבל שכך בחרתי לנהוג, וייתכן מאוד שאני טועה, אבל לפי הרושם שלי זה פשוט להגיש תביעה לא רצינית, ולא אוכל להמשיך כך. בכל מקרה, מובן שהחוזה הוא תמיד ליתר ביטחון, וכל אחד מבין שאם אחרי יומיים או שלוש הלקוח מתחרט, זה לא שחור לבן..". בכתב תביעתו, לא השתמע כי בקשת הביטול באה מפני רצונו של התובע לסגת מהתביעה (דבר שהתברר בדיון עקב ייעוץ שקיבל). הוא הבהיר כי הסיבה בשלה הוא מבקש "לבטל את ההתקשרות ימים ספורים אחרי תחילתה, היא התחושה ולדעתו בצדק, שלטעמו גם מוכחת באופן חד משמעי ללא כל ספק, כי עורך הדין לא מסוגל ולא יכול ...הלקוח יטען כי התנהלות עורך הדין היא זו שהביאה לביטול החוזה. לטעמו של הלקוח, מתקיים כאן הסעיף המאפשר לבטל חוזה בשל טעות בררה. אין כאן מצב מחודש שהתחדש, אלא טעות שאם הלקוח היה יודע ומכיר את התנהלותו לא היה מתקשר איתו מלכתחילה". 12. התובע מבקש סעד של השבה לאחר ביטול הסכם מחמת טעות, הואיל וטעה בהתרשמותו מהנתבע וכפועל יוצא מהחלטתו להתקשר עם הנתבע. התובע חש כי הנתבע אינו 'רציני' דיו והטיוטה שהוכנה אינה משקפת לטעמו את העובדות ואת החומרים שהובאו לעיונו של האחרון. התובע הגיש כתב תביעה מתוקן ותגובה לכתב ההגנה המשלים ועתר לביטול העסקה ולהשיב לו את מרבית הסכום ששילם. צא וראה, כי התובע מודה, הלכה למעשה שהוא התחרט אשר להתקשרותו בעסקה עם הנתבע. לטענתו, הוא טעה כאשר בחר בנתבע כמי שייצגו מבלי שבדק אודותיו וכן הוטעה על ידי הנתבע עת שטח בפניו את סיכויי התביעה באופן שמדובר בתביעה בעלת סיכויי הצלחה גבוהים ופיצוי גבוה במיוחד, ולא היא – כפי שהסתבר לו בדיעבד לאחר קריאת טיוטת כתב התביעה. התובע טוען כי הנתבע לא הסביר לו ולא הבהיר כי בהינתן נתונים מסוימים –אותם לטענתו תיאר בפניו הנתבע בפגישתם – הרי שטענותיו בתביעה אינן עומדות והיא חסרת בסיס. דומה כי טענה זו של התובע מתבססת ככל הנראה על 'סקר שוק' שביצע, עת תשאל עורכי דין אחרים אודות סיכויי תביעתו ואלו השיבו כי מדובר בסיכויים מינוריים ועל כן אף לא כדאי להגישה כלל. התובע אף מלין אודות ביטחונו 'המופרז' של הנתבע והלחץ שהפעיל עליו בכדי להיפגש עימו ולהגיש התביעה גם בשל טענת ההתיישנות שהוזכרה על ידי הנתבע כגורם מזרז שוב ושוב. אי לזאת, טוען התובע כי בהסברים שניתנו לו מאת הנתבע הייתה משום הטעיה שהובילה אותו יחד עם כל האמור לעיל לידי חתימה על ההסכם. 13. חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 קובע בסעיף 14 ו-15 כי מי שהתקשר בחוזה עקב טעות או הטעיה שהטעהו הצד השני, וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה. הטעות לה טוען התובע אינה טעות שבעובדה ואף אינה טעות שבחוק. סברתו של הנתבע לגבי סיכויי התביעה של התובע הם בבחינת דעה ושיקול שבמומחיות. אף טענתו של התובע על כך ש"עורך הדין לא מסוגל ולא יכול או שהוא לא רוצה להיכנס לעובי התיק ולשורשי המקרה" לא גובתה בראיות חזקות דיו שכן התובע חזר בו אך מספר ימים לאחר הסכם ההתקשרות ועוד טרם התגבש כתב התביעה ולוטש ולפני שהועברו כל החומרים. בדיון שלפניי הצהיר הנתבע כי הוא עודנו מאמין בסיכויי התובענה ומוכן להמשיך לייצגו (עמ' 4, ש' 6 ; סעיף 1 לכתב ההגנה המשלים), ואף התובע עצמו תיאר בכתב תביעתו ובתכתובותיו עם הנתבע כי מדובר בתובענה רצינית ואל לו להקל בה ראש. הוא הדגיש כי הנתבע הציג לו מצג לפיו יש לו "סיכוי ענק לתביעה" (עמ' 2, ש' 7), "הייתה הבטחה ברורה שיש סיכויי תביעה" (עמ' 2, ש' 29), ועקב הטעיה זו לכאורה חתם על הסכם שכר הטרחה, בעוד הוברר לו בדיעבד שלא כך הדבר. וכלשונו: "נפגשתי עם 2 עורכי דין והם די הורידו אותי מהתביעה הזו" (עמ' 1, ש' 17), "הוא אמר לי שהתביעה גדולה, ענקית...אני ישבתי עם עורכי דין אח"כ ואמרו לי שאין בשר" (עמ' 2, ש' 13-14). טענה כי התובע ביצע הערכות נוספות – לאחר חתימתו על ההסכם ולא קודם לחתימתו – והיו שסברו אחרת אין משמעותה בהכרח כי "האחר" הוא הוא הצודק בהערכתו. מדובר בעניין של שיקול דעת מקצועי ובדיקה של סיכויי התביעה רק לאחר פגישת ייעוץ עם עו"ד מסוים ולא לפניה, אין לזקוף אותה לחובתו של הנתבע. 14. בענייננו, התרשמתי כי התובע חזר בו מההסכם בשל עניינים שבשיקול הדעת. תחילה סבר כי מדובר בעו"ד מומחה ונמרץ ולאחר מכן שינה את דעתו משהבין, לטענתו, כי ההתקשרות עם הנתבע 'לא הייתה נכונה' וכי מדובר לכאורה ב'מי שאינו בקיא בתחומו'. כבר נאמר על כך כי אלו אינם דברים שבעובדה אלא מסוג הדברים שהיה על התובע לבחון מבעוד מועד. מעבר לכך, התובע הודה כי פנה לקבלת ייעוץ מעורכי דין אחרים שהביעו דעה שונה משל הנתבע בעניין התביעה שתכנן להגיש. לא מן הנמנע שזו אף אחת הסיבות, אם לא העיקרית שבהן, בגינה שינה דעתו ורצה לסגת מהסכם שכר הטרחה. יובהר בהקשר זה, כי עניין זה שונה מהעניין שהובא בתק (ראשל"צ) 62456-05-17‏ ‏אושרית בראל נ' עו"ד מירי דדה. באותו מקרה, התובעת חזרה מההסכם לא בשל מניע זר אלא בתום לב נוכח שינוי מרקם היחסים בינה לבין בעלה וחזרה בה מרצונה להתגרש ועל כן ביקשה לחזור בה אף מהסכם שכר הטרחה מול הנתבעת. ביהמ"ש שם אומנם התיר לה לסגת מן ההסכם אולם חייב את התובעת לשלם לנתבעת שכר ראוי. מדובר בעניין הכרוך בנסיבות חיצוניות לגביהן קיים קושי לצפות, ומסכל את קיומו של החוזה באופן אינהרנטי. אין מדובר בהערכת סיכויים מול סיכונים מחודשת אלא במקרה שייתר את עצם קיומו של ההסכם לשמו נקשרו הצדדים. שונה הדבר מקום בו יכול היה התובע לבצע את 'עבודת המחקר' בדבר סיכויי התביעה בכלל וטיב עבודת הנתבע בפרט, קודם לכריתת ההסכם. התובע יכול היה לצפות התחרטות מצדו עקב טעמיו שלו קודם לביצוע העסקה. 15. הנתבע טוען כי עבד במשך ימים שלמים אך ורק על הכנת תביעתו של התובע והקדיש זמן רב לקריאת מסמכים והאזנה להקלטות שנמסרו לו. התובע טוען מנגד, כי הנתבע לא יכול היה להכין את התביעה כדבעי. זאת, מן הטעם שטרם הביא לעיונו ולאוזניו את שאר החומרים, ביניהם הקלטות רבות ומסמכים שונים שיש בהם כדי לבנות את התביעה. יתר על כן: אף נתונים אישיים של התובע נעלמו מכתב התביעה – נתונים שהנתבע לא יכול היה לדעת עליהם מבלי לתשאל את התובע, והראשון לא עשה כן. אפילו תמצי לומר כי יש ממש בטענות אלו, הרי שמדובר בטיוטה ראשונית בלבד שטרם יועדה להגשה לבית המשפט. כתבי טענות מתהווים ומתעדכנים באופן דינמי ומשכך, אין בטיוטה ראשונית בכדי להעיד על המוגמר, כך שעל פניו התנהל התובע פעם נוספת בפזיזות ומיהר למסקנות, אולם הפעם מבקש סעד מבית המשפט, כתוצאה מהתחרטותו על ביצוע העסקה. ודוק; הבעת רצון להשתחרר עקב התחרטות בשל נסיבות כגון התייתרותה של תובענה או הערכת סיכוייה מחדש, מובנת גם מובנת היא. לא בכל מחיר התובע יגיש את התביעה אך משום ששילם. ברי, כי במצב שכזה רב הנזק על התועלת. אולם, עם זאת, "אדם מועד לעולם" ועליו להשכיל כי למעשיו יש מחיר, לאו כלפי עצמו אלא גם כלפי ממון חברו. התרשמתי כי טענותיו של התובע אינן אלא טענות סברא. חוות דעתו של הנתבע בגין סיכוייה של התביעה והטענות המשפטיות שניתן יהיה לעלות בה, הן משום דעה כאמור ואינן בגדר עובדה או אקסיומה בלתי ניתנת לערעור. לעיתים ישנן סוגיות שבעניינן אף לא תהא אחידות בפסיקה בין שופטים ומשכך אין משמעות הדבר כי לו היה ממשיך הנתבע לייצג את התובע, תביעתו הייתה נדחית. לא הוכח לפניי כי הנתבע פעל בחוסר תום לב כדי לגרום לתובע להיקשר עמו בעסקה והציג לו מצג שווא. בל נשכח, כי בסופו של יום שמו של הנתבע כעו"ד יקר יותר מסכום שלקוח זה או אחר ישלם לו, לו היה מגיש ביודעין תביעת סרק. לא הוכח בפניי כי הנתבע "מכר" לתובע "סיכויים גבוהים" ביודעין כי אין כך הדבר. ודוק; אפילו תמצי לומר כי הנתבע טעה בשיקול דעתו (עוד בטרם הוגשה תביעה על מנת לבחון זאת), לא כל טעות בשיקול דעת פירושה רשלנות ומחייבת בפיצוי. ודוק; גם אם אניח כטענת התובע כי הנתבע שגה בהערכתו את סיכויי התביעה עדיין אין בכך כדי ללמד על התרשלותו כפי שטען התובע. שכן, "גם עו"ד סביר ונבון ומלומד יכול ייטעה בשיקול דעתו, אם לשופט בשר ודם מותר לטעות גם לעורך דין לא כל שכן. החובה המוטלת על סנגור לגבי לקוחו אינה שלא לטעות בשיקול דעתו- החובה היא לשקול דעתו כמיטב יכולתו וידיעתו" (ראו ע"א 735/75 מרדכי רויטמן נ' יצחק אדרת, פ"ד ל (3) 75). הנתבע הביע בפני התובע את דעתו אודות סיכויי תביעתו, לרבות הטענות אותן ניתן להעלות בתביעה. אין חולק כי התובע יכול שלא לקבל את דעתו של הנתבע או שיכול היה, ולמעשה צריך היה, לבדוק ולבחון חוות דעת נוספות בטרם החליט להתקשר בהסכם עם הנתבע. כמו כן, אופן התנהלותו של הנתבע ודרך עבודתו כפי שתיאר הנתבע הם לפי ראייתו הסובייקטיבית של התובע ולא מצאתי בהן פסול שיש בו להביא להטלת דופי במקצועיותו של עו"ד בהכרח מבעד לעדשה האובייקטיבית. 16. על כן, לא שוכנעתי כי התקיימו העילות הקבועות בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 המקנות אפשרות לתובע לבטל את החוזה ולדרוש השבה. כך, גם לא הוכח רכיב של הטעיה מצד הנתבע. התרשמתי כי התובע חתם מתוך גמירות דעת. כך, גם לא התרשמתי כי נכרת הסכם תוך ניצול מצוקה של הצרכן בהתאם לסעיף 3 לחוק הגנת הצרכן או כי נתקיימו הוראות סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן שעיינו הטעיה, משחוק הגנת הצרכן חל על מערכת היחסים בין הנתבע כעוסק לבין התובע כצרכן. התובע אף העיד על עצמו כמי שיש לו ניסיון עם עורכי דין "כי בשנים האחרונות התעסקתי עם עשרות עורכי דין בתחומים שונים". רוצה לומר, כי עולם עריכת הדין ושקילת מומחים בתחום אינו זר לו. אי לזאת, בוודאי היה צריך לדעת כי יש לבחון את טיב ההתקשרות בין הצדדים בטרם ימהר ויחתום על הסכם התקשרות (ראו לעניין זה תק 35713-04-16‏ ‏ עומר פלום נ' אברהם שי עו"ד). התובע הוא אשר בחר שלא לתשאל או לחקור אודות הנתבע כעו"ד ותחומי התמחותו או תיקים שייצג בהם. הוא חתם על הסכם שכ"ט על אתר ומבלי לקחת את הזמן לבחון ולבדוק, להתייעץ עם עו"ד אחרים ולשמוע את דעתם אודות המקרה שלו. לכך יש להוסיף את התנהלותו סביב תשלום שכר הטרחה, עת שילם לנתבע את כל הסכום באופן מיידי וכמקשה אחת. ודוק; חזקה על התובע שעם חתימתו על הסכם שכר הטרחה הסכים להוראותיו. חזקה זו לא נסתרה. הלכה היא כי חזקה על אדם החותם על מסמך כי הוא קרא והבין את תוכנו (ראו למשל ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' שרה רייז, פ"ד נח (3) 934). גם התוספות, במסכת תמורה, דף יז, עמ' ב, ד"ה לא מיבעיא, אומרים כי "בלישנא הכתוב בשטר דייקי, דאין לכתוב בשטר דבר שאינו צריך, אבל בלישנא דמתניתין ליתא למידק כולו האי". הנה כי כן, הכלל לפי המשפט העברי הוא "אם חתם המתחייב בסוף השטר, אף אם ידוע שאינו מבין את לשון השטר, בכל זאת חייב בכל הכתוב בו" (הדיין הרב יוסף גולדברג הסכם ממון - ספר עזר לניסוח הסכמי ממון על פי ההלכה, הלכות ניסוחים כללים ומנהגים בלשונות שטר (ירושלים, תשנ"ו), עמ' לג). הרב גולדברג מביא כמקור לדין זה בשם תשובות הרמב"ן: "כיוון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר, שכל הסומך על נאמנות של אחרים הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו" (שם, הערת שוליים 14, בעמ' לג-לד). וכלשונו של הרמב"ן (סימן עז) – "כל שחתם ידו יוצא עליו – גובין ממנו מבני חרי. דאפילו לכשתמצא לומר, דכשאינו יודע לקרות, לא מתחייב, מכל מקום, מסתמא אני אומר: כל שהוא חותם, ודאי קרא ואחר כך חתם. ומאן לימא לן (ומי אומר לנו) שאינו יודע? ואע"פ שאין רובן של ישראל יודעים לקרות בשטרי ארמאי [שטרות בשפה הארמית], כיון דאפשר דידע, חזקה כיון דחתם, ידע וקרא". 17. עוד יצוין, כי לא התרשמתי כטענת התובע שמהירותו של הנתבע בהכנת טיוטת כתב התביעה היה בה לשמש "אות" להעדר מהימנות או רצינות מצד הנתבע כבעל מקצוע. יוזכר, כי התובע ציין בין הגורמים שהובילוהו להיקשר בעסקה עם הנתבע הוא התרשמותו לטובה מהנתבע, אופן התנהלותו ואף זריזותו. בל נשכח, כי על פי טענות הצדדים עצמם, עלה חשש מפני התיישנות אשר לחלק מטענות התביעה ועל כן אך מובן הוא כי יש להחיש את הגשת התביעה. הנתבע הזדרז ושקד על החומרים שכבר נמסרו לו והכין טיוטה, אותה הגדיר "ראשונית". הנתבע אף שאל את התובע אם יש חומרים נוספים אותם עליו להעביר לו. כמו כן, הנתבע עצמו חתם בהסכם ההתקשרות כי כתב התביעה לא יוגש ללא אישורו של התובע, כך שהטיוטה שהוגשה לעיונו ולליבון עמו איננה אף מהווה את כתב התביעה דרכו יש לבחון את 'רצינותו' של הנתבע כבעל מקצוע ולעמוד על כישוריו באופן שדן אותו לחומרה, עת הזדעק התובע אל מול הטיוטה והחליט בו במקום לסיים את ההתקשרות מול הנתבע. על כן, לא התרשמתי כי הייצוג הופסק מסיבה "הוגנת" כלשון בית המשפט העליון משלא הוכח לפניי כי הרושם שקיבל התובע מייצוג הנתבע הוא לקוי בגינו הוחלט על הפסקת הייצוג (ראו והשוו לפסק דין הדן בשאלה מתי הפסקת התקשרות מצד הלקוח עקב "סיבה הוגנת" מנקודת מבט אובייקטיבית כהגדרתה בעניין קופרו תזכה בהשבה של שכר טרחה – תק 1128-11-14 גוזלן דלעיל; תא 19701-11-10 מנדל נ' לוזון, מובא שם וכן תא 2713/06 יחיאל, דרנס, קורן שות' – עורכי דין נ' מגדלי בארי – שלמה המלך בע"מ – שם). . 18. מכאן, שעל פי הקו שהוצג, התובע חייב בתשלום מלוא שכר הטרחה שנפקותו בפועל חיוב בפיצויי ציפייה משלא הוצג טעם סביר להפסקת ההתקשרות. ואולם, לא כך התרשמתי. ואסביר עמדתי. המלומד ג. קלינג הטיב להבהיר את הסוגיה בדבר תניה גורפת לתשלום שכר טרחה מלא – בכל שלב ללא הבחנה שהיא, ואלו הם דבריו: "אין לחייב את הלקוח בתשלום מלוא שכר הטרחה, אם טיפולו של עורך הדין יופסק לפני השלמתו. נראה שהוראה כזו תפסל בשל היותה נוגדת את תקנת הציבור, בפגעה בזכותו של הלקוח לבחור בעורך דין ולהחליפו שירצה בכך. בין עורך הדין ללקוחו קיימים כאמור יחסי אמון. עורך הדין חייב להעמיד בראש מעיניו את עניין הלקוח, תוך מניעת התחשבות בכל אינטרס אישי שלו. ללקוח צריך שיהא אמון מלא בפרקליטו. כאשר אמון זה מתערער, יש להעניק ללקוח את האפשרות להפסיק את הקשר עם עורך דינו, תוך מתן אפשרות מלאה לבחור פרקליט חדש, בלא שהדבר יגרור אחריו "סנקציה". לאור גישתו של בית המשפט העליון נראה שתפסל כל התחייבות לשלם לעורך הדין פיצוי למקרה של הפסקת ההתקשרות (ג.קלינג בספרו אתיקה בעריכת דין (תשס"א-2001), עמ' 212 כפי שהובאו בתא 20530-09-09 עטרה זיסמן נ' טיטונוביץ משה). שלא כדעת הנתבע, הגם שלשון החוזה הוא ברור ואינו משתמע לשני פנים, אני סבורה כי הנתבע חייב בחובת השבה חלקית משלושה טעמים. האחד, טמון בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 אשר תחולתו חלה במערכת ההתקשרות בין הצדדים – היינו, בין "עוסק" הנותן שירות דרך עיסוק ל"צרכן" כמשמעותו בחוק זה. חוק הגנת הצרכן הוא חוק ספציפי ומאוחר לחוק החוזים והוראותיו הן קוגנטיות, כך שגם מקום בו הצרכן מסכים להתנאה על הוראותיו, אין להישמע לו (ראו סעיף 36 לחוק הגנת הצרכן). התובע הגיע אל הנתבע דרך שיווק מרחוק בהתאם להגדרתו בסעיף 14ג לחוק הגנת הצרכן. על כן, עומדת לו זכות ביטול בעסקת מכר מרחוק תוך 14 יום בהתאם לסעיף 14ג (ג)(2) לחוק – בין אם הוחל בשירות ובין אם לאו. במצב דברים זה, חלות תוצאות ביטול עסקה בהתאם לסעיף 14ה (ב1) לחוק הגנת הצרכן, ולפיהן: "בוטלה עסקה מתמשכת כאמור בסעיף 14ג (ג)...שהוחל במתן השירות לפיה, ישלם הצרכן את התמורה היחסית בעד השירות שניתן לו". העסקה בוצעה ביום 26.10.2017 ובוטלה ביום 1.11.2017. משמע, שטרם חלפו 14 יום ועל כן רשאי היה הצרכן לבטל את העסקה, ולעניין זה אין נפקות לטעם הנעוץ בהתחרטותו. יובהר, כי גם אם נניח לטובת הנתבע ש"מדובר בביטול אחרי 7 ימים" (עמ' 3, ש' 7), ועל כן "לא יכול לקוח להגיע למשרדי ובמשך 7 ימים אני רק עוסק בענייניו לאור בהילות הדברים" (עמ' 3, ש' 15), כשהוא מלין כנגד כך ש"התובע הגיש מלא מסמכים ואחרי 7 ימים הוא מתחרט ומחליט שהוא צריך לשלם רק 2000 ₪" (עמ' 3, ש' 19), בעוד "אני עבדתי 7 ימים רצופים ואני צריך לתבוע אותו על שכ"ט שהוא חייב לי, אני גביתי ממנו שכ"ט עו"ד בגובה נמוך. התובע שילם פרוטות והוא צריך לפצות אותי בגין ביטול ההסכם" (עמ' 3, ש' 32-33) – עדיין זכות החרטה אף ללא פגם בכריתת חוזה, עומדת לתובע. בהקשר לתחושתו המובעת כאן של הנתבע, וכפי שיפורט להלן, הנתבע הוא זה ששינה את תנאי החוזה בכל הנוגע לתוספת מחיר עבור עבודה בשל האזנה להקלטות מרובות. משכך, היה עליו לתמחר מלכתחילה את הסכום עבור העבודה באופן ברור ומפורש ולא 'טלאי על טלאי' עת ההסכם מוצג כהסכם כולל. טענה כי "עצם העובדה כי שכר הטרחה הינו פחות בהרבה מהתעריף המינימלי המומלץ היא שמוכיחה כי ממילא לתובע לא מגיע החזר שכר טרחה כלשהו", אין בידי לקבל. זהו המחיר שסוכם, ולעיתים בעל מקצוע בוחר בתשלום נמוך יותר משיקולים פרטניים שלו, ולכל היותר ניתן להשיב את הסכום לסכום המקורי העומד על סך של 29,250 ₪ (הנחה של המע"מ -3250 ₪) לו התשלום לא היה משולם במזומן ומראש וממנו לגזור את סכום ההשבה. למען הסר ספק, הגם שבהסכם שכר הטרחה צוין כי הוצאות דוגמת נסיעות, הדפסה "וכיוצ"ב" נכללות במסגרת הסכם שכ"ט, למעט חוות דעת מומחה, שוכנעתי כי לגבי תמלול שיחות– ברי כי מדובר בהוצאות שאינן נכללות בהסכם שכ"ט (להבדיל מעבודת עורך הדין בעצם האזנתו לשיחות וניתוחן), ועניין זה הוא פרט מהותי שיש להבהירו בהסכם קודם לתחילת העבודה. יש הבדל בין גבייה עבור עבודה המסתכמת בהאזנה שמסתבר 'תוך כדי תנועה' כי מצריכה היקף גדול יותר – דבר שהיה אמור להיות כאמור מתומחר מלכתחילה, לבין תמלול חיצוני על ידי מומחה (כאשר גם ביחס אליו לא כל תמלול רלוונטי אלא יש להתמקד באלה שרלוונטיים לתובענה לצורך הגשתם לבית המשפט). הטעם השני, טמון בעובדה כי הנתבע לא סתר את דברי התובע שביקש תוספת שכר על סך של 4000 ₪ בגין האזנה לשיחות המגדילות את היקף עבודתו, וכאמור דלעיל הלין על היקף העבודה ביחס לתמורתה באופן שלטעמו מצדיק אי השבת תשלום כלשהו, אלא ההיפך לטעמו. הנתבע היה מודע גם מודע לכך עת קבע את שכר הטרחה ומשהעריך לא נכונה את היקף העבודה, הרי שלא עומדת לו זכות 'חרטה' מנגד לשנות את תנאי החוזה. לו נקבל את גישתו של הנתבע, הרי שלא ברור מדוע הוא מלין נגד אי עמידה של התובע בהסכם המוביל לבטלותו והשבה, משדרישתו לתשלום נוסף (עבור עבודתו כאמור ולא עבור הוצאות עבודה כגון תמלול – על ההבחנה בין רכיבי ההוצאות אל מול שכר הטרחה בפסיקת שכר ריאלי ראו תק 22653-05-18 צבי ברזובסקי נ' עו"ד עודד פרץ. להלן: ברזובסקי) – מהווה הצעה חדשה ועבורה נדרש קיבול נוסף, שכן, "קיבול שיש בו תוספת, הגבלה או שינוי אחר לעומת ההצעה כמוהו כהצעה חדשה" (סעיף 11 לחוק החוזים (חלק כללי)). לא כך היה בנידון דידן, ומשכך עולה כי בדין סירב התובע לתוספת, דבר שלא מעוגן בהסכם ועל כן, הגם שהתובע טען כי לא על כך עומדת טענת הבטלות, הרי שגם התנהלות הנתבע תרמה להפרת ההסכם, ומשמעות התוספת כשלעצמה שהובילה לתרעומת מצד התובע, כמוה כהצעה לחוזה חדש שהתובע מסרב לה. . הטעם השלישי נעוץ בכך שהוראת ההסכם הקובעת באופן גורף אי החזרת תשלום בכל שלב ומכל טעם, יש בה טעם של תנאי מקפח בחוזה אחיד. יודגש, כי הוראה זו שזורה בפרקטיקה הנוהגת כחוט השני במרבית הסכמי שכר הטרחה הנכרתים עם עורכי דין. ואולם, משעסקינן בחוזה אחיד ובלקוח המוגדר כצרכן, אין להתעלם מהוראות חוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982. ודוק; יש להבחין ממקרה בו הסכם שכר הטרחה קובע את השכר שישולם במקרה של הפסקת ייצוג, כי אז, ככלל אין לדון מהו שכר הטרחה הראוי שיש לפסוק ושכר זה יהיה בהתאם לשיעור הקבוע בהסכם (ראו ת"ק 62373-06-15 יואל מלמד נ' רון מיור). 19. אומנם, כנגד האינטרסים הצרכניים העומדים ביסוד התביעה להעניק לצרכן "זכות חרטה" (בה מבקש הלקוח לבטל את ההתקשרות כליל) או "זכות השתחררות" (בה מבקש הלקוח לסיים את ההתקשרות מעתה ואילך), יש להעמיד את האינטרס הלגיטימי של העוסק כי החוזה עמו יכובד, וכי תישמר יכולתו להסתמך על ההתקשרויות שערך ולתכנן את צעדיו העסקיים בהתאם. על ההכרה בזכות החרטה ובזכות ההשתחררות של הלקוח לשקף איזון ראוי בין האינטרסים הלגיטימיים של הצרכן לאינטרסים הלגיטימיים של העוסק (ראו תצ 17153-01-12 שירי בלאו בידרמן נ' קבוצת קידום בע"מ). הנתבע קבע בהסכם שכר הטרחה הסדר השולל כליל את זכות ההשתחררות. ככלל, סירובו של ספק לכלול בתנאי ההתקשרות זכות חרטה שאינה מוקנית בדין – ולא כך הדבר משחוק הגנת הצרכן חל בענייננו – לא תהווה תניה מקפחת. אולם, דומה כי אין חולק שהשירות של הנתבע הספציפי אינו מוכר לתובע וההתקשרות היא לתקופה שעשויה להיות משמעותית. בנסיבות שלפנינו, טרם הוגשה התביעה וטרם לוטשה הטיוטה, ומסופקני אם נגרם לנתבע נזק משמעותי מבחינת "אינטרס ההסתמכות". בשים לב לתקופת החוזה הארוכה ולטיב השירות, קיימת אפשרות סבירה שיימצא כי מניעת לקוח מלהשתחרר מההתקשרות, בכפוף לתשלום דמי ביטול סבירים, לאחר תקופה קצרה בה יוכל לבחון את טיב העבודה, היא תניה מקפחת בחוזה אחיד. לחילופין, הגבלת אפשרות הצרכן להפסיק את ההתקשרות ולשלם תשלום מלא כאילו צרך את השירות המלא תמורת התשלום, ניתן לראותה כפיצוי מוסכם מופרז, המאפשר לבית המשפט להפחיתם בהתאם לסעיף 15 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970. 20. מכל מקום, גם לו יצויר כי חלפו להם 14 ימי "החסד" לביטול העסקה, לא מן הנמנע כי צרכן יהא רשאי גם בנסיבות של חרטה להשתחרר מהעסקה. בעניין זה הכיר בית המשפט המחוזי, חרף הקביעה המפורשת בחוק הגנת הצרכן שסייגה את זכות החרטה בעסקאות קצובות ממושכות אך ורק לגבי מכוני כושר ודומיהם וכן יחידות נופש לאחר דין ודברים שהתנהלו בוועדת הכלכלה של הכנסת בהשתתפות של עוסקים וצרכנים, כי ניתן לבטל חוזי התקשרות לתקופה ארוכה גם אם אין הכרה ספציפית של המחוקק, מקום בו מדובר בתכלית צרכנית. בעניין זה למד בית המשפט המחוזי דווקא הסדר שלילי והעיר, כי הוראות חוק הגנת הצרכן "כלל לא ביקשו להתוות באופן ממצה את גבולות המותר והאסור ביחס להתקשרויות מהסוג בו עסקינן. ודוק, הוראות חוק הגנת הצרכן יכולות להצביע על המדיניות השיפוטית הראויה בסוגיה של הענקת זכות ביטול לצרכן, ועל ידי כך ללמד דווקא על הצורך בהרחבת ההגנה הצרכנית בהקשר זה" (ראו תצ 17153-01-12 בידרמן נ' קבוצת קידום בע"מ לעיל, פסקה 38 לפסק דינו של כב' השופט עופר גרוסקופף). לפי גישה זו, עצם ההתערבות בעסקאות אלו המנויות בתוספת הרביעית מלמד שגם המחוקק הכיר בצורך להעניק זכות השתחררות, בתנאים מסוימים, במסגרת עסקאות צרכניות מתמשכות. אומנם המחוקק קבע את שני סוגי העסקאות האמורות בתוספת הרביעית, אולם הותיר את הסמכות להסדיר סוגי עסקאות נוספים לשר המופקד על חוק הגנת הצרכן, באישור ועדת הכלכלה של הכנסת. מכאן ניתן ללמוד על מגמת המחוקק שלא לסתום את הגולל. עם זאת, מוכרחה אני להעיר בהקשר זה כי ניתן ללמוד גם אחרת – על כוונה דווקנית לאפשר זכות השתחררות מעסקאות קצובות מתמשכות גם שלא על פי ההסדרים המנויים באופן ספציפי בדין, במהלך התקיימותן, רק בעסקאות המנויות בלבד, לגביהן בלבד גובשה הסכמה בכנסת, ועל כן אין לקרוא בחוק את מה שלא כתוב בו. 21. בעניין קידום בע"מ, הבחין בית המשפט המחוזי בין שני מצבים בהם מבקש הלקוח לבטל את ההתקשרות. המצב האחד, הוא זה בו הלקוח חוזר בו מהחלטתו להתקשר בהסכם, ומבקש לבטל את ההתקשרות מכל וכל. כך, כאשר הוא מחליט כי אין הוא מעוניין כלל להסתייע בשירותיו של הנתבע. ככל שללקוח עומדת הזכות לסגת מהחוזה בכללותו, הרי שעומדת לו "זכות חרטה". המצב השני, הוא זה בו הלקוח מואס בהתקשרות ומעוניין להביא להפסקתה מעתה ואילך. ככל שללקוח עומדת זכות לסיים את ההתקשרות מעתה ואילך, הרי שעומדת לו "זכות ההשתחררות". בעניין זה מבהיר בית המשפט המחוזי כי האינטרסים הצרכניים היכולים להצדיק הענקת זכות החרטה וזכות ההשתחררות אינם זהים. ההצדקה להענקת זכות חרטה נעוצה בשיקולים הנוגעים לגיבוש רצון הלקוח ביחס להתקשרות, וכנגזר מכך הם מתייחסים בדרך כלל לנסיבות כריתת החוזה ולטיב הנכס מושא העסקה. כך, למשל, כאשר מדובר בעסקה ברוכלות כאמור בסעיף 14 לחוק הגנת הצרכן או בעסקת מכר מרחוק לפי סעיף 14ג(ג) לחוק הגנת הצרכן או בעסקה ביחס ליחידת נופש בהתאם לסעיף 14א (ג) לחוק להגנת הצרכן. תקנות הגנת הצרכן (ביטול עסקה), התשס""ב-2012 מכירות אף הן בזכות החרטה ואולם זכויות החרטה המוענקות במסגרתו מוגבלות מאד בהיקפן. בית המשפט המחוזי מעלה דרך אפשרית להתייחס לזכות חרטה שכזו כהרחבה של דיני הפגמים בכריתה, תוך הכרה בכך שישנן נסיבות כריתה או סוגי עסקאות המצדיקים מתן זכות ללקוח לסגת מעסקה אותה הוא מעריך בדיעבד כ"מקח טעות", גם כאשר לא מתקיימים לגבי ההתקשרות התנאים המצומצמים יחסית המאפשרים ביטול חוזה מחמת פגם ברצון בהתאם לפרק ב' לחוק החוזים המצריכים, בדרך כלל, קיומו של סוג מסוים של "אשם" מצד הצד שכנגד, בניגוד לדינים המקנים זכות חרטה בהקשר הצרכני. עם זאת, ההצדקה להענקת זכות השתחררות לצרכן שונה. שכן, היא מבוססת על כך שהצרכן עשוי לשנות את מצבו והעדפותיו על פני זמן וכתוצאה מכך למאוס בהתקשרות שהייתה רצויה מבחינתו בעבר. על כן, הדין מאפשר לאדם להשתחרר מחוזה שעשה, בכפוף לתשלום דמי ביטול שהוגדרו בתוספת הרביעית לחוק הגנת הצרכן – כך למשל בעניין מכוני הכושר ויחידות הנופש, כאמור. בעניין זה מטעים בית המשפט המחוזי, כי "הכרת הדין בזכות השתחררות משקפת הגבלה על יכולתו של הצרכן לכבול עצמו לטווח ארוך, ויש הסבורים כי היא מוצדקת בשל הטיות קוגניטיביות ופערי אינפורמציה המונעים מהאדם להעריך בצורה נכונה בהווה את מצבו ומערכת העדפותיו בעתיד...בצד ההבחנה בין זכות החרטה לזכות ההשתחררות חשוב לעמוד גם על קשרי הגומלין ביניהן: זכות השתחררות נדיבה מפחיתה במידה רבה את הנזק הנגרם ללקוח מחוזה שאין בו זכות חרטה, ולהיפך, זכות השתחררות מצומצמת עלולה להחמיר את הנזק שנגרם לצרכן מכניסה לחוזה שאינו מקנה לו זכות חרטה. במילים אחרות, חשיבותה של זכות החרטה מבחינת אינטרס הצרכן היא פונקציה של היקף זכות ההשתחררות (אך לא להיפך)" (פסקאות 40-41 לפסק הדין). 22. מכל מקום, חוק החוזים האחידים מקנה לבית המשפט את הכלים לאזן בין האינטרסים הצרכניים לאינטרסים של ציבור העוסקים. כאשר הספק הוא שמכתיב את תנאי ההתקשרות באופן אחיד לכלל ציבור לקוחותיו, נדרש בית המשפט לקבוע האם ההסדר החוזי שהכתיב הוא הוגן או מקפח. ודוק; "הספק רשאי לשקף את האינטרסים הלגיטימיים שלו הן בעת סיכום התנאים המסחריים והן בעת הגדרת תנאי חוזה ההתקשרות... ואולם, ככל עמדת יתרון, גם את כוח הניסוח על הספק לנצל באופן הוגן, תוך הימנעות מעיצוב תנאי ההתקשרות באופן שיש בו כדי לנצל באופן פסול את עמדת הנחיתות בה מצוי הלקוח, ולהביאו לחתימה על תנאי התקשרות המקנים לספק יתרון בלתי הוגן" (שם, בפסקה 43 לפסק הדין). בהקשר זה, יש לשים דגש בחובת הנאמנות של עורך הדין ללקוח גם בשלב גיבוש הסכם שכר הטרחה (ראו לימור זר-גוטמן "הנאמנויות של עורך דין" חובות אמון בדין הישראלי 247 (רות פלאטו שנער ויהושוע שגב עורכים תשע"ו 2006, לפיו לעורך דין מותר לגבות מלקוח רק שכר סביר; ע"א 4849/06 עו"ד קפלינסקי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ). לשון אחר; דיני החוזים אינם מכריעים לבדם אלא יש לשלב בהם גם כללי התנהגות המחייבים עורכי דין בסיטואציה של הסכם שכר טרחה בשונה מכל חוזה אחר (ע"א 733/75 מנחם מייזליש נ' עיריית קרית שמונה, פ"ד ל (3) 57). גם אם הלקוח מסכים לשכר מופרז, הוא יכול לפנות לאחר מכן ללשכת עורכי הדין בדרישה להחזר (לימור זר-גוטמן דלעיל, בעמ' 266)). בדומה לחוזה ההתקשרות עם המשיבה בעניין קידום בע"מ, ניתן לומר כי השירות הספציפי אותו מספק הנתבע אינו מוכר לתובע ובמצב דברים זה הוא נדרש למעשה לרכוש "חתול בשק", ולהתחייב לשלם בעבור השירות עוד בטרם חווה אותו בפועל, ולהתרשם אם הוא תואם את העדפותיו וצרכיו. מה גם, שההתקשרות היא לתקופת זמן משמעותית. באותו עניין נקבע עקב זאת, כי זכות החרטה שכמעט נשללה בחוזה ההתקשרות של המשיבה מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד. השאלה אם יש להקנות ללקוח זכות השתחררות מתעוררת בעיקר ביחס לחוזים ארוכי טווח, וזאת בין אם הם קצובים ובין אם לאו, נידונה עוד בעניין זאפ גרופ, אף הוא מפרי עיטו של כב' השופט גרוסטקופף, וכך קבע לאמור: "החשש מפני הסדרי התקשרות לתקופות ארוכות במיוחד נובע מכך שיכולת החיזוי של הלקוחות בדבר מערכת העדפות והצרכים העתידיים שלהם היא מוגבלת. לפיכך, כאשר מוצעת ללקוח עסקה המוזילה מוצר הרצוי להם בהווה, על חשבון שלילת יכולתם להפסיק לרכוש את המוצר בעתיד הרחוק, הם עלולים להתפתות לעסקה זו, למרות שאינה רצויה מבחינתם, בשל כשל קוגניטבי (הנחה שגויה כי מערכת ההעדפות שלהם בהווה תהיה דומה למערכת ההעדפות שלהם בעתיד) או מחסור באינפורמציה (חוסר יכולתם בהווה להעריך נכונה את ההנאה שיפיקו מהמוצר או השירות בעתיד). עוסקים, המודעים לקיומו של כשל זה, יעדיפו לעצב את ההתקשרות באופן המנצלת אותו, ובמצב דברים זה גם הטלת חובת גילוי מלאה, ואף מתן אפשרות בחירה, לא יועילו להגן על הלקוח מפני כניסה לעיסקה שאינה רצויה מבחינתו". 23. על כן, ולנוכח האמור לעיל, מצאתי כי בנסיבות העניין יש להורות על השבה חלקית בהתאם לקביעת שכר ראוי עבור עבודת ההכנה שביצע הנתבע, אותו הוא עצמו אף כינה "טיוטה ראשונית" עת ביקש ללמד כי לא ניתן להסיק מעבודה זו על רצינות התובענה משקיים מרחק בין הטיוטה לבין זו שעתידה להיות מוגשת בפועל על ידו. מעבר לכך שלא היה מקום לדרוש תוספת תשלום משזו לא הוצגה קודם לביצוע העסקה – ולעניין זה ספציפית מדובר בפרט מהותי בעסקה בהתאם לסעיף 2 (א)(13) לחוק הגנת הצרכן שעניינו איסור הטעיה ומשכך תוספת זו בטלה – הנתבע לא שיקף לתובע בהסכם כל אפשרות לתוספת תשלום בגין הכנת כתב התביעה. את הטענה בעניין עבודת עורך הדין הנדרשת מעצם האזנה למלל הרב ומשכך מצריכה תמלול (להבדיל מהוצאות עבור תמלול הקלטות לאחר שנשמעו וגובשה מסקנה כי יש להגיש חלק מהן לבית המשפט) – היה צריך הנתבע להביא בפני התובע בפגישתם עת ערכו את תנאי ההתקשרות ביניהם שכן כבר אז ידע הנתבע על היקף החומרים. אין חולק, כאמור הסכם שכר הטרחה, כי הסכם שכר הטרחה הוא גלובלי, היינו, כולל וללא תוספות, והדרישה לתוספת אינה עולה בקנה אחד עם חובת הזהירות המוגברת כלפי הלקוח בשלב השיקוף והגילוי טרם חתימה על ההסכם וחובת תום הלב המוגברת (ראו והשוו: תק 22653-05-18 ברזובסקי דלעיל) . 24. נתתי דעתי לטענת הנתבע בדיון כי הוגש כתב אישום נגד התובע לכאורה לאחר הפגישה עמו, רמז לכך שאולי זה המניע לביטול התביעה, אולם לא כך התרשמתי. בעניין זה אעיר, כי לא מצאתי ממש בהפעלת "רעשי רקע" או שמא תאמר "מסך עשן" בהצגת טענה בדבר כתב אישום שהוגש כנגד התובע בצירוף העתק מהנספחים להודעות הדואר האלקטרוני שהועברו בין הצדדים תוך כיוון לנספחים שעניינם הגשת כתבי אישום כנגד התובע, תוך הדגשת השקפותיו למדינת ישראל וחובת הגיוס לצבא הגנה לישראל. אין הם נצרכים ואין בהם לתרום לקו ההגנה של הנתבע בתובענה זו למעט ניסיון להטיה קוגנטיבית של היושב בדין. 25. סיכומו של דבר, לא התרשמתי כי התקיימה הטעיה מצד הנתבע או רשלנות. כן לא התרשמתי כי נפלה טעות בהתקשרות משגם אם התובע התקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה, לא התקיים הרכיב השלישי לפיו "והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך". זאת, בשים לב לכך שמדובר בתנאים מצטברים. הגם שבמאזן השיקולים וההסתברויות לא הוכיח התובע כי קיימת סיבה עובדתית המצדיקה את ביטולו של החוזה ואת השבת הכספים ששילם, כמו גם לא הרים את נטל ההוכחה בדבר עילה כלשהיא שהביאה להפרת החוזה כלפיו (להבדיל מתוספת התשלום שנדרש לה לאחר כריתת ההסכם) או המצדיקה את ביטולו על ידו וכפועל יוצא את השבת כלל הכספים לידיו, ולשון ההסכם ברור ואינו מותיר ספק- מצאתי להעריך את העבודה שביצע הנתבע בימים שהוכח לפניי שעבד והכין על בסיס זאת טיוטה, לרבות שיחת הייעוץ שמקום בו עורך הדין לא מנהל בפועל את התובענה כי אז סכום זה אינו נבלע אלא עצמאי, הגם שהנתבע טען בדיון לפניי שהוא לא גבה עבור זאת. ההתקשרות עם הנתבע הופסקה תוך פחות משבוע מעת חתימת ההסכם, נוצר משבר אמון חריף בין הצדדים שקיבל עוגן וגם גדר בכתבי הטענות שאינם רוחשים כבוד ולו מינימלי בין אדם לחברו. שוכנעתי כי התובע אינו מעוניין להמשיך את ההליכים עבור המטרה שלשמה נשכרו השירותים של הנתבע ובהינתן שהיקף השירות ביחס לכלל השירותים שפורטו בהסכם שכר הטרחה היה מצומצם, כפי שיפורט להלן, אני קובעת כי הנתבע אינו זכאי למלוא שכר הטרחה ששולם לו, כי אם לשכר טרחה ראוי בגין השירות שניתן על ידו. הגם שהתובע נהג בפזיזות, התרשמתי כי הפסקת הייצוג נבעה בתום לב ועומדת לו זכות החרטה במסגרת מניין הימים לפי חוק הגנת הצרכן ועל כן אני סבורה כי יש לחייבו בשכר ראוי בלבד. למסקנתי זו הגעתי גם מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט ביחס לעו"ד שלא ביצע את מלוא העבודה, הגם שלא באשמתו. שכן, עקב הפסקת הייצוג נעדר הצורך מצד עורך הדין לבצע פעולות ייצוג נוספות. כל שכן, בתקופה חופפת זו הוא מקבל תמורה כספית חלופית מלקוחות אחרים עת התפנה לו הזמן לכך. מה גם, שהדבר נגזר גם מחובת תום הלב מכוח סעיף 39 לחוק החוזים. בקצרת האומר, כל טענותיו של התובע באשר לאי מקצועיותו של הנתבע בתחומו ואי שליטה בידיעות משפטיות בתחום הפגיעה בפרטיות והאזנת סתר אינן רלוונטיות להכרעה מפאת שניים. האחד, על התובע היה לבחון זאת טרם נקשר בהסכם ומדובר בשלב מוקדם בו לא הוכח קשר סיבתי בין רשלנות עו"ד לבין נזק שנגרם לו. האחרת, ממילא טרם חלפו 14 יום ומשכך מכוח דין קמה לו הזכות לביטול, גם מפאת התחרטות, והשכר ישולם כשכר ראוי. שכר ראוי - מהו 26. הנטל להוכחת שכר ראוי הוא על הטוען לזכות בשכר (ראו ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' עו"ד יצחק יחיאל). לא הוגשה חוות דעת אולם כן פורטו, הגם שבאופן כללי, פעולות בהסכם שכר הטרחה עבור קבלת שכר טרחה ואין חולק בנוגע לפעולות שכבר בוצעו. משנקבע סכום כוללני לטיפול בתביעה ומשלא הוגשה התביעה לשמה הצדדים נקשרו בהסכם, הרי שעורך דין שלא התרשל זכאי לשכר ראוי (ראו והשוו: רת"ק 18345-04-17 משה חן נ' מאירי יעקביאן). לפיכך, יש לפסוק למבקש שכר טרחה ראוי בהתחשב בפעולותיו, על פי הערכתו של בית המשפט, שהרי בית המשפט רשאי לפסוק שכר טרחה "על דרך האומדן כפי שהוא נוהג לא אחת שעה שהוא פוסק הוצאות משפט ושכר טרחה בתביעות שונות הבאות לפניו" (שם). ודוק; אין מחלוקת כי הטיפול הופסק והתביעה לא הוגשה. על כן, לתובע מגיעה השבה של חלק מהסכום ששילם באופן יחסי (ראו והשוו: תק 228984-05-17 מיכאל חנניב נ' אלדר פרץ). כמו כן, אומדן הסכום להשבה יכול ויבוצע בהתאם לעבודה שבוצעה עד להפסקת הייצוג והבסיס המונח בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס-2000. נחזור להסכם היסוד בגדרו נקבע שכר טרחה. וזו לשונו: "שכר הטרחה הינו 26,000 ₪ והוא כולל מע"מ...בנוסף, המשרד יהיה זכאי לסך השקול ל-20 אחוזים בליווי מע"מ מכל סך שייפסק או יינתן בכל שלב ואופן... 1. שכ"ט כולל הוצאות משרדיות, דיונים ככל ויידרש ובקשות ותגובות ככל שיידרשו והכל בערכאה הראשונה בלבד ולרבות נסיעות והוצאות חנייה והדפסה וכיו"ב, דואר וכיו"ב, לא כולל מסירות אישיות, כולל הוצל"פ לטובת הלקוח בעניין חיוב כספי לטובת הלקוח בגין הוצאותיו שלא שולמו, לא כולל חוות דעת ערעור/השגות, לא כולל דבר זולת הנקוב מפורשות בהסכם זה. אין מתווה שעתי, והמתווה הינו גלובלי, בכפוף לאמור לעיל, לא כולל אגרה שהלקוח מתחייב לשלם למשרד מראש. 2. שכ"ט עו"ד והוצאות ככל שייפסקו שייכים ללקוח בלבד. 3. שכר טרחה ששולם לא יושב בשום מקרה גם במקרה של הפסקת טיפול מצד הלקוח והלקוח במקרה הפסקת טיפול יהיו חבים בשכר הטרחה כולו". יצוין, כי הנתבע טען כי טיוטת כתב התביעה הוגשה לעיונו של התובע "תוך 4 ימים" (עמ' 4, ש' 11), ובכתב הגנתו טען כי "במיידית החלתי בעבודה רציפה ואינטנסיבית, וזאת במשך 6 ימי עבודה רצופים" (ס"ק 21 לכתב הגנתו; ס"ק 26 לכתב הגנתו המתוקן המשלים, ס"ק 28). עותק התביעה שהוכן עובר למועד סיום ההתקשרות הוגש לתיק בית המשפט. בהינתן שבתביעה פורטו נסיבותיו הייחודיות של התובע, אני קובעת כי הנתבע אכן הכין את טיוטת התביעה ודוחה את טענת התובע לפיה הוא לא יכול היה להכין כלל את התביעה מאחר שנדרש למסמכים והקלטות שלא הועברו עדיין לידיו, כמו גם רקע ופרטים אישיים נוספים. הפעולות שבוצעו על ידי הנתבע היו, אפוא, מתן ייעוץ והכנת התביעה שבסופו של דבר לא לוטשה ולא הוגשה לבית המשפט מחמת הפסקת הייצוג. בהסכם נקבע כי תשלום שכר הטרחה הוא בעבור ייצוג מלא בערכאה השיפוטית והגשת כתבי טענות. שמע מינה, כי היקף השירות שניתן בפועל מתוך כלל השירותים עליהם הוסכם הוא מצומצם ומרבית השירות כלל לא ניתן לתובע. בשים לב לכך, שבין הצדדים התקיימה פגישה למשך 2-3 שעות, הוחלפו מיילים והוכנה כאמור טיוטת כתב תביעה במסגרתה הוצגו הפרסומים המהווים בסיס לטענת לשון הרע, שהיא חלק מהתובענה אולם עילת הפגיעה בפרטיות בדרך של חדירה למתקן והאזנת סתר לא היוותה החלק הארי בתובענה (אומנם צוין בכלליות כי הנתבעים פרצו והאזינו לקו תוכני חסוי של התובע אולם נראה כי עיקר התביעה הייתה סביב הפרסומים עלי כתב במטרה לבסס את עילת לשון הרע (סעיפים 3-5 לכתב התביעה)) – אני מעמידה את שכר הטרחה על סך של 7560 ₪ כולל מע"מ. 27. הנתבע ישיב לתובע סך של 18,440 ₪ ששולמו לו זה מכבר בגין ביצוע העבודה גופה. כן יישא בהוצאות משפט ריאליות על סך של 500 ₪. סך הכל ישיב הנתבע לתובע סך של 18,940 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום. בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום. עורך דיןשאלות משפטיותצרכנותלקוחותחוק הגנת הצרכן