שפיטות התערבות בית המשפט בהחלטה לגבי הענקת מלגות - עקרון החופש האקדמי

בפני תביעה הנוגעת לכספי מלגות אשר היו אמורים להשתלם לתובע, לשיטתו, במהלך היותו משתלם לתואר שלישי במוסד הטכניון בחיפה. כללי- התובע, ד"ר יאיר שיפמן (להלן - התובע") היה בכל הזמנים הרלבנטיים דוקטורנט בפקולטה להנדסת חשמל בטכניון – מכון טכנולוגי לישראל (להלן - "הטכניון"). במהלך שנת הלימודים האקדמית תשס"א, זכה התובע במלגה בסך של 40,000 ₪ מקרן מפעל הפיס ע"ש מיכאל לנדאו (להלן – "הקרן" ו-"מלגת הקרן" בהתאמה). במקביל, היה זכאי התובע באותה שנה לקבלת מלגה פנימית מטעם הטכניון (להלן – "המלגה הפנימית"). הטכניון דרש מהתובע לחתום על מסמכים אשר מכוחם תופחת המלגה הפנימית בשנת תשס"א לאור זכייתו במלגת הקרן – אך התובע סרב לחתום על המסמכים הרלבנטיים. כתוצאה מכך לא נחתמו המסמכים הדרושים לצורך קבלת מלגת הקרן והיא לא שולמה לידיו. עם זאת, בשנה זו קיבל התובע את המלגה הפנימית. במהלך שנת תשס"ב – שוב סרב התובע לחתום על מסמך מטעם הטכניון המהווה תנאי לקבלת המלגה הפנימית, ולכן, בשנה זו הוא לא קיבל את המלגה הפנימית (ואף לא את מלגת הקרן בה זכה בשנה לפני כן). כך גם לא קיבל התובע בשנה זו מענק חד-פעמי שהיה אמור לקבל, לשיטתו (להלן – "המענק"). התובע טוען - בתמצית - כי על הטכניון לפצותו בגין ההפסדים שנגרמו לו עקב אי קבלת מלגת הקרן בשנת תשס"א, אי קבלת המלגה הפנימית בשנת תשס"ב, אי קבלת המענק החד-פעמי בשנת תשס"ב וכן פיצוי בגין עוגמת נפש, והכל בסך כולל של כ-110,000 ₪ – כאשר טענותיו סומכות על עילות חוזיות ונזיקיות. הטכניון גורס מנגד כי פעל כדין וכי אין לחייבו בכל תשלום שהוא כלפי התובע. טענה נוספת של הטכניון מתייחסת לחוסר יכולתו של בהמ"ש להתערב בפעולותיו הנדונות של הטכניון בהיותן במתחם שיקול הדעת האקדמי הבלעדי של המוסד. דיון- הואיל והתשתית העובדתית הרלבנטית אינה שנויה במחלוקת ונתמכת במסמכים רבים - הצדדים הסכימו לוותר הדדית על חקירות נגדיות של המצהירים מטעמם והסמיכו את בהמ"ש ליתן את פסק דינו על בסיס החומר שהוגש וזאת לאחר שמיעת מילים מספר מצדו של התובע. לאחר בחינת המסמכים הרלבנטיים ושקילת טיעוניהם של ב"כ המלומדים של הצדדים בסיכומיהם - מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה בלבד (רק בהתייחס למענק החד-פעמי לשנת תשס"ב) וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן. "שפיטות" המחלוקת - תחילה, יש להדרש לטענה המקדמית של הטכניון באשר ל"העדר-שפיטות" המחלוקת דכאן. הטכניון טוען כי על בהמ"ש להמנע מלהתערב בהחלטות הטכניון בכל הנוגע למלגות בהן עסקינן ובכל הנוגע לנהלים הפנימיים הרלבנטיים בשל שהחלטות ונהלים אלו מוגנים מכח עקרון החופש האקדמי אשר מעוגן בהוראות החוק הבאות : סעיף 33 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן – "חוק החוזים"), הקובע כדלקמן - "חוזה שלפיו יינתן ציון, תואר, פרס וכיוצא באלה על פי הכרעה או הערכה של אחד הצדדים או של אדם שלישי, אין ההכרעה או ההערכה לפי החוזה נושא לדיון בבית משפט." וסעיף 15 לחוק המועצה להשכלה גבוהה, תשי"ח-1958, לאמור : "מוסד מוכר הוא בן חורין לכלכל עניניו האקדמיים והמינהליים, במסגרת תקציבו, כטוב בעיניו. בסעיף זה, "ענינים אקדמיים ומינהליים" - לרבות קביעת תכנית מחקר והוראה, מינוי רשויות המוסד, מינוי מורים והעלאתם בדרגה, קביעת שיטת הוראה ולימוד, וכל פעולה מדעית, חינוכית או משקית אחרת." איני יכולה לקבל טענה מקדמית זו. ההלכה הינה כי בהמ"ש יטה שלא להתערב בשיקול דעתו של המוסד, שעה ששיקול דעת זה הינו אקדמי-מקצועי וגם אז – אין חסינות מוחלטת בפני ביקורת שיפוטית. בהקשר זה אפנה אל ע"א 838/87 שני נ' אוניבסיטת תל-אביב פ"ד מב (2) 380, שם נפסק כי: "כל שבא סעיף 33 לחוק החוזים (חלק כללי) לקבוע הוא שבית המשפט לא יתערב בשיקול דעת מקצועי הקשור למתן ציון, תואר ופרס. אין בהוראה זו כדי להסיר מאופי היחסים בין הסטודנט לבין אוניברסיטה את מהותם החוזית ואין בו כדי לחסום דיון משפטי, במקום שהשאלה הדורשת הכרעה אינה נוגעת לשיקול דעת מקצועי ..." וכן לה"פ 567/92 מאירוביץ' נ' בית הספר להנדסאים ולטכנאים מוסמכים מיסודו של בסמ"ת, פ"ד נב (3) 255, לאמור : "סעיף 33 לחוק החוזים (חלק כללי) אינו אלא ביטוי לרעיון המקובל במשפט המנהלי כי בית המשפט אינו מתערב בשיקול מקצועי ואינו מחליף את שיקול דעתן המקצועי של הרשויות המוסמכות בשיקול דעתו שלו... סעיף 33 אינו קובע "אי-שפיטות נורמטיבית" אלא "אי-שפיטות מוסדית" בלבד. וכידוע אי-שפיטות מוסדית נקבעת לפי שיקולים של מדיניות שיפוטית ומטבע הדברים הוא ש"המקרים של חוסר שפיטות מוסדית צריכים להיות מועטים שכן חוסר שפיטות מוסדית פוגע בשלטון החוק ..." בית המשפט יטה יותר להתערב בנושאים שבהם אין המומחיות של המחנכים באה לידי ביטוי מובהק ושבהם אין להם יתרון על פני בית המשפט, כגון ... כאשר מדובר על פרשנות משפטית של הוראה בהסכם שבין התלמיד לבין המוסד ...". בנוסף ראו את בש"א (חיפה) 20561/04 ליאור דץ נ' הטכניון מכון טכנולוגי לישראל, סעיף 13 (פורסם בתקדין) ויודגש כי הערעור על פסק דין זה (עע"מ 7151/04) לא התייחס לשאלת ה"שפיטות" הנ"ל אלא לסוגיות אחרות. אני מסכימה כי לו המחלוקת היתה באם התובע זכאי מלכתחילה לקבלת המלגה הפנימית או המענק (אשר מוענקים בהתאם להישגים, פרסומים, אטרקטיביות התחום הנדון וכיוצ"ב קריטריונים מקצועיים) – יתכן ולא היה מקום להרהר שנית אחרי החלטת הטכניון להעניק לתובע, או שלא להעניק לו, את המלגה או את המענק. דא עקא, שלא זו המחלוקת כאן. שהרי לגבי שנת תשס"א הטכניון כבר החליט להעניק לתובע את המלגה הפנימית והקרן כבר החליטה להעניק לו את מלגת הקרן (מה גם שאינני בטוחה כלל שעקרון "החופש האקדמי" חל גם על הקרן). כלומר שהשיקולים האקדמיים-מקצועיים בדבר יכולותיו של התובע כבר נשקלו וההכרעה כבר נפלה. המחלוקת נוגעת לגבי הדרישה לוותר על חלק ממלגת הטכניון עקב הזכיה במלגת הקרן, תום הלב שבהעלאת הדרישה, מועד העלאתה, קיומם של מסמכים המונעים מהטכניון את האפשרות להעלאתה וכיוצ"ב טענות. כך גם לגבי המלגה הפנימית של שנת תשס"ב, שהרי גם כאן, אף לשיטת הטכניון, המחלוקת אינה לגבי התאמתו של התובע להכלל ברשימת הזכאים היות וכבר נשלחה לו הודעה שהוא זכאי למלגה זו. המחלוקת הינה סביב העובדה שמלגה זו לא שולמה לו עקב סרובו לחתום על מסמך זה או אחר. משמע, שהמחלוקות הינן ברובן חוזיות (ויתכן שאף נזיקיות) – וככאלו, הן אינן יוצאות מתחום סמכותו של בהמ"ש. עוד אציין בהקשר זה כי שתי האסמכתאות שהובאו בסיכומי הטכניון מתייחסות למקרים בהם נדונו שאלות אקדמאיות-מקצועיות מובהקות (כגון שאלת הקצאת מנחה לדוקטורנט אחרי שמנחה קודם התפטר שנדונה בת.א. 1182/82 (חיפה) בוגדנובסקי נגד הטכניון, ושאלת קבלת סטודנט לפקולטה לרפואה למרות ציוניו הנמוכים שנדונה בה.פ. 30332/97 (חיפה) מונוביץ נ' הטכניון) ולכן אין באמור שם כדי לשנות ממסקנתי לגבי העניין כאן. ועתה אעבור לדיון במחלוקת עצמה, תוך אבחנה בין קורותיו של התובע בשנת תשס"א לבין אשר אירע בשנת תשס"ב, ואזכיר שוב כי התשתית העובדתית הרלבנטית מוסכמת בעיקרה. המלגות בשנת תשס"א – העובדות הרלבנטיות : בחודש מרץ 2000 החלו המגעים בין הטכניון לבין הקרן בנוגע להענקת מלגות הקרן, ובחודש מאי 2000 לערך סוכם בין שני הגופים על מתכונת מלגת הקרן. ביום 8/5/2000 פירסם הטכניון "קול קורא" ובו קריאה לסטודנטים להציג את מועמדותם למלגת הקרן (להלן – "הקול הקורא") ובו צויין כדלקמן - "מאחר ובטכניון קיימים נוהלים יחודיים להענקת מלגות לדוקטורנטים, יקבל הזוכה תוספת על מלגתו הטכניונית על פי כללי בה"ס ללימודי מוסמכים ..." כלומר, הסטודנטים הוזמנו להגיש את מועמדותם לקבלת מלגת הקרן תוך אזכור העובדה שקבלת המלגה תהא כפופה "לנוהלים היחודיים" הקיימים בהקשר זה. התובע הגיש את מועמדותו לקרן במהלך חודש מאי 2000 והמתין לתוצאות, כאשר במקביל הוא היה מועמד גם לקבלת המלגה הפנימית של הטכניון (אשר משתלמת על פי "מנות"). ביום 26/9/2000 קיבל התובע מהטכניון מכתב שכותרתו "אישור 5 מנות מלגה" לגבי זכאותו למלגה פנימית בשיעור של 5 מנות לגבי החודשים 10/2000 עד 9/2001 (לעיל ולהלן – "המלגה הפנימית"). ביום 4/10/2000 חתם התובע על "ההצהרה" שבתחתית האישור. ביום 17/10/2000, קיבל התובע מכתב מהקרן ובו התבשר שזכה אף במלגת הקרן. כלומר, שבמועד זה היה התובע זכאי הן למלגה הפנימית והן למלגת הקרן – בכפוף, כמובן, לנוהלי הטכניון ולנוהלי הקרן. ומה היו נהלי הטכניון באותה עת ? כפי שהצהיר פרופ' פרלמן, באותה השנה הוא החליט על שינוי המדיניות שהיתה נוהגת עד כה בכל הנוגע ליחס שבין מלגות חיצוניות (כגון מלגת הקרן) לבין המלגות הפנימיות. עד אותה שנה, הנוהל היה כי סטודנט שזוכה במלגה חיצונית למעשה לא מקבל לידיו את המלגה החיצונית אלא מקבל תוספת של מנה אחת למלגה הפנימית שלו (באם היה זכאי למלגה פנימית בשיעור של 5 מנות, להלן – "הנוהל הישן"). בשנת 2000, הוחלט כי מאותו מועד ואילך, סטודנט שמקבל מלגה חיצונית יהא זכאי לקבלה לידיו אך מנגד הטכניון יוכל להקטין את שיעור המלגה הפנימית הניתנת לו, לפי שיקול דעתו, אם כי בכל מקרה לא יפחת סך התשלום לסטודנט מסך המלגה הפנימית לה היה זכאי לפני ההפחתה. ביום 22/10/2000 פרסם פרופ' פרלמן את הנוהל החדש הנ"ל (חוזר ר"י 24, להלן – "הנוהל החדש") אשר לפיו, במקרה וסטודנט מקבל מלגה חיצונית ופנימית גם יחד, אזי - "את היקף המלגה הטכניונית (5-0 מנות) תקבע הפקולטה מתקציבה, בהתאם לשיקוליה והיקף המלגה החיצונית (ראה טבלה מצורפת)." אעיר כבר עתה כי כעקרון, זכותו של הטכניון לקבוע מדיניות לפיה זכאותו של משתלם למלגה פנימית תופחת או תשונה במידה שיקבל גם מלגה חיצונית. אני מאמצת את הסבריו של פרופ' פרלמן באשר למדיניות הכללית של הטכניון בהקשר זה, היא נראית לי הוגנת – וממילא, מדיניות עקרונית שכזו אינה אמורה לעמוד לביקורתו של במ"ש זה במסגרת תיק זה. כלומר, אין כל פסול מבחינתי - בהיבט הנדון כאן - בעצם קביעת הנוהל החדש, מה גם שהנוהל החדש אמור להיטיב עם המשתלמים בניגוד לנוהל הישן. ביום 24/10/2000, כלומר יומיים לאחר מכן, נשלח לתובע מכתב נוסף מאת הטכניון אשר מורה כך : "לקראת שנה"ל תשס"א יצא בה"ס ללימודי מוסמכים בנוהל חדש לגבי סטודנטים הזוכים במלגות חיצוניות. על פי נוהל זה כל משתלם הזוכה במלגה מקרן חיצונית יקבל את סכום המלגה שמעבירה הקרן במלואו, בתוספת מלגה טכניונית לפי שיקול דעת הפקולטה. לאור זאת המלגות אותן תקבל במהלך שנת הלימודים תשס"א הן כדלקמן : מלגת ות"ת ... 6 מנות מלגה מהפקולטה..." כלומר, בעוד שבאישור מיום 26/9/2000 דובר על 5 מנות הרי שעתה, ביום 24/10/2000, דובר על 6 מנות, ובמפורש צויין כי מכתב זה נשלח אל התובע לאור קיומו של הנוהל החדש ולאחריו. משמע, שבנקודת זמן זו יכול היה התובע להבין שלמרות הנוהל החדש ולמרות שכבר קיבל את מלגת הקרן – בכל זאת הטכניון החליט לתת לו את מלוא המלגה הפנימית. אינני בטוחה שהדבר סביר – היות ובכך למעשה מרוקן מתוכן הנוהל החדש, אבל יתכן וזוהי המשמעות אותה יש ליחס למכתב מיום 24/10/2000, ויתכן וזה מה שהבין התובע. בכל מקרה, הבעיה התעוררה שעה שבסוף חודש נובמבר 2000 נשלחו אל התובע המסמכים עליהם היה אמור לחתום לצורך קבלת מלגת הקרן. תחילה נשלחו אליו ארבעה העתקים ריקים של חוזה משולש בין הקרן, לבין הטכניון לבין התובע (להלן – "החוזה המשולש") ובמכתב הנלווה מטעם הקרן צויין כי התובע מתבקש להחתים את הגורמים הרלבנטיים על ארבעת ההעתקים ולהחזיר אותם למשרדי הקרן. בין יתר סעיפי החוזה המשולש קיים הסעיף הבא, אשר עליו מבוססות מרבית טענותיו של התובע, לאמור : "5. התחייבויות המוסד המוסד מתחייב שלא לקזז ולא לנכות ממלגת הקרן סכום כלשהו שעל המוסד לשלם לסטודנט, לרבות בגין הוראה, מחקר או כל תשלום אחר שהסטודנט זכאי לו". והמוסד כאן הינו הטכניון. המסמך השני היה מכתב נלווה מיום 30/11/2000, מטעם הטכניון, שם נכתב כי בעקבות זכאותו לקבלת מלגת הקרן – "מוסכם כי תוקטן המלגה הטכניונית ... ותעמוד על 3 מנות מלגה ....". כלומר, שעל התובע להסכים להפחית את המלגה הפנימית מ-6 או 5 מנות ל-3 בלבד. התובע לא הסכים לחתום על המכתב הנלווה, בעקבות זאת לא נחתם גם החוזה המשולש, והתוצאה היתה שהתובע לא קיבל את מלגת הקרן בשנת תשס"א. יש לזכור עם זאת, כי התובע כן קיבל לגבי שנה זו את המלגה הפנימית במלואה (כלומר, היא לא הופחתה ל-3 מנות) וכי ביום 19/12/2000 קיבל התובע אישור לגבי מנת מלגה נוספת. עד כאן השתלשלות העניינים בקשר עם תשס"א. ומהי המשמעות המשפטית של האירועים ? התובע טוען מספר טענות משפטיות (חלקו חלופיות וחלקן משלימות) ואתייחס להלן לכל אחת מהן במובחן, תוך הזדקקות לטענות הטכניון המתאימות. הטענה הראשונה הינה כי בין התובע, לבין הקרן לבין הטכניון נחתם חוזה מחייב בהתאם לנוסח החוזה המשולש וכי הטכניון הפר חוזה זה, ובמיוחד את סעיף 5 שבו. ראיה לכך שהחוזה המשולש למעשה מהווה חוזה מחייב למרות שלא נחתם מוצא התובע בהתנהגות הצדדים, לרבות העובדה שדבר זכייתו במלגת הקרן פורסם על ידי הקרן, וכי הוא השתתף בטכס חלוקת המלגות שקיימה הקרן. אין באפשרותי לקבל טענה זו. החוזה המשולש לא נחתם מעולם – על ידי אף אחד מהצדדים לו. יתכן אולי כי מצד הקרן ומצד התובע התגבשה "גמירות דעת" ו-"מסוימות" ולכן מבחינת שני צדדים אלו ניתן לומר שהחוזה השתכלל גם אם חסרה בו החתימה הפורמלית, ויתכן וראיה לכך אכן ניתן למצוא בפרסומי הקרן ובהזמנת התובע לטכס חלוקת המלגות. ברם אולם, החוזה אמור היה להיות חוזה משולש – ולא בכדי. מערכת היחסים בין שלושת הצדדים היתה אמורה להיות משולבת וכוללת זכויות וחובות הדדיות של כל אחד משלושת הצדדים כלפי כל אחד מהשניים האחרים. לכן, אף אם ניתן לומר שהחוזה "כמעט" והשתכלל בין התובע לבין הקרן – הרי שבהעדר הסכמת הטכניון, לא ניתן ליחס לחוזה המשולש כל נפקות. חוזה משולש לא יכול להיות מחייב עד אשר כל שלושת הצדדים לו רואים אותו כמחייב ואי אפשר לתמוך את יתדותיו על בסיס שתיים מצלעותיו בלבד. הטכניון לא חתם על החוזה המשולש ולא התכוון לחתום עליו עד שנושא הפחתת המלגה הפנימית יוסדר בהתאם לנוהל החדש – ומבחינת הטכניון לא ניתן לומר שהתגבשה "מסוימות" ו/או "גמירות דעת". העובדה שבחוזה מצוי סעיף 5 כפי שהוא מנוסח אינה יכולה ללמדנו כי נוסח זה מוסכם על הטכניון. נהפוך הוא. דווקא בשל קיומו של סעיף 5 לא הסכים הטכניון לחתום על המסמך - ואשר על כן, מבחינת הטכניון, העדר החתימה מלמד על כך שלא התגבשו ההסכמות החוזיות. מכאן, שאין לראות בהסכם המשולש כחוזה מחייב ולא ניתן לטעון כי הטכניון הפר אותו. טענתו השניה של התובע הינה כי גם אם החוזה המשולש אינו חוזה מחייב – נוצר חוזה מחייב בינו לבין הטכניון אשר מכוחו הטכניון חייב היה לפעול לכך שהתובע יקבל גם את מלגת הקרן בהתאם לתנאי החוזה המשולש וגם את המלגה הפנימית בשיעור של 6 מנות – וכי הטכניון הפר חוזה זה ונהג שלא בתום לב בקשר אליו, תוך הפרת סעיף 39 לחוק החוזים. כאן, מסכימה אני עם העמדה לפיה בין התובע לבין הטכניון נחתם חוזה לגבי מתן המלגה הפנימית – אך חוזה זה קוים על ידי הטכניון והתובע אכן קיבל מלגה זו בשנת תשס"א. אינני מסכימה עם עמדת התובע לפיה חוזה זה כולל אף את התחייבות הטכניון לדאוג לכך שהתובע יקבל גם את מלגת הקרן ללא קיצוץ המלגה הפנימית. נכון הוא כי קיימת בעיתיות עם ה"אישור" מיום 24/10/2000 בו התבשר התובע כי הוא יקבל מלגה פנימית מלאה למרות שהיה זה לאחר שכבר זכה במלגת הקרן. כלומר – ניתן היה לצפות מהטכניון שכבר אז יבשר לתובע כי למרות שהוא זכאי למלגה הפנימית המלאה אזי שבכוונת הטכניון לדרוש ממנו להפחית את המלגה הפנימית ל-3 מנות בלבד לאור הזכיה במלגת הקרן, ולא ברור לי מדוע המתין הטכניון עד יום 30/11/2000 (יותר מחודש אחרי כן) ורק אז העלה את הדרישה לגבי ההפחתה. יחד עם זאת, ולמרות האמור מעלה, גם בהתנהגות זו של הטכניון אין כדי להעניק לתובע את הסעד המבוקש. ראשית, אינני סבורה כי מהחומר שבפני ניתן ללמוד על כך שהטכניון נהג שלא בתום-לב או שביצע את המהלכים מטעמו בכוונה או במטרה להונות או להסב נזק לתובע. לכן, לא הוכחה כל עילה חוזית או נזיקית המבוססת על חוסר תום לבו של הטכניון. אני מבינה ללבו של התובע, אשר - כפי שהעיד - הופתע לקבל את דרישת הטכניון באשר להפחתת המלגה הפנימית ונמצא בסיטואציה לא נעימה בה עליו לבחור בין שתי האפשרויות ללא שצפה שיאלץ לעשות כן. אני גם מוכנה לקבל את טענתו לפי לא ידע על הדרישה להפחתת המלגה הפנימית וסבר שיקבל את שתי המלגות במלואן – עד היום בו התבקש לחתום על מכתב הטכניון מיום 30/11/2000, וכי המעמד היה "מאוד לא נעים ופוגע" (כדבריו ביום 9/6/2005 בבהמ"ש). עם זאת, אין בכך כדי לשנות את העובדה שלשיטתי דרישת הטכניון להפחתת המלגה הפנימית היתה לגיטימית והיה על התובע לבחור באפשרות הרצויה מבחינתו. נכון הוא שניתן היה לצפות מהטכניון לשלוח לתובע מכתב הבהרה לאחר המכתב מיום 24/10/2000 ובו להבהיר שלמרות ששם רשום שהוא זכאי למלגה של 6 מנות הרי שיהיה צורך להפחיתן. ניתן אולי גם לצפות שיתקיימו שיחות אישיות במקרה מיוחד זה ולא בטוח שדי היה בשליחת המכתבים הרלבנטיים. אולם, כפי שכבר ציינתי, העובדה שנציגי הטכניון לא טיפלו בעניינו של התובע ביעילות וברגישות המירביים – איננה מקנה לתובע את העילה המשפטית לקבלת הכספים אותם הוא דורש. וטרם סיום ההתיחסות לסוגית "תום הלב" של הטכניון אוסיף עוד הערה אחרונה באשר ל"תום לבו" של התובע דווקא - אין מחלוקת כי ביום 29/10/2000 (חמישה ימים לאחר ה"אישור" מיום 24/10/2000) קיבל התובע מכתב נוסף בדוא"ל ובו נכתב במפורש כי בהתאם לנוהל החדש – במידה והמשתלם מקבל מלגה חיצונית, האישור המקורי של הטכניון לגבי שיעור המלגה הפנימית אינו מחייב. התובע קיבל מכתב נוסף בדוא"ל, ביום 9/11/2000, ובו שוב נכתב במפורש כי מי שמקבל מילגה חיצונית לא יוכל להמשיך לקבל 6 מנות של מלגה פנימית והיא תקוצץ בהתאם לכל מקרה ומקרה. לעניות דעתי, המשמעות של קבלת שני מכתבים אלו הינה שעל התובע היה ליזום פניה לטכניון באשר לענייניו, בשל שהיה עליו להבין ששני מכתבים אלו מתייחסים אליו במפורש וכי יש חשש שיאלץ לוותר על חלק מ-6 המנות שאישרו לו ביום 24/10/2000. התובע מתאר כיצד "הופתע" ממכתב הטכניון מיום 30/11/2000 וטוען כי זו הפעם הראשונה בה נדרש לוותר על חלק מהמנות. כפי שציינתי לעיל, אני מוכנה לאמץ את גרסת התובע לפיה הוא לא ידע על הדרישה הספציפית להפחתת המלגה ל-3 מנות עד אשר זו הועלתה על הכתב במכתב מיום 30/11/2000, אך היתה לו האפשרות למנוע מצב זה של "הפתעה" והוא תרם תרומה משמעותית לכך שנקלע לאותה סיטואציה "מאוד לא נעימה ופוגעת". שנית, באשר למשמעותו של מכתב מיום 24/10/2000 – הרי שאין בו כל התחייבות של הטכניון לאפשר לתובע לקבל את מלגת הקרן בניגוד לנוהל החדש. כל מה שיש במכתב זה הינה התחייבות של הטכניון באשר לגובה המלגה הפנימית בכפוף לנוהל החדש – ואת ההתחייבות הזו הטכניון לא הפר. כך גם, במכתב זה אין כל אינדיקציה קונקרטית לכך שהתובע זכה במלגת הקרן ולא מצוין בו במפורש שהטכניון החליט להעניק לו 6 מנות למרות שכבר ידוע שהוא זכה גם במלגת הקרן ולכן שני הסכומים מצטברים. שלישית, אף אם ניתן לראות במכתב מיום 24/10/2000 התחייבות מכללא לתת לתובע מלגה מלאה בת 6 מנות בנוסף על מלגת הקרן, הרי שיש לאפשר לטכניון לחזור בו מהתחייבות זו, היות והיא מנוגדת לנוהל החדש, ועל הכוונה ל"בטל" את המכתב מיום 24/10/2000 יש ללמוד מהמכתב מיום 30/11/2000. ואבהיר את עמדתי. אין ספק כי במכתב מיום 30/11/2000, הביע הטכניון חד משמעית את עמדתו לפיה לאור הזכיה במלגת הקרן יש להפחית את המלגה הפנימית. בסעיף הקודם הסברתי שאני סבורה כי האמור במכתב זה לא עומד בסתירה עם האמור במכתב מיום 24/10/2000 (כיון שכאן יש התייחסות ספציפית למלגת הקרן ולמשמעות של קבלתה ואילו שם אין התייחסות שכזו, והמכתב שם נכתב ללא שנלקחה בחשבון מלגת הקרן והצורך בביצוע ההפחתה). אולם, גם אם נרצה לומר ששני המכתבים סותרים האחד את השני וכי שניהם מגלמים התחייבויות סותרות של הטכניון – הרי שהמכתב השני, האוחר – "גובר" ויש ללמוד ממנו על כוונת הטכניון לחזור בו מההתחייבות שבמכתב הראשון, הקודם. בהקשר זה ניתן להשוות את המצב להבטחה-מנהלית שניתנה מצד הטכניון ללא סמכות, או בטעות, או בניגוד לנוהל פנימי – וההלכה הינה שניתן לבטל הבטחה שכזו ולכל היותר לפצות את מי שנגרמו לו נזקים עקב הסתמכותו על אותה הבטחה בגין נזקיו אלו. אפנה בהקשר זה לפסקי דין הן מתחום דיני העבודה והן מהתחום המינהלי היות ויש להקיש מפסיקה זו לעניינינו, על דרך של קל וחומר, וראו לדוגמא את עב' (תל-אביב-יפו) 9718/02 מאיר כהן ואח' נ' עיריית לוד (פורסם בתקדין), המסכם את העקרון כדלקמן : "ההלכה הפסוקה שנקבעה בפסק הדין ע"ע 39/99 אסרף יהושע ד"ר נ' מדינת ישראל, עבודה ארצי, כרך לג (40) 30, על פיה לא קמה לעובד כל זכות משפטית, לפי דיני החוזים וכללי המשפט המינהלי, להנצחת טעות שעשתה הרשות, בכך ששלמה לו תשלומי יתר בשכרו, חלה מקדמת דנא גם כאשר ברור שאין המדובר בתשלום ששולם בטעות שבהיסח הדעת. (ראה: דב"ע נה/3-19 משה עזרא נ' מדינת ישראל, עבודה ארצי כרך א (2), 651, שם קבע כבוד השופט אליאסוף כי יש לבטל תשלום "תוספת בית סוהר" ששולמה בחריגה מהוראות ועדת המעקב. ... בית הדין הארצי לעבודה נדרש לשאלת תחולתה של תורת ההשתק במשפט המינהלי בדב"ע נו/278-3 אברהם קיזמן ואח' נ' עירית גבעתיים, עבודה ארצי, כרך ל (1) 21, שם נדונה הסכמה בעניין דרך חישוב ערך שעת עבודה לכבאים, שעוגנה בפרוטוקול שנחתם על ידי נציגי ועד העובדים וסגן ראש העיר. בהתייחסו לשאלת "ההשתק" קבע כבוד הנשיא גולדברג (בתוארו אז) כדלקמן: "הגישה הדומיננטית שללה את האפשרות ל'השתקת' רשויות מנהליות ...יחד עם זאת, נשמעו לא אחת גם קולות אחרים... הבסיס לטענת השתק - במשפט המנהלי כמו במשפט הפרטי - הוא הסתמכות ושינוי מצב לרעה מצד הטוען להשתק ... תהא אשר תהא ההלכה הכללית בעניין תורת ההשתק במשפט המנהלי, לא מצאנו כי נעשה שימוש בדוקטרינה זו כנגד רשות הפועלת בחריגה מסמכות, ואף אין אנו סבורים כי שימוש כזה ראוי. בית משפט לא יחייב רשות מנהלית לפעול בניגוד לחוק. בעניינו, העיריה פעלה בניגוד לפקודת העיריות ובניגוד לחוק יסודות התקציב, וכעת היא מבקשת לתקן זאת, לא נמנע זאת ממנה ... ההתלבטות בעניין תחולת תורת ההשתק במשפט המנהלי היא תוצר של ההתנגשות בין הרצון להגן על הסתמכות הפרט לבין עקרון חוקיות המנהל...". כלומר, אם רשות ממשלתית או מוניציפלית רשאית לפטר אדם או לקצץ בשכרו בשל שההתקשרות עמו נעשתה בטעות, או בניגוד לנוהל פנימי, או בניגוד לתקציב – קל וחומר שניתן לדרוש מהתובע כאן להפחית את המלגה הפנימית ל-3 מנות למרות שבמכתב מיום 24/10/2000 ניתן אולי לראות התחייבות שלא לעשות כן. טענה שלישית, חלופית, של התובע הינה שאף אם לא נכרתו בפועל חוזים בין התובע לבין הטכניון – הרי שהטכניון ניהל את המשא ומתן עמו בחוסר תום לב, תוך הפרת סעיף 12 לחוק החוזים, דבר המקנה לו את הזכאות לסעד המבוקש. אף טענה זו אינה מקובלת עלי. תחילה, אדגיש שוב כי לא הוכח חוסר תום-לבו של הטכניון, לא הוכח כי נוהל בכלל משא ומתן כלשהו בין התובע לבין הטכניון (להבדיל ממשא ומתן בין הטכניון לבין הקרן) ולכן איני סבורה כי הטכניון הפר את סעיף 12 לחוק החוזים. בנוסף, הרי שהפרת סעיף 12 לחוק החוזים יכולה להעניק בדרך כלל סעד של פיצויי הסתמכות אך לא סעד של פיצויי קיום, וזאת אלא אם המדובר באחד מאותם מקרים "מיוחדים" שהוגדרו בפסיקה – וכאן אין המדובר במקרה שכזה. כלומר, אף אם נאמר שהטכניון התנהג שלא כדין וגרם לתובע לחשוב שיוכל לקבל הן את המלגה הפנימית המלאה והן את מלגת הקרן – אזי ניתן היה לחייב את הטכניון לפצות את התובע בגין נזקים שנגרמו לו עקב הסתמכותו על מצג זה או עקב שינוי מצבו לרעה בעקבותיו, וזאת במטרה להשיבו למצב בו היה אלמלא הסתמך על "המצג" (ולדוגמא – אם התובע היה מוותר על מקור הכנסה או פרנסה אחר על בסיס ההנחה שיקבל את שתי המלגות המלאות). אולם, קיומו של נזק מסוג זה לא נטען (וממילא לא הוכח). באשר לדרישה לפיצויי "קיום", אפנה אל פסה"ד המנחה ע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה פ"ד נו (3) 289 בעמ' 302-303, לאמור : "במצב הדברים הרגיל, התרופה בגין הפרת החובה לנהל משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה בתום לב, היא בפיצוי על הנזק שנגרם לנפגע מעצם הכניסה למשא ולמתן ("פיצויים שליליים"; "פיצויי הסתמכות"). עם זאת, ישנם מקרים חריגים בהם זכאי הנפגע לפיצויים בגין הנזק שנגרם לו בכך שההסכם אותו עמדו לכרות לא נכרת ולא הוגשם ("פיצויים חיוביים"; "פיצויי קיום"). המאפיין מצבים מיוחדים אלה הוא, שהמשא והמתן הבשיל, למעשה, לכדי חוזה, ורק ההתנהגות חסרת תום הלב מנעה את שכלולו. על כן אין לומר כי סעיף 12(ב) לחוק מוגבל אך ל"פיצויים השליליים", כשם שאין לומר שכל הפיצויים הנפסקים על פיו הם אך "פיצויים חיוביים". הכל תלוי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, תוך התחשבות במידת חוסר תום הלב, בציפיות של הצדדים, בשלב בו מצוי המשא והמתן ובנתונים אחרים העשויים להיות רלבנטיים." (ההדגשות אינן במקור). בנסיבות כאן, לא היה כלל חוסר תום לב מצד הטכניון (ואולי רק טעות או רשלנות) ואף אם היה הרי שהיה בדרגה הנמוכה ביותר ואין המדובר במשא ומתן ארוך שנכשל רגע לפני החתימה – ולכן לא מצאתי כי היה מקום להענקת פיצויי קיום אף אם היינו מצויים בגדרו של סעיף 12(ב) לחוק החוזים. טענה רביעית, הינה גרם הפרת חוזה – כאשר ה"חוזה" המופר הינו החוזה המשולש. כאן מתעוררת שאלה משפטית מעניינת והיא – אם אחד מהצדדים לחוזה משולש יכול להחשב כמי שגרם להפרת החוזה בין שני הצדדים האחרים לחוזה. כלומר, האם ניתן לטעון כלפי הטכניון שגרם להפרת החוזה המשולש במישור שבין הקרן לבין התובע. היות ועמדתי היא שהחוזה המשולש לא השתכלל כיון שאין הוא יכול להשתכלל רק בין התובע לבין הקרן – ברי שאי אפשר להאשים את הטכניון בגרימת הפרתו. לכן, אין צורך להכריע במסגרת פסק דין זה בשאלה זו. טענה חמישית, מצד התובע מתייחסת לסתירות ולאי הדיוקים מצד הטכניון, כגון לדוגמא – הסתירה שבין האמור במכתב מיום 24/10/2000 לבין המכתב מיום 30/11/2000. התייחסותי לסתירות (אם קיימות) במישור החוזי פורטה מעלה ואין צורך לחזור עליה. במישור דיני הנזיקין, רשלנותו של הטכניון (אם קיימת) יכולה לזכות את התובע רק בפיצוי בגין נזקים שנגרמו לו עקב הסתמכותו על המכתב ה"רשלני" (מיום 24/10/2000) וזאת במהלך התקופה שבין קבלת המכתב ועד שהובהרה לו עמדת הטכניון ביום 30/11/2000. הרשלנות הנטענת לא יכולה להביא לתוצאה בה על הטכניון לשלם לו את שוויה של מלגת הקרן. הטענה האחרונה הוגדרה על ידי התובע כ"הפרת חובות הטכניון כמוסד חינוכי", וכאן הוא מלין על כך שנציגי הטכניון לא ניסו להסביר לו את המניעים להתנהגות הטכניון ולא הסבירו לו את האפשרויות העומדות בפניו (כגון – לחתום על המסמכים הנדרשים, לקבל את מלגת הקרן ולאחר מכן להגיש תביעה בכל הנוגע להפחתת המלגה הפנימית). אודה כי לא הבנתי עד תום את הטענה ולא מצאתי כיצד הפר הטכניון חובה כלשהי בכך שלא המליץ לתובע איך בדיוק להגיש נגדו תביעות עתידיות. יתרה מכך. מקריאת המסמכים (לרבות התכתבויותיו של התובע עם נציגו של מבקר המדינה אליו פנה בבקשה כי מסכת העניינים תוברר), עולה כי כנראה לא היתה כל דרך לשכנע את התובע באשר לכך שהנוהל החדש ראוי והוגן. משמע שאני בספק אם הדברות זו או אחרת במועד הרלבנטי (כלומר, טרם החליט התובע שלא לחתום על המסמכים הנדרשים) היתה משנה את עמדתו של התובע – שמבחינתו לא היה מוכן לקבל עליו את המתחייב מקיומו של הנוהל החדש. כלומר – לסיכום, בכל הנוגע לדרישה לחייב את הטכניון לשלם לתובע את סכום מלגת הקרן אותה לא קיבל מהקרן – הרי שעמדתי היא כי יש לדחות את הדרישה. המלגה הפנימית בשנת תשס"ב – העובדות הרלבנטיות : בשנה העוקבת, ביום 11/9/2001, קיבל שוב התובע "אישור" מהטכניון בדבר מלגה פנימית בשיעור של 5 מנות – לגבי סמסטר א' בלבד, במהלך חמשת החודשים 10/2001 עד 2/2002 (להלן – "המלגה הפנימית השניה"). עוד פורטו באישור, תנאי המלגה כגון : התחייבות לשהות בטכניון בימים א'-ה', התחייבות שלא לעבוד בשכר במקום עבודה מחוץ לטכניון ועוד. באישור זה הוסף סעיף (ה) לפיו – "במקרה של קבלת מלגה ממקור חוץ טכניוני על בסיס הישגים בלימודים, שמורה לטכניון הזכות לשנות את תנאי המלגה הטכניונית ו/או להקטינה ובלבד שסך המלגות לא יקטן מהסך המקורי". כלומר, שבאישור זה הוספה התייחסות מפורשת לנוהל החדש, התייחסות שלא היתה ב"אישור" הקודם (מיום 26/9/2000) שנשלח טרם פרסום הנוהל החדש . בתחתית ה"אישור" קיימת "ההצהרה" (להלן – "ההצהרה") עליה אמור היה התובע לחתום ובה הוא מאשר שהוא מתחייב למלא אחר התנאים המפורטים באישור. התובע, סרב לחתום על ההצהרה – היות וסבר כי הוא עדיין יכול לקבל את מלגת הקרן והיות וידע שחתימתו תאפשר לטכניון להפחית את המלגה הפנימית השניה במקרה שכזה. התוצאה היתה שבשנת תשס"ב לא נהנה התובע ממלגה פנימית ואף לא ממלגת הקרן. הדיון המשפטי - טענותיו של התובע בהקשר זה דומות לטענותיו אשר פורטו מעלה. לשיטתו, אסור היה לטכניון לדרוש את הפחתת המלגה הפנימית השניה והוא סרב לחתום על כל מסמך שעשוי לאפשר הפחתה שכזו. חשוב לציין שעמדתו זו מבוססת על נקודת ההנחה שמלגת הקרן עדיין היתה רלבנטית בשלב זה וכי הוא עדיין יכול היה לקבל אותה. עמדתי היא שלא הוכח שההנחה עליה התבסס התובע היתה נכונה ולכן אינני יכולה להבין את הסבריו של התובע באשר לאי הסכמתו לחתום על ההצהרה. מלגת הקרן היתה אמורה להתחיל ולהשתלם בינואר 2001, במשך 12 חודשים עוקבים. היות והתובע לא קיבל אותה במועד בו אמור היה לקבלה – ינואר 2001, יתכן מאד שכספי המלגה לא עמדו עוד לרשותו. לא הובאה כל ראיה אשר יש בה כדי ללמד על כך שהמלגה "נשמרה" לטובת התובע במועד זה וחשוב מכך הוא שלא ראיתי כל מכתב פניה מצד התובע אל הקרן ממנו עולה שהתובע יכול היה לקבל את מלגת הקרן באוקטובר 2001, עשרה חודשים לאחר שהיה אמור לקבל אותה. לכן לא ברור לי על סמך מה חשב התובע כי הוא יוכל לפנות לקרן באוקטובר 2001 ולבקש שהמלגה פתאום תחל להשתלם לו – ובמיוחד שלא חל כל שינוי בעמדת הטכניון, ואם הם לא הסכימו לחתום על מסמכי החוזה המשולש בנובמבר 2000 אין כל סיבה שהם יסכימו לחתום עליהם באוקטובר 2001. לכן, לא ברור כלל ועיקר מדוע סרב התובע לחתום על ההצהרה, שהרי היות ואת מלגת הקרן הוא ממילא לא קיבל מדוע שלא יקבל "לפחות" את המלגה הפנימית (או לפחות את חלקה לגבי החודשים ינואר-פברואר 2002). בכל אופן, בין אם שוכנעתי שמניעיו של התובע התבססו על הנחות עובדתיות אמיתיות או הנחות משפטיות הגיוניות - ובין אם לאו, את מעשיו של התובע באותה נקודת זמן אי אפשר לשנות בדיעבד. נותרה לדיון השאלה האם בשל אי חתימתו על ההצהרה מן הראוי היה שלא להעניק לו את המלגה הפנימית השניה, והתלבטתי בשאלה זו. מצד אחד – ברור כי הטכניון החליט כי התובע ראוי לקבלת המלגה הפנימית השניה וכי ענה על הקריטריונים המקצועיים הרלבנטיים, וקשה לקבל תוצאה לפיה במשך חמשת החודשים הנדונים לא יקבל התובע סיוע כלשהוא – לא מהקרן ולא מהטכניון, וזאת בשעה שהוא מקדיש את מרצו וזמנו לכתיבת עבודת הדוקטורט. מצד שני – אין חולק כי המסמך הנדון הינו בבחינת חוזה כאשר ה"אישור" הינו בבחינת הצעתו של הטכניון והחתימה על ה"הצהרה" הינה בבחינת קבלת ההצעה על ידי התובע. אף התובע בעצמו גורס כי רק אישור והצהרה חתומים מהווים מסמך משפטי מחייב – והוא גם רואה במסמכים שכאלו מסמכים משפטיים מחייבים (בהתייחסותו אל האישור לגבי המלגה הפנימית של השנה הקודמת). יתרה מכך. עיון בתנאי המלגה מלמד שהם אכן תנאים ראויים ולגיטימיים, ולפיכך יש משמעות לכך שהמשתלם אכן יאשר שהוא מקבל על עצמו את המחויבויות הכרוכות עם קבלת המלגה. לו היה מדובר בהצהרה סתמית אשר אינה כוללת מחויבויות מהותיות מצד מקבל המלגה, ניתן היה לומר שהאישור מהווה אכן רק "אישור" פורמלי לגבי התחייבות חד-צדדית מצד הטכניון. אז ניתן היה להגיע למסקנה לפיה החתימה של המשתלם על ההצהרה אינה מעלה ואינה מורידה וכי הטכניון מחוייב לשלם את המלגה גם ללא החתימה. אולם, קונסטרוקציה משפטית זו אינה מתאימה לאישור שכאן (לאור מהות ההתחיבויות מצד המשתלם), מה גם שהטענה הנ"ל לא הועלתה על ידי התובע וטענתו מתמצה בכך שהוא לא הסכים לחתום על ההצהרה בשל קיומו של סעיף (ה) הנ"ל (וראו את סעיף 14 לתצהירו). זאת ועוד. לו היה התובע מוכיח שהוא מילא את כל מחויבויותיו המפורטות באישור – יתכן וניתן היה לומר שהחוזה המגולם ב"אישור" השתכלל בהתנהגותם של הצדדים, וגם אז היה מקום לשלם לתובע את אותה מלגה. ברם אולם, התובע לא טען כי מילא את חלקו "בעסקה" (כגון שלא עבד במקום אחר) ואם לא הוכח שהוא קיים את מחויבויותיו אין אפשרות לכפות על הטכניון למלא את מחויבותו. בנוסף, הרי שחלפה תקופת זמן משמעותית מאז המאורעות האינטנסיביים של השנה הקודמת ועד המועד בו נתבקש התובע לחתום על ההצהרה לגבי המלגה הפנימית השניה. לכן, כל טענותיו באשר למעמד ה"מלחיץ" בו נמצא בשנה שעברה ובאשר למידע החלקי, הסותר והמבלבל שהיה ברשותו אז – אינן יכולות להיות רלבנטיות בנוגע לשנה זו. בנקודת הזמן בה החליט התובע שלא לחתום על ההצהרה היה זה לאחר ששקל את כל שהיה לשקול, לרבות המשמעות הכלכלית של מעשיו, ולאחר שהוא החליט עקרונית שהוא מסרב לקבל את תנאי הטכניון בשל שלשיטתו לא ניתן לישם את הנוהל החדש לגבי מלגת הקרן. דא עקא, שלשיטתי אין לקבל את עמדתו הזו של התובע, ועליו לשאת בתוצאות הנובעות מגישתו העקרונית. אשר על כן, והגם שהתוצאה קשה מבחינת התובע – הדין מחייב לשיטתי אף את דחיית הדרישה בכל הנוגע לאי קבלת המלגה הפנימית השניה. הדרישה לקבלת המענק החד-פעמי לגבי שנת תשס"ב כאן, עמדתי היא כי הדין עם התובע. התובע טוען בתצהירו (ס' 15) כי היה זכאי למענק חד פעמי בסך 1,815 ₪ לגבי שנת תשס"ב (לעיל ולהלן – "המענק"). פרופ' פרלמן מטעם הטכניון טוען בתצהירו (ס' 35) כי היות והתובע סרב לחתום על ההצהרה לגבי המלגה הפנימית השניה הוא גם לא קיבל את המענק, אך אין בתצהירו כדי לסתור את טענת התובע לפיה הוא הוכר כמי שזכאי לקבלת המענק. עוד הסביר פרופ' פרלמן כי המענק הינו בבחינת דרך נוספת להעניק לציבור המשתלמים "בונוס", וכי הוא ניתן למי שנמצא זכאי לקבלת המלגה הפנימית בתסש"א וסמסטר א' של תשס"ב. מהדברים עולה כי לכאורה לא היתה סיבה אמיתית שלא להעניק לתובע את המענק, שהרי התובע היה זכאי לקבל אותו בהתאם להשיגיו ולקריטריונים של הטכניון, הענקתו לא היתה כרוכה בחתימה על מסמך כלשהו ולא תלויה במילוי תנאי זה או אחר. אשר על כן, על הטכניון לשלם לתובע את סכום המענק, משוערך להיום, ולצורך השיערוך אצא מנקודת הנחה שהמענק היה אמור להשתלם במהלך סמסטר א' של שנת תשס"ב, ולכל המאוחר עד סוף סמסטר זה – וזאת בהעדר כל מידע אחר מצד הצדדים. הדרישה לפיצוי בגין עוגמת נפש בנסיבות דנן, ולאחר כל המתואר מעלה, אני סבורה כי דין הדרישה לפיצוי בגין עגמת נפש בסך של 35,000 ₪ אינה מבוססת ויש לדחותה. סיכום – לאור האמור לעיל, על הטכניון לשלם לתובע סכום של 1,815 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/3/2002 ועד היום. כמו כן, ישלם הטכניון לתובע הוצאות בסך כולל של 4,000 ₪ (הכולל התייחסות גם לאגרה ששולמה) וזאת בשים לב למכלול הנסיבות, ולכך שמחד - עיקר התביעה נדחה למעשה, ומאידך - חלקה הקטן של התביעה התקבל. בש"א 16652/05 נסגרת. המזכירות תמצא העתק לצדדים. מלגותשפיטותהשכלה גבוהה