זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' הסגנית לנשיא קובו, כב' הסגנית לנשיא רובינשטיין וכב' השופטת צ'רניאק) בתיק ע"מ 1116/09 מיום 26.11.09. פסק הדין נשוא בקשת רשות הערעור אימץ את קביעות פסק הדין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (כב' השופט נחמני) מיום 19.7.09. בשל טיבו של הנושא, החלטנו ליתן רשות ערעור, ולדון בבקשה כבערעור לגופו. השאלה הסוגיה העולה לדיון בהליך זה הינה - האם בית המשפט בישראל הינו הפורום השיפוטי הנאות לבירור תביעת משמורת על ילדים קטינים שהגישה המבקשת כנגד בן זוגה במסגרת הליך גירושין שיזמה בישראל. שאלת הפורום הנאות מתעוררת על רקע נסיבות חייה של המשפחה אשר זיקות חייה קושרות אותה לרוסיה כמדינת המושב, ומתווסף לרקע זה נתון חשוב נוסף והוא - ניתוקם החד-צדדי של הילדים ממקום מושבם הרגיל בסנט פטרסבורג שברוסיה בהמשך לחופשה קצרה בה בילו בישראל, והשארתם בישראל כחלק מהליכי הגירושין והמשמורת אותם יזמה האם כנגד האב בישראל. רקע והליכים אלה העובדות הצריכות לעניין: בני הזוג הינם יהודים, אזרחי ישראל, אשר נישאו זה לזו בשנת 1997. מנישואי בני הזוג נולדו שלושה ילדים קטינים, כולם אזרחי ישראל: ק' ילידת 1998; דנ' יליד 2000, ודו' יליד 2005. מאז 1997 מתגוררים בני הזוג מחוץ לישראל, למעט שנה אחת, בשנת 2001, בה שהו בישראל. משנת 2002 ועד היום מתגוררת המשפחה בסנט פטרסבורג שברוסיה. בסוף חודש דצמבר 2008 הגיעה המשפחה לחופשה בת שבועיים בישראל, כשבידה כרטיסי טיסה בחזרה לרוסיה ביום 5.1.09. ב-4.1.09, יום לפני מועד החזרה המתוכנן, פנתה המבקשת לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה לעיכוב יציאת הקטינים מישראל, בטענה כי הם סובלים מאלימות פיזית ומילולית קשה מצד המשיב, והוסיפה כי היא מעוניינת להתגרש ממנו ולהישאר עם ילדיה בישראל. באותו יום ניתן צו עיכוב יציאה מן הארץ כלפי הקטינים. בעקבות בקשת המשיב לבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ, החליט בית המשפט לענייני משפחה לבטל את הצו. הוא קבע, כי אי החזרת הקטינים לרוסיה במועד הקובע כמוה כמעשה חטיפה, וכל טענה בפי המבקשת כנגד המשיב בענין משמורת הילדים מקומה להידון בבית משפט ברוסיה, שהוא מקום מושבם הקבוע של בני הזוג. המבקשת ערערה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. הערעור התקבל, ולמבקשת הותר לפנות לערכאות המוסמכות בישראל לצורך הגשת הליכים כנגד המשיב. המבקשת פנתה לבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב בתביעת גירושין כנגד המשיב, וביקשה את עיכוב יציאתו מן הארץ. ביום 12.1.09 סודר לבני הזוג גט, והם התגרשו. מאוחר יותר באותו יום, הגישה המבקשת תביעת משמורת לבית המשפט לענייני משפחה, וביקשה משמורת זמנית על הילדים וכן את עיכוב יציאתם מישראל. לאחר דיון ושמיעת טענות, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי הפורום הנאות לדיון בעניין המשמורת הינו רוסיה, שהוא מקום מגורי בני הזוג. בית המשפט בירר לגופה את טענת המבקשת לפיה המשיב נוקט אלימות כלפי הקטינים. לבירור שאלה זו ניתנה אורכה של מספר ימים כדי לאפשר למשטרה לבחון ענין זה. בסופו של יום, קבע בית המשפט לענייני משפחה, ביום 14.1.09, כי דו"ח המשטרה שהוגש בענין הקטינים אינו תומך בטענות המבקשת בדבר התנהגות אלימה של האב כלפיהם. כן נקבע, כי כל טענות המבקשת בעניין המשמורת מקומן להתברר בבית משפט במקום מושבם של בני הזוג ברוסיה. המבקשת פנתה לבית המשפט המחוזי בערעור על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה וביקשה לעכב את יציאת הקטינים מהארץ. ביום 28.1.09 ניתן פסק דין על ידי בית המשפט המחוזי (להלן: פסק הדין הראשון), ובו נקבע ברוב דעות כי יש להחזיר את הדיון לבית משפט לענייני משפחה כדי שיבחן פעם נוספת היבטים שונים הקשורים לסוגיית הפורום הנאות לדון בהליך המשמורת בנסיבות מקרה זה. המשיב פנה בבקשת רשות ערעור על פסק דין זה לבית המשפט העליון, אך בקשתו נדחתה (בע"מ 1536/09). העניין הוחזר, אפוא, לבית המשפט למשפחה כדי שישקול פעם נוספת את ענין הפורום הנאות לדון בסוגיית המשמורת בהתאם לקווים המנחים שהוצבו בפסק הדין הראשון של בית המשפט המחוזי. בית המשפט לענייני משפחה קבע בפסק דינו הנוסף ביום 19.7.09 כי תביעת המשמורת של המבקשת אינה יכולה להידון בישראל מאחר שישראל אינה הפורום הנאות לדיון בתביעה זו. במסגרת הדיון באותו הליך נשמעו טיעונים ביחס לדין הרוסי, הוגש תסקיר משלים ביחס לבני המשפחה בהתבסס על בדיקות פסיכו-דיאגנוסטיות שנערכו במכון שלם, ונערכה בדיקת מסוכנות האב במחלקת הרווחה בעירית בת ים. אשר לטענה שהתייחסה לאלימות האב כלפי הילדים, קבע בית המשפט כי טענה זו לא הוכחה, אף כי נמצא שהילדים שרויים במצוקה קשה בשל עצם הסכסוך בין ההורים. בסוגיית הפורום הנאות נקבע, כי הוכח שלבני הזוג אשרות שהייה ברוסיה, וכי הקטינים משולבים במוסדות חינוך שם. נדחתה טענת המבקשת לפיה למשפחה לא היתה כוונה להשתקע ברוסיה. אדרבא, הוכח כי המשיב מעולם לא עבד בישראל, לא שירת בצבא ולא ניגש לבחינות בגרות בישראל, וילדיו קיבלו את חינוכם ברוסיה. מכל אלה למד בית המשפט, כי למשפחה לא היתה כוונה לשוב ולהתגורר בארץ. כן נקבע, כי למשפחה אין זיקה לישראל, והעובדה כי המשפחות המורחבות של בני הזוג מתגוררות בארץ אינה יוצרת זיקה כזו. הקשר של הילדים למשפחות המורחבות הינו מרוחק ואף מנוכר. עיקר שפתם של הקטינים היא רוסית, אף כי הם דוברים גם עברית. אשר לטובת הקטינים, נקבע כי שאלה זו צריכה להיבחן במדינת הפורום, וכי אין טעם של חירום לעכב את שובם לארץ מושבם, ויש לעשות כן כדי שניתן יהיה לברר שם את תביעת המשמורת, ככל שהדבר יידרש. לאחר בחינת הדין הרוסי, בית המשפט קבע כי אין מניעה לברר את שאלת משמורת הקטינים ברוסיה על פי דיני המקום. על פסק דין זה הוגש ערעור בשנית לבית המשפט המחוזי. בפסק דינו השני, אימץ בית המשפט המחוזי את מסקנות בית המשפט לענייני משפחה. הוא קבע כי ישראל אינה הפורום הנאות לדון בתביעת המשמורת. במישור הסמכות, נתונה לבית המשפט לענייני משפחה הסמכות לדון בתביעת המשמורת, משקנויה לו סמכות בינלאומית ביחס לצדדים. אולם אין בכך כדי להצביע בהכרח על היות בית המשפט בישראל הפורום הנאות לדון בתביעה זו. הוכחה זיקה ברורה וישירה של המשפחה לרוסיה, בעוד שזיקתה לישראל חלשה הרבה יותר. בית המשפט המחוזי ציין כי הוברר מדיון מעמיק שערך בבית המשפט לענייני משפחה כי לבית משפט ברוסיה סמכות לדון בתביעות משמורת ביחס לאזרחים זרים כאשר הנתבע הוא בעל מקום מגורים בפדרציה הרוסית, ובעל רכוש שם. ממצאי בית המשפט למשפחה בענין סמכויות בית המשפט ברוסיה התבססו על חוות דעת מומחים, שאף נחקרו והעידו, ויש לקבל את קביעותיו בענין זה. אשר לטענת אלימות האב כלפי ילדיו, קבע בית המשפט המחוזי כי מסקנות בית המשפט לענייני משפחה ששללו אלימות כזו התבססו על תשתית נתונים נרחבת - דו"ח משטרה, תסקיר שרותי רווחה, ודו"חות פסיכו-דיאגנוסטיים שנערכו לשני הילדים הגדולים. מנתונים נרחבים שהוצגו בפניו הסיק בית המשפט לענייני משפחה כי לא הוכחה אלימות האב כלפי ילדיו. אדרבא, נקבע כי התקשורת בין הקטינים לאב מתאפיינת ברגישות, בחום ובביטויי חיבה ואהבה. המבקשת טענה גם לאלימות המשיב כלפיה. טענה זו נשללה, בין היתר, על סמך תסקיר משלים של שירותי הרווחה, בו צויין כי אין מסוכנות של המשיב כלפי המבקשת, ולא מתקיימים ממצאים המעידים על התנהגות אלימה מצדו כלפיה. בית המשפט המחוזי בחן בהרחבה את סוגיית מירב הזיקות למקום השיפוט, וקבע כי צדקה הערכאה הראשונה במסקנתה כי הן מובילות לרוסיה, שהיא סביבת חייהם הטבעית של הקטינים, והמקום הטבעי לבחינת טובתם מבחינת הסדרי המשמורת. אזרחותם הישראלית של בני המשפחה אינה גורעת מזיקתם הטבעית לרוסיה בנסיבות מקרה זה. נקבע, כי עקרון טובת הילדים עשוי להוות שיקול רלבנטי ואף כבד משקל בסוגיית הפורום הנאות, אולם במקרה זה אין סתירה בין נאותות הפורום ברוסיה לבין טובת הילדים. כעולה מהנתונים שהובאו, הילדים קשורים למקום מגוריהם הקבוע ברוסיה, והילדים הגדולים אף הראו סימני מצוקה נוכח השינוי הפתאומי שהתרחש באורח חייהם, כשמצאו עצמם נשארים בישראל לאחר סיום חופשתם, ומנותקים מסביבתם הטבעית והקבועה. לאור כל אלה, אימץ בית המשפט המחוזי את קביעות בית המשפט לענייני משפחה, לפיהן הפורום הנאות לבירור תביעת המשמורת על הילדים הוא במקום המושב הרגיל של המשפחה ברוסיה. על פסק דינו השני של בית המשפט המחוזי הגישה המבקשת את בקשת רשות הערעור לפנינו. בקשת רשות הערעור טענות המבקשת המבקשת טוענת, כי טעו הערכאות קמא בקביעתן כי רוסיה היא הפורום הנאות לדון בהליך המשמורת, וכי ישראל אינה הפורום המתאים לכך. נטען, כי המבקשת זרה ברוסיה, תלויה לחלוטין במשיב לצורך קבלת אשרה ולצורך קיומה שם, אין לה יכולת מהותית לנהל הליך משפטי שם, וכי חיובה לנהל הליך משמורת ברוסיה כרוך בנזק בלתי הפיך לה ולילדים. כן נטען, כי מאחר שהאמנה בדבר החזרת ילדים חטופים אינה חלה על יחסי ישראל-רוסיה, פסק הדין שינתן ברוסיה עשוי להיות בלתי אכיף. עוד נטען, כי לא הורם נטל ההוכחה הרובץ על המשיב להראות כי ישראל אינה הפורום המתאים לדון במשמורת. כמו כן, טעו הערכאות קמא בקובען כי לא הוכחה אלימות המשיב כלפי הילדים, כאשר הנתונים מצביעים על קיומה של אלימות וכן הסתה חמורה שהמשיב מפעיל כלפי הילדים ביחס לאם. שיקולי טובת הילדים מצביעים על הצורך לנהל את הליך המשמורת בישראל. מדובר בסוגיה קשה ומורכבת הנוגעת לפורום הנאות לדון בתביעת משמורת הילדים בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, המצדיקה מתן רשות ערעור. טענות המשיב המשיב טוען, כי יש לאמץ את קביעות הערכאות דלמטה אשר התבססו על בחינה כוללת ורחבה של כל הנתונים וההיבטים הצריכים לעניין. לדבריו, בקשת רשות הערעור נסבה כל כולה על קביעות עובדתיות אשר נקבעו במספר הליכים שיפוטיים על יסוד מסכת נתונים מקיפה, ולא מתקיימים לגביה תנאי הסף למתן רשות ערעור. הוא חוזר ומפרט את העניינים העובדתיים שעל בסיסם הוכרע כי הפורום הנאות לדיון בהליך המשמורת הוא ברוסיה, ומצביע על הטעמים שבעטיים צדקו הערכאות קמא בהחלטתן כי המשפט הרוסי מאפשר לברר תביעת משמורת הילדים ברוסיה בנסיבות מקרה זה. בהקשר לפורום הנאות, נטען כי יש לבחון זאת באספקלריה של המקום המתאים ביותר לברר את עניינם של הילדים, שהוא מקום מגוריהם הרגיל. לקביעת מקום המגורים הרגיל כמקום הפורום הנאות מבחינת טובת הילדים נילווה גם שיקול ציבורי שנועד למנוע חטיפת ילדים ממסגרת התא המשפחתי, המעוגנת במדינת המושב. לאור כל אלה, מבקש המשיב לדחות את בקשת רשות הערעור, ולאפשר לו לצאת עם ילדיו את ישראל ולחזור לביתם ברוסיה, שם ניתן יהיה לברר תביעת משמורת אם תוגש. הכרעה המתווה הנורמטיבי נסיבות המקרה שלפנינו מתאפיינות בקווים העיקריים הבאים: בני משפחה - אב, אם, ושלושה ילדים - הם אזרחי ישראל. חרף אזרחותם הישראלית, אין להם שורשים בישראל. מקום מושבם הקבוע הוא ברוסיה. שם מצוי ביתם, שם מנהל האב את עסקיו, שם מתחנכים הילדים במוסדות חינוך. רוסית היא שפתם, והם קשורים בדרך הטבע לסביבת חייהם הקבועה והטבעית שם. הקשר של המשפחה לישראל אינו אמיץ. בני המשפחה מגיעים מדי פעם לחופשות, ומשפחותיהם המורחבות מתגוררות בישראל, אך קשריהם למשפחות אלה אינם הדוקים. הוכח, כי לבני הזוג לא היתה כוונה לחזור ולהשתקע בישראל בזמן מן הזמנים. בסוף דצמבר 2008 הגיעה המשפחה לחופשה בת שבועיים בישראל. עם סיומה של תקופת החופשה, החליטה האם לנתק את הקשר הזוגי עם בעלה, להישאר בישראל עם הילדים הקטינים, ולא לחזור עוד לרוסיה. היא אף יזמה הליך גירושין מזורז בבית הדין הרבני אשר התממש תוך מספר ימים, ופתחה מיד בהליך משמורת בבית משפט לענייני משפחה. האב התנגד לקיום הליך משמורת בישראל, ועמד על כך כי יש לנהלו במקום מושבה של המשפחה ברוסיה, שאליה מובילות מירב הזיקות של המשפחה. על פי קביעת בית המשפט למשפחה (פסקה 24 לפסק דינו השני), צו עיכוב היציאה מן הארץ הוצא על ידי האם יום אחד בלבד לפני תאריך החזרה המיועד של המשפחה לרוסיה, והיא פעלה במחטף "כדי לקבוע עובדות בשטח, תוך עקירת הילדים ממקומם הטבעי". בית המשפט מוסיף: "האם היא זו שבחרה להשתמש בילדים כדי להשיג את מבוקשה, והיא זו אשר, הלכה למעשה, פגעה בשגרת חייהם, בחרה להשאירם בישראל, תוך שהיא יודעת שהם אינם חוזרים למסגרות הלימוד, אינם חוזרים לחבריהם, ואינם חוזרים לביתם ולחייהם הרגילים" (שם). בפסקה 35 לפסק דינו, ציין בית משפט למשפחה: "בחירתה של התובעת להעתיק את מקום מגוריה לישראל היא בחירתה שלה, ושלה בלבד ... התובעת היא זאת אשר בחרה לקבוע עובדות בשטח ולא לשוב לרוסיה". והוא מוסיף: "באנלוגיה לתיקים שנושאם 'חטיפה' של קטינים - בשיטה זאת, החטיפות יהיו עניין שבשגרה, שכן העובדה שצד יוצר 'עובדות בשטח' ישחקו לידיו, ויכריעו לטובת אותו צד שפעל בניגוד לחוק". ומסכם בית המשפט לענייני משפחה באומרו: "אין ספק, כי במקרה זה יש חטיפה, בין אם מדובר כפי שטענה פעם אחת התובעת, כי כבר ברוסיה סברה כי ברצונה לחזור לישראל, ובין אם, כפי שטענה פעם אחרת, כי רק כאשר הגיעה לישראל החליטה שלא לשוב, גם אז מדובר בחטיפה; שהרי אי החזרת ילדים שחזרו ברשות הצד השני גם היא, על פי האמנה, נחשבת חטיפה. ... לאחר ששמעתי את הצדדים ברור לי, כי ארע בין הצדדים סכסוך, והתובעת החליטה לא לחזור לחוץ לארץ למקום מגוריהם הקבוע, ויום לפני שעמדו לשוב לארץ הפתיעה את המשפחה כולה בהודעה כי אין ברצונה לחזור, ובהוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ ... אני סבור, כי האם החליטה לשנות את אורח חייהם של הילדים ושל המשפחה בתקופה הקצרה שהיו פה בארץ לביקור מבלי לשקול את כל הצדדים" (בפסקה 38 לפסק דינו). בית המשפט קובע בסיומו של פסק דינו כי התנהלותה של התובעת לאורך ההליך המשפטי היתה בלתי ראויה, והיא לא בחלה בשום אמצעי כדי להשיג את מבוקשה, ויתכן תוך פגיעה בקטינים. על רקע דברים אלה, יש לבחון את סוגיית הפורום הנאות לדון בהליך משמורת הקטינים לאור גירושי בני הזוג ובהינתן תשתית הנתונים שהובהרה לעיל. הפורום הנאות לדיון בהליך המשמורת הסוגיה המרכזית בענייננו היא האם בנסיבות ענין זה, בית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות לדון בתביעת משמורת הילדים שהגישה האם כנגד האב, או שמא מירב הזיקות מפנות לבית המשפט ברוסיה כפורום הנאות להכריע בסוגיה זו.   סוגיית ברירת הפורום השיפוטי הנאות מתעוררת כאשר עולה שאלה של ברירת מקום השיפוט בין בית משפט מוסמך בישראל לבין בית משפט של מדינה אחרת, שאף הוא בעל סמכות בינלאומית לדון בתובענה. כלל הוא, כי בתנאים מסוימים, רשאי בית המשפט המוסמך בישראל למחוק תביעה שהוגשה אליו, כדי שתנוהל בפני בית משפט זר. הלכה זו מקורה במשפט הבינלאומי הפרטי, והיא נקלטה בישראל כחלק מהמשפט המקובל באנגליה (בג"צ 8754/00 רון נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נו(2) 625, 654 (2002) (להלן: ענין רון)). כעולה מן ההלכה הפסוקה, החלתה של תורת "הפורום הלא נאות" עברה הגמשה עם השנים, וכיום הדעה הרווחת היא כי כאשר עולה שאלה של ברירת מקום שיפוט, על בית המשפט לשקול האם הפורום המקומי הוא "הפורום הטבעי" לדון בענין, או שמא פורום זר, בעל סמכות לדון בתובענה, הוא הפורום הנאות לדון בענין. קביעה בשאלת "טבעיות הפורום" נתונה לשיקול דעת שיפוטי, ועל בית המשפט להפעילו על פי קריטריונים מקובלים, ובהתחשב במכלול הנסיבות, הציפיות, והאינטרסים הרלבנטיים לענין. "הפורום הנאות לדיון יהיה זה שאליו מובילות מירב הזיקות הרלבנטיות, ושהוא בעל הקשר האמיתי, המשמעותי והמהותי למקרה נושא הדיון" (ענין רון, בעמ' 655). על השיקולים הרלבנטיים לצורך ברירת הפורום הנאות נימנים נתונים כגון מקום מושבם של הצדדים, המקום בו הם מנהלים את חייהם או עיסקם, הגישה למקור הראיות, האפשרות לחייב עדים להעיד בבית המשפט, ההוצאות הכרוכות בהבאת עדים, וכיוצא באלה (ע"א 300/84 אבו עטיה נ' ערבטיסי, פ"ד לט(1) 365 (1985); ע"א 2705/91 אבו ג'חלה נ' חב' החשמל מזרח ירושלים, פ"ד מח(1) 554, 569 (1993); רע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ' The Lockformer Co., פ"ד נב(1) 109, 113-114 (1998) (להלן: ענין הגבס); רע"א 4716/93 החב' הערבית לביטוח שכם נ' זריקאת, פ"ד מח(3) 265, 269 (1994)). השיקולים הרלבנטיים לענין ברירת הפורום המתאים נחלקים לעניינים בעלי אופי אינדיבידואלי הנוגעים לבעלי הדין, ולהיבטים בעלי אופי ציבורי-מערכתי כללי שבית המשפט אמור להביאם בחשבון. כאשר עולה בתובענה טענת "פורום לא נאות", הנטל לבססה מוטל על הנתבע, על פי מאזן נוחות רגיל. עליו לשכנע, כי מאזן הנוחות נוטה בבירור ובאופן משמעותי לעבר הפורום הזר (ענין הגבס, בעמ' 114; ענין רון, בעמ' 655; בג"צ 1073/05 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 14 ( 25.6.2008)). דוקטרינת "הפורום הלא נאות" חלה בכל ערכאות המדינה, ועל אף, שכאמור, היא מותנית בשיקול דעת בית המשפט, קיימים מקרים חריגים שבהם מצטמצם שיקול הדעת השיפוטי לסרב לטענת פורום לא נאות "עד כי הפעלת כללי הפורום הלא נאות תהיה בגדר חובה, והיא יורדת לשורש הסמכות. חובה כזו מתקיימת כאשר התדיינות בפורום המקומי היא בבחינת שימוש לרעה בהליכים, או שהיא פוגעת בזכויות מהותיות של המתדיינים" (ענין רון, בעמ' 656) (ההדגשה לא במקור). השיקולים שיש לשקול בהקשר לטענת "פורום לא נאות" נגזרים במידה רבה מאופי ההליך בו מדובר. לענין זה, אין דומה תביעה אזרחית רגילה, כספית או אחרת להליך הנוגע לענייני מעמד אישי, וכאשר מדובר בהליך משמורת ילדים, יש לנושא התובענה השלכה מיוחדת על השיקולים הרלבנטיים לברירת הפורום הנאות לדון בו (ענין רון, בעמ' 656). בחירת הפורום הנאות לדון בענייני משמורת ילדים מושפע במישרין מהיבט טובת הילדים המשתלב בבחינת מירב הזיקות לפורום הנאות. ככלל, אין זה ראוי לדון בענייני משמורת ילד במנותק ממקום מגוריו, והרחק מסביבת חייו הטבעית. הדיון במשמורת במקום המגורים הרגיל של הילד משרת את טובתו, שכן שם יוכל בית המשפט לעמוד מקרוב על כל ההיבטים הקשורים בצרכיו, ברווחתו ובטובתו. במקום מושבו הרגיל מצויים העדים ואנשי המקצוע שיכולים לסייע לבית המשפט בקבלת החלטה ראויה בדבר המשמורת. שם ניתן לבחון את מאפייני אורח חייו של הילד, את צרכי חינוכו והתפתחותו, ולגבש הסדרי משמורת שיהיו גזורים על פי מידותיו, בהתחשב בשגרת חייו, לבל תופר מעבר למידה הראויה עקב הפירוד שחל בין הוריו. דיון בהליך משמורת במדינה זרה אינו מאפשר עמידה על כל מיגוון השיקולים הנדרשים לבחינת טובת הילד, ועשוי להחטיא את תכליתו המרכזית של הליך המשמורת - לדאוג לרווחתו של הקטין על רקע פירוק התא המשפחתי המחייב הכרעה בגורלו. עקרון זה של בירור סוגיית המשמורת במדינת המושב הרגיל של הילד שריר וקיים עוד ביתר שאת כאשר הליך משמורת נפתח במדינה שאינה מדינת המושב של הקטין, ושבה הוא מוחזק על פי החלטה חד צדדית של אחד ההורים, תוך הפרת זכויות ההורה המשמורן האחר, ואפשר אף למרות רצונו של הקטין. מצב זה עשוי לענות להגדרת "חטיפה" - בין אם מדובר במצב של הוצאת הילד באופן חד צדדי מארץ מושבו הרגיל, ובין אם מדובר באי החזרתו לביתו הקבוע, תוך נסיון לפתוח בהליכי משמורת במדינה האחרת. מעשה בעל מאפיינים של "חטיפת" ילד מהווה שיקול רלבנטי וכבד משקל שלא לקיים הליך משמורת ב"מדינת המקלט", אלא לכוונו למדינת המושב של הקטין. מעורבים בכך אינטרסים של טובת הילד הטמונים בצורך להחזירו לסביבת חייו הקבועה, בד בבד עם שיקולים כלליים של טובת הציבור שעניינם הרתעה מעשיית דין עצמית של הורה אחד כלפי ההורה האחר, ועמידה על חובת כיבוד החוק וזכויות אדם הקיימות מכוחו. שיקולים אלה יפים לצורך ברירת הפורום הנאות בהליך משמורת גם בנסיבות בהן האמנה בדבר החזרת ילדים חטופים אינה חלה על המדינות הנוגעות בדבר. לכך אתייחס בדברים הבאים. מימד "החטיפה" כשיקול בבחינת הפורום הנאות בהליך משמורת עשוי לקרות, כפי שקרה בענייננו, כי פעולה חד צדדית של הורה אחד בהעברת קטינים ממדינה למדינה או באי החזרתם למדינת המושב בלא הסכמת ההורה המשמורן האחר תהיה שקולה למעשה "חטיפה" כמשמעותו של מושג זה על פי האמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים מיום 25.10.80 (להלן: אמנת האג, או האמנה בדבר החזרת ילדים חטופים), גם אם המדינות הנוגעות בדבר, או אחת מהן, אינן חתומות על האמנה. בנסיבות אלה, לא ניתן להפעיל את הוראותיה הפרטניות של האמנה בדבר החזרת ילדים חטופים, אך היא עשויה להקרין מרוחה ומהתכליות הכלליות שהיא מגלמת, על שיקולי ברירת פורום השיפוט הנאות בהליך משמורת הקטינים, כאשר הדילמה היא אם לנהל את ההליך במדינת המקלט או במדינת המושב הקבוע של הקטין. בהקשר זה ראוי לציין, ראשית, כי יעדיה של האמנה הם, בין היתר, להבטיח את החזרתם המיידית של ילדים אשר הורחקו שלא כדין למדינה מתקשרת או לא הוחזרו ממנה (סעיף 1(א) לאמנה). הרחקה או אי החזרה של ילד נחשבים שלא כדין כאשר הם כרוכים בהפרת זכויות משמורת המוענקות לאדם על פי דין מדינת המושב הרגיל של הילד סמוך לפני הרחקתו או אי החזרתו (סעיף 3 לאמנה). תפיסת האמנה בעניין החזרת ילדים חטופים משקיפה, אפוא, על חטיפת ילדים ככוללת גם מצב של אי החזרתם למקום מגוריהם הרגיל, תוך שלילת זכויות המשמורת המוקנות להורה הנחטף. על רקע תפיסה זו, נבנתה באמנה שאומצה בישראל בחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), תשנ"א-1991 (להלן: חוק אמנת האג) תשתית ענפה של כללים ואמצעים כיצד יש לפעול על מנת להחזיר ילד חטוף להורהו המשמורן למדינת מגוריו הרגילים. "מקום מגורים רגיל" לא הוגדר לצורך האמנה, אך הפרשנות שניתנה לו בהלכה הפסוקה התמקדה במקום המגורים הפיזי של הקטין. בית המשפט בוחן במישור העובדתי היכן שהו בני הזוג קודם לארוע ניתוקו של הקטין ממקום מגוריו מבלי להידרש לשאלה מה היתה כוונת הצדדים או מה היתה כוונתם העתידית של בני הזוג ביחס למקום מגוריהם בעתיד (ע"א 7206/93 גבאי נ' גבאי, פ"ד נא(2) 241, 250 (1997) (להלן: ענין גבאי)). האסכולה "הכוונתית", להבדיל מהאסכולה העובדתית המתמקדת במקום המגורים הפיזי של בני הזוג, שמה דגש על כוונת ההורים ביחס לעתידם. האסכולה הכוונתית נשקלה בענין דגן ונותרה בצריך עיון (ע"א 7994/98 דגן נ' דגן, פ"ד נג(3) 254, 263 (1998) (להלן: ענין דגן); בע"מ 9802/09 פלונית נ' פלוני, פסקה 9 ( 17.12.2009) (השופט עמית)). בעניין אחרון זה חזר בו בית משפט זה והדגיש את חשיבות הפעלתו של "המסלול המהיר" להחזרת ילד חטוף למדינה ממנה נלקח, כשההנחה היא כי הפורום הנאות לדון בשאלת המשמורת הנוגעת לילד הוא מקום מגוריו הרגיל (רונה שוז "זכויות ילדים חטופים: האם חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), תשנ"א-1991, עולה בקנה אחד עם דוקטרינת זכויות הילד" מחקרי משפט כ 421, 425 (2004)). אמנת האג כנגד חטיפת ילדים נועדה להשיג שיתוף פעולה בין מדינות העולם בהתמודדות נגד תופעת חטיפות ילדים על ידי הוריהם, אשר החריפה לאור העלייה בשיעורי הגירושין והניידות ההולכת וגוברת בין המדינות (ע"א 5532/93 גונזבורג נ' גונזבורג, פ"ד מט(3) 282, 292 (1995); ענין דגן, בעמ' 266; בע"מ 672/06 פלונית נ' פלוני ( 15.10.2006)). הקו המנחה בתפיסת האמנה נועד בראש וראשונה להבטיח החזרה מיידית של ילדים שהורחקו שלא כדין אל מדינה אחרת, ולהביא לכך כי זכויות המשמורת שהוקנו להורה הנחטף יכובדו על ידי שאר המדינות החתומות על האמנה. תפיסה זו נועדה לעגן את חובת כיבוד החוק ואכיפתו, להעביר מסר של הרתעה מפני עשיית דין עצמית על ידי אחד ההורים, ולמנוע פגיעה בשלום הקטין על ידי עקירתו מסביבתו הטבעית ומהורהו המשמורן באמצעות מעשה החטיפה. בבסיסה של תכלית זו טמונה גם התפיסה כי טובת הילד מחייבת את החזרתו המיידית לארץ מושבו ולמשמורת ההורה ממנו נחטף (ענין גבאי, בעמ' 250; שמואל מורן, אלון עמירן והדרה בר הגירה וחטיפות ילדים - היבטים משפטיים ופסיכולוגיים 47 (2003)). חובת ההחזרה המיידית של ילד שהורחק שלא כדין על ידי אחד מהוריו מסביבתו הטבעית כפופה לחריגים מסוימים, המופעלים במשורה (ע"א 4391/96 רו נ' רו, פ"ד נ(5) 338, 345 (1997)). סייגים אלה קשורים בעיקרם לעניינים הנוגעים לצרכיו של הילד ולרווחתו, מקום שאלה מצביעים על חשש לפגיעה ממשית בו אם יוחזר למקום מושבו הרגיל לידי ההורה המשמורן. לצורך הפעלתם נדרש כי משקלו של שיקול רווחת הילד בנסיבות המיוחדות של הענין יגבר אף על התכלית המרכזית של האמנה למנוע מעשי חטיפה הנוגדים את החוק. בהתמודדות בין שני אינטרסים - ביטול תוצאות מעשה החטיפה, כמעשה עשיית דין עצמית של הורה בניגוד לחוק, אל מול הצורך להגן על טובת הילד, יכריע השיקול האחרון, כאשר משקלו גובר באופן ברור על האינטרס הראשון (ע"א 1372/95 סטגמן נ' דורק, פ"ד מט(2) 431, 437-438 (1995)). לאור האינטרס החשוב הטמון בהגשמת תכלית ההרתעה מפני עשיית דין עצמית והגנה על טובת הילד מפני שינוי חד צדדי בשגרת חייו עקב מעשה החטיפה, הסייגים להחזרת הילד למקום מושבו הרגיל טעונים משקל ועוצמה מיוחדים כדי להצדיק את הפעלתם. גורם טובת הילד בהקשר להחזרתו למדינת מושבו אינה נבחנת "במשקפיים" של הליך משמורת רגיל, שאותו יש לבחון בהליך נפרד במדינת המושב הקבוע, במעורבות שני ההורים. גורם טובת הילד בהקשר זה נשקל בהשלכתו על עצם פעולת ההחזרה, מקום שקיים חשש כי עצם פעולת ההחזרה עלולה להיות פוגענית לשלומו ולרווחתו של הקטין. המצבים המצדיקים אי החזרה בנסיבות אלה הם נדירים וחריגים ביותר. נטל ההוכחה לקיומו של חריג להחזרת ילד חטוף מוטל על ההורה החוטף, והוא נטל כבד (ענין גבאי, בעמ' 250; רע"א 3052/99 שבח נ' שבח, פסקה 6 ( 1.6.1999)). עד כאן לתשתית הכללים להחזרת ילדים חטופים על פי אמנת האג. הקרנתם של הכללים בדבר חטיפת ילדים על מצבים שאינם נשלטים על ידי האמנה הרציונל הבסיסי הטמון בהסדרי האמנה ביחס לצורך להתמודד עם תופעת חטיפת ילדים יפה גם למצבים בהם מתרחשת תופעה זו במישור העובדתי אך בנסיבות בהן האמנה אינה חלה על הענין. העקרון, לפיו ילד שנחטף על ידי הורה אחד, ראוי שיוחזר באופן מיידי למקום מגוריו הרגיל, לידי ההורה המשמורן האחר, שזכותו למשמורת נפגעה, מהווה כלל מנחה גם כאשר האמנה אינה חלה על הענין. זאת, כדי להגשים ערכים של כיבוד שלטון החוק ואכיפתו, להרתיע הורה מפני עשיית דין עצמית, ולמנוע פגיעה בשלומו ובטובתו של הקטין הנעקר עקב מעשה החטיפה מסביבתו הטבעית ומתנתק מההורה המשמורן האחר (בע"מ 1855/08 ביטון נ' וינסנט ( 8.4.2008)). עקרון זה מבטא אינטרס ציבורי כללי השריר וקיים כל אימת שמתרחשת תופעה של חטיפת ילד, בין אם הוא כפוף לאמנה ובין אם לאו, ויש להתחשב בו במסגרת שיקול הדעת השיפוטי המופעל, בין היתר, לענין ברירת פורום השיפוט הנאות בהליך משמורת כאשר האמנה אינה חלה על הענין. ענייננו איננו כפוף לחוק אמנת האג, ולפיכך ההוראות הדווקניות של האמנה אינן מחייבות. יחד עם זאת, התפיסה הבסיסית בדבר הגדרת מעשה חטיפה, והחשיבות שבהשבת המצב לקדמותו, הן כדי שלא לאפשר עשיית דין עצמית של הורה אחד, והן על שום טובתו של הילד שלא ינותק מסביבת חייו הטבעית, שרירה וקיימת גם ביחס להתרחשויות דומות שהאמנה אינה חלה עליהם. לתפיסה בסיסית זו השלכה ישירה על השיקולים שיש לשקול בהקשר לבחירת הפורום השיפוטי הנאות לדון בענייני משמורת של הקטינים, שהוא במוקד הדיון בענייננו כאן.   טענת פורום בלתי נאות לדון בהליך משמורת הנטענת בהקשר לאי החזרת ילד שנלקח באופן חד צדדי ממקום מושבו הרגיל תוך פגיעה בזכויות הורה משמורן, כורכת עמה בירור מירב הזיקות של בעלי הדין לפורום המתאים. במסגרת זו ראוי לשקול, בין היתר, גם היבטים שבאינטרס ציבורי הכרוכים במהלכים שננקטו על ידי יוזם תביעת המשמורת, תוך מתן משקל לשאלה אם ארעה עשיית דין עצמית באי החזרתו של הקטין לארץ מושבו הרגיל, ונוכח החשיבות שבניהול הליך משמורת במדינת המושב הן מבחינת טובת הילד והן מבחינת המסר הציבורי הכללי, המבקש להטמיע את חובת כיבוד החוק והגנה על זכויות ילדים וההורה המשמורן האחר הנובעות ממנו. מן הכלל אל הפרט בענייננו, בית המשפט נדרש לשקול את מכלול השיקולים הרלבנטיים לשאלת הפורום הנאות לדון בהליך משמורת הילדים בנסיבות מקרה זה. השיקולים הללו נחלקים לשיקולים אינדיבידואליים הקשורים בבעלי הדין ובילדים, ושיקולים בעלי אופי ציבורי כללי הנוגעים לעניינים שבתקנת הציבור. אשר לשיקולים ברובד הציבורי הכללי - יש מקום להחיל במקרה זה את העקרון הנוהג ביחס למצבים בהם קטינים לא הוחזרו למקום מושבם הקבוע כתוצאה מאקט חד-צדדי של הורה שבוצע תוך התעלמות מזכויות הילדים וזכויות ההורה המשמורן האחר. בהקרנה ישירה מהתפיסה המעוגנת באמנת האג, יש לייחס משקל לצורך בהחזרה מיידית של שלושת הקטינים לארץ מושבם הקבוע ברוסיה, לאחר ששובם לשגרת חייהם נמנע באופן חד צדדי על ידי הליכים שפתחה האם בישראל. אילו חלה האמנה על ענין זה, אפשר והיה ניתן מענה מהיר יותר לסיטואציה שנוצרה, אבל גם על רקע אי חלותה, בשיקולי ברירת הפורום הנאות, יש לתת משקל לשיקול הציבורי הטמון בהרתעה מפני עשיית דין עצמית של הורה כלפי ילדיו וכלפי ההורה האחר, לקדם את תודעת החובה לכבד את החוק, ולמנוע פגיעה בטובת הקטינים על ידי עקירתם במפתיע מסביבת חייהם הטבעית. לכך מתווספים שיקולים פרטניים הנוגעים לענין זה. שתי הערכאות קמא בחנו לעומק, חזור ובחון, את מכלול הנסיבות האינדיבידואליות הנדרשות לבירור טענת הפורום הנאות. הן קבעו, כי להורים ולילדים זיקה ברורה וישירה לרוסיה, העולה במשקלה ובעוצמתה על הזיקה שיש להם לישראל, מכח אזרחותם הישראלית. בני הזוג עזבו את ישראל עוד ב-1997 ומלבד ביקורים ספורים לא ניהלו חיים בישראל. המשפחה חיה ברוסיה מספר ניכר של שנים, ולא היה לה קשר ממשי עם ישראל, למעט לצרכי ביקורים. הילדים לומדים במוסדות חינוך בסנט פטרסבורג, לאב מערכת עסקים ענפה ברוסיה, ולא היתה לבני הזוג כוונה לחזור לישראל ולהתערות בה מחדש. הקשר למשפחה המורחבת בישראל גם הוא רופף. מחוות הדעת המקצועיות שהוגשו עולה עוד כי שני הילדים הבוגרים מביעים רצון עז לחזור לרוסיה לשגרת חייהם. לבני המשפחה אישורי שהייה מתחדשים ברוסיה, לא הוכחו קשיים בהשגת היתרי שהייה שם, והמבקשת אינה מנועה מלהיכנס לרוסיה לצורך ניהול ההליכים המשפטיים שם. אין ספק, כי מרכז החיים של המשפחה הוא ברוסיה בשנים האחרונות. בתי המשפט דנו בהרחבה גם בסוגית סמכותו של בית המשפט ברוסיה לדון בתביעת המשמורת, ובחנו לצורך כך חוות דעת מומחים, אשר נחקרו והעידו בפני בית המשפט. תוצאת הבחינה היא כי קיימת בידי בית המשפט ברוסיה סמכות לנהל תביעת משמורת בעניינם של הקטינים, ואין עילה לסטות מהקביעות שנקבעו בענין זה. היבט נוסף שנבחן בידי שתי הערכאות קמא נגע לשאלת קיומה של אלימות מצד האב כלפי הילדים. לצורך כך, נתבקשו והוגשו דו"ח משטרה, תסקיר שירותי רווחה, ודוחות פסיכו-דיאגנוסטיים ביחס לשני הילדים הגדולים. הנתונים הראו אמנם מידה של מצוקה נפשית מצד הילדים, אך מצוקה זו לא נקשרה לתופעה של אלימות מצד האב, וזו נשללה לחלוטין. מתסקיר מחלקת הרווחה של עירית בת-ים מ-26.4.09 עלה כי קיימים קשר חם ותקשורת טובה בין האב לילדים. בית המשפט המחוזי התייחס גם לטענת המבקשת על אלימות כלפיה, ולא שלל את הרלבנטיות של טענה זו לענין ברירת הפורום השיפוטי הראוי. עם זאת, הוא לא מצא ביסוס כלשהו לדברים במישור המעשי. ועדה להערכת מסוכנות במשרד הרווחה שללה כל סיכון, כנטען. כמו כן, בתי המשפט קמא לא השתכנעו מקיומם של פערי כח בין המבקשת למשיב בשיעור כזה המסכנים את יכולתה לנהל הליכי משמורת בפורום ברוסיה. בנסיבות הענין, ניהול תביעת המשמורת במקום מושבם הרגיל של הילדים ברוסיה היא תוצאה טבעית במערכת הנסיבות המתוארת. היא מתיישבת עם נוחות ויעילות ניהול ההליכים שם בשים לב לחשיבות בירור שאלת המשמורת בסביבתם הטבעית של הקטינים. שנית, הקביעה כי הפורום הטבעי בנסיבות מקרה זה הוא ברוסיה מתיישבת עם האינטרס הציבורי השואף להביא להחזרת ילדים למקום מושבם הקבוע כאשר נתלשו ממנו על ידי אקט חד צדדי של הורה העושה דין לעצמו. מסר כללי זה נועד למנוע פגיעה בילדים על ידי הוצאתם באופן חד צדדי מסביבתם הטבעית, בד בבד עם מניעת פגיעה בהורה המשמורן האחר, הזכאי לממש את זכותו למשמורת ילדיו כל עוד לא הוכרע אחרת על ידי ערכאה שיפוטית. טובת הקטינים באספקלריה של המשמורת אינה אמורה להתברר בשלב זה של ההליכים, המתמקד בברירת הפורום המתאים לדון ולהכריע בהליך. סוגיה זו תתברר בהליך המשמורת גופו. לא נמצאה עילה הקשורה בצרכים מיוחדים של הילדים שיש בה כדי להצדיק את הישארותם בישראל ואי חזרתם לרוסיה לידי אביהם המשמורן. הילדים קשורים לאביהם, הביעו רצון לחזור לרוסיה לשגרת חייהם, ואין לשלול זאת מהם. לא הוכח חשש לפגיעה בטובת הילדים מעצם אקט חזרתם לרוסיה, ואף ההפך מכך. בהינתן מכלול השיקולים האמורים, נראה כי אין מקום ועילה להתערב במסקנות הערכאות קמא, לפיהן הפורום הנאות לדון בהליך משמורת הקטינים הינו ברוסיה ולא בישראל. לא למותר לחזור ולהדגיש, כי ייטיבו הצדדים לעשות אם ישכילו להגיע במהרה להסדר משמורת מוסכם ביניהם ביחס לקטינים, שימנע מצוקה נוספת מילדיהם ומהם, ויאפשר חזרתם של הילדים לביתם ברוסיה, ושילובם במסלול חיים תקין ושגרתי מוקדם ככל האפשר. הערעור נדחה. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט ח' מלצר: אני מסכים לפסק דינה המקיף והממצה של חברתי, השופטת  א' פרוקצ'יה. מבקש אני רק לציין כי בעת הדיון שנערך בפנינו המשיב הצהיר כי היה ומסיבה כלשהי לא יתאפשר למבקשת לשהות ברוסיה, או שהיא תבחר להישאר בישראל, הוא ידאג לכך שיערכו הסדרי ראיה שיבטיחו מפגשים סדירים בינה לבין ילדיה ובכלל זה ב"חופש הגדול" ובחגים מתמשכים. הוא אף היה נכון להפקיד ערבויות מתאימות לצורך זה ואולם בידי הצדדים לא הסתייע לסכם את הדברים. הנה כי כן מבלי להביע דעה כלשהי לגבי הליכי משמורת שיפתחו, או יתקיימו ברוסיה - הנני תקווה שהמשיב יעמוד למצער בהצהרתו הנ"ל. ש ו פ ט על כן, הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, ה' בשבט תש"ע (20.1.10). קטיניםמשמורת ילדים