דיבידנד מוסווה

נטען כי מעולם לא נתקבלה החלטה על חלוקת דיבידנד, ולא חולק דיבידנד. אולם על אף שלא נתקבלה החלטה על חלוקת דיבידנד, הרי בפועל חולק דיבידנד מוסווה, לבעלי המניות האחרים בחברה. חלק א': התביעה לרכישת מניותיו של התובע התובע עבד כעובד שכיר אצל הנתבעת 1 (להלן: "החברה"), בשנים 1975 - 1998, והינו גם בעל 2% ממניות החברה. החברה עוסקת בשילוח ותובלה בינלאומיים ועמילות מכס, וכן בכל הקשור ליבוא ויצוא של סחורות לישראל וממנה. הנתבע 2 הוא עזבונו של המנוח שלמה ששון ז"ל (להלן: "המנוח"), אשר היה המייסד, המנכ"ל, ובעל רוב המניות בחברה. המנוח נפטר ביום 8/2/02. הנתבע 3 היה סמנכ"ל ובעל מניות בחברה, וזאת עד לפרישתו ממנה, בסוף שנת 2005. התובע טוען כי טרם פרישתו (בקיץ 1998) מעבודתו בחברה, הובטח לו ע"י המנוח, שלמה ששון ז"ל, שהיה הבעלים והמנכ"ל של החברה, כי מניותיו (של התובע) תירכשנה ממנו, תמורת סך 100,000 דולר. המנוח אף העלה את התחייבותו על הכתב, במסמך מיום 23/11/99, על נייר המכתבים של החברה, כלהלן: " לכבוד מר משה רצאבי ..... א.נ, כפי שנקבע בינינו, המניות יירכשו על ידי, וזאת בתנאים להלן: 20% במזומן - 20,000$. ארבעה תשלומים דו חודשיים של 20,000$ כל אחד. סה"כ 100,000$. נא אישורך לתנאים בפקס חוזר בכבוד רב שלמה ששון מנכ"ל" 3. התובע טוען כי ימים ספורים לאחר קבלת מכתב זה, נפגש הוא עם המנוח במשרדו, ואישר לו מפורשות כי הינו מסכים לאמור במכתב, בנושא רכישת המניות. בכך, לטענת התובע, נכרת הסכם ביניהם, בענין רכישת מניות התובע. התובע מציין כי ענין אחד נותר שנוי במחלוקת ביניהם, והוא - דרישתו של התובע, כל עוד הינו בעל מניות בחברה, לקבל סך השווה ל-2% מרווחיה של החברה, כשיעור חלקו במניות החברה. התובע מאשר כי בנושא זה לא היתה הסכמה בינו לבין המנוח, שכן, עמדת המנוח היתה, שהחברה לא חילקה ולא קיבלה מעולם החלטה בדבר חלוקת דיבידנדים. 4. כאמור, לעמדת התובע, נקשר הסכם מחייב לרכישת מניותיו תמורת סך 100,000 דולר. בפועל, המניות לא נרכשו, והתשלום או איזה חלק הימנו, לא שולם. המנוח נפטר ביום 8/2/02. 5. ביוני ובאוגוסט 2002 קיים התובע פגישות עם הנתבעים אוחאי ששון וחיים אלגרנטי. בפגישות אלה נאמר לתובע לטענתו כי הם מוכנים לכבד את הבטחתו והתחייבותו של המנוח, ולרכוש את מניותיו של התובע, תמורת סך 100,000 דולר. הצעה זו לא יצאה אל הפועל, משום שההצעה היתה לשלם לתובע סך 100,000 דולר בלבד, בעוד שהתובע עמד על דרישתו לקבל, בנוסף, גם 2% מרווחי החברה, היינו, לטענתו, סך של 20,000 דולר לכל שנה. 6. עד כאן - גירסת התובע ביחס לחלק זה של התביעה, שבו דרישתו של התובע היא, כי מניותיו תירכשנה תמורת סך של 100,000 דולר. 7. להלן גירסת הנתבעים, ביחס לחלק זה של התביעה (רכישת המניות). הנתבע 2.2 בתיק זה, מר אוחאי ששון, הוא בנו של המנוח, והינו כיום בעל מניות ומנכ"ל החברה (מר אוחאי ששון ייקרא להלן לשם הקיצור בלבד "הנתבע"). לטענת הנתבע, אביו המנוח מעולם לא הבטיח לתובע לרכוש את מניותיו בחברה, תמורת סך 100,000 דולר. מדובר בהצעה בלבד, שהותנתה בכך שהתובע יאשר אותה בכתב (בפקס). בפועל, התובע לא אישר את ההצעה, ולמעשה (לפי הטענה) דחה אותה, שכן, סבר כי הסך שהוצע לו - 100,000 דולר - נמוך מדי, והוא דרש סכומים גבוהים יותר. על כן, ההצעה מעולם לא התגבשה לכדי הסכם מחייב. לטענת הנתבע, התובע העדיף להמתין, כנראה מתוך תקווה ששווי המניות יעלה, ואזי יוכל לדרוש סכום גבוה יותר בעד מניותיו. הנתבע טוען כי התובע המתין במשך מספר שנים, ורק לאחר פטירתו של המנוח העלה לראשונה את הטענה כי נכרת הסכם עם המנוח. לטענת הנתבע, מעולם לא נכרת כל הסכם כאמור, עם המנוח, והתובע גם לא העלה - טרם פטירת המנוח - כל טענה כאילו נכרת הסכם כאמור. 8. בשנת 2002 נפגש הנתבע עם התובע, ובפגישה זו הודיע לתובע כי החברה מוכנה לרכוש את מניותיו תמורת סך 100,000 דולר, וזאת כנגד ויתור מלא וכולל על כל טענותיו ודרישותיו, לרבות דרישתו לקבל 2% מרווחי החברה. התובע סירב לקבל את ההצעה, וגם זו פקעה, ולא התגבשה לכלל הסכם. 9. הנתבע מוסיף ומציין כי ההצעות שהוצעו לתובע (הן בשנת 1999, והן בשנת 2002) לרכוש את מניותיו תמורת סך 100,000 דולר, התבססו על שווי החברה כפי שהיה באותם זמנים, אולם בהמשך, התדרדרו עסקיה של התובעת עד מאד, וכיום החברה איננה פעילה (ר' סיכומי הנתבעים, סע' 89), כך שברור ששווי מניותיו של התובע כיום קטן לאין ערוך משוויין באותם זמנים. מסמך ההצעה מיום 23/11/99 10. דעתי היא, שהמסמך מיום 23/11/99 (שצוטט בפיסקה 2 לעיל במלואו) אינו משקף הסכם שנכרת, אלא הצעה לכריתת הסכם. נכון שנאמר ברישא: "כפי שנקבע בינינו", אולם בסיפא נאמר: "נא אישורך לתנאים, בפקס חוזר", וברור מכאן שאין זו אלא הצעה, הכפופה לקיבול מצד התובע. 11. אינני רואה סיבה מדוע לפרש את המלים "נא אישורך לתנאים", כאילו הן מתייחסות רק לתנאי התשלום. לדעתי הכוונה לכל תנאי העיסקה: עצם הרכישה, המחיר, ותנאי התשלום, כל אלה יחדיו הם "התנאים" ולהם נתבקש אישורו בפקס של התובע (ור' פרו' עמ' 64 ש' 24-15). מכל מקום, גם אם אניח כי "נא אישורך לתנאים", הכוונה לתנאי התשלום בלבד, הדבר אינו מעלה ואינו מוריד. תנאי התשלום הינם חלק מהותי בעיסקה, וכל עוד לא הושגה הסכמה על תנאי התשלום - לא נקשר חוזה. במלים אחרות, גם לפי פרשנות זו, עדיין, המסמך מיום 23/11/99 הינו הצעה, ולא מעבר לכך. קיבול ההצעה 12. האם היה קיבול של ההצעה? התובע העיד שכן. לפי עדותו, "נפגשתי לאחר מספר ימים עם שלמה ששון, וסיכמנו את הדברים על ידי לחיצת יד" (פרו' עמ' 33 ש' 24-23, וכן תצהיר התובע סע' 7, סע' 28). הנתבע לעומת זאת טוען כי אביו סיפר לו, שתשובת התובע היתה, שהסכום 100,000 דולר נמוך מדי, והוא דורש סכום גבוה יותר. במלים אחרות, אביו סיפר לו, שהתובע דחה את ההצעה (תצהיר אוחאי ששון, סע' 31, 32). בנקודה זו אני מבכר את גירסת התובע, ולו מהטעם שמר אוחאי ששון, כמו גם מר אלגרנטי, לא היו נוכחים באותה פגישה שבין התובע והמנוח, ולא שמעו מה נאמר באותה פגישה: פרו' עמ' 64 ש' 30 עד עמ' 65 ש' 1, ועמ' 78 ש' 11-8: "ש. אתה לא נכחת בכל אותן שיחות בין התובע לבין המנוח? ת. לא. ש. למעשה אין לך שום ידע במה שסוכם ביניהם. ת. יש לי ידע ממה שמר ששון ז"ל סיפר לי". עדותם בנקודה זו היא, לכן, עדות שמיעה, שב"כ התובע התנגד לה מפורשות (פרו' עמ' 63 ש' 12), ועל כן איננה קבילה. יצוין כי אין תחולה כאן לחריג של אימרת נפטר, הואיל ורק אימרת נפטר בניגוד לאינטרס הממוני או הרכושי שלו נכנסת לגידרו של החריג הזה לכלל הפוסל עדות שמיעה. כדי שאימרה תיחשב כאימרה בניגוד לאינטרס, די בכך שיש בכוחה לתמוך בתביעה ממונית כנגד האומר (י' קדמי, "על הראיות", חלק ראשון, מהד' תשס"ד- 2003, בעמ' 501) כגון הודאה בחוב מצד בעל דין שנפטר לפני המשפט (א' הרנון, "דיני ראיות", חלק שני, תשל"ז - 1977, בעמ' 154). במקרה דנן, המצב הפוך. אוחאי ששון מעיד על מה שלטענתו אביו סיפר לו (היינו, שהתובע דחה את ההצעה), על מנת להדוף את תביעתו של התובע. זו איננה אימרת נפטר בניגוד לאינטרס שלו, אלא ההיפך מכך. לפיכך, חל בנדון הכלל הרגיל הפוסל עדות שמיעה. 13. ב"כ הנתבעים טוען כי היו למעשה הצעה והצעה נגדית, שלא הצטלבו, ולא השתכללו לכלל הסכם: הצעת החברה היתה לשלם לו סך 100,000 דולר תמורת מניותיו, ובכך לחתום באופן סופי את כל מערכת הזכויות והחובות בין הצדדים. ואילו הצעת התובע היתה, כי ישולם לו סך 100,000 דולר תמורת מניותיו, וסכום נוסף בשיעור של 2% מרווחי החברה לכל שנה. אכן, התובע הסכים לקבל סך 100,000 דולר תמורת מניותיו, אלא שהוא לא ראה בכך סוף פסוק. הוא דרש סכומים נוספים, כדי חלקו (הנטען) ברווחי החברה. האם בנסיבות אלה ניתן לומר כי נקשר הסכם לגבי רכישת המניות, שעה שהסוגיה האחרת נשארה פתוחה? סבורני כי במקרה זה התשובה לשאלה זו היא בחיוב, וזאת בשים לב למסמך מיום 23/11/99. במסמך זה ישנה רק, ואך ורק, הצעה הנוגעת לרכישת המניות בלבד. אין בו כל התייחסות וכל איזכור לדרישת התובע לקבל חלק ברווחים. ויודגש: אף שדרישת התובע לקבלת חלק ברווחים היתה ידועה למנוח, אין במסמך זכר ורמז לכך שקיבול ההצעה ייחשב כחתימת מערכת היחסים בין הצדדים, באופן שהתובע לא יוכל לבוא בדרישות נוספות כלשהן. אין כל מניעה כי תהיה הסכמה למסמך כמות שהוא (היינו, קיבול), תוך השארת נושא הרווחים "פתוח", ללא הסכמה בשלב זה. במסמך ישנה הצעה, שיש בה גמירות דעת, ויש בה מסוימות (סע' 36, 37 לסיכומי הנתבעים), ולהצעה הזאת, כמות שהיא, נתן התובע (לפי עדותו) את הסכמתו. במקביל לכך, הוא חזר והעלה את דרישתו לקבל חלק ברווחים, דרישה שאינה קשורה ואינה כלולה במסמך הנ"ל. העלאת דרישה זו איננה בשום פנים שוללת את האפשרות, שעם קיבול ההצעה הכלולה במסמך, נכרת הסכם בנוגע לאמור במסמך (ולגבי זה בלבד). לא נכונה הטענה שהקיבול של התובע לא היה "לפי ההצעה". ההצעה, במסמך הנ"ל, נוגעת לרכישת המניות בלבד, ולהצעה הזאת נתן התובע את הסכמתו, בדיוק לפי ההצעה, ובכך נכרת הסכם, בנושא זה. 14. טוענים הנתבעים כי המנוח קבע את דרך הקיבול - בפקס, ועל כן, לטענתם, הקיבול שנעשה ע"י התובע בעל פה - איננו קיבול. אינני מקבל הטענה, במקרה שבפניי. "אם ביקש המציע קיבול בכתב, והניצע יענה בעל פה, לא ייכרת חוזה, אם משתמע מן ההצעה כי הקיבול צריך להיות בכתב דווקא, וכי "קיבול" בעל פה אינו עונה על הדרישה" (ד' פרידמן, נ' כהן, "חוזים", כרך א', תשנ"א 1991, הוצאת אבירם, בעמ' 204). במקרה דנן, אינני רואה סיבה לפרש את ההצעה כאילו משתמע ממנה שהמנוח עמד על כך שהקיבול יהיה דווקא ואך ורק בפקס. לא בטלפון, לא בפגישה אישית, לא בכל דרך אחרת. תמיכה לכך אני מוצא בעדותו של אוחאי ששון: "אם משה היה מאשר את ההצעה הזו ואף מסכים לה, אפילו אם היה מאשר אותה בעל פה, אז החוזה היה מתבצע" (פרו' עמ' 60 ש' 8). משמע, גם הוא הבין, כי די באישור בע"פ, וכי הדרישה לאישור בפקס איננה דווקנית. "ניתן לייחס תוצאות משפטיות גם לקיבול הסוטה מדרישות המציע, וזאת כאשר הביע המציע את הסכמתו (או אפילו כאשר לא הביע את אי הסכמתו) עם קבלת הודעת הקיבול. אפשר אז לבסס חוזה על תורת ההשתק ... או על הצעה נגדית של הניצע, שהמציע מקבל..." (ג' שלו, "דיני חוזים" מהד' 2, דין הוצאה לאור, ירושלים, תשנ"ה, עמ' 132). במקרה דנן, העיד התובע כי הוא נפגש עם המנוח, מספר ימים לאחר "המסמך", וכי הם סיכמו את הדברים בלחיצת יד (פרו' עמ' 33 ש' 24-23). בכך גילה המנוח את דעתו, שהוא מסכים לקיבול גם בעל פה, ולא דווקא באמצעות הודעת פקס. עם מי נקשר ההסכם? 15. עד כאן, הגעתי לכלל מסקנה כי אכן נקשר הסכם, בכך שהתובע קיבל את ההצעה הגלומה במסמך מיום 23/11/99. עתה נשאלת השאלה: עם מי נקשר ההסכם? האם עם המנוח אישית, או עם החברה? במסמך מיום 23/11/99 כותב המנוח: "המניות יירכשו על ידי". מאידך גיסא, המסמך נערך על נייר המכתבים של החברה, ונושא את הלוגו של החברה ופרטיה. כמו כן, המסמך נחתם ע"י המנוח בתוקף תפקידו כמנכ"ל החברה, היינו, במקום המיועד לחתימה צוין: שלמה ששון, מנכ"ל. מחזות המסמך בכללותו לא יכול להיות ספק כי עסקינן בהצעה של החברה, ולא של המנוח אישית. 16. ניתן לפרש את המסמך גם עפ"י תכתובת מאוחרת לו, שממנה ניתן להסיק כיצד הבין התובע את הדברים. מכתב התובע מיום 21/4/03 (נספח ג' לתצהירו), בענין רכישת מניותיו, אינו מופנה אל עזבון המנוח או אל יורשי המנוח, כי אם אל החברה ומנהליה. משמע - גם התובע הבין שמדובר בכך שהחברה היא שתרכוש את מניותיו. ראוי גם לציין את המשפט הבא, שהתובע כותב באותו מכתב: "כבעל שתי מניות בחברה, מגיעים לי 2% מרווח הנקי של החברה, וכל זאת עד לשלב שבו תחליט החברה לרכוש את המניות ממני או לא". מכאן ניתן ללמוד שתיים: ראשית, החברה היא היא רוכשת המניות (או לא). שנית, ייתכן שיש לסייג את המסקנה אליה הגעתי בענין הסכם שנכרת, שכן מהמכתב עולה לכאורה שהחברה צריכה עדיין להחליט האם לרכוש או לא לרכוש את המניות, והדבר אינו מתיישב עם טענת הסכם שכבר נכרת. מכתב ב"כ התובע מיום 2/2/04 (נספח ו' לתצהיר התובע). הפניה נעשית אל עו"ד בכר כבא כוחה של החברה (לא של העיזבון). לא נאמר במכתב שההבטחה ניתנה ע"י המנוח אישית, כי אם ע"י "מנהל מרשתכם". ובהמשך נאמר כי מנהלי החברה היום מוכנים לעמוד בהבטחה הנ"ל. ואם עדיין נותר ספק, אפנה למכתב נוסף, מכתבו של התובע מיום 23/3/04 (נספח ז' לתצהירו), שם הוא אומר בצורה חד משמעית: "בהתאם להסכם אשר נכתב, היתה אמורה חברת גלובל לרכוש את המניות המוחזקות בידי, בסכום של מאה אלף דולר". 17. מסקנתי מכל האמור (אך במיוחד מהמסמך מיום 23/11/99 עצמו) היא, כי ההתחייבות היתה של החברה, ולא של המנוח באופן אישי. 18. טוען ב"כ התובע (בסיכומיו, עמ' 3) כי באותה תקופה לא יכולה היתה חברה בע"מ לרכוש את מניותיה היא, ומכך (מלבד מהמלים "יירכשו על ידי") הוא מבקש להסיק כי ההצעה לרכוש את המניות חייבת להתפרש כהצעה של המנוח אישית. נכון הוא, שעפ"י הדין ששרר באותה עת, אסור היה לחברה לרכוש את מניותיה, או לתת מימון לשם רכישת מניותיה (ע"א 244/55 פד"י י' 1494, בעמ' 1503. סע' 139 לפקודת החברות [נוסח חדש], ע"א 353/60 פד"י ט"ו 2101, ע"א 486/69 פד"י כד(1) 527, ה"פ (ת"א) 45/78 פס"מ תשל"ח (2) 397), וזאת בניגוד לדין כיום, המתיר לחברה לרכוש את מניותיה (סע' 308 לחוק החברות התשנ"ט - 1999). אולם מכאן לא הייתי מסיק, במקרה זה, את המסקנה שמבקש ב"כ התובע להסיק. שכן, כאשר נערך ונחתם המסמך ביום 23/11/99, היה זה כבר אחרי שנחקק ופורסם, והיה ידוע ("הדין הוא כמפורסמות") חוק החברות החדש. החוק פורסם ברשומות ביום 27/5/99, ונכנס לתוקף ביום 1/2/00. משמע, כחודשיים בלבד לאחר תאריך המסמך נשוא דיוננו, כבר נכנס לתוקפו החוק הקובע כי רשאית חברה לרכוש את מניותיה. במצב דברים זה, בהחלט ייתכן שכוונת הצדדים היתה שהחברה היא שתרכוש את המניות, גם אם העיסקה תיכנס לתוקף בעוד כחודשיים ימים. 19. מסקנתי היא כי ההסכם לרכישת מניותיו של התובע נעשה בין התובע לבין חברת גלובל, ולא בין התובע והמנוח אישית. התוצאה היא, לפיכך, שהתביעה, הנוגעת לרכישת המניות, ככל שתביעה זו מופנית אל העזבון/היורשים של המנוח - נדחית, הואיל ולא המנוח התחייב לרכוש את מניות התובע, אלא החברה התחייבה לכך. 20. באשר למר אלגרנטי, גם כאן - ההתחייבות היתה של החברה, ולא שלו אישית (עמ' 43 ש' 27-22, עמ' 52 ש' 10-9), והתובע בסיכומיו (סע' 9) כלל אינו מפנה חלק זה של תביעתו כלפי מר אלגרנטי, ואינו מבקש כל סעד כלפיו, בגין חלק זה של התביעה. 21. ובאשר לחברה, מתברר כי התובע כלל אינו תובע את החברה, בענין רכישת המניות. התובע העיד, שתביעתו כלפי החברה היא רק בענין חלקו ברווחים, ולא בענין רכישת מניותיו (פרו' עמ' 43 ש' 25-20). ואף בסיכומיו (סע' 9) מבהיר התובע באופן חד, כי תביעתו בענין רכישת המניות מופנית אך ורק כנגד עזבון המנוח ויורשיו, הנתבעים 2, בעוד שתביעתו כנגד החברה היא רק בענין חלקו ברווחים. 22. התוצאה מכל האמור היא, כי דין התביעה בענין רכישת המניות להידחות. ואגב, התוצאה המעשית לא היתה שונה גם לו הפנה התובע את תביעתו בענין רכישת המניות כנגד החברה, שכן, החברה כבר אינה פעילה או כמעט ואינה פעילה כיום (סיכומי הנתבעים, סע' 89, סע' 204). חלק ב': התביעה למתן חשבונות/זכאות ל-2% מהרווחים 23. חלק זה של התביעה הוא תביעה למתן חשבונות, בגין דרישתו של התובע לקבלת 2% מרווחי החברה בשנים 1999 - 2006. 24. התובע טוען כי בשנים 1997 - 2000 העבירה החברה לחברת שאג שאלגד - שהיתה אז בבעלות המנוח, אלגרנטי, ואמיר גדליה, וכיום היא בבעלות יורשי המנוח, ואלגרנטי (פרו' עמ' 13 ש' 29-27) - כספים בסך כולל של 9,706,000₪, והכל (לטענתו) במסגרת הברחת רווחים מהחברה (על חשבון התובע, שלא קיבל לטענתו את חלקו ברווחים אלה). כמו כן הוא מציין בתצהירו את סכומי הרווח הנקי של החברה בכל אחת מן השנים 1998, 1999, 2000 (רווחים מהם לא קיבל לטענתו את חלקו). התובע מוסיף כי בשנים 1998 - 2000 השקיעה החברה ברכישת מניות בשורה של חברות אחרות. 25. טענתו באופן כללי היא, כי העברות הכספים הנ"ל הן לאמיתו של דבר העברות של רווחי החברה, במישרין או בעקיפין, לבעלי המניות האחרים בחברה, וכי גם הוא זכאי, כיתר בעלי המניות בחברה, לקבל את חלקו (2%) ברווחי החברה, שחולקו בפועל, בדרכי עקיפין כנ"ל, לבעלי המניות האחרים. 26. התובע אינו כופר בכך שהחברה לא חילקה דיבידנדים בשנים 1998 - 2005, אולם טענתו היא כי החברה (שבעלי מניותיה היו: המנוח, אלגרנטי, והתובע) העבירה מליוני שקלים לחב' שאג שאלגד (שבעלי מניותיה היו: המנוח, אלגרנטי, וגדליה) כ"דמי ניהול" ודמי ניהול אלה הם לטענתו תשלומים של דיבידנד מוסווה לבעלי המניות האחרים, תוך שהוא (התובע) לא קיבל את חלקו (2%) ברווחים. 27. בנוסף לכך, החברה נתנה הלוואות והעברות כספים אחרות לשאג שאלגד, וגם אלה (לטענתו) הן לאמיתו של דבר העברת רווחים מהחברה לבעלי מניותיה האחרים, ועל כן, לטענתו, 2% מכספים אלה זכאי גם הוא לקבל. התובע מתייחס גם ל"עיסקה סיבובית" שנעשתה, ואשר במסגרתה הלוותה החברה כספים לחברת שאג שאלגד, לצורך רכישת מניות בחברת IPD, עבור החברה; שאג שאלגד אכן רכשה בכספים אלה את מניות חברת IPD, עבור החברה; ולבסוף מכרה שאג שאלגד את מניות IPD לחברה. לטענת התובע, בעלי המניות בשאג שאלגד השאירו לעצמם "נתח הגון" מהמחיר, בדרך של העלמתו מיתר בעלי המניות בחברה, והתובע בכללם. 28. התובע אף צירף חוות דעת של מומחה, רו"ח מאיר שחר, שחישב ומצא כי חלקו של התובע ברווחי החברה בשנים 1998 - 2004 (לא סה"כ הרווחים, אלא חלקו ברווחים שחולקו בפועל) הוא 251,000₪. 29. עד כאן - עיקר גירסתו וטענותיו של התובע, בנוגע לחלק זה של התביעה. גירסת הנתבעים בענין זה - להלן. 30. באשר לדרישתו של התובע לקבל 2% מרווחי החברה, טוען מר אוחאי ששון (להלן הנתבע) כי אביו המנוח הבהיר לתובע שאינו זכאי לכך, הואיל והחברה לא חילקה כל דיבידנדים לבעלי מניותיה. 31. באשר לעיסקת שאלגד - IPD מסביר הנתבע בתצהירו, כי החברה (גלובל) היתה מעוניינת ביותר לרכוש את מניות חברת IPD, שהיתה נציגת חברת איירבורן בישראל, אולם, מטעמים שהוא מפרט, נבצר מהחברה לרכוש בעצמה, באופן ישיר, את מניות IPD, ועל כן נעשתה הרכישה באמצעות חברת שאג שאלגד, היינו, חברה זו היא שרכשה את מניות IPD, בעבור החברה (גלובל), וזאת בכספי הלוואה שהחברה העמידה לרשותה לצורך כך. בנוסף, החברה העמידה לרשות שאג שאלגד גם הלוואות נוספות, לצורכי פעילות שוטפת, ולצורכי השקעה בחברת איילת ברקן. הנתבע טוען כי רכישת המניות בחברת IPD (באמצעות שאג שאלגד) נעשתה משיקולים עיסקיים, לטובת החברה, ומתוך רצון להרחיב את פעילותה, ואכן, בעקבות עיסקה זו, הועברה כל פעילות היצוא של IPD - שהיתה הפעילות הרווחית ביותר - לחברה, ופעילות זו הפכה להיות כמעט 50% מכלל פעילותה של החברה. ובאשר להלוואות שהחברה העמידה לשאג שאלגד - לרבות ההלוואה שניתנה לה לצורך רכישת מניות IPD בעבור החברה - טוען הנתבע כי שאג שאלגד חוייבה בריבית בגין ההלוואות הללו, בסך כולל של 1,223,839₪, משמע - העמדת ההלוואות הללו הניבה לחברה הכנסות. יתר על כן, לטענתו, שאג שאלגד החזירה לחברה (באופן המפורט בסע' 71 לתצהירו) את כל הכספים שניתנו לה כהלוואות, בתוספת (כמעט) מלוא סכום הריבית שציינתי לעיל, ובסה"כ 10,872,530₪. משמע, שאג שאלגד חיסלה כמעט את כל חובה לחברה, למעט סך של כ-60,000₪ שנותר כיתרת חוב. חלק מהחזר החוב של שאלגד לחברה (כמפורט בסע' 71) נעשה באופן זה, שהחברה רכשה מאת שאג שאלגד את מניות IPD, בסכום של 8,500,000₪, וסכום זה קוזז מחובה של שאג שאלגד לחברה. 32. באשר לנושא של בונוסים ודמי ניהול מציין הנתבע בתצהירו כי החברה אכן חילקה מעת לעת בונוסים לבעלי מניותיה בגין חלק מהרווחים. בעלי מניות שפעלו כעצמאיים וקיבלו את שכרם כנגד חשבונית, הוציאו לחברה חשבונית בגין תשלומים אלה, שנרשמו כדמי ניהול. התובע, שלא פעל באמצעות חברה בע"מ, קיבל את חלקו בתשלומים הללו כבונוס במשכורתו. 33. ובאשר להשקעות של החברה בחברות אחרות (ACI וכד'), מדובר לטענת הנתבע בחברות שכולן קשורות לענף השילוח הבינלאומי, וההשקעות בהן היו השקעות אסטרטגיות לטובת החברה, ומתוך מטרה לקדם את עסקיה. ההשקעה העיקרית בכל אחת מהחברות הללו נעשתה עוד קודם לשנת 1998 (משמע, כשהתובע עדיין היה עובד ומנהל בחברה). טענת חוסר סמכות עניינית 34. בטרם אכנס לעובי הקורה, עלי להתייחס תחילה לטענת חוסר סמכות עניינית, שהעלו הנתבעים, לראשונה בסיכומיהם, לגבי התביעה למתן חשבונות, בנימוק שהעילה היא עושק המיעוט, ועל כן נתונה הסמכות לביהמ"ש המחוזי. אינני מקבל טענה זו. הלכה פסוקה היא כי הסמכות העניינית נקבעת עפ"י הסעד המבוקש, ולא עפ"י מהותו של הסכסוך (ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי פד"י לא(3) 561, ע"א 510/82 חסן נ' פלדמן פד"י לז(3) 1, בג"ץ 727/85 נוצר נ' ביה"ד לעבודה פד"י מא(2) 589). במקרה שבפניי, הסעד המבוקש הוא מתן חשבונות. תביעה למתן חשבונות, אם שווייה אינו עולה על 2,500,000₪, נתונה לפי סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט לסמכותו של בית משפט השלום (י' זוסמן, "סדרי הדין האזרחי", מהד' 7, 1995, בעמ' 64). ושנית, סבורני כי אין זה ראוי, במשפט, שהתנהל עד סופו, במשך כמה שנים, להעלות, לראשונה בסיכומים, את הטענה בדבר הסמכות. ור' בענין זה רע"א 11183/02ג' כלפה נ' זהבי פד"י נח(3) 49, בעמ' 52: "דברים אמורים בתביעה שהיתה תלויה במשך כשלש שנים בביהמ"ש המחוזי, כאשר בשלב הנוכחי כבר הגישו רוב בעלי הדין את סיכומיהם. המבקש לא העלה את טענתו שלפיה לא קנה ביהמ"ש המחוזי מלכתחילה סמכות עניינית לדון בתביעה לסעד כספי, בהזדמנות הראשונה, ואף לא בשלב מוקדם אחר, אלא נצר אותה בלבו עד להגשת הסיכומים, כאשר התקרב מועד ההכרעה. מהלך כזה, בנסיבות כאלה, נראה כפעולה שלא בתום לב.... התנהגות שלא בתום לב של בעל דין עלולה לחסום אותו, על דרך של מניעות, מלהעלות טענה. כך נאמר כי: "דומה כי ביהמ"ש יוכל להזדקק לעקרון תום הלב, ולקבוע כי בנסיבות אלה, בהן "ישן" הנתבע על טענת העדר הסמכות העניינית, הוא יהיה מנוע מלהעלותו...". השתהותו של המבקש מלהעלות את טענתו נגד סמכותו של ביהמ"ש המחוזי לדון בתביעה עם פתיחת הדיון, ואף לאחר מכן, חוסמת את טענת העדר הסמכות, מחמת המניעות שנוצרה על ידיה" (וראה גם ע"א 1662/99 חיים נ' חיים פד"י נו(6) 295, בפיסקה 12 לפסה"ד). אם כן, גם מטעם זה, אני דוחה במקרה שבפניי את טענת הסמכות. תביעה למתן חשבונות - כללי 35. בתביעה למתן חשבונות, על התובע להוכיח קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בינו לבין הנתבע, המצדיקה מתן חשבונות, כגון שליחות, הרשאה, שותפות, נאמנות. אם כי זו איננה רשימה סגורה (ע"א 127/95 מועצת הפירות נ' מהדרין פד"י נ"א(4) 337). עצם היותו של התובע בעל מניות בחברה היא כשלעצמה איננה מקימה, לדעתי, "מערכת יחסים מיוחדת" כזאת, שכן, עצם היותו בעל מניות עדיין אינו מקנה לו כל זכות לחלק ברווחי החברה (לשם כך צריכה להתקבל החלטה על חלוקת דיבידנד), וזכותו של בעל מניות לקבלת מסמכי החברה מתמצית במסמכים המפורטים בסע' 184 - 187 לחוק החברות התשנ"ט - 1999. אולם, הטענות שהתובע מעלה בהקשר לתשלומים פיקטיביים של דיבידנד, כגון העברות כספיות בדמות "דמי ניהול" לחברת שאג שאלגד, המהוות לטענתו תשלומים של דיבידנדים מוסווים לבעלי המניות, תוך שהוא עצמו לא קיבל כל חלק בהעברות כספיות אלה, מקימה לדעתי את אותה "מערכת יחסים מיוחדת", המשמשת יסוד (הכרחי, אך לא מספיק) לקבלת צו למתן חשבונות. היסוד השני שמוטל על התובע להוכיח, ולו לכאורה, בתביעה למתן חשבונות, הוא, שקמה לו הזכות לתבוע את הכספים, שלגביהם הוא מבקש את החשבונות (ע"א 4724/90 פד"י מו(3) 570, ע"א 127/95 פד"י נא(4) 337, בעמ' 344). ויצוין כי אין מדובר ב"משוכה" מאד גבוהה: "במסגרת הדיון בתביעה למתן חשבונות, די בכך כי ניתן להצביע שלכאורה עומדת לתובע הזכות לתבוע השבה, ולו רק ביחס לחלק מהסכומים, כדי שתקום הזכות הלכאורית למתן חשבונות" (ע"א 127/95, בעמ' 347). הטענה כי חולקו לבעלי המניות האחרים רווחים מרווחי החברה 36. האם התובע הוכיח, ולו לכאורה, זכות תביעה לגבי הכספים, אודותיהם הוא מבקש מתן חשבונות? אם טענת התובע היא, כי מעצם היותו בעל 2% במניות החברה, קמה לו הזכות לקבלת 2% ברווחי החברה, הרי טענה זו כמובן אינה נכונה. זכותו של בעל מניות לקבל דיבידנד קיימת רק "אם החליטה על כך החברה" (סע' 190 וסע' 306 לחוק החברות התשנ"ט - 1999). כך היה הדין גם לפני חוק החברות החדש: "הכרזת דיבידנדים ע"י החברה תלויה כולה בשיקול דעתם של המנהלים, ורק הם יכולים להחליט אם להציע לאסיפה הכללית תשלום דיבידנד, שיעורו, ומועד תשלומו, או להמליץ שבשנה פלונית כלל לא יוכרזו דיבידנדים" (א' פלמן, "דיני חברות בישראל להלכה ולמעשה", הוצאת קרני, מהד' 3, 1981, חלק שני, בעמ' 677). 37. אלא שטענת התובע היא טענה אחרת. הוא מקבל, להבנתי, את העובדה שעצם היותו בעל מניות היא כשלעצמה עדיין אינה מקנה לו זכות לקבלת חלק ברווחים, כל עוד לא החליטה החברה לחלק דיבידנד. והוא גם מקבל כנראה את טענתה העובדתית של החברה, שבכל התקופה הרלוונטית לתביעה, מעולם לא נתקבלה החלטה על חלוקת דיבידנד, ולא חולק דיבידנד. אולם טענתו היא, שעל אף שלא נתקבלה החלטה על חלוקת דיבידנד, הרי בפועל חולק דיבידנד מוסווה, לבעלי המניות האחרים בחברה. בעלי המניות האחרים בחברה - המנוח, ומר אלגרנטי - קיבלו בפועל תשלומים, שכינויים "דמי ניהול", אך הם מהווים לאמיתו של דבר דיבידנד מהרווחים, ולפיכך זכאי גם הוא, התובע, בתוקף היותו בעל מניות, לקבל את חלקו ברווחים. 38. כפי שמציין רו"ח מאיר שחר בחוות דעתו, רווחי החברה יכול שיחולקו לאו דווקא בדרך של דיבידנד, אלא קיימות בפרקטיקה גם צורות אחרות לחלוקת הרווחים, כגון "בונוס", או "דמי ניהול", או תוספת אחרת לשכר. ואכן, הנתבע, מר אוחאי ששון, מציין בתצהירו (סע' 78) במפורש: "מעת לעת חילקה החברה בונוסים לבעלי מניותיה בגין חלק מהרווחים, ככל שהיו רווחים, ובכפוף לצרכי החברה ולהחלטת מועצת המנהלים של החברה. בעלי המניות שפעלו כעצמאיים וקיבלו את שכרם כנגד חשבונית, הוציאו לחברה חשבונית בגין תשלומים אלה, שנרשמו כדמי ניהול. רצאבי, שבחר שלא לפעול באמצעות חברה בע"מ, קיבל את חלקו בכל התשלומים כאמור כבונוס במשכורתו". הנה כי כן, מנכ"ל החברה מאשר בתצהירו - - כי החברה אכן העניקה לבעלי המניות חלק מרווחיה. - כי חלוקת הרווחים נעשתה לא בצורה של דיבידנד, אלא בצורה של "דמי ניהול" לחלק מבעלי המניות, ו"בונוס" לחלק מבעלי המניות. וגם רואה החשבון של החברה, מר משה הורמן, אישר בעדותו כי "בשנים רווחיות החברה חילקה עד 50% מהרווחים כבונוסים לעובדים ודמי ניהול" (פרו' עמ' 19 ש' 2-1, וכן ר' עדות התובע, פרו' עמ' 45 ש' 3-2, עמ' 49 ש' 29-27). טוען אפוא התובע, כי תשלום דמי הניהול (או בונוסים) היא הדרך שבחרה החברה לחלק רווחים לבעלי מניותיה, אולם הוא לא קיבל, משנת 1999 ואילך, לא דמי ניהול ולא בונוסים, ובכך נפגעה זכותו לקבל את חלקו ברווחים, כפי שקיבלו, בפועל, בעלי המניות האחרים בחברה. 39. תשובתם העיקרית של הנתבעים בענין זה היא, שתשלומי דמי הניהול או הבונוסים שולמו רק לעובדים בחברה, או למנהלים בחברה, שהיו גם בעלי מניות בה. תשלומים אלה שולמו להם בגין עבודתם בחברה, או שירותי הניהול שנתנו לחברה. לאחר שהעובדים/המנהלים חדלו לעבוד בחברה, חדלה החברה לשלם להם דמי ניהול, בונוסים, או כל טובת הנאה אחרת. ומאחר שהתובע פרש מעבודתו בחברה, בשנת 1998, הרי שאינו זכאי, בגין השנים 1999 ואילך, לא לבונוסים, ולא לדמי ניהול. גם התובע בחקירתו אישר כי בונוס זו צורת תגמול לעובדים, כאשר לחברה יש רווחים (פרו' עמ' 45 ש' 8-7). וגם בסיכומיו (סע' 8.7) הוא מציין כי עובדים רבים בחברה, שהיו בעלי מניות בה, קיבלו בונוסים ודמי ניהול, משנת 1999 ואילך. ואין מחלוקת, שהתובע כבר לא היה עובד החברה, או מנהל בחברה, משנת 1999 ואילך. 40. אני רואה קושי בתשובה זו שבפי הנתבעים. בתצהיר הנתבע אוחאי ששון (סע' 78) מצהיר מנכ"ל החברה במפורש על תשלום בונוסים/דמי ניהול לבעלי המניות. אין זכר ל"עובדים". רק בסיכומים הושם לפתע כל מרכז הכובד על הטענה החדשה, שהתשלומים הללו מגיעים רק לעובדי החברה (שהם גם בעלי מניות), וכל עוד הם עובדי החברה. בסיכומי הנתבעים 1, 2 (פיסקאות 170, 171) נעשה ניסיון לא משכנע להסביר מדוע רק עתה צצה טענה זו. הניסיון אינו משכנע, ולו משום שהוא אינו מתייחס לאמור בסעיף 78 לתצהיר העדות הראשית של מר ששון. 41. ומה שחשוב יותר, הטענה כי הזכאות היא רק לעובדים/מנהלים, ורק כל עוד הם עובדים/מנהלים, איננה נותנת מענה לטענתו של התובע. התובע ככל הנראה מסכים לכך שבונוסים ודמי ניהול משולמים רק למי שעדיין עובד בחברה או מנהל בחברה. אך טענתו היא, אם ירדתי לסוף דעתו, שקיימים סכומים מקובלים של שכר מנהלים, בונוסים, ודמי ניהול, המשולמים למנהלים בחברה. רו"ח שחר מטעם התובע מכנה את הסכומים המקובלים - "השכר ההוגן". התובע אינו מבקש "לתקוף" את התשלומים הללו, כל עוד הם במסגרת "השכר ההוגן". אולם טענתו היא, שככל שהתשלומים הללו עולים על "השכר ההוגן", הרי שכבר אין המדובר באמת בדמי ניהול או בבונוסים המשולמים למנהלים תמורת עבודתם או ניהולם את החברה, כי אם בחלוקה (מוסווית) של רווחי החברה למנהלים אלה, לא "בכובעם" כמנהלים/עובדים, אלא כבעלי מניות. ובכך - זכאי גם התובע (בהיותו בעל מניות) להשתתף. כדברי רו"ח שחר בעדותו: "הבונוסים יכולים לשקף גם איזשהו מענק, כפי שאתה ניסית לומר, אבל הם משקפים גם דרך של חלוקת הרווחים לבעלי המניות" (עמ' 4 ש' 27-26). רו"ח שחר העריך ש"השכר ההוגן" לכל מנהל בחברה, בסדר גודל החברה הנדונה, הוא שכר ברוטו של 500,000₪ לשנה (לשנים 1998 - 2004) (פרו' עמ' 12 ש' 20-17), ולשני המנהלים יחד (המנוח ומר אלגרנטי) - סך 1,000,000₪ לשנה. כל סכום ששולם להם מעבר לסכום הזה, הוא מכנה "השכר העודף", קרי: "שכר המנהלים, כולל בונוסים ודמי ניהול, העולה על השכר ההוגן והמקובל לניהול חברה בסדר גודל דומה". כך, למשל, לפי הדו"חות הכספיים של החברה לשנת 1999, סה"כ שכר המנהלים ודמי ניהול, כולל דמי ניהול לשאג שאלגד בע"מ, הסתכמו בסך של 1,759,816₪. סך של 1,000,000₪ מהסך הנ"ל הוא "השכר ההוגן", ואילו 759,816₪ הוא "השכר העודף", היינו, לאמיתו של דבר, חלוקת רווחים במסווה, ומן הסכום הזה מגיע לתובע 2%, כדי חלקו במניות החברה. טיעון זה אינו מתעלם מכך שהתובע כבר אינו עובד או מנהל בחברה, אלא שהנקודה היא, שהסכומים ששולמו למנהלים הנ"ל, בגדר "השכר העודף", לא שולמו להם לאמיתו של דבר בגין עבודתם/הנהלתם את החברה, אלא בגין היותם בעלי מניות בה, ומשום כך זכאי לכך גם התובע. 42. רו"ח הורמן מטעם הנתבעים משיב על כך, שהמנהלים בחברה קיבלו שכר ודמי ניהול בהתאם להסכמי השכר שלהם, שנעשו איתם בזמן אמת, וכי הסכומים ששולמו להם עפ"י ההסכמים עולים בהרבה על הסכום של 40,000₪ שרו"ח שחר "הקציב" להם. לדבריו, "בחברה הזאת, בתקופה שהחברה היתה בשיאה, בהחלט המשכורות שקיבלו היה שכר הוגן, זה היה כ-60,000₪ 70,000₪ (לחודש, ברוטו, צ.ד.), חלק על ידי דמי ניהול וחלק כשכר" (עמ' 22 ש' 19-18). והוא מדגיש, כי המנהלים לא קיבלו מעבר להסכמים שלהם (עמ' 21 ש' 20-19, עמ' 22 ש' 1: "ברגע שאנשים לא קיבלו מעבר להסכם, זה לא דמי ניהול עודפים"). על כן, אין לראות בכך תוספת, המשולמת להם מעבר לתנאי העבודה המוסכמים שלהם, והמהווה לאמיתו של דבר חלוקת רווחים מוסווית. אני נוטה לקבל את תשובתו זו של רו"ח הורמן, אלא שלטעמי, מאחר שהדגש הוא על כך, שהמנהלים קיבלו את שהגיע להם עפ"י ההסכמים, ולא מעבר לכך, ראוי היה, כדי להוכיח את הטענה, להגיש ההסכמים כראיה. הדבר לא נעשה. 43. אולם נדמה כי הטענה העיקרית בפיו של רו"ח הורמן (במענה לטיעונו הנ"ל של התובע ורו"ח שחר מטעמו) היא זו (בעמ' 3 לחוות דעתו): (א) בשנים 1999-1998, התובע קיבל בונוסים, בשיעור מקביל לכספים שנמשכו ע"י בעלי המניות האחרים כדמי ניהול עודפים. כלומר, בשנים הנ"ל, הוא קיבל את מלוא המגיע. (ב) החל ממחצית שנת 1999 ואילך לא חילקה החברה לבעלי מניותיה רווחים כלשהם, ואף לא בוצעו תשלומי דמי ניהול עודפים כלשהם, שלגביהם ניתן היה לטעון כי הם מהווים העברה של רווחי החברה לבעלי מניותיה, חלף דיבידנד. 44. אני רואה קושי בשני חלקיה של תשובה זו. ביחס לחלקה הראשון, טוען רו"ח הורמן בחוות דעתו (עמ' 2, למטה), כי הבונוס שהתובע קיבל בשנת 1999 היה בסך 40,744₪. דא עקא, הוכח שהסך הנ"ל בשנת 1999 לא היה בונוס, כי אם פדיון חופשה (ר' תלוש השכר, ת/3). אך רו"ח הורמן משום מה לא היה מוכן להודות, גם לאחר שהתלוש ת/3 הוצג בפניו, כי התובע לא קיבל בונוס בשנת 1999 (פרו' עמ' 17 ש' 28-24, עמ' 18 ש' 25-16). 45. וביחס לטענה שהחברה לא ביצעה משנת 1999 תשלומי דמי ניהול עודפים כלשהם, אינני יורד לסוף דעתו של רו"ח הורמן בענין זה. עיון בדוחות הכספיים ובנספח ו' לחוו"ד רו"ח הורמן מראה, כי בכל אחת מהשנים 1998 - 2004 שילמה החברה שכר מנהלים ודמי ניהול, כולל דמי ניהול לשאלגד, בסכומים אלה (הסכומים באלפי ש"ח): 1998 - 2,129₪ 2002 - 3,677₪ 1999 - 1,759₪ 2003 - 2,525₪ 2000 - 1,355₪ 2004 - 2,224₪ 2001 - 3,519₪ אינני מבין, לכן, מניין הקביעה כי בשנים 1998 - 1999 שולמו לבעלי המניות דמי ניהול עודפים (פרו' עמ' 15 ש' 30-28), בעוד שהחל משנת 1999 ואילך, החברה לא ביצעה יותר תשלומי דמי ניהול עודפים כלשהם (ר' עמ' 3 למעלה, בחוו"ד רו"ח הורמן), ומכל מקום, לא ראיתי כל מסמך שהוא לביסוסה של קביעה זו. רו"ח הורמן מציין בחוות דעתו כי "בשנים פחות רווחיות, תשלום הבונוסים בוטל, תשלום דמי הניהול העודפים בוטל", אולם עיון בדוחות הכספיים מראה, למשל, שבשנת 2001, שבה היה רווח נקי זעום, של 68,037₪ בלבד, שילמה החברה "שכר מנהלים ודמי ניהול כולל דמי ניהול לחב' שאלגד" בסך של 3,519,105₪. ובשנת 2004, למשל, שנסתיימה בהפסד נקי בסך של 4,350,586₪, שילמה החברה "שכר מנהלים ודמי ניהול" בסך של 2,223,507₪. ההלוואות לשאג שאלגד, ורכישת מניות IPD 46. סוגיה שניה שהתובע מעלה בהקשר זה (בסיכומיו, עמ' 9, 10) היא סוגיית הההלוואות לשאג שאלגד, והעיסקה שבה שאג שאלגד רכשה את מניות IPD, עבור התובעת, ולאחר מכן, מכרה את מניות IPD לתובעת. התובע טוען כי ההלוואות לשאג שאלגד גם הן לא היו אלא דרך לחלוקת רווחים לבעלי המניות. בענין זה, מר אוחאי ששון נתן בתצהירו הסברים מפורטים (ר' סע' 66 - 72 לתצהירו, ור' בפיסקה 31 לעיל), מהם עולה לכאורה (א) כי אין מדובר בהברחת רווחים, אלא בהלוואה אמיתית, למטרת רכישת מניותיה של IPD, (ב) כי ההלוואות, שניתנו לשאג שאלגד ע"י החברה, נשאו ריבית, (ג) כי כמעט מלוא סכומי ההלוואות והריבית נפרעו ע"י שאג שאלגד לידי החברה. אמרתי "לכאורה", משום שצודק ב"כ התובע בטענתו, כי הנתבעים לא טרחו להציג ולו מסמך רלוונטי בודד כלשהו, כדי לתמוך בטענותיהם ובכל הפירוט העובדתי הרב, המובא בתצהירו של מר ששון. 47. כך, למשל, רו"ח שחר מטעם התובע רואה את ההלוואות שנתנה החברה לשאג שאלגד בריבית מופחתת (פחות מריבית הפריים), כהטבה/חלוקת רווחים (מוסווית) של החברה לבעלי מניותיה. הוא מחשב אפוא את ההפרש בין ריבית הפריים הממוצעת, לבין הריבית ששאג שאלגד חוייבה בפועל, וההפרש הזה הוא, לטענתו, הרווח שחולק (ע"י גלובל לבעלי מניותיה), שממנו מגיע שיעור של 2% לתובע. טענת הנתבעים בנדון זה היא, שהחברה עצמה חוייבה בבנקים בריבית של פריים מינוס חצי אחוז (ר' תצהיר תשובות לשאלון, ת/2, סע' 14). על כך משיב רו"ח שחר כי הוא אינו מקבל את טענת החברה, שחוייבה בבנקים בריבית פריים מינוס חצי אחוז, טענה שנראית לו לא סבירה, וגם לא נתמכה בכל מסמך שהוא (פרו' עמ' 9 ש' 9-6). לדבריו, ההנחה שצריך היה לחייב את שאלגד בריבית פריים היא "הנחה קונסרבטיבית, משום שבמרבית המקרים, בכל המקרים שאני מכיר, ריבית על יתרות חובה עולה על ריבית הפריים, ולא פריים מינוס" (עמ' 8 ש' 28-26). יצוין כי הנתבעים לא הציגו עד הלום כל ראיה לטענתם שיתרות החובה של החברה בבנקים, בשנים הרלוונטיות, חוייבו בריבית של פריים מינוס חצי אחוז. יתר על כן, אף בהנחה שטענה זו נכונה, אין ספק (גם לגירסתו של מר ששון) כי בשנת 2001 חייבה החברה את חברת שאלגד בריבית נמוכה מן הריבית שהחברה עצמה חוייבה בבנקים (ר' תשובה 9 ותשובה 14 לשאלון, ת/2), והדבר מעלה לכאורה תמיהה, העשויה אולי לתמוך במסקנתו של רו"ח שחר כי מדובר למעשה בהטבה/חלוקת רווחים מוסווית לבעלי המניות של החברה, הטבה שהתובע כבעל מניות לא קיבל. 48. אעיר כי לא ברור לי פשר הסתירה הלכאורית בתצהירו של מר ששון, המצהיר מצד אחד (בסע' 66.5) כי נבצר מן החברה להחזיק בעצמה באופן ישיר במניות IPD, וזו הסיבה היחידה לכך שהעיסקה נעשתה באמצעות שאלגד, ומצד שני (בסע' 71) כי החברה רכשה משאלגד את מניות IPD. לא ברור: האם החברה (גלובל) יכולה או אינה יכולה להחזיק במישרין בעצמה את מניות IPD? שאלה זו קשורה לטענת התובע (סע' 32 לתצהירו, וכן פרו' עמ' 49 ש' 14-9) כי לא היה כל טעם מסחרי לרכוש את IPD ע"י שאג שאלגד, ואח"כ למכרה לחברה, וכי הדבר נעשה במטרה להשאיר "נתח הגון" מן המחיר (מחיר המכירה של מניות IPD ע"י שאלגד לחברה) בידיה של שאלגד, תוך העלמתו מיתר בעלי המניות בחברה, והתובע בכללם. אם, לשם הדוגמא בלבד, שאלגד רכשה את IPD במחיר של כ-5 מיליון ש"ח (זהו ניחוש גרידא, על יסוד סע' 67 לתצהיר אוחאי ששון), ומכרה את IPD לחברה במחיר 8.5 מיליון ש"ח (סע' 71 לאותו תצהיר), הרי ההפרש, בדוגמא זו, של 3.5 מיליון ש"ח, הוא אותו "נתח הגון" שסעיף 32 לתצהיר התובע מדבר בו. ויודגש בהקשר זה כי הנתבעים נמנעו מלגלות (כדי שלא ניתן יהיה לדעת מהו ההפרש בין מחיר הרכישה והמכירה) מהו המחיר שבו שאלגד רכשה את מניות IPD. הנתבעים נמנעו גם מלהציג בפני ביהמ"ש את המסמכים הרלוונטיים לעיסקאות אלה (רכישת IPD ע"י שאלגד; ומכירת IPD ע"י שאלגד לגלובל). 49. לאחר תום העדויות, הציגו הנתבעים, בהסכמה, את הכרטיס של חב' שאג שאלגד בספרי הנהלת החשבונות של החברה (גלובל). ב"כ התובע טוען בסיכומיו כי הכרטסת האמורה לא הבהירה דבר, ואף העלתה מספר שאלות לא ברורות נוספות, שגם בגינן מתבקש ביהמ"ש ליתן צו למתן חשבונות. ב"כ התובע מפרט בסיכומיו (עמ' 10) את שורת השאלות הללו. ב"כ הנתבעים בסיכומיו (עמ' 37) לא נתן כל מענה לגופו של ענין לאיזו מן השאלות הללו. 50. נראה לי, לאור כל האמור עד כאן, כי התובע הרים את הנטל להראות שלכאורה עומדת לו הזכות לקבל את המסמכים והחשבונות על מנת לברר את הדברים לעומקם, ולתבוע את חלקו בכספים אשר בשלב זה קיים לא יותר מחשד כי הם היוו העברה מוסווית של רווחי החברה לבעלי המניות האחרים. 51. אולם, קושי אחד עדיין ניצב בפני התובע. אין מחלוקת כי התובע או רו"ח מטעם התובע קיבלו את כל הדו"חות הכספיים של החברה לשנים 1998 - 2004, ואף הוגשה חוו"ד של רו"ח מטעם התובע, על יסוד הדו"חות האלה. בנוסף, קיבל התובע גם את הכרטיס של שאלגד בספרי הנהלת חשבונות של החברה. הכלל הוא, שאין נותנים צו למתן חשבונות, מקום שאין צורך בחשבונות לשם הבירור הכספי (ע"א 127/95, בעמ' 345. בפס"ד זה אף יושמה פסיקה זו הלכה למעשה, והדרישה למתן חשבונות נדחתה, מהטעם שהיה בידי התובעת המידע הדרוש לשם עריכת החשבון). טוען ב"כ הנתבעים, כי התובע לא נתן כל פירוט או הסבר איזה מסמכים נוספים דרושים לו כיום, על מנת לאפשר לו לחשב את הסכומים המגיעים לו לטענתו. התובע בסיכומיו (עמ' 10) מבקש ליתן "צו להצגת כלל המסמכים, בפני מומחה, שייקבע ע"י ביהמ"ש, ואשר יקבע באופן מקצועי את מהות הסכומים, וזכאות התובע לקבל חלק כלשהו בהם". וגם בסיפא של סיכומיו, מבקש ב"כ התובע "את כל החשבונות והמסמכים הדרושים לצורך קביעת סכומי המענקים, דמי ניהול, והלוואות, אשר כולם מהווים חלוקה של רווחי הנתבעת 1 בשנים 1999 - 2006, בצירוף כל האסמכתאות הרלוונטיות". אינני סבור כי ניתן, או כי יש מקום, ליתן צו גורף להצגת "כלל המסמכים", באופן המנוסח לעיל. יש ליתן צו ספציפי ומוגדר (פחות או יותר). לפיכך, מתבקש ב"כ התובע, בתוך 30 יום מקבלת החלטה זו, להגיש פירוט של המסמכים והחשבונות אשר לגביהם מבוקש ליתן צו למתן חשבונות. הנתבע 3 52. אינני סבור (כטענת ב"כ הנתבע 3, מר אלגרנטי) כי יש לדחות בשלב זה את התביעה כנגד הנתבע 3. גם אם אין כל מסמכים וחשבונות ברשותו, הרי (כמוסבר בסיכומי התובע, סע' 1.8) התביעה כלפיו נעוצה בכך שהוא, כבעל מניות ומנהל בחברה, זכה (לפי הטענה) לקבל רווחים מהחברה, רווחים אשר נמנעו מן התובע. על כן, אם יתברר כי נכונה טענת התובע בענין חלקו ברווחי החברה, יכול ויידרש גם הנתבע 3 (בשלב השני של התביעה למתן חשבונות) להחזיר חלק יחסי מהרווחים שקיבל מהחברה בתקופה הרלוונטית תחת שמות אחרים ("דמי ניהול"), ולשלמם לתובע. סיכום 53.(א) התביעה בענין רכישת מניותיו של התובע - נדחית. התובע יישא בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד של הנתבעים 1, 2 בסך 15,000₪ בצירוף מע"מ, וכן בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד של הנתבע 3 בסך 15,000₪ בצירוף מע"מ, וזאת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל (החיוב בהוצאות הינו גם כלפי החברה, וכלפי מר אלגרנטי, הואיל והתביעה הוגשה והתנהלה גם כנגדם: סע' 5, 15, 17.2 לכתב התביעה). (ב) התביעה ליתן צו למתן חשבונות - מתקבלת. צו למתן חשבונות יינתן על ידי לאחר שב"כ התובע יגיש, בתוך 30 יום מקבלת החלטה זו, פירוט של המסמכים והחשבונות אשר לגביהם מבוקש הצו. הנתבעת 1 תישא בהוצאות המשפט וושכ"ט עו"ד של התובע בסך 10,000₪ בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. הסכום נקבע בשים לב לכך שהחלטתי זו מסיימת רק את השלב הראשון של התובענה למתן חשבונות. דיבידנדדיני חברות