אי תשלום דמי הבראה במועד פתח דבר 1. בפניי תובענה לתשלום דמי הבראה בגין שנת 2001, ולתשלום קצובת ביגוד בגין השנים 2000, 2001 ו- 2002. נטען על ידי התובעת כי עבדה בשירות הנתבעת כסייעת החל משנת 1981 ועד לפיטוריה ביום 30/6/02. הנתבעת לא שילמה לתובעת, כך לדבריה, קצובת ביגוד בגין שלוש השנים האחרונות לעבודתה ולא שילמה לה דמי הבראה בגין שנת 2001. 2. הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי דמי הבראה בסך של 3,208 ₪ (נטו) שולמו לתובעת במהלך חודש 7/05. באשר לתובענה לתשלום קצובת ביגוד נטען על ידי הנתבעת כי הזכות לקצובת ביגוד אינה ניתנת לפדיון לאחר סיום יחסי עובד ומעביד. הנתבעת הוסיפה וטענה כי הנתבעת הפסיקה לשלם לכל עובדיה, והתובעת בכללם, קצובת ביגוד. דמי הבראה 3. במעמד הדיון שהתקיים ביום 6/2/06 אישר בא-כח התובעת כי שולם לתובעת סך של 3,208 ₪ נטו, בגין דמי הבראה, אם כי טען כי התובעת זכאית לתשלום יתרה בסך של 805 ₪. בא-כח התובעת טען כי לתובעת מגיעים דמי הבראה לפי התעריף אשר היה ידוע ביום התשלום בפועל. בשנת 2005 שיעור קצובת ההבראה בגין יום הבראה עמד על סך של 347 ₪ ליום הבראה (כולל מע"מ). בא-כח התובעת הוסיף וציין כי דמי ההבראה אשר שולמו לתובעת בפועל חושבו לפי אחד עשר (11) ימי הבראה, כשבפועל זכאית התובעת לתשלום דמי הבראה בעד שנים עשר (12) ימי הבראה, בהתאם לוותקה בעבודה. 4. באת-כח הנתבעת טענה מאידך כי דמי ההבראה המגיעים לתובעת בגין שנת 2001 יש לחשבם בהתאם לתעריף אשר היה נהוג בשנת 2001 ולא בשנת 2005 (מועד התשלום בפועל). התעריף אשר היה נהוג בשנת 2001 עמד על סך של 325 ₪, זאת בגין משרה מלאה. הנתבעת טענה כי התובעת עבדה משרה חלקית בלבד, בהיקף של 94%, ומשכך - יש לחשב את דמי ההבראה לפי היקף המשרה בפועל. לא למיותר לציין בהקשר זה כי באת-כח הנתבעת טענה, במעמד הדיון מיום 6/2/06, כי התביעה לדמי הבראה התיישנה, וכי דמי ההבראה אשר שולמו לתובעת על ידי הנתבעת שולמו אך לפנים משורת הדין. הנתבעת הוסיפה וטענה כי אין התובעת זכאית לפיצוי הלנה בגין העיכוב בתשלום דמי הבראה, ואף לא להפרשי הצמדה וריבית, זאת נוכח העובדה שהעיכוב בתשלום דמי ההבראה יסודו במצוקה כלכלית קשה אליה נקלעה הנתבעת ובתוכנית הבראה אשר נכפתה עליה על ידי משרד האוצר ומשרד החינוך, כאשר תשלום דמי ההבראה בסך של 3,208 ₪ בשנת 2005 נעשה אך לפנים משורת הדין. 5. אקדים ואציין כי הטענה בדבר התיישנות התביעה לדמי הבראה נטענה על ידי הנתבעת, לראשונה, אך במעמד הדיון מיום 6/2/06. עיון בכתב ההגנה אשר הוגש מטעם הנתבעת מגלה שהטענה לא הועלתה ולא נטענה כלל, אף לא ברמז, בכתב ההגנה. כידוע, אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה (סעיף 3 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958, אשר ייקרא להלן: "חוק ההתיישנות"). ההזדמנות הראשונה אשר עמדה לרשות הנתבעת היתה במעמד הגשת כתב ההגנה. משלא נטענה טענה זו בכתב ההגנה אשר הוגש מטעם הנתבעת, מנועה היא מלטענה בשלב הדיון. לא זו אף זו, סעיף 9 לחוק ההתיישנות מורה כי "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית-משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה . . ." (ההדגשה שלי - ס.ש.). הנתבעת הודתה במכתביה אשר נשלחו על ידי באי-כוחה במועדים השונים לתובעת בזכותה של התובעת לדמי הבראה בגין שנת 2001 (נספח ב' לכתב התביעה ונספח א' לכתב ההגנה). זאת ועוד, הנתבעת שילמה לתובעת בחודש 7/05 סך של 3,208 ₪ נטו בגין דמי הבראה. תשלום הסכום האמור מהווה הודאה בזכותה של התובעת לדמי הבראה ודוחה תחילת מירוץ תקופת ההתיישנות, מיום ביצוע התשלום (7/05). לאור האמור לעיל, משלא נטענה הטענה בדבר התיישנות התביעה לדמי הבראה בהזדמנות הראשונה אשר עמדה לרשות הנתבעת, קרי: בגוף כתב ההגנה אשר הוגש מטעמה, ומששילמה הנתבעת לתובעת דמי ההבראה המגיעים לתובעת לשיטתה של הנתבעת, אין בית הדין נזקק לטענה בדבר התיישנות התביעה לדמי הבראה וטענה זו נדחית. מכאן, לשיעור דמי ההבראה המגיעים לתובעת. 6. מעיון בתלושי השכר אשר הוצגו במעמד הדיון מיום 6/2/06 עולה כי מועד תחילת עבודתה של התובעת היה בחודש 9/82 ולא בשנת 1981, כפי שנטען על ידי התובעת. התובעת פוטרה ביום 30/6/02, בתום שנת הלימודים. הלכה למעשה, התובעת עבדה בשירות הנתבעת 20 שנה ברציפות. לפיכך, זכאית התובעת לקצובת הבראה בגין שנים עשר (12) ימי הבראה, זאת בהתאם להסכם הקיבוצי החל על עובדי הוראה וחינוך (סעיף 57) ולא לאחד עשר (11) ימי הבראה, כפי שנטען על ידי הנתבעת. המחשה לדברים לעיל ניתן למצוא בתלוש שכרה של התובעת בגין חודש 7/02 אשר הוצג בפני בית הדין, בו צוין כי התובעת זכאית לדמי הבראה בגין שנים עשר (12) ימי הבראה. זאת ועוד, מעיון בתלושי השכר אשר הוצגו בפני בית הדין עולה כי התובעת עבדה במשרה חלקית. מתלושי השכר עולה כי היקף משרתה היה בשיעור של 88%, מקום שבאת-כח הנתבעת טענה כי היקף משרתה של התובעת היה בשיעור של 94%. טענה זו לא הוכחשה על ידי התובעת ו/או בא-כוחה. אי-לכך, חישוב דמי ההבראה המגיעים לתובעת יחושבו לפיה היקף משרתה, כפי שנטען על ידי הנתבעת (94%). באשר לתעריף אשר לפיו יש לחשב את דמי ההבראה המגיעים לתובעת, דעתי היא כי יש לחשב את דמי ההבראה המגיעים לתובעת לפי התעריף אשר היה נהוג בתקופה בה קמה הזכות לדמי הבראה, לאמור: התעריף כפי שהיה נהוג בשנת 2001. לדמי ההבראה, בשיעורם כפי שהיה נהוג בשנת 2001, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום בו אמורה היתה הנתבעת לשלם את דמי ההבראה, לאמור: מיום 1/7/02 ועד ליום התשלום בפועל (7/05). על דמי ההבראה לא יתווספו פיצויי הלנת שכר מאחר ואין עסקינן בשכר עבודה המשולם לתובעת בגין עבודה בפועל כי אם בזכות נלווית. 7. מן המקובץ לעיל עולה, כי התובעת היתה זכאית לתשלום דמי הבראה כדלקמן: 12 ימי הבראה X 325 ₪ X 94% משרה =3,666 ₪ ברוטו. מן הסכום הנ"ל יש לנכות את הסכום אשר שולם בפועל (3,359.60 ₪ ברוטו), ולשלם לתובעת את ההפרש בסך של 306.40 ₪ ברוטו. בנוסף, יש לשלם לתובעת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/7/02 ועד ליום התשלום של כל סכום וסכום בפועל. הטענה כי אי-תשלום דמי הבראה במועדם יסודו במצוקה הכלכלית אליה נקלעה הנתבעת, לכשעצמה, אין בה כדי לשלול זכותה של התובעת לפסיקת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום בו אמורה היתה הנתבעת לשלם לתובעת את דמי ההבראה להם זכאית האחרונה ועד למועד תשלומם בפועל. קצובת ביגוד 8. כאמור, התובעת טענה כי הינה זכאית לקצובת ביגוד בגין השנים 2002-2000. בא-כח התובעת טען, בסיכומיו, כי קיימת חובת תשלום קצובת ביגוד כאשר החבות הינה לכל הפחות מוסרית ו/או מכח נוהג. הנתבעת טענה, מאידך, כי קצובת ביגוד הינה זכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון לאחר סיום יחסי עובד ומעביד. משנסתיימו יחסי העבודה ביום 30/6/02 אין התובעת זכאית לפדיון קצובת ביגוד. 9. אכן, מעיון בפסיקה עולה כי הזכות לקצובת ביגוד הוכרה בפסיקת בתי הדין לעבודה כזכות נלווית. ככלל, זכות נלווית אינה ניתנת לפדיון בסיום יחסי העבודה, אלא אם נקבע מפורשות אחרת בחוק או בהסכם הקיבוצי החל על הצדדים. ר' עב 1659/01 כהן דליה נ' שופר סל בע"מ, פד"ע-אור (לא פורסם) 03 (12) 705. התובעת לא הצביעה על הוראה מפורשת בחיקוק כלשהו ואף לא בהסכם הקיבוצי החל על היחסים שבינה לבין הנתבעת המעניק לה זכות לפדיון קצובת ביגוד לאחר תום יחסי העבודה ביניהן. גם הטענה שהזכות לתשלום קצובת ביגוד יסודה בנוהג הנהוג בקרב הנתבעת נטענה אך בחצי פה, מבלי לפרטה ומבלי לתמכה בכל תימוכין ו/או סימוכין. לא זו אף זו, מעיון בפסיקה עולה כי נפסק לא אחת כי הזכות לקצובת ביגוד, בהיותה זכות נלווית, אינה זכות הבאה לידי ביטוי דווקא בקבלת סכום כסף, כי אם ניתנת היא לביטוי גם בקבלת בגדי עבודה ממש. זאת ועוד, הזכות לביגוד נמנית על הזכויות אשר נועדו לשפר את איכות העבודה, זאת להבדיל מזכות נלווית אשר נועדה כל כולה להיטיב עם העובד ואין היא נחוצה לשם שיפור איכות העבודה. משכך, ובהעדר הוראה מפורשת המעניקה לעובד הזכות לפדות את הזכות לביגוד גם לאחר סיום יחסי העבודה, אין הזכות לביגוד ניתנת לפדיון לאחר תום יחסי העבודה. ר' עב 911017/97 (נצרת) יוחנן דוקרקר נגד דפוס בר-און, עבודה אזורי, כרך י' 333; ר' גם דב"ע נג/ 223-3 פלסטין פוסט בע"מ נגד ג'ואנה יחיאל, פד"ע כ"ז 436. 10. לאור האמור לעיל, התביעה לתשלום קצובת ביגוד בגין השנים 2002-2000 נדחית. פסיקת הוצאות 11. הנתבעת טענה כי בסמוך לאחר הגשת כתב התביעה, ובטרם הוגש כתב ההגנה, פנתה לתובעת, באמצעות בא-כוחה, והציעה לה לחזור בה מתביעתה, הן נוכח העובדה שדמי ההבראה המגיעים לתובעת (לשיטת הנתבעת) שולמו בסמוך לאחר הגשת כתב התביעה והן מן הטעם שהתביעה לפדיון קצובת ביגוד משוללת כל יסוד משפטי, אם כי התובעת עמדה על תביעתה. בנסיבות המתוארות לעיל, מדובר בתביעת סרק, ומשכך - אין התובעת זכאית לתשלום הוצאות משפט. 12. אין בידי בית הדין לקבל הטענה לעיל. לא נעלם מעיני בית הדין כי הנתבעת שילמה את דמי ההבראה המגיעים, לשיטתה, לתובעת. יחד עם זאת, אין בידי בית הדין להתעלם מן העובדה שהתשלום בוצע אך ורק לאחר הגשת כתב התביעה. בהקשר זה אין נפקות לטענה שדמי ההבראה שולמו בפועל לפני שכתב התביעה נמסר לנתבעת, שכן התשלום נעשה באיחור של כשלוש שנים מן המועד בו אמורה היתה הנתבעת לשלמו, ולאחר פניות חוזרות ונישנות מטעם התובעת. יחד עם זאת, ובשים לב לכך שחלק בלתי מבוטל מרכיבי התביעה נדחה, סבורני כי יש מקום לפסוק הוצאות בסכום סמלי. סיכום 13. לאור האמור לעיל, הריני מחייבת הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן: א. סך של 306.40 ₪ ברוטו, בגין יתרת דמי הבראה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/7/02 ועד ליום התשלום המלא בפועל. ב. הפרשי הצמדה וריבית כחוק בגין העיכוב בתשלום הסך של 3,359.60 ₪ ברוטו מיום 1/7/02 ועד 7/05. ג. סך של 400 ₪ בצירוף מע"מ כחוק בגין הוצאות משפט ובגין שכר טרחת עורך דין. הסכום הנ"ל יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום, באם לא ישולם תוך 30 יום. דמי הבראה