הסכם המייסדים הסדיר את היחסים בין הצדדים ואת חובותיו של כל אחד מהצדדים, כאשר מצד אחד התחייבות המערערים להעמיד מימון לפעילות החברה, ואילו מצד שני, התחייבות המשיבים לפתח את המכונה. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא טענת הפרת הסכם מייסדים: בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופטת יעל אחימן), שניתן בת.א.58700/06, ביום 25.03.11, במסגרתו נדחתה תביעת המערערים לחיוב המשיבים בתשלום חובות חברת אוספי הנגב בע"מ, בה היו שותפים הצדדים. העובדות 1. ביום 17.04.11 נחתם בין הצדדים, שהיו חברי ילדות, הסכם מייסדים (להלן "ההסכם" או "הסכם המייסדים"), בעקבותיו הוקמה על ידי הצדדים חברת אוספי הנגב בע"מ (להלן "החברה"), שמטרתה הייתה פיתוח מכונה לאיסוף זרעי צמח החוחובה (להלן:"המכונה"). בזרעי החוחובה נעשה שימוש בעיקר בתעשיית הקוסמטיקה, כאשר עד לאותו מועד נאספו הזרעים באופן ידני. 2. הצדדים להסכם המייסדים היו המערערים, שהגישו את התביעה (להלן: "גיל ומושיק" או "המערערים"), והמשיבים שהיו הנתבעים (להלן: "גיא וליאור" או "המשיבים" ). כל אחד מהצדדים הביא לפרוייקט את כישוריו: משיב 1, גיא קוריאל, היה "הממציא", בעל תואר בהנדסת מכונות, שהתחייב "כי הוא בעל ידע, נסיון ומומחיות בפיתוח וייצור, כי פיתח את המכונה וכי הוא מסוגל להיות האחראי על הפיתוח והייצור של המכונה ויתר הכלים כפי שיידרש" (סעיף 3 להסכם); משיב 2, ליאור קאופמן, מנהל בית בד שצבר ניסיון בייצור שמן החוחובה ובתפועל מערך האסיף של זרעי החוחובה, שהתחייב "כי הוא בעל ידע ונסיון בתפעול המכונה וכי הוא מסוגל להיות האחראי על הפיתוח והייצור של המכונה ויתר הכלים כפי שידרש"; מערער 1, גיל פריוה, הוא בעל המיומנות העסקית, שהתחייב בהסכם "כי הוא בעל ידע ונסיון בהקמת וניהול עסקים מסחריים וכי הוא מעוניין ויכול להעמיד לטובת החברה את הידע והנסיון אותו צבר וכן את האמצעים הכספיים להקמתה ופיתוחה של החברה" (סעיף 5 להסכם); ומערער 2, מושיק פלדמן, הוא עו"ד בעל הכשרה עסקית, שהתחייב "כי הוא בעל ידע ונסיון בהקמה וניהול עסקים מסחריים וכי הוא מעוניין ויכול להעמיד לטובת החברה את הידע והנסיון אותו צבר וכן את האמצעים הכספיים להקמתה ופיתוחה של החברה". כל הצדדים ייקראו להלן ביחד: "השותפים", כאשר המשיבים נקראו בהסכם צד א' וצד ב' בהתאמה, והמערערים - צד ג' וצד ד' בהתאמה. 3. הסכם המייסדים הסדיר את היחסים בין הצדדים ואת חובותיו של כל אחד מהצדדים, כאשר מצד אחד התחייבות המערערים להעמיד מימון לפעילות החברה, ואילו מצד שני, התחייבות המשיבים לפתח את המכונה (אם כי גם משיב 2 התחייב להעמיד מימון לפעילות החברה, לא במזומן, כפי שיפורט בהמשך). 4. בפועל, נכשל המיזם, תוך שהצטברו חובות כספיים בגובה של כ-1,280,000 ₪. בעקבות זאת, הגישו המערערים תביעה נגד המשיבים, בטענה כי אלו הפרו את התחייבויותיהם על פי הסכם המייסדים, ועתרו לסעדים הבאים: (1) פיצוי או שיפוי בגין החזר ההלוואות והחובות בחשבון החברה; (2) פיצוי בגין "ביטול זמן" בניסיון לייצב את הפרוייקט; (3) פיצוי בגין הפסד רווחים עתידיים. 5. בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית מטעמם, טענו המערערים כי נכנסו לפרוייקט לאחר ששוכנעו לעשות כן על ידי המשיבים, ולאחר שהוצג בפניהם מצג לפיו כבר בשנה הראשונה צפויות הכנסות שבין 1.5 ל-2.5 מיליון ₪. לטענתם, משיב 1 הפר התחייבותו לעבוד עבור החברה ולהקדיש כל זמן שיידרש לשם פיתוח המכונה, וכן הפר התחייבותו לערוב לחובות החברה. באשר למשיב 2, טענו המערערים, כי גם הוא הפר התחייבותו לעבוד עבור החברה, והפר את התחייבויותיו להעמיד לחברה מימון בסך חצי מיליון ₪, וליתן ערבויות ככל שתידרשנה. על טענות אלה חזרו המערערים גם בערעור שבפנינו. 6. מנגד, טענו המשיבים בכתב ההגנה, כי על פי ההסכם אין הם חייבים לפרוע את חובות החברה, כי הם פעלו בהתאם להוראות ההסכם בכל הנוגע לפיתוח וייצור המכונה והעמדת הידע שלהם לחברה, וכי המערערים הם אלה שהפרו את ההסכם, כאשר לא העמידו את המימון כפי שהתחייבו, דבר שמנע פיתוח המכונה, והם אלה שהובילו לכישלון פעילות החברה, כאשר גם כשהייתה להם אפשרות לפרוש מהחברה, ולאפשר כניסת משקיע אחר במקום [חברת ענבי הנגב בע"מ] - סירבו לעשות כן, והתעקשו להמשיך לנהל את החברה, על אף שלא יכלו להעמיד את המימון שהתחייבו להעמיד לפעילות החברה. עוד טענו המשיבים בכתב ההגנה, כי הצגת המיזם כחסר סיכון על ידי המערערים, הייתה מטעה, מיתממת וחסרת בסיס, וכי המערערים ידעו היטב את הסיכון הכרוך במיזם. 7. בית משפט קמא הבחין בין הפיצוי בגין החזר הלוואות וחובות החברה, לגביו קיים הסדר ספציפי בהסכם בין הצדדים, לבין הסעדים האחרים שנתבעו. לגבי חיוב המשיבים בהחזר ההלוואות וחובות החברה, קבע בית משפט קמא, לאחר שבחן את הוראות הסכם המייסדים, כי אין בסיס לקבוע כי המשיבים אחראים לחובות החברה, שכן החוב הנטען הינו בסך של כ-1.3 מיליון ₪, בעוד שבהסכם המייסדים נקבע שבמקרה של פירוק החברה או חיסול עסקיה, גיא - המשיב 1, לא יהיה חייב להשתתף בכיסוי חובות החברה או התחייבויותיה כלפי צדדים שלישיים, וזאת עד לסך של 1.5 מיליון ₪, כאשר רק ככל שהסכום עולה על סכום זה הוא מחוייב להשתתף עם כל השותפים בתשלום החוב בחלקים שווים (סעיפים 9.4 ו-9.5 להסכם המייסדים). בית המשפט לא התייחס בנפרד למשיב 2, והחיל לגבי שני המשיבים דין שווה. לגבי התביעה לפיצוי בגין "ביטול זמן" והפסד רווחים עתידיים, דחה ביהמ"ש את התביעה תוך שקבע כי רכיבי נזק אלה לא הוכחו, וכלשונו: "סבורני, כי שני רכיבי הנזק הכוללים את הפסד ימי עבודה והפסד רווחים לעשר שנים, לא הוכחו כלל (בעניין זה לא צורפה חוות דעת מומחה, אלא דפי חשבון ולוחות סילוקין)...". 8. בהמשך פסק הדין התייחס בית המשפט לשאלת האחריות לכישלון הפרוייקט ושאלת הפרת ההסכם, תוך שציין כי התייחסותו הינה למעלה מהצורך. בית המשפט ציין כי מחד, המערערים טענו כי המשיבים אחראים לכישלון עקב הפרת התחייבויותיהם כלפי החברה מבחינה מקצועית, ואילו המשיבים (הנתבעים) טענו מאידך כי המערערים אחראים לכישלון, בשל העובדה שהם הפרו התחייבותם ולא העמידו לחברה את המימון הדרוש, בה בשעה שהם (המשיבים) פעלו על פי ההסכם, הציגו מספר דגמים של המכונה ("אב טיפוס"), וזאת חרף מגבלות התקציב ומצבה הכלכלי של החברה, שלא איפשר לשפר את תכנון המכונה. בית המשפט ציין כי לצורך הוכחת טענות שני הצדדים, הן בפן הטכנולוגי והן בפן המימון הכספי, נדרשו חוות דעת מקצועיות, שלא הוגשו על ידי אף אחד מהצדדים, וכך קבע בית המשפט: "קיימת הטייה ראייתית לטובת גירסתו והערכותיו של גיא [משיב 1], באשר לסיבת הכישלון. לא הוכח, אם כן, כי סיבת הכישלון נעוצה באופן התנהלותם של גיא וליאור [המשיבים], לפחות לא במידה העולה על כישלונם של גיל ומושיק בהעמדת המימון". לאור זאת, דחה בית המשפט את התביעה וציין כי לא נמצא כל בסיס להכרעה שיפוטית בדבר קיומה של הפרה מצד המשיבים. טענות הצדדים בערעור 9. בערעורם, מתמקדים המערערים בטענה כי הם עמדו בכל התחייבויותיהם לפי ההסכם, ופרעו את כל חובות החברה, וכי מאחר והמשיבים הפרו את ההסכם בכך שפרשו מהפעילות בחברה יש להטיל עליהם אחריות לחובות החברה, וזאת בין היתר לאור סעיף 16 להסכם. בנוסף, באשר למשיב 2, טוענים המערערים, כי הוא הפר את ההסכם גם בכך שלא העמיד את המימון לפעילות החברה כפי שנדרש לעשות לפי ההסכם וכשלא חתם על ערבות. לטענת המערערים, שגה בית משפט קמא כשקבע כי הם אלה שהפרו את התחייבותם להעמיד המימון לפעילות החברה, דבר שלא הוכח על ידי המשיבים. לטענתם, מדפי החשבון שצורפו לתצהירו של מערער 1 עולה בבירור כי המערערים העמידו לרשות החברה מימון מעבר לסכום לו התחייבו בהסכם, והמשיבים לא סתרו נתונים אלה. עוד בהקשר זה טוענים המערערים, כי המשיבים לא הוכיחו שהיה חסר להם מימון לפיתוח המכונה. בנוסף, טוענים המערערים כי שגה בית משפט קמא כשקבע כי הם לא הוכיחו הפסד רווח עתידי, ושגה כשקבע כי מדובר בפרויקט הדומה באופיו ל"סטארט-אפ". עוד משיגים המערערים גם על החלטת ביניים שניתנה על ידי בית משפט קמא ביום 19.09.10, במהלך חקירתו הנגדית של משיב 1, בעניין מימון הפרוייקט, כאשר בית המשפט לא איפשר להמשיך ולחקור את משיב 1 לגבי דפי החשבון ולגבי תנועות כאלה ואחרות בחשבון, תשובות שהיו חיוניות להוכחת טענותיהם (עמ' 24 - 25 לפרוטוקול הדיון). לטענת המערערים בכך מנע מהם בית המשפט את האפשרות להוכיח את היקף המימון שהועמד על ידם. 10. מנגד, טוענים המשיבים, כי בצדק דחה בית המשפט את התביעה, כאשר קבע כי המשיבים לא הפרו את הסכם המייסדים, אלא ההסכם הופר על ידי המערערים, ובצדק קבע כי המערערים לא הוכיחו תביעתם כנדרש. מוסיפים המשיבים וטוענים כי הם מילאו את חלקם על פי ההסכם, ועשו כל שבאפשרותם להצלחת הפרוייקט ופיתוח המכונה, אלא שאי העמדת מימון מספיק על ידי המערערים, כפי שהתחייבו לעשות, הוא שמנע את הצלחת הפרוייקט. לטענת המשיבים, על פי הסכם המייסדים, לא הם אלה שנדרשו להעמיד מימון לפרוייקט, אלא היו אחראים להעמדת הידע והנסיון שלהם לרשות החברה לצורך פיתוח, ייצור ולתפעול המכונה. לטענתם, לא היתה כל התחייבות שלהם בהסכם המקנה למערערים זכות לקבלת השקעותיהם חזרה במידה והפרויקט ייכשל, אלא רק במקרה של הפרה יסודית מצד המשיבים, ובצדק קבע בית משפט קמא כי הם לא הפרו את ההסכם, ועל כן המערערים אינם זכאים להחזר השקעותיהם. מוסיפים וטוענים המשיבים, כי בכל מקרה, המערערים לא הוכיחו את הנזק הנטען על ידם, ובעיקר לא הוכיחו את סכום חובות החברה הנטען על ידם, ובצדק מנע בית משפט קמא את המשך החקירה הנגדית בכל הקשור לדפי חשבון החברה. לטענתם, על המערערים היה להוכיח את נזקיהם באמצעות עד מומחה, ומשלא עשו כן - בצדק נדחתה תביעתם, שלא הוכחה, ואין לקבל את טענת המערערים כי מדובר בחשבון פשוט שניתן ללמד עליו רק בהתבסס על דפי החשבון שצורפו. באשר לפיצוי בגין "ביטול זמן" טוענים המשיבים כי תביעה זו בכל מקרה נזנחה על ידי המערערים, ועל כן אין להידרש לה. ד י ו ן 11. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון, בכל המסמכים הרלוונטיים, ושמעתי את טיעוני הצדדים, אני סבורה, כי דין הערעור להידחות. המסגרת הנורמטיבית 12. "הפרה" מוגדרת בסעיף 1(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"ה-1970 (להלן: "חוק התרופות") כ"מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה". צד לחוזה המבקש לתבוע תרופות על הפרתו, חייב להצביע על התנהגות קונקרטית של הצד השני המנוגדת לחוזה, כאשר המסקנה בדבר קיומה של הפרה מחייבת לבחון מהו תוכן החוזה, אלו חיובים נכללים בו ואלו אינם נכללים בו, כך שאי קיומם אינו מהווה הפרה, וזאת בדרך של פרשנות חוזה. סעיף 2 לחוק התרופות קובע כי "הופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, וזכאי הוא לפיצויים, בנוסף על אחת התרופות האמורות או במקומן". יצוין, כי ההפרה מעניקה אומנם לנפגע כח לבטל את החוזה, אך כל עוד לא בוטל החוזה על ידי הנפגע באופן מפורש - הוא ממשיך לעמוד בעינו, על אף ההפרה. ככלל, האחריות החוזית היא מוחלטת, דהיינו כל מעשה או מחדל המנוגדים לחוזה הם בגדר הפרה, ללא קשר לכוונת המפר או מודעותו. דהיינו, המבחן האם הופר החוזה אם לאו הוא מבחן אובייקטיבי. ואולם קיימים מקרים בהם שיקולי אשמה משפיעים על קביעת האחריות ועל קביעת היקף החבות בגין הפרת החוזה, למשל כשמדובר בסיכול או כשמדובר ב"חיובי השתדלות" או כשמדובר בחיובים מותנים ושלובים. ראו: ג' שלו י' הדר חוק החוזים - התרופות - לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (תשס"ט) (להלן: "שלו והדר"), בעמ' 107 - 127. 13. בחוזה הדדי מוטלים על שני הצדדים חיובים, ומולם ניצבות זכויות חוזיות. כל צד לחוזה הדדי הוא, בעת ובעונה אחת, גם חייב וגם זכאי. חיובי הצדדים בחוזה הדדי יכולים להיות עצמאים זה מזה, מותנים זה בזה או שלובים זה בזה. בחוזה שחיוביו עצמאיים חייב כל צד לקיים את חלקו במועד ובדרך שנקבעו בחוזה, ללא קשר לשאלה האם הצד השני קיים את חיוביו אם לאו. חיוב ייחשב כחיוב מותנה ביחס לחיוב אחר כאשר החובה לקיימו קמה רק לאחר השלמת קיומו של החיוב האחר (סעיף 43(א)(2) לחוק התרופות), בעוד שכאשר מדובר בחיובים שלובים, יש לבצעם במקביל, ועל כן, אין צד אחד לחוזה רשאי לתבוע את משנהו בשל הפרת החוזה, אלא אם כן קִיים, או לפחות גילה נכונות לקיים, את חלקו בחיובים השלובים. כך גם המועד לקיומו של חיוב שלוב בחיוב אחר מושעה מאליו, כל עוד הצד החייב בחיוב האחר אינו מגלה נכונות לבצעו במקביל לביצוע החיוב המקביל (סעיף 43(א)(3) לחוק התרופות). ראו: שלו ואדר, בעמ' 120 - 121; ג' שלו דיני חוזים - החלק הכללי - לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (תשס"ה) (להלן: "שלו"), בעמ' 455 - 456. 14. הזכות לפיצויים בשל הפרת חוזה מותנית בהוכחת קיומו של קשר סיבתי משפטי, הנבחן על פי מבחן הצפיות, לפיו מפר החוזה מחוייב לפצות את הנפגע רק על נזקים שבעת כריתת החוזה הוא צפה, או היה חייב לצפות, את התרחשותם כתוצאה מאי קיום החיוב (שלו ואדר, בעמ' 124). ומן הכלל אל הפרט 15. היחסים שבין הצדדים בענייננו הוסדרו בהסכם המייסדים, אשר במרכזו ההסכמה לפיה על המערערים להעמיד את המימון לפעילות החברה, ועל המשיבים להביא את הידע לקידום ופיתוח המכונה. הסכמות אלה מעוגנות, בין השאר, בסעיף 9 להסכם, על כל סעיפי המשנה שלו, וכן בסעיף 16, אליו אתייחס בהמשך. וכך קובע סעיף 9 להסכם: "9. מימון פעילות החברה 9.1 הצדדים מעריכים, כי העלות הראשונית של פיתוח וייצור המכונה, רכישה או התקשרות בחוזי ליסינג לכלים וכלי הרכב (משאית וטרקטור) שידרשו, תשלום שכר לעובדים ויתר ההוצאות שידרשו עד לסיומה של עונת האסיף הראשונה, תהא בסך כ-1,500,000 ₪ (להלן: "עלות ההקמה"). 9.2 מוסכם בין הצדדים כי הצדדים ב' ג' ו-ד' בחלקים שווים ביניהם, ישקיעו בהון מניות בחברה ו/או בהלוואות בעלים בחברה ו/או בדרך העמדת קו אשראי לחברה, סך 1,500,000 ₪ לשם כיסוי עלות ההקמה. לשם כך יהיו רשאים צדדים אלה לשעבד את הכנסותיה העתידיות של החברה עד לכיסוי עלות ההקמה לגורם מממן אליו יפנו בבקשה להעמדת קו אשראי. למען הסר ספק מוסכם כי צד ב' לא יידרש להשקיע כסף מזומן לשם העמדת עלות ההקמה. 9.3 מוסכם בין הצדדים כי כנגד העמדת הידע והתוכניות לבניית המכונה יחשב צד א' כמי שהלווה לחברה סך של 1,000,000 ₪ בהלוואת בעלים. צד א' יהא זכאי למשוך את הלוואת הבעלים רק בדרך כמפורט בסעיף 16.1 להלן. 9.4 מוסכם בין הצדדים כי עד לאחר מיצוי הסך הנקוב בסעיף קטן 9.1 לעיל, צד א' לא ישתתף במימון פעולות החברה כמפורט לעיל ולא ידולל חלקו במניות החברה על אף היותו בעל מניות בחברה. בנוסף, אם תפורק החברה ו/או יחוסלו עסקיה, לא יהא צד א' חייב בכיסוי חובות החברה ו/או התחייבויותיה כלפי צדדים שלישיים כלשהם עד לסך האמור. לגבי כל סכום אותו תהא חייבת החברה מעבר לסכום הזה, יהיו הצדדים חייבים בתשלומו בחלקים שווים ביניהם, חרף שעור החזקותיהם במניות החברה. 9.5 מוסכם בין הצדדים כי אם יידרשו הצדדים לערוב להתחייבויותיה של החברה יצרפו כל הצדדים את חתימתם כערבים אולם, כאמור, אם ידרשו לפרוע ערבותם, יהא צד א' פטור מתשלום חלקו עד לסך 1,500,000 ₪ ויהא חייב רק ברבע מכל סכום שמעבר לסך 1,500,000 ₪". 16. כל אחד מהצדדים טוען כי הצד האחר הפר התחייבויותיו על פי ההסכם, כאשר המערערים טוענים שהמשיבים הפסיקו פעילותם בחברה באופן שמלמד על הפרת ההסכם, ומזכה אותם בפיצוי בגין תשלום חובות והלוואות החברה, "ביטול זמן" והפסדי רווח עתידיים, ואילו המשיבים טוענים כי המערערים הם שהפרו את ההסכם בכך שלא העמידו מימון מספיק כמתחייב מההסכם. 17. לשם הכרעה במחלוקת זו יש לבחון את השאלה מי מהצדדים הפר את ההסכם. אומנם בית משפט קמא התייחס לסוגיה זו, רק "להסרת כל ספק", אך קבע, בסופו של יום, כי השתכנע שהמערערים הם שהפרו את ההסכם בכך שלא העמידו את המימון לפעילות החברה, וכלשונו: "גם לו הייתי מסתפקת במידע החלקי והשיטחי שהוצג, אין בו, אלא כדי להבליט את היעדרה של השקעה כספית, ההולמת את מיתווה העסקה... מכאן, כי גם בהזדמנות שהייתה בחקירה הנגדית, לא הוצגה תשתית לקביעה בדבר עמידה ביעדי ההשקעה. כך, שעל פני הדברים וגם בשימוש במידע החלקי להנחות שהוגש, קיימת הטייה ראייתית לטובת גירסתו של והערכותיו של גיא, באשר לסיבת הכישלון. לא הוכח, אם כן, כי סיבת הכישלון נעוצה באופן התנהלותם של גיא וליאור, לפחות לא במידה העולה על כישלונם של גיל ומושיק בהעמדת המימון. ... הצדדים לסכסוך שבפניי הכירו זה את זה היטב, נטלו על עצמם את הסיכונים ביחס להשקעות שביצעו ובסופו של יום לא נמצא כל בסיס, להכרעה שיפוטית בדבר קיומה של הפרה". 18. אקדים את המאוחר ואציין, כי לא מצאתי מקום להתערב בקביעה זו, כפי שיפורט להלן. בית משפט קמא התבסס בהכרעתו על הוראות סעיף 9 להסכם ובחן את השאלה האם על פי הוראות ההסכם חייבים המשיבים לשאת בחובות החברה, על אף שהמערערים לא נדרשו לסוגייה זו לא בכתב התביעה ולא בערעור. 19. עיון בהסכם בין הצדדים אינו מותיר ספק כי תפקידם של המערערים היה להיות בעלי כושר הניהול העסקי, ולדאוג למימון לצורך הפיתוח העסקי (2/3 מהמימון, בסך של כמיליון ₪), כאשר תפקידם של המשיבים במיזם היה להביא עמם את הידע והנסיון שלהם בפיתוח המכונה, לאחר שכבר פיתחו אב טיפוס של המכונה לפני חתימת ההסכם. 20. עיקר טיעונם של המערערים הינו כי המשיבים הפרו את סעיף 16 להסכם ומשכך חבים הם בהשבת הסכומים הנתבעים. במסגרת סעיף 16 להסכם הצהירו המשיבים כי הם מודעים לעובדה שנכונות המערערים להתקשר בהסכם מבוססת על התחייבותם לעבוד עבור החברה, ונקבעה הסנקציה לפיה הפרה יסודית של התחייבות זו מצד המשיבים תחייב אותם להשיב למערערים את השקעותיהם, לשחחר אותם ממחויבויות כלפי צדדים שלישיים ולפצות על נזקים. וזו לשון הסעיף: "16. פעילות הצדדים בחברה 16.1. צד א' [משיב 1] מתחייב לעבוד עבור החברה משך כל הזמן שידרש לשם פיתוח וייצור המכונה ושאר הכלים ותפעולם... למשך כל תקופת פעילותה של החברה. ... צד א' מצהיר כי ידוע לו שנכונות צדדים ב' ג' ו-ד' להתקשר בהסכם זה מבוססת על התחייבותו לעבוד ולהיות זמין עבור החברה בכל עת כדי לאפשר פעילות התקינה. הפר צד א' סעיף זה הפרה יסודית יהא חייב להשיב לצדדים ג' ו-ד' את כל השקעתם בחברה, לשחררם ממחויבויותיהם ומערבויותיהם לחברה ולצדדים שלישיים ולפצותם על נזקיהם, אם יהיו כאלה". התחייבות דומה חלה גם לגבי משיב 2, הוא צד ב' להסכם. 21. משמעות סעיף 16 להסכם הינה יצירת תלות בין העמדת הידע והמאמץ מצד המשיבים לבין התקשרות המערערים בהסכם, דהיינו - העמדת המימון מצדם, כאשר מלשון הסעיף עולה שהעמדת המימון תלויה בהעמדת הידע. על אף שלכאורה מדובר בתלות חד צדדית, הרי שלמעשה מהסעיף עולה כי מדובר בהתחייבות דו צדדית ובחיובים שלובים, שכן אין זה סביר לדרוש מהמשיבים להעמיד את הידע שלהם לרשות החברה ולהשקיע כל זמנם במיזם, מבלי שיועמד המימון הדרוש להמשך פעילות החברה. בין אם מדובר בחיובים מותנים ובין אם מדובר בחיובים שלובים, אני סבורה שהתוצאה היא זהה, שכן ברור כי המשיבים העמידו את הידע שלהם לטובת החברה ופעלו לפיתוח המכונה, ומשכך, גם אם מדובר בחיובים מותנים ולא שלובים, הרי שהיה על המערערים להעמיד את המימון לאחר שהמשיבים העמידו את הידע. 22. אלא שכאמור, טוענים המערערים כי הם העמידו את המימון, וכי המשיבים לא העמידו את הידע והמאמץ לפיתוח המכונה עת פרשו מפעילות בחברה. מכאן שיש לבחון תחילה, האם הוכיחו המערערים - התובעים שעליהם נטל ההוכחה - כי העמידו את המימון כמתחייב מההסכם. 23. עיון בחומר הראיות כפי שהובא בפני בית משפט קמא מוביל למסקנה, כי המערערים לא הוכיחו שהעמידו את המימון הדרוש, ולא הציגו מסמך ברור ממנו ניתן ללמוד על העמדת סכום של מיליון ₪ לחשבון החברה. בעניין זה מצופה היה שהמערערים ימציאו חוות דעת מומחה או למצער תצהיר קצר בו יפורטו באופן ברור הסכומים והתאריכים בהם הושקעו הסכומים. מדובר בסכום של מיליון ₪ שלא הייתה כל מניעה לפרט את מועדי ההשקעה, דבר שלא נעשה. 24. המערערים הסתפקו בכך שהציגו את דפי חשבון הבנק של החברה, אשר הוצגו למשיב 1 במסגרת חקירתו הנגדית: "ש: את ההלוואות האלה מושיק וגילי העמידו? ת: כן. הבנק העמיד, אבל זה נעשה באמצעות מושיק וגיל. ש: נעבור לנובמבר, שוב יש המשך של הוצאות, יש החזר מע"מ של קרוב ל-100,000 ₪ שמעלים קצת ואחר כך המינוס ממשיך לגדול ל-485,000. בדצמבר זה ממשיך לגדול עד למינוס 590,000 ₪, נכנס סכום של 100,000 ₪, עוד הלוואה שמורידה את המינוס והמינוס גודל אחר כך עד 504,000 ₪ מינוס. עכשיו החשבון הפשוט, יש לנו 504,000 ₪ ועוד ה-135,000 הראשונים ועוד 160,000 ₪ ועוד 100,000 ₪, זה 899,000 ₪ כסף שנכנס לחשבון ויצא ממנו. אני מראה שהבנק כיבד הוצאות של 899,000 ₪, עד סוף דצמבר וכל הכספים האלה הוכנסו אך ורק על ידי מושיק וגיל. אתה הכנסת כסף לחשבון? ת: לא. (עמ' 23 - 24 לפרוטוקול הדיון מיום 19.09.10). בית המשפט לא איפשר, בצדק, את המשך החקירה ונימק זאת בהחלטתו כדלקמן: "אין להתיר את השאלה. ... דרך הגשתו של נספח י"ג [דפי החשבון של החברה] מקוממת, מבחינה זו שהמצהיר ערם לתוך תצהירו אוסף של ניירות בלתי ממוינת, מבלי להסבירה בתצהיר ולא באופן אישי, שלא לומר ללא חוות דעתו של מומחה בתחום, כפי שלדעתי היה צריך לעשות. חקירתו של העד בנקודה זו, הינה נדבך נוסף בחוסר הסבירות בדרך הגשת החומר, שעה שב"כ התובע מקריא לעד את תנועות החשבון ו"מאלץ" אותו להתייחס לנתונים בצורה לא נכונה. בראש ובראשונה, היה העד שבאמצעותו הוגש דף החשבון, צריך הוא להסביר כיצד התנועות בחשבון משקפות העמדה של קו אשראי כנטען - רק אז היה יכול הצד השני להגיב על חשבון זה בתצהירו. נקודה שניה היא, כי מתוך כל נתונים אלה שמציג ב"כ התובע לעד, בשאלה בעמ' 23, מדובר בשאלה שהיא קודם כל מקצועית ושנית, שאלה שנותנת הנחות שגויות. העובדה שקיימים נתונים לגבי הלוואות בסדר גודל של 160,000 ₪ ועוד 100,000 ועוד העמדה ראשונית של 135,000, כשהסיכום הוא של 504,000 ₪ במינוס, לא מאפשרת את סיכום שני הסכומים כדי להעריך את קו האשראי. לפי דעתי, דרך הצגת השאלה לעד היא מטעה שלא מתוך כוונה ואולם, לפי התרשמותי, הינה שגויה" (החלטת בית משפט קמא מיום 19.9.10, עמ' 24 - 25 לפרוטוקול). . 25. עיון בדפי החשבון של החברה (נספח ג' לתיק מוצגי המערערים), כפי שהוצגו למשיב 1 בחקירתו הנגדית, מלמד כי חשבון החברה נפתח ביום 27.6.01, שאז ניתנה לחברה הלוואה על סך 135,000 ₪. כך גם, ביום 21.10.01 ניתנה הלוואה בסך 160,000 ₪, וביום 30.12.01 ניתנה הלוואה נוספת בסך 100,000 ₪. דפי החשבון מלמדים כמובן על הפעילות השוטפת בחשבון החברה, דהיינו הפקדות שונות, החזר ההלוואות וכדומה, וכן עולה מהם כי כבר עם תחילת פעילותה, היה חשבון החברה ביתרת חובה, שהלכה וגדלה עם חלוף הזמן, ועמדה בסוף דצמבר 2001 עד סך של כחצי מיליון ₪. עם סיום פעילותו של משיב 1 בחברה, בפברואר 2002, עמדה יתרת החובה בחשבון החברה על סך של כ-660,000 ₪, וזאת לאחר שנלקחה הלוואה נוספת ביום 14.02.02 על סך 100,000 ₪. אני סבורה כי אין די בדפי החשבון כדי להוכיח את טענת המערערים כי הם העמידו את המימון כמתחייב מהסכם המייסדים. כל שניתן ללמוד מדפי החשבון הוא מתי הועמדו לרשות החברה הלוואות כאלו ואחרות על ידי המערערים, ומה הייתה יתרת החובה של החברה. לא די בהצגת דפי החשבון כדי ללמד על בסיס מה ניתנו ההלוואות, מה גם שסכום ההלוואות מסתכם לכל היותר בכחצי מיליון ₪. מדפי החשבון גם לא ניתן לקבוע על בסיס מה כיבד הבנק את יתרת החובה והעמיד לחברה אשראי, והאם הנ"ל קשורים לפעילות המערערים, כאשר בהקשר זה טוענים המשיבים כי פעילותו של משיב 2 להשגת ההסכם עם חברת חבלי עזה בע"מ (להלן: "מח"ע"), היא שגרמה את הבנק ליתן ההלוואות ולכבד את יתרת החובה. להוכחת כיבוד הוראות ההסכם היה על המערערים להגיש פירוט מדוייק של ההשקעות ואף חוות דעת של מומחה למימון, ולא היה די בעימות המשיב 1 עם הנתונים העולים מדפי החשבון, שגם מהם לא ניתן לקבוע שהמערערים קיימו התחייבויותיהם על פי ההסכם, והשקיעו את המימון הנדרש. 26. המערערים טוענים כי כל ההלוואות, כולל העובדה שהבנק כיבד את יתרת החובה, הינן בזכות פועלם, וכך ציין ב"כ המערערים במהלך חקירת משיב 1: "ש: ... החשבון הפשוט, יש לנו 504,000 ₪ [מינוס] ועוד ה-135,000 הראשונים ועוד 160,000 ₪ ועוד 100,000 ₪, זה 899,000 ₪ כסף שנכנס לחשבון ויצא ממנו. אני מראה שהבנק כיבד הוצאות של 899,000 ₪ עד סוף דצמבר וכל הכספים האלה הוכנסו אך ורק על ידי מושיק וגיל..." (עמ' 23 לפרוטוקול). בנוסף טוענים המערערים כי הם מימנו רכישה של טרקטור ומשאית בסך של כ-165,000 ₪. הטענה של המערערים כי עצם העובדה שהבנק אישר את יתרת החובה, יש לראות בה כאילו העמידו את המימון הנדרש - טענה זו אינה תואמת את הסכמות הצדדים בהתאם להסכם, ודינה להידחות. אומנם בהסכם לא מצויין במפורש המועד המדוייק שבו התחייבו המערערים להעמיד את המימון לזכות החברה, אך נראה כי כוונת הצדדים הייתה לחיובים שלובים בעניין זה, בוודאי שלא התכוונו להיוותרות יתרת חוב גבוהה. 27. מעבר לאמור, אין לקבל את טענת המערערים כי המשיבים הם אלה שהפרו את ההסכם בכך שפרשו מהפרויקט. מעיון בתצהירו של משיב 1 עולה כי המשיבים עשה את כל המוטל עליהם על מנת לקדם את פיתוח המכונה, כאשר עם הקמת החברה כבר היו מוכנים שני אבי טיפוס של המכונה, ועם תחילת הפעילות במסגרת החברה פעלו לשדרוג המכונה ובניית אב טיפוס שלישי, כאשר לטענתו בהעדר מימון מספיק, לא ניתן היה להתקדם בפיתוח אב הטיפוס השלישי (ראה תצהירו של המשיב 1 שלא נסתר בסעיפים 20.1, 20.2). וכפי שהסביר משיב 1 בתצהירו, בסעיף 22: "אני הבהרתי חזור והדגש בפני מושיק, והדבר אף בא לידי ביטוי במסגרת הסכם המייסדים, כי לצורך בניית כלל מערך האיסוף, לרבות בניית המכונה המשופרת והוצאתו לפועל של המיזם, נדרש סך כספי של כ-1,500,000 ₪. הדברים היו ברורים וידועים, כאשר תפקידם של מושיק וגיל היה לדאוג לאותו מימון כספי הנדרש לצורך עלויות ההקמה, דבר בו, לצערי, לא עמדו והביאו בכך לכישלונו של הפרויקט". 28. דברים אלה של משיב 1 לא נסתרו, ואף נתמכו בעדותו של מר דני קריצ'מן, שהיה במועדים הרלוונטים מנכ"ל מח"ע, שהיא החברה עימה התקשרה החברה בהסכם לאיסוף זרעי החוחובה, שהעיד על פעילותם הרבה של המשיבים לפיתוח המכונה, ועל הקשיים בהם נתקלו, ובכלל זאת טענות ששמע מהמשיבים בדבר העדר מימון מספיק מהמערערים, וכך ציין בעדותו: "הם אמרו שאין להם כסף כדי לקנות סנדוויץ'. הם גמרו את כל הכסף שלהם והודיעו לי שהם לא מקבלים יותר כסף מהשותפים שלהם.." (החל מעמ' 13 לפרוטוקול הדיון מיום 19.09.10). 29. מכל האמור לעיל, מתבקשת המסקנה, כי המערערים הם אלה שהפרו את ההסכם, וכי פרישת המשיבים מהחברה הייתה תוצאה של העדר מימון, באופן שהמסקנה המתבקשת היא שחוסר אפשרות להמשיך בפיתוח המכונה נבע כתוצאה ישירה מהעדר מימון, שגרם לכך שהמשיבים נאלצו להפסיק את פעילותם לפיתוח המכונה, כתוצאה מכך שחשבון הבנק היה ביתרת חובה בחריגה. 30. גם טענת המערערים כי המשיבים הפרו התחייבותם לפי ההסכם בכך שהמכונה, לכאורה, לא תפקדה כראוי - דינה להידחות בהעדר חוות דעת מומחה לשם הוכחתה. מעבר לכך, הרי שעיון בהסכם מלמד כי הצלחת תפקוד המכונה לא היווה תנאי להעמדת המימון, ולא הוסכם כי היה והמשיבים לא יצליחו לפתח מכונה תקינה, ייחשב הדבר להפרת ההסכם על ידי המשיבים. בצדק קבע בית משפט קמא כי דומה הדבר לפעילות של חברת "סטארט-אפ", וכי במייזם מסוג זה טבעי הוא כי קיים סיכון לאי הצלחת פיתוח המכונה. כך ניתן לראות בחוזה גם כחוזה השתדלות. בכל מקרה, שאלת תפקוד המכונה היא שאלה של מומחיות, ובצדק קבע בית משפט כי משלא הובאו חוות דעת בעניין לא הוכיחו המערערים טענותיהם בהקשר זה. 31. לגבי משיב 2 טענו המערערים כי הוא הפר את ההסכם, לא רק בכך שהפסיק את עבודתו בחברה, אלא גם בכך שלא העמיד את המימון שהתחייב להעמיד בהתאם להוראות סעיף 9 להסכם. אכן, בסעיף 9.2 נקבע כי גם המשיב נדרש להעמיד מימון לחברה (בסך של חצי מיליון ₪), אך צויין במפורש כי "למען הסר ספק מוסכם כי צד ב' [משיב 2] לא יידרש להשקיע כסף מזומן לשם העמדת עלות ההקמה". כעולה מעיקרי הטיעון של המערערים עצמם "ליאור התחייב אף הוא לחתום על ערבויות החברה, ולאפשר בכך גיוס קו אשראי בסך של 500,000 ₪..." (סעיף 46 רישא לעיקרי הטיעון של המערערים). הצדדים חלוקים בשאלה מה הסיבה שמשיב 2 לא חתם על הערבות. המערערים טענו כי "בפועל התברר כי בשל היותו בעל חשבון מוגבל לא ניתן היה לצרפו כבעל חשבון בבנק, בוודאי לא להחתימו כערב להתחייבויות החברה כלפי הבנק, ומן הסתם גם לא עמד בהתחייבותו להעמיד את חלקו בקן האשראי בגובה 500,000 ₪...". ואולם, עיון בחומר הראיות מוביל למסקנה כי המערערים לא הוכיחו כי משיב 2 היה חייב מוגבל, מה גם שלא ניתן להתעלם מטענת המשיבים (סעיף 26 לתצהיר משיב 1), לפיה האשראי שנתן הבנק לחברה, ניתן בזכות ההסכם שנחתם עם חברת מח"ע, לפיו ביצוע אסיף החוחובה נמסר לחברה למשך 5 שנים, כאשר משיב 2 הוא זה שהביא לחתימת ההסכם, כפי שגם עולה מעדותו של מר קריצ'מן, ובכך למעשה העמיד את המימון כמתחייב לפי ההסכם. 32. מעבר לדרוש ולפני סיום, יצוין, כי אין מחלוקת שבהתאם להוראות סעיף 9 להסכם, משיב 1 לא התחייב להעמיד מימון, ואף היה פטור מנשיאה בחובות החברה מעל לסכום מסויים (סעיפים 9.4 ו-9.5), ועל כך למעשה לא ערערו המערערים. סוף דבר 33. לפיכך, לו נשמעה דעתי, הייתי ממליצה לחבריי להרכב לדחות את הערעור, ולחייב את המערערים לשלם למשיבים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪. הערבות הבנקאית שהפקידו המערערים תמומש ותמורתה תועבר למשיבים, באמצעות ב"כ, על חשבון הנ"ל. רות לבהר שרון, שופטת השופט י' שנלר, אב"ד אני מסכים. ישעיהו שנלר, שופטאב"ד השופט ד"ר ק' ורדי אני מסכים. ד"ר קובי ורדי, שופט הוחלט כאמור בפסק דינה של כב' השופטת לבהר שרון. הפרת חוזהחוזההסכם מייסדיםערעור